סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
מתוך הספר " עין רואה ואוזן שומעת " לחנניה דהן ז"ל ולעילוי נשמתו
החמור שהתעקש לא לזוז ממקומו
באחד הכפרים, ערבי עבר עם חמורו, ופתאום החמור עמד במקומו ולא רצה להמשיך בדרכו, על אף המכות שהונחתו עליו. בעל החמור בא ליהודי אחד ואמר לו ״תעשה משהו, כדי שהחמור יזוז ממקומו ויתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, הרים לו את הזנב שלו כלפי מעלה, וכאילו לוחש לו איזה תפילה, והכניס לו עמוק בישבן שלו שני פלפלים סודאנים חריפים מאד. בטנו של החמור הקדיחה מרוב חריפות הפלפל, והתחיל לרוץ, כאילו נדחף על ידי רוח חזקה. בעל החמור ניסה להשיג החמור שלו, ולא יכל. בא ליהודי ואומר לו ״תעשה גם לי מה שעשית לחמור כדי שאוכל להשיג אותו״.
היהודי אומר לו ״תחשוף את האחוריים שלך, ואלחש לך אותה התפילה שהתפללתי בעבור החמור״. הערבי חשף את אחוריו, ותוך כדי לחישת התפילה, היהודי הכניס גם לו שני פלפלים חריפים. בטנו של הערבי סבלה חזק מחריפות הפלפל, והתחיל גם הוא בריצה. מרוב הכאב, עבר את החמור מבלי יכולת לעצור.
לאחר שקצת נרגע מכאבי בטן והשיג את חמורו, חזר ליהודי ואמר לו ״הסגולה שלך הצליחה, אבל כנראה שהתפילה שהתפללת בשבילי הייתה ארוכה מאד, עד שלא יכולתי לעצור בעוברי ליד החמור״. היהודי עונה לו, ״הרי התפילה שלי הועילה בכל זאת, והשגת את החמור העיקש שלך״. היהודי קיבל את שכר תפילתו והערבי הצטרף לחמורו העיקש, מבלי לדעת שחריפות הפלפל הייתה בדבר. ולפני לכתו, היהודי אומר לו: ״החמור שלך עיקש מאוד. גם להבא אם הוא יתעקש, אל תשכח להביא אותו אלי, ואני אטפל בו״.
התרנגול שלא היה בלל במחשבה
ערביה אחת, שבעלה הציק לה מאד ואף איים עליה לגרשה ולהביא אישה אחרת במקומה, באה ליהודי הידוע כבעל סגולות לכל דבר, לעשות למענה משהו, כדי שבעלה ישנה את יחסו אליה. היהודי שמע אותה בקשב רב, ואמר לה ״תביאי לי זה וזה (כמה מצרכי מזון) ביצים, חמאה, כיכר לחם וכו…. ובעוד שעה קלה תחזרי אלי״.
הערביה חזרה ובידה כל מה שהיהודי דרש ממנה, ועוד סכום כסף. על ידה, כתב כעין קמיע, עוד כתב כמה קשקושים על קליפת אחת הביצים, עטף לה הכל בשקית בד שחור ואמר לה ״קמיע זה תתלי בעץ האחרון שבקצה השוק, מבלי שאיש יראה אותך או שידע על כך, אבל חשוב מאד, שלמען הצלחת הענין, בלכתך בשוק אל תדברי עם איש ואל תעני לו, גם אם ידרוש בשלומך. אבל החשוב מכל, אל תכניסי לראשך, ואל תחשבי על התרנגול השחור, כי רק בזה תלויה הצלחת העניך.
הערביה עשתה מה שאמר לה היהודי, אבל המחשבה על התרנגול השחור לא הרפתה ממנה. הסגולה לא עשתה את שלה והערביה חזרה ליהודי ואמרה לו ״כל מה שעשית לא עזר לי״.
״אני הזהרתי אותך שלא לחשוב על התרנגול השחור. ואת בטח לא שמרת על אזהרה זו והכשלת כל העניך.
הערביה אמרה לו ״יא חזאן, לא הייתה בראשי אף מחשבה על התרנגול השחור. אתה הכנסת לי מחשבה זו, שהעסיקה אותי כל הזמן״.
״טוב״ אומר לה היהודי ״הפעם הכשלת את עצמך ולא שמעת אלי. תחזרי אלי בעוד שבוע, בשוק הבא, ואני אחשוב על סגולה אחרת״.
היהודי קיבל מצרכי מזון וכסף, והערביה יצאה ללא מענה יעיל לבעייתה, עד ליום השוק בשבוע הבא, שבוודאי היהודי ישתמש עוד באיזו תחבולה אחרת.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים –
משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
מבוא
החל מאמצע המאה השמונה־עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי־ערכים מוחלט בסדרי החברה, לביסוסה על יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מוחשיות: המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.
גם לאחר שחידש נאפוליאון את שלטון־היחיד שלו בצרפת נשארו רוב כיבושי המהפכה והישגיה בתוקפם. בימים הללו חל מפנה מכריע אף במצבו של המיעוט היהודי במערב אירופה. במשך מאות שנים היה מושפל ונרמס, ולפתע פתאום ראה אור גדול לנגדו. בסופו של דבר לא נתמלאו כל התקוות שתלה באנשי המהפכה ובנאפוליאון יורשם, אך אין ספק כי באותם הימים הוחש תהליך התקרבותו אל האומות שבתוכן ישב. ההתקרבות הזאת הביאה לעתים תכופות להתבוללות ולטמיעה בסביבה.
שמואל רומאנילי היה מנציגיו הבולטים של דור־תהפוכות זה במחנה הסופרים. הוא נולד בשנת 1757 במאנטובה, שהיתה אז עיר ואם בישראל, מקום מושבם של סופרים, הוגי־דעות ומשוררים. הכנסייה הקאתולית שלטה אמנם במאנטובה כמו ביתר ערי איטליה וטיפחה בכל מקום את השנאה לישראל. אולם למזלו של רומאנילי גדל הוא בחסותו של שלטון סובלני באופן יחסי: מאנטובה השתייכה לכתר ההאבסבורגים שבווינה, והקיסר יוסף השני(מלך מ־1765 עד 1790) שיפר במידה ניכרת את תנאי חייהם של נתיניו היהודים.
יש לציין שיהודי איטליה היו עדיין מעורים בתרבות העברית, וגם רומאנילי זכה לקבל חינוך מסורתי מקיף. עם זה היה ק־בית גם בלשון האיטלקית ובספרותה ובמרוצת הזמן רכש לעצמו השכלה כללית רחבה, כפי שלא היתה שכיחה אפילו בחוגי היהודים הנאורים. הוא שמע עשר שפות, ומלבד העברית והאיטלקית ידע על בוריין את האנגלית, הצרפתית והספרדית, והכיר את יצירות־המופת שנכתבו בהן.
מנטובה (איטלקית: Mantova, לטינית: Mantua)היא עיר בלומברדיה (באזור עמק הפובאיטליה) ובירת נפת מנטובה. נכון לסוף 2008, התגוררו בעיר כ-48,000 איש. שטחה הוא 64 קמ"ר. בשנת 2008 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית, יחד עם סביונטה.
מנטובה מוקפת באגמים מלאכותיים משלושה כיוונים. ארבעה אגמים נוצרו על ידי האדריכל והמהנדס אלברטו פיטנטינו (Alberto Pitentino) במאה ה-12 והקיפו את כל העיר לשם הגנתה, אך האגם הרביעי התייבש במהלך המאה ה-18. העיר ידועה בין היתר בזכות הקתדרלה שלה, כנסיית אנדראה הקדוש וארמון הדוכס (Palazzo Ducale). העיר היא גם אחד המרכזים לשווק תוצרת חקלאית בעמק הפו.
עידן הזהב של היהודיים במנטובה היה במאה ה-16, בתקופת הדוכסות לבית גונזנה (Gonzaga). מספר היהודים במנטובה הגיע ל-3,000 ומעלה, כ-7% מאוכלוסיית העיר. בתקופה זו יהודים תושבי העיר עבדו אצל משפחת הדוכס בתור רופאים, שחקנים ומוזיקאים. עם זאת עיסוקם המרכזי היה בבנקאות ומתן הלוואת בריבית. הסיבה העיקרית לכך שהורשו לגור בעיר הייתה הקמת מוסדות להלוואה בריבית, תפקיד שהיה אסור לנוצרים.
בתהליך איחוד איטליה היו בין יהודי העיר אישים מפורסמים שנטלו חלק בהקמת ממלכת איטליה כמו: ג'יוספה פינצי (Giuseppe Finzi) וריברולו מנטובני (Rivarolo Mantovano). לאחר מלחמת העולם השנייה מספרם של יהודי העיר פחת והיום רק משפחות יהודיות בודדות עדיין מתגוררות בעיר.
ניתן להבחין בשרידי הגטו העתיק באזור הרחובות: ויה גוברנולו, פיאצה ברטצולי, ויה נורסה ופיאצה סרמידה. הבנינים באזור שומרים על ייחודם מהעבר והם לא שונו. בעיר יש היום שני אתרים יהודיים, מלבד בית הקברות, שניהם במרכז הגטו ההיסטורי: בית הכנסת ובית הרב. בית הכנסת הנוכחי הוא מבנה של שלוש קומות אשר משנת 1825 שימש כבית אבות. בית הכנסת הוקם בשנים 1899 – 1902 והוא בקומה השנייה. "בית הרב" הוא מבנה, שכנראה בו היה גר הרב. חזית המבנה מקושטת בקישוטים ובציורים בנוסח המאה ה-17 ובלוחות עם ציורים מהתנ"ך.
בקרבת מנטובה גם בסביונטה הייתה קהילה יהודית. היא נודעה בבית הדפוס שהיה בה שהיה שייך למשפחת פואה. במבנה בית הכנסת נערך שחזור, הכולל מוזיאון להכרת היהדות וישראל.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
הפרוטה והירח
הביטי נא אל הירח
אולי תהיי קצת מבסוטה
בינינו כל אחד יודע
שבכיסי אין אף פרוטה
הוי הפרוטה והירח
מה נורא האביב
עם גירעון בתקציב
לו רק הייתה פרוטה אחת
היה האושר בא מיד
הוי הפרוטה והירח
הוי הפרוטה והירח
זה צמד חמד מני אז
אם יש פרוטה ויש ירח
גם הרומן חביבי זז
הוי הפרוטה והירח
מצב רומנטי עד בלי די
כי לפלמחניק יש ירח
אך איפה הפרוטה אחי
הוי הפרוטה מן הירח
רחוקה עד מאוד
ובינתיים עבוד
אולי יבוא עוד יום אחד
וייפגשו בבת אחת
גם הפרוטה והירח
הוי הפרוטה והירח
הנושא הוא ישן
אך הוא מתאים בכל זמן
רעי לו פעם אך הייתה
פגישת ירח ופרוטה
היה השיר יותר שמח.
את השיר הידוע "הפרוטה והירח" שמעתי בפעם הראשונה בהיותי בן שש עשרה כאשר למדתי בית הספר הקדם- צבאי "נעורים". מקום נפלא בחוף הים ליד כפר ויתקין. מדריך הקבוצה שלנו שינה את השיר והפך אותו ליותר רומנטי ומתאים להצגה שהעלנו בבית הספר. על הבמה החזקתי בידה של בחורה שחרחורת חיננית, שרנו את השיר של יפה ירקוני כשאור הירח מאיר ממעל. לא הייתה נשיקה, אבל זה לא פגע באווירה הרומנטית, גם אנחנו וגם הקהל נהננו נורא.
מאז, בכל פעם שהיה לי מצב רוח טוב זמזמתי אותו רחוק מכולם במקלחת כדי שאיש לא ישמע אותי ולא יצחק. אבל רק כשהתבגרתי והייתי לבעל משפחה, שעליו הוטל לכלכל אותה, הבינותי באמת את פירוש המילים.
בטרם יצאתי מרחם אמי, הודיע לי המלאך גבריאל: שמע נא דויד, עוד מעט תצא לעולם קר ואכזרי, בו בני אדם נלחמים ביניהם כמו כרישים. לא אוכל לצערי הרב, להבטיח לך שתהיה עשיר כמו רבים המבלים את ימיהם במסעדות יקרות ובתי הקפה, אינם עושים מאומה והכסף דבק בהם. זהו הגורל, כך כבר כתוב בספר הגורלות הנמצא בידי הגדול והנשגב. אבל במקום כסף אוכל למסור לך כשרון לראות את היופי שבעולם ולתאר אותו בעפרונות ובצבעים שלך. ראיתי איך אתה מתבונן שעות שלמות בעננים הלבנים שמתגלגלים בשובבות זה על זה ויוצרים צורות המתחלפות בצורות אחרות . אתה בדמיונך העשיר רואה בהם חיות, ציפורים ופנים של בני אדם, ידעתי שרבה תבונתו של הקדוש ברוך הוא שהחליט, שתהיה צייר.
ואמנם כשנולדתי מימשתי את נבואתו של המלאך גבריאל. מיד אחרי שידעתי להתנודד על רגלי, מצאתי במטבח חתיכת פחם והתחלתי לשרבט ולקשקש. מאותו רגע לא מש הפחם מידיי. ציירתי על המדרכות כל מיני צורות ואחרי שאימי הרביצה לי על הידיים, כשתפסה אותי מקשט את הקיר הלא מקושט בחדרי – אבי, שהייתה לו הבנה לאומנות, חיכה כמה שנים והביא לי לבר המצווה קופסת עם צבעים בצורת כפתורים צבעוניים, מכחול ועיפרון והזהיר אותי: "חלילה לך לקשט את הקירות בצבעים אלה".
יחד עם הצבעים קיבלתי שקית רקומה ובה תפילין, ספר תפילות ותנ"ך מעוטר ברישומים מדהימים של הצייר דורה, שהיוו השראה רבת שנים לציוריי. "קח כל פיסת נייר נקייה וצייר עליה כרצונך" אמר לי אבא כשראה את העיניים שלי נוצצות למראה הצבעים "אבל אל תצייר על המדרכות ועל הקירות. אמנם האדם הקדמון היה מצייר על הקירות במערות ציורים עם פחם שטבל בשומן ואלה נותרו עד היום כאילו ציירו אותם אתמול וציירים גדולים כמו מיכאל אנג'לו קשטו את קירות הכנסיות, אך עד שתדע לצייר כמוהם תתאמן בבקשה על נייר". הסכמתי.
לפני שאני התחלתי לצייר, היה ברור לכל שהצייר הכי מוכשר בביתנו הוא אורי, אחי הבכור. זכור לי שיום אחד בגיל שש או שבע כשהיינו עוד במרוקו, הסתובבתי סביבו כשצייר על נייר בצבעי מים את הנוף של מוגדור, מפרשיות בים בצבעים מאוד בהירים,ואני התעטשתי בטעות על הציור דבר שלכלך את השמיים והים הכחולים והבהירים. אורי קם בזעם, ובמקום להגיד לי לבריאות נתן לי סטירה מצלצלת. הוא עשה מהציור שעבד עליו כל היום כדור וזרק אותו לפח, אך אני לא נרתעתי. המשכתי להתבונן בו מצייר וללמוד ממנו על צבעים וטכניקות כשאני יושב במרחק ביטחון ממנו.
את הציור האמיתי הראשון שלי ציירתי כשהייתי בן אחת עשרה ונשארתי לבד בבית. לקחתי נייר וציירתי בעיפרון קרובת משפחה שתמונתה הגדולה קישטה את חדר השינה של ההורים. הופתעתי לטובה מהציור שהיה קרוב מאוד למציאות, כאשר הגיעו הורי רצתי אליהם בגאווה עם הציור והם התרשמו ועודדו אותי להמשיך לצייר.
מאז לא ידעתי שיעמום מהו. יכולתי לשבת שעות ולצייר בכל שעה חופשית שהייתה לי ומילאתי גיליונות על גיליונות בציורים צבעוניים. כך היה בילדותי וכך זה המשיך כשהייתי כבר נער וגבר, התמסרתי כל כולי לציור, ציירתי מתוך דחף פנימי והצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע בסגנון הציירים האימפרסיוניסטים. הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי את השדות הירוקים ואת פרחי הבר צבעוניים פעמים אין ספור בצבעים של ציירי פריס, זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, ציירתי ללא הפסק. יום אחד ציור שקראתי לו "דייג לילי", הציור הושפע מאוד מ"לילה זרוע כוכבים" של ואן גוך. גם בציור שלי הייתה התנגשות בין צבע לצורה, קו עז ובסגנון צבעוני ומלא ביטוי.
"דייג לילי", שמן על בד תיאר דייגים הדגים בחשכת הליל לאור הפנסים בסירתם. הפנסים בסירות הפיצו אור הדומה מאוד לאור שהפיצו הכוכבים של ואן גווך. הציור הוצג בית התרבות בקרית שמונה יחד עם ציורים של ציירים מהקיבוצים בגליל העליון וכשבאתי יום אחרי פתיחת התערוכה מצאתי על הציור שלי מדבקה אדומה סימן שהציור נמכר, שמחתי עד השמיים. הציור הראשון שנמכר בתערוכה היה שלי! להפתעתי אחרי כמה ימים נעלמה המדבקה. שאלתי בחשש את מנהל בית התרבות לפשר הדבר, הוא אמר לי: "הקונים התחרטו היות ואתה לא מפורסם", בשניה הזו הרגשתי איך כל הפיוזים המרוקאים שלי נדלקים. "למה לא לקחת מקדמה?" שאלתי בכעס ורציתי להוריד את הציור מהקיר באותו הרגע. אבל מנהל בית התרבות לא נבהל "אני לא מציע לך להוריד אותו מהקיר, כי ראש העיר הבטיח לי אישית שהוא קונה את הציור שלך."
וכך הגיע אחר כבוד ציור השמן שלי "דייג לילי" במסגרת זהב מפוארת שהוזמנה במיוחד בקריית שמונה למשרדו של ראש העיר והיה תלוי על הקיר האחורי.
כשהתחילו לפול הקטיושות הראשונות בקרית שמונה הגיע לעיר צוות של הטלוויזיה ההולנדית. טבע הדברים, באו לראיין את ראש העיר בלשכתו. תוך כדי הצילומים לא הפסיקו אנשי הצוות להתפעל מציור הואן גווך שהיה תלוי מולם וצילמו אותו יותר מאשר את ראש העיר. בתום הראיון הם שאלו את ראש העיר בתמיהה "מה, יש ציור של ואן גווך שאנחנו לא מכירים?!", "זה לא ואן גווך" אמר להם ראש העיר בחיוך "זה אלמוזנינו! זה שוטר שלנו שצייר את הציור חפשו אותו בתחנת המשטרה!". הם אמנם באו וחיפשו אותי, אבל אני הייתי בחופשת אירוסין ורק כשחזרתי גיליתי שהציור שלי שיגע את ההולנדים.
אני מודה. התרגשתי, לכן הלכתי לבית העירייה וביקשתי מראש העיר להעיף בו בציור שלי, מבט אחד, כדי להיזכר ולהבין ממה ההולנדים התלהבו כל כך. נכנסתי לחדרו של ראש העיר, הבטתי בציור שלי ונתקפתי געגועים עזים. רציתי לגשת ולהוריד אות מהקיר, לקחת אותו איתי הביתה. לא יכולתי להבין איך הסכמתי למכור ציור שלי, אפילו אם זה לראש העיר…
מאז גמלה בליבי החלטה, אני לא מוכר את הציורים שלי ועמדתי בה הרבה שנים. ובכל זאת בא היום ונאלצתי להיפרד מהם. אהבתי את הירח בכל צורותיו, אבל הפרוטה, בת זוגתו של הירח, היא שהכריחה אותי למכור אותם. וכך קרה הדבר: בשנות השישים בהיותי סייר במשטרת ישראל בקרית שמונה הכרתי מעצב פנים עולה חדש מרומניה בשם אריה גולד שהתנדב לעבוד איתי משמרת לילה במשטרה. לאריה הייתה חנות וילונות קטנה במרכז העיר, וכך הסתובבנו בלילה ארוך במיוחד השוטר המרוקאי ומעצב הפנים הרומני בעיר השקטה והשוממה ,שבלילות הרחובות והסמטאות הצרות שלה מתמלאות חתולים מיוחמים המחקים יבבות של ילדים.
סיפרתי לאריה שאני מצייר, אבל הוא לא התלהב במיוחד. ראשית, מפני שלא ראה את הציורים, שנית מפני שיש הרבה אנשים שלא מאמינים ששוטרים יכולים לעסוק בדברים אחרים חוץ מדוחות תנועה. המשמרת עברה מהר מאוד תוך שדיברנו רק על אומנות. למחרת הזמנתי אותו ואת אשתו החיננית קוקי לביתי. ערכתי לשניים הכרות עם אישתי, ומשם לקחתי את אריה לראות את הציורים. אריה שהיה לו ניסיון עשיר עוד מרומניה באומנות התלהב מאוד, ראיתי את זה על הפנים שלו, אך בשלב ההוא, הוא לא אמר לי את זה, רק אמר "יפה, יפה" וספק כפיו. אני שמחתי על כך, חוות דעתו הייתה חשובה לי.
הלכתי להכין לכולם תה, וכשחזרתי ראיתי את אריה ואת אישתי עושים קומבינות… אישתי הממולחת שכנעה אותי למכור לאריה כל ציור בעשר לירות. עם המשכורת המשטרתית של אז, כמו היום, אי אפשר היה לגמור את החודש ואנחנו היינו צריכים כל פרוטה. בצער רב וביגון קודר, מסרתי לידיו של אריה את הציורים שבחר מתוך המבחר שהיה לי: ציורים בצבעי מים, שמן, פסטל או פחם. הוא כמובן בחר את הציורים הכי יפים, כל פעם התפללתי שלא ייקח ציור מסוים ודווקא אותו הוא בחר. בלוק ציור שלם שכל דף צויר עם כל הנשמה עבר לידיו. בסופו של דבר לקח אריה את התמונות, חיבק את קוקי והשניים יצאו את הדלת משאירים אותי עומד בחדר המיותם מציורים אבל וחפוי ראש.
היום כשאני נזכר במכירת הציורים האהובים שלי ובכמה הרוויח עליהם אריה גוולד, אין בלבי כלום עליו. אחרי הכל הוא לא צייר ולא מרגיש מאומה מתוכן הציור. הוא נולד כדי להיות סוחר עם חוש מסחרי ובתמונה ראה סחורה כמו כל סחורות. הוא פשוט נולד תחת מזל "פרוטה" ואני נועדתי להתהלך תחת "הירח", להביט עליו בלילה ולראות בו כל מיני צורות. מה לעשות? המלאך גבריאל חונן אותי בכשרון צייר וכזה אשאר עד סוף ימי חיי.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le dahir de la marocanisation
Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte.
Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU28, l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait.Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.
קצידות בערבית מוגרבית
המחסור והשיגשוג
1-א נפאד נרגבכום – די כונת גאייב עליכום
השיגשוג: אבקשכם בכל לשון- על שהות העדרותי מקירביכם,
anfad an garbkoum-di kount gayib alikoum
2-ליום הני זיתכום – ונכלפלכום די דאעלכום.
היום אליכם באתי – ואפצה אתכם על ההפסד
alyoum hani zitkoum-ounchalfikoum di daalkoum
3-ביע וסרא זיבתלכום – גיר ווזדו סלעתכום
מסחר הבאתי לכם – רק הכינו סחורותכם
biik ou sra zibeltakoum-g'ir ouzdou selaatkoum
4-עממרו חוואנתכום – או סי כיר מא יכסכום
מלאו חנויותיכם – ושפע לא יחסר לכם
aamrou houanoutkoum-osih'ir ma ih'skoum
5-סאר ראני דחיתו – סמעו למעיאר די עטיתו
לך הינה גירשתיו – שימעו את מילות הגנאי אשר הטחתי בפניו
ser rani thitou-semoou el meyaar di aiitou
אע ביר טייאחתו – עממרו מא יכון מן טאלעין
לתחתית הבאר הפלתיו – בכל שנות חייו לא יוכל היות מין העולים מהמצולות
יוו תסמעו יא עבאד – מדארבת לכסאר מעא נפאד
יוו שימעו העבדים – התנצחות המחסור עם השיגשוג
ביע וסרא יא סייאד – פרחו אלבלדאן כאמלין
מכור וקנה אדון נכבד – שמחו הערים בכללן
האדו למעאייראת – די עאייר נפאר לכסאר.
אלה מילות הגנאי – אשר גינה/הרעיף השיגשוג את המחסור
אוזא נפאד בל מעייאר – פל כסאר בלימאייר.
ובא השגשוג עם גינויים – על המחסור עם הוכחות
"כוויתי לנאס סכאייר – יהוד או נסארא ומסלמין".
רוקנת לאנשים את התיקים – יהודים ,נוצרים ומוסלמים.
"מא נערפו לכסאר בנייא – גיר ווקת לבאכורייא".
הן לא נתוודע למחסור ברצינות – אלה עם הוולד יום/פצירתו של בוקר
ראה ליום מתנייא – ווי וולי מן להארבין.
הן היום כפול ומכופל – אוי אוי לי מהבורחים /מרימי הידיים
כסאר די מא ווזהו סליב – מא ענדו חתא חביב.
המחסור שפניו אינן גלויות – אין לו אוהבים
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Par contre, assez peu nombreux etaient encore, avantla Seconde GuerreMondiale, les enseignants
qui, nes au Maroc, avaient une connaissance experientielle intime de leurs communautes, de leurs formes de vie, de leurs ressources economiques et intellectuelles, de leurs traditions seculaires et des transformations qu'elles subissaient sous le protectorat fran?ais.
Tout comme leurs collegues etrangers, ces instituteurs d'origine marocaine ont suivi la meme formation educative et ideologique de l'Alliance, a l'Ecole Normale de Paris. La connaissance directe de leurs communautes transparait directement dans leurs strategies d'ecriture et dans l’empathie avec laquelle ils traitaient leurs sujets communautaires, en comparaison de leurs collegues 'debarques' au Maroc suite a leur affectation par le Comite Central. Faute de place, il ne pourrait etre mene ici une etude comparative exhaustive des orientations d'ecriture distinctives, laquelle s'impose pourtant de par cette vision differente des affaires communautaires.
Munis d'outils tant cognitifs et culturels qu'ideologiques, les instituteurs qui avaient a rediger un texte different chaque trimestre y ont ainsi depose consciemment ou inconsciemment leurs partis-pris sinon leurs prejuges vis- a-vis des communautes, des phenomenes, des traditions et des changements qu'ils presentaient dans leurs rapports.
Lorsqu'ils ont aborde l'aspect socio- economique, par exemple, c'est une vision generalement miserabiliste de la vie juive qui y est privilegiee, vision rehaussee de couleurs bien sombres, a l'exemple des descriptions parfois sordides que donnaient au XlXeme siecle les nombreux visiteurs europeens et diplomates qui ont passe quelque temps au Maroc et ont livre leurs impressions sur les communautes juives qu'ils avaient brievement visitees.
Cependant, contrairement a ces derniers, nos instituteurs rapporteurs vivaient assez longtemps au sein d'une meme communaute, au moins une annee, avant d'etre mutes dans d'autres ecoles; ils avaient done la possibilite de mieux connaitre les milieux juifs qu'ils observaient et sur lesquels ils ecrivaient, ce qu'ils ont accompli lorsqu'ils vivaient meles a la population juive.
BRIT 31-PAGE 15
מגילת היטלר – מיכל שרף
מן צבאח חתתא לוקה לפטור
סייג עליהום לבומב ולכּור
כללא דממהום כא יפור
ועלא לארד מקתולין
. דזאזת חתתא .איטיליא
עאוגתו פהאד לחרבייא
זאת עליהא זגבייא
ורועת מין לכאצרין
סבאב כטייתו הייא רוסיא
מא כממם באיין קוייא
פסתלינגראד תממא עיא
ורזע מין לכאצרין
לינגליז קוי פלבחר
חד עליה מא יקדר
.בלפרגאטאת כולסי חצר
עלא בלדאנהום כאמלין
לאמיריךּ קוי פלהוא
צרבתו מא ענדהא דוא
לבומב כתיר בלקווא
ליל ונהאר גיר פאיקין
פרנצא קוייא פלברד
חד עליהא םא יקרר
חתתא מן זיהת לעצכּר
׳מחררב ענדהא כאמלין
נסאו לגיררא דלכאאמורז
כ'ממם לאלמאן באם ידוז
לפאריז בלא לפזוז
פסאעא רזע מן לכאצרין
לפראנץ וינגליז ואמריכּא
דארבו לאלמאן פאלפריכּא
עמלוה פואחד דיקא
ורזעו הומא דואבהין
נהאר 11 נוומבר
זא דכל לאמריך בלעצכּר
ודאז מן זיהת לבחר
פרחו ביה למארוךּ כּאמלין
היתליר הוא לעדו
מן בוה חתתא לזדדו
יא רבי נתי תבעערו
עלא בלאננא כּאמלין
יא רבי טיירו דניא
וחייד האד לבלייא
ותזיבלנא לחורייא
נצארא ויהוד ומסלמין
גורינג הימליר וגובילם
האדו מן אולאד יבליס
חד פיהום מא יעים
מן האד זרע כּאמלין
לינגליז ולאמיריף ופראנציא
תחארבו מעא איטליא
עבאולהא סיסיליא
וכללאוהא מין לכאצרין
כממת תקצם מעא לאלמאן
פי למדון ולבלדאן
סאעא רזעת מן לעדיאן
דליזאליי כּאמלין
כּבירהום מוסוליני
הווא והיטליר עדיאני
עדדבו ליהוד כואני
חווצו מאלהום כּאמלין
מן אלמאניא זא כּא יזרי
למארוךּ ולאלזיריי
חבּ יקבדהום עלא בכּרי
דגיא דכלו לאמיריכּאניין
רוזוילת סורסיל וסתאלין
וזמיע צחאבהוס כּאמלין
תעאונהום יא רב לעלאמין
חתתא יג'לבו עדיאנהום כּאמלין
דו־גול זירו וכּאטרו
כול ואחד יבקא בכאטרו
הומא די נכטארו
חוכּאם עלא פראנצא כּאמלין
צאחבתנא הייא פראנציא
מולאת לחקק ולחוררייא
רבי יזידלהא פלענאיא
יגללבהא עלא לעדיאן כּאמלין
אללאה ינצר סידנא צולטאן
חפיד מולאי מולאי אלחסאן
ויעיש דימא פאלמאן
מעא אולאדו כּאמלין
חתא סידנא לגלאווי לבאשא
דימא מידתו מפררצא
פי וצט ריאד דילערסא
הווא וצחאבו כּאמליןנטלבו לרבי אלחנין
יזמע ישראל כאמלין
פי ארצ'הום פאליסטין
ונרזעו מן למהדרין
אנא מול האד לקאצייא
ישמי הווא מתתיה
בן סמחון הייא לכּניא
תעאונו יא רב לעלאמין
כאן תנבאע בזזמלא ובתסקיט ענד מתתיה בן סמחון פדרב למערה נומרו 6 קזבלנקה
Visa fait par le Service Régional du Contrôle des Informations
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
הסתגלות וייחוד.
כל הממצאים האפיגראפיים מהתקופה העתיקה מעידים, כי היהודים באפריקה סיגלו להם את לשונות היוונים והרומאים. אף נדמה כי עם בוא הערבים היו הם הראשונים בין תושבי הארץ, שהתחילו להשתמש בשפה הערבית הספרותית.
יהודה אבן קוּרַיש הוא לא ערבי ראשון באפריקה ששרד ממנו חיבור בלשון הערבית בתחום הבלשנות ; ורבי יצחק ישראלי הוא הקדום בין החוקרים הלא מוסלמים במדעי הטבע, הרפואה והפילוסופיה באזור זה.
לתרבות התורכית לא הייתה, עד כמה שידוע לנו, כל השפעה על אוכלוסי היהודים של אפריקה, כשם שלא נשאר לה זכר בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית בכל רחבי אסיה, שהייתה כפופה פעם לסולטאנים התורכיים. בתקופה הצרפתית תפסו יהודים רבים מקום נכבד בתרבות צרפת. כן היו באלג'יריה, בתוניסיה ולאחרונה גם במרוקו.
מתוך ויקיפדיה.
ר' יצחק בן שלמה הישראלי רופא, פילוסוף ופרשן מקרא יהודי בתקופת הגאונים. נפטר בסביבות שנת 950. יליד מצרים. שימש כרופא בחצרות הח'ליפים במצרים ובתוניסיה. שמו התפרסם לתהילה, ורבים, יהודים וערבים למדו ממנו את חכמת הרפואה. חיבר שמונה ספרים בערבית בנושא רפואה, שתורגמו בימי הביניים לעברית, ספרדית ולטינית ושימשו ספרי יסוד ללימודי רפואה באוניברסיטאות אירופה במשך תקופה ארוכה.
התפרסם גם בזכות חיבוריו בפילוסופיה. חיבר את "ספר ההגדרות." ו"ספר היסודות", ופרסם פירוש לספר היצירה.. חיבר בערבית גם ספרים בתורת ההגיון, בפיזיקה ועוד.
הוא היה מהראשונים בפילוסופיה היהודית שבהגותם ניסו לפשר בין תורת אריסטו והנאופלאטוניזם לבין אמונת האחדות הישראלית.
הישראלי עמד גם בקשרים עם גדולי בני דורו כגון ר' סעדיה גאון ששאל ממנו שאלות.
באגרת שכתב הרמב"ם, בה הוא מונה את קודמיו בפילוסופיה, הוא מתייחס אל הישראלי בזלזול, כאל רופא בלבד.
החוקר אליקים כרמולי, הסיק כי "יצחק" אותו מתקיף אברהם אבן עזרא בחריפות בהקדמה לפירושו לתורה, הוא הוא, יצחק בן שלמה הישראלי. מצד שני, הישראלי זכה לשבחים מפי פרשני מקרא אחרים בני זמנו ואחריו. עד כאן מויקיפדיה.
העילית של החברה היהודית בפאס, בתטואן, באלג'יר, בתוניס, בתנג'ה ( במאה הי"ט ) עלתה , כנראה, ברמתה הרוחנית על זה שבארצות מזרח אחרות. בני המשפחות המיוחסות עמדו במשך דורות בשירות השליטים ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה, שהיו מזדמנים אל ערים אלה לרגל עסקים שונים, כפי שצוין למעלה.
במרוקו היו היהודים הלא מוסלמים היחידים, ורק בשכונותיהם ובבתיהם רשאים היו להתגורר המבקרים הנוצרים. הישיבה דרך קבע אסורה הייתה להם בערי המלוכה, ועוד במאה הי"ט ישבו כל השגרירים ובקונסולים בתנג'ה.
היהודים, כאמור, היו גם היחידים שהיו יוצאים בשליחות מדינית לארצות אירופה, והיו משמשים כסוכנים וסגני קונסולים של המדינות הנוצריות. ברור, שלמגע זה עם העולם הרחב נודעה השפעה עמוקה על עיצוב דמותה של השכבה העשירה ובעלת הקשרים עם השלטונות. עם זה לא שפר חלקם ולא נתעלה מעמדם בפני השלטון המוסלמי, והם היו כפופים לכל ההשפלות כיתר אחיהם.
הלשון הערבית שבפי היהודים, שהייתה שלמה ומתוקנת בימי הביניים, הצטמצמה והלכה כדי להג יהודי ערבי מגרבי מיוחד, שנשתמר עד ימינו, והוא במידה מרובה לשון הדיבור של אלה שישבו הרחק ממרכזי התרבות הצרפתית, המובנת גם לבני הדור השני והשלישי של חניכי בתי הספר הצרפתיים.
לשונם הערבית של המשכילים לא הייתה נפוצה בתקופה האחרונה בקרב היהודים, לא בכתב ולא בעל פה, כי לא היו מבקרים בבתי הספר הערביים, שהיו ברמה נמוכה ביותר, וללשון הערבית לא הוקצב בימי השלטון הצרפתי שום מקום, או מקום זעום ביותר, בתכנית הלימודים בבית הספר של " כל ישראל חברים ". בזה שונה היה מצבם של יהודי אפריקה הצפונית מאוכלוסי עיראק ואפילו מצרים.
אין להתפלא על כך, כי התבוללות הצרפתית אכלה בכל פה גם בקרב הערביים. באלג'יריה למשל, שבה חיו בשנת 1955 כתשעה מיליון מוסלמים, לא יצא לאור אף עיתון ערבי אחד, ובמרוקו נסגר באותה שנה השבועון המצויר היחיד שהיה יוצא שם.
ספרות ועיתונות בלשונות ברברים לא הייתה קיימת כלל, חוץ מספרי לימוד אחדים שהוציאה הממשלה הצרפתית בשביל שניים שלושה בתי ספר ברבריים שייסדה. כנגד נטייתם של היהודים להתבוללות לשונית מזדקרת בכל פלאיותה העובדה, שהם היחידים בכל היבשת ששמרו על ייחודם הדתי לאומי בכל הנסיבות.
הברברים שבאזורים המיושבים המירו את דתם שלוש פעמים וארבע : קיבלו תחילה את צורות הפולחן הפניקי פוני והיווני רומי ; אחר כך נעשו נוצרים, ובסוף התאסלמו כולם והסתערבו ברובם.
יהא זה מתפקידנו לעקוב אחרי ההתמודדות, בחומר וברוח, בין היהודים לסביבתם שפשטה צורות ולבשה צורות פעמים כה רבות, ועם זה המשיכה בקו האופייני לאומה היהודית – לשמור על היין הישן בקנקנים חדשים.
אין צורך לומר שההתפתחויות המדיניות בארצות אפריקה הצפונית, כפי שנרמז אליהן למעלה, התוו במידה רבה את אורח חייהם של היהודים. על יחסים אלה יורחב הדיון בגוף הספר.
אבל גם אופיו המיוחד של האסלאם המגרבי, שבלט כמעט מראשית הכיבוש הערבי, על זרמיו הכיתתיים פלגניים, שאיפותיו הפוריטאניות, התפשטות ה " מד'הב " המאלכי, האסכולה הנוקשה והקשוחה באסלאם האורתודוכסי ביחסה ללא מוסלמים ( לאחר ה " חנבלים " ), שלמעשה לא היה להם מגע עם לא מוסלמים, ייסוד הטריקות, ארגוני אחווה מיסטיים, שבראשם עמדו קנאים דתיים – כל אלא הטביעו את חותמם על החברה היהודית, לפעמים לחסד, על פי רוב לשבט.
בין הבולטות בגזירות ההפליה היו : הגיטו – מללאח – חארה. מלבושי ההיכר – ג'יאר – ותנאי השפלה אחרים, שהיו מנת חלקם של היהודים ( קצת מרצון ) עד זמננו זה. ואולם אין להתעלם מהמקרים, שבהם חגנו על היהודים קאדים מכבודים ביותר מפני מזימותיהם של ראשי הכיתות הדתיות וזעמם של המונים מוסתים לפרעות, בהישענם על חוקי האסלאם.
יש דמיון רב בין מנהגים מסוימים הנוהגים אצל המוסלמים ואצל היהודים. במקרים מסוימים אי אפשר להכריע אם לפנינו השפעה מאוחרת של הסביבה הברברית מוסלמית, או אולי מסורות עתיקות ימים שנקלטו מהעולם המצרי הלניסטי, כגון האמונה בקמעות ובהשבעות.
במגרב קיימת גם תופעה, שלא מצאנו כמותה בשום מקום בעולם ( חוץ מקברי אבות בחברון ) של עליות והשתטחויות על קברי " קדושים " משותפים ליהודים ולמוסלמים, והמכובדים גם על הנוצרים. אפשר להצביע עוד על שורה של מנהגים מקבילים ודומים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות עורכת : חוה לצרוס-יפה
סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות
עורכת : חוה לצרוס-יפה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל
ירושלים תובב"א – תשנ"ו
זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות. בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).
למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.
בעטיפה: ״זקן וצעיר מתחת לעץ״. רישום שוליים, צבוע קלות, איראן. אצפהאן, תחילת המאה ה-17. באדיבות יד ל.א. מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
רבי עמרם בן דיואן
שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן, שהיה מידידי משפחת משאש כאמור, נישא עד ימינו אנו בדחילו ורחימו, בקדושה ובסילודין על שפתותיהן של יהודי מרוקו. רבי עמרם נולד בירושלים ועבר לגור בחברון, בשנת תקכ׳׳ג יצא בשליחות קודש מטעם רבני חברון למרוקו, לאסוף תרומות עבור הישוב והישיבות שבארץ ישראל. הוא השתקע בעיר ואזאן שבמרוקו, יסד בה תלמוד תורה וישיבה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע מפיו תורה ומוסר. רבי עמרם משך אליו את תלמידיו בעבותות אהבה, דאג לכל מחסורם והדריכם במסילה העולה בית אל. בפעולותיו הברוכות הביא להרמת קרנה של תורה בכל מרוקו, גם דאגת הכלל והפרט היתה לנגד עיניו, עד שהכל ידעו כי ביתו היא הכתובת לכל מר נפש וקשה יום. רבי עמרם התפרסם לפועל ישועות ושברכותיו אינם שבים ריקם.
לאחר כעשר שנים של שהיה במרוקו, תקפו געגועיו לארץ ישראל, לשם כך הוצרך להשאיר את מלאכת הקודש של הפצת התורה בידי תלמידיו. ורק לאחר מכן שם את פעמיו לארץ ישראל. בבואו לחברון התיידד עם רבני העיר רבי חיים באג׳יו ורבי אברהם גידיליא, ויחד עימהם עסק בתורת הנגלה והנסתר, כשהוא מעפיל מיום ליום לשיאים נפלאים של התעמקות בתורה ועבודת הבורא.
אולם ימיו של רבי עמרם בחברון לא התארכו זמן רב. ועקב מעשה שהיה בגללו נאלץ לקחת לידיו שוב את מקל הנדודים ולחזור למרוקו. המעשה היה:
שבאותם הימים אסור היה ליהודים ליכנס לתוך מערת המכפלה, אולם אדיר היה חפצו של רבי עמרם להתפלל ליד קברי האבות. מה עשה? התחפש לערבי ונכנס עם יתר המוסלמים. בהתרגשות עצומה עשה רבי עמרם את דרכו בתוך המערה, אושר ודמעות הציפו את פניו כשעמד ליד קברי אבות האומה ושפך את לחשו לפני בורא עולם. איש לא חשד כי ״המוסלמי״ העומד ומתפלל בדבקות עצומה, אינו אלא יהודי.
כשעשה רבי עמרם את דרכו החוצה הבחין בו לפתע אחד הערבים כי הוא הרב היהודי. מיהר הערבי ומסר את הדבר לפחה. עונש כבד היה צפוי לרבי עמרם. אחד מעובדי הפחה שהכיר את רבי עמרם והעריצו, מיהר להודיעו כי הפחה מתכוון לאוסרו. בחשכת הלילה נמלט רבי עמרם מביתו יחד עם בנו הצעיר רבי חיים. הוא פחד לחזור לירושלים, עיר מולדתו, פן תשיגנו יד הפחה. אנה יפנה? שליטת התורכים השתלטה על פני ארצות רבות, ואם יצוה השולטן לתופסו – תשמע פקודתו מהרי הבלקן ועד תימן, מפרס ועד אלגי׳ריה, על כן הפתרון היחיד הוא צריך לנדוד רחוק יותר. מיד עלה בדעתו לברוח למרוקו, אשר היתה מחוץ לשליטת תורכיה. ואכן לאחר מסע תלאות ממושך הצליחו רבי עמרם ובנו רבי חיים להגיע בשלום למרוקו. (ישנה גירסה אחרת, האומרת: שכבר בתוך מערת המכפלה הבחינו בהם, וכשהרגישו בזה רבי עמרם ובנו העתירו להצלתם, ובאותו הרגע ראו מאחריהם דמות של שלושה אנשים הנושאים אותם, ואפשר שהם ג׳ האבות הקדושים, וכחלום יעוף הניחום במרוקו, כך מובא בס׳ הערצת הקדושים בקרב מרוקו עמי 524) בבואם לעיר פאס קבלום תושבי העיר בכבוד גדול, הזכות לארח נפלה בחלקו של הרב מנשה אבן דנאן, מראשי קהילת פאס.להלן הקטע מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים " כפי שמפנה אותנו המחבר.
״אומרים שר׳ עמרם בן־דיוואן הוא מהארץ והבן שלו חלה והתעוור. בנו היה ר׳ חיים דיוואן. אז הוא תמיד רצה לקחת אותו למערת המכפלה. כל יום ששי היה ר׳ עמרם לוקח סכום של כסף ונותן לשומר ולא אומר לו כלום. עברו כמה ימי ששי, יום אחד אמר לו: אני רוצה לדעת על מה אתה מביא לי את הכסף ? אמר לו: תדע שיש לי בן כך וכך ואני רוצה להכניס אותו למערת המכפלה ולבקש עליו רחמים. אז אמר לו: תבוא ביום ששי, בזמן שהערבים נכנסים להתפלל, ואז אכניס אותך. יום ששי עשה כל מה שצריך לעשות. הוא הכניס אותם ואז הלך לערבים להגיד להם: הנה מה יהודי והבן שלו נכנסים למערה. אז אמרו לו הערבים: אם נמצא את היהודי והבן שלו, אז זה בסדר, ואם לא, אז אנחנו מה שרצינו לעשות להם, נעשה לך. אז הבן של ר׳ עמרם נכנס והתחיל לראות ושאל: איזה קברים אני רואה שמה? מה יש פה? הוא התקרב לשם והעיניים שלו פקוחות. יצאו להם שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב, והחזיקו אותם מהידיים שלהם והכניסו אותם משער אחד ומשם מצאו את עצמם בואזאן. והערבים באו ולא מצאו אף אחד והתנקמו בערבי הזה״. עד כאן מתוך הספר " הערצת הצדיקים "
קיברו של רבי עמרם הפך למוקד משיכה לכל יהודי מרוקו. מידי שנה בשנה, בל׳׳ג בעומר היו אלפים נוהרים לעיר ואזאן להשתטח על קברו של הצדיק. רבים מספרים על ניסים שאירעו על קברו: חולים חשוכי מרפא נתרפאו, עיוורים שפקחו את עיניהם, אילמים שפתחו את פיהם, משותקים שהניחו קביהם והלכו לביתם, ואף עקרות רבות נפקדו לאחר שהתפללו על קברו. נתבקש בישיבה של מעלה בט״ו באב תקמ׳׳ב, זכותו תגן עלינו, אמן. את הקשר של המשפחה לרבי עמרם בן דיואן ניתן לראות מהשיר על רבי עמרם שכתב רבי שר שלום סבו של רבנו, הלא הוא כתוב בראשית ספרו ״דברי שלום״
רבי זכרי השני שרבנו הוא נינו, זכה לגדל ולרומם שלושה בנים מאירים ומזהירים כולם אהובים כולם קדושים, הלא הם: רבי שלום – המכונה שר שלום משאש, השני בקודש הלא הוא רבי חיים, והשלישי בקודש הלא הוא רבי דוד – המכונה המגן דוד.
המקובלים במרוקו-אברהם סבע בן יעקב
אברהם הלוי ברוכים. בערך 1515 – 1593. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממחקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא של שום מקורו. בספר " חזיונות " לרבי חיים ויטאל, כתוב " זקן אחד בדמות הרב אברהם הלוי מוגרבי " וכו….ובפר הגלגולים, נאמר עליו " רבי אברהם הלוי המוגרבי הוא משורש יעקב אבינו. רבי חיים ויטאל מצטט מפיו דברים בשם האר"י ז"ל.
אברהם מאנסאנו. נפטר ט' באלול תקמ"א – 1781. מרבני פאס. תלמידו של רבי שמואל בן אלבאז. כתב דרושים " מאה שערים " היה חכם ומקובל ומליץ. אף בקינת חתנו הוא מכונה " חכם הרזים " . קונטרס " לתולדות היהודים בפאס " נדפס על ידי הרב ש' אסף.
אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל, מזכיר בספרו " צרור המור " פרשת ואתחנן, את דרשותיו " בכל בתי כנסיות של קהל פאס. הרב משה טולידאנו מצטט את הערתו של א' מארכס, כי רבי אברהם סבע " העתיק בז' סליו תרס"ח את ספר " לבנת הספיר. כן חיבר " פי התפלות על דרך הסוד " שלא הגיע לידינו. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא " פירוש עשר הספירות " שכתב להרב שלאל בן אלחאיך ז"ל מארץ תלמסאן. בכתב ידי עדיין.
רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
המקובל, מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל. אחרי נידודים רבים הגיע לצון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.
כאן הוא כותב את ספריו " צרור המורא " על חמישה חומשי תורה ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בונציה בשנת רפ"ב – 1522, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.
רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. את כל יסוריו מקבל באהבה. ספריו " צרור המור " ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל.
הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון.
וכה מספר רבי אברהם סבע בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "
" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת כל הספרים.
והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא ללישבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.
והבגיע ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, בהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת עץ זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני. פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם.
והייתי אומר הלא זה טובה לי מבנים ומבנות, ולא ראיתים יותר, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.
ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה…אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסר מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה "
כאמור, היה רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד לפני הגירוש. דבריו מובאים על ידי רבי יצחר אברבנאל, השל"ה הקדוש, ודם רבי משעון אוסטרופולי מביאון בספרו " דן ידין ".רבי אברהם סבע היה תלמידו של יצחק די ליאון, ומביאו בספרו, פרשת וירא, " מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל "
רבי אברהם היה מקהיל קהילות ברבים והיה דורש הלכות ברבים, כפי שהוא כותב בספרו " צרור המור ", פרשת וישלח, " וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקסטיליה בקיבוץ חכמים ושבחוהו " ובמקום אחר, פרשת פקודי, דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש.
בעת הגירוש, בזנת רנ"ב, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קשטיליהף התיישבו בה כמאה אלף יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.
חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין ען איזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.
המלך מנואל נתן צו גירוש לכל היהודים בממלכתו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג, ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזירה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד גיל עשרים שנה. ילדים אלה הוצאו צחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.
והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של הפסח 1497, ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.
גם שני ידיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כשערים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדוטל שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות.
כאן נאמר ליהודים, יען שעבר הזמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם. ויקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפילתם, ויטבלו אותם. רק יהודים, שבעה או שמונה נצולו, ובניהם רבי ארבהם סבע.
את צרותיו מזכיר רבי אברהם בספרו " צרור המור – פרשת כי תבא.
" יחיו מתיך נבלתי יקומון, הם ההרוגים על קידוש ה' כאותם שנהרגו בפורטוגל בשעת השמד, שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות, והם עתידים להקיץ, ובמה, בטל אורות טלך…והייתה נבלתך למאכל לעוף השמים, כמו שקרה בעוונותינו לנסים מפורטוגל לארץ ישמעאל…ומה שאמר למעלה.
בניך ובנותיךנתונים לעם אחר, זאת היא קללה אחרת שקרה לנו בעוונותינו בפורטוגל, שלקח המלך את הבנים ואת הבנות הקטנים שלהם בספיונות חאיי הנחשים כדי לעשות שם יישוב "
רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזיליי אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטר דרומית מעיר טנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.
מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.
וכה הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ", פרשת בחוקותי.
" כמו שראינו שגרשו היהודים מקשטיליא לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו ממה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים…ואלה שנשארו בפורטוגל קידשו שם שמים בפרהסיה, ומסרו עצמם על קידוש ה'.
ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואישתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואף על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו הרב שמעון מימי.
ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי…וארח כל שלחם המלך לארזיליי לידי האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך, לפי שראה שלא נעשתה עצתו, והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת…."
ובמקום אחר בספרו מבכה רבי אברהם סבע את צרות עמו :
אף על פי שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה, וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש, מארץ ישראל לחוצה לארץ, חמצרפת לספרד ומספרד לארץ ישמעאל, ויעוננו, כי בעוונותינו גלות ירושלים אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשארו מהשבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב, נסים ופליטים מחרב אדום למלכות פרס ומלכות ישמעאל, והנה כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פאס..- פרשת מסעי.
כאשר הגיע רבי אברהם סבע לעיר פאס, נפל למשכב במחלה אנושה. אבל ה' היה בעזרו והקימו מחוליו. והיה אך התאושש, חזר להורות את בני ישראל אשר בפאס, והורה להם את דרך ה' בדרשותיו ברבים. וכה הוא כותב – פרשת ואתחנן :
אחר שעוניתי מאוד והצלתני, זה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאס אחר שעמדתי מחולי, כי בעוונותי כשבאתי לכאן מיד נפלחתי חולה…ובפרשת לך לך :
" כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות, ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מוות ועברנו ביום צרה …."
כפי שהוזכר, כתב רבי אברהם סבע שנית את ספריו מתוך הזיכרון בעיר פאס. הוא מצטער על הרבה חידושי תורה ששכחם ( פרשת וירא ) ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגל בגירוש מצאתי פירוש אחר מרבנו נסים, הביאו בשם רבנו יונה, וכתבתיו שם, ואיני זוכרו בעוונות "
את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ( מערכת גדולים )
הרב אברהם סבע הספרדי היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי. שאם ימות, שלא ישליכוהו לים, רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל.
ואז מבטיחם שלא יהיה שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו הרב חובל. ורבי אברהם סבע התפלל אל ה' ונח הים. ואחר שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ווירונא שבאיטליה. והשתדל הרב חובל והגיע לווירונא. וקבורתו ישראל שבווירונא בכבוד גדול, זי"א. עד כאן לשון החיד"א.
ואלה רשימת ספרי רבנו שלא הובאו למנכבש הדפוס, מאחר ונקברו על ידי רבנו בשבתו בפורטוגל : " צרור המור " פירוש על ארבעה טורים, " אשכול הכופר " על מגילות, פירוש למסכת ברכות פירוש לספר תהילים, פירוש על תפילות בדרך הסוד, ופירוש לעשר ספירות.
בקובץ " זכור לאברהם " תשנ"ב עמוד כ"ד ראיתי שנדפס כרמה עמודים של פירוש התפילה על דרך הסוד, לרבי אברהם סבע זלה"ה.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-המלאך הנברא מאהבת חינם
המלאך הנברא מאהבת חינם
זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור
אולם, עם כל זאת, כפי שנאמר על הבורח מהכבוד, שהכבוד רודף אחריו – לא פסק זרם האנשים שנהרו לביתו כדי לקבל את ברכתו. בלי פרסום או יחסי ציבור, בלי מודעות או הודעות, עבר המידע מאחד לשני, מאדם לחברו ולבן משפחתו, מעיר לכפר ומכרך לחו״ל. סיפרו על הרב פינטו, עניו וצנוע, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומברך אותו לרפואה ולהצלחה.
עם כל מעלתו הרוחנית הגבוהה, הצטער הרב צער רב בכל פעם שפנה אליו פלוני אלמוני, ויהיה זה העני שבעניים או הפשוט שבפשוטים. כשבא יהודי זה או אחר לשפוך לפניו שיחו ולתנות על מר גורלו, היה הרב שופך דמעות כמים, מתפלל להצלחתו ומבקש עליו רחמים. ״המלאך שנברא מאהבת חינם״, הסביר למקורביו, ״הוא מושיע. שנאמר, ׳בכל צרתם לו צר ומלאך ה׳ מושיעם׳״.
משום כך שאל אותו בנו, הרב חיים: ״אם מספר גדול כל כך של אנשים מתייצב תדיר לקבל ברכה, הרי שאתה ראוי להיקרא אדמו״ר, בזכות ולא בחסד״.
השיב לו הרב משה אהרון: ״דע לך בני, כי בנעורי חשבתי להיות בעל מלאכה, כמו ספר או מכונאי. אבל, אבי זצ״ל ציווה עלי כי אברך אנשים. הברכה שלי, כך אמר, עושה רושם בשמיים, ואסור למנוע טוב מבעליו. אני עצמי עפר ואפר, ואני נשען על זכות אבותי הקדושים וחסדיהם״.
בהקשר לכך אמר פעם לבנו, ששאלו: ״נאמר ׳אלה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא׳. היכן אותם פירות?״ השיב לו הרב משה אהרון בבת צחוק: ״בני, הפירות הללו הם זכות האבות, שאותה הם משאירים לבניהם אחריהם. משום כך, התרומות והמעשרות שמביאים לבני הצדיקים ניתנים בזכות ולא בחסד. אולם, מאוד מאוד יש להיזהר, כי בכספים הללו ייעשה שימוש לדבר מצווה בלבד ולקיומם של בני הצדיקים. אחרת ההנאה מהעולם הזה מזיקה גם לאבותינו הקדושים״.
ועל זכות אבות זו הקפיד עד מאוד. בתום אחת ההילולות ישבו הרב משה אהרון פינטו ובנו הרב חיים, ופתחו מעטפה אחר מעטפה שקיבלו מהמשתתפים. במעטפות היו תרומות ופתקים, שעליהם נכתב שמו של המבקש ברכה זו או אחרת ושמות בני משפחתו. הרב עבר ממעטפה למעטפה, הוציא את הפתקים ובירך את נותני התרומות. והנה, בתוך כך נפל אחד הפתקים הללו ונפל על הריצפה, מתחת לשולחן. הרב משה אהרון הזיז את השולחן והתכופף, אך גרם לכך שמספר רב של פתקים ושטרות כסף נפלו אף הם.
הרב חיים ראה את המתרחש, ושאל את אביו לשם מה כל הטירחה הזו. ״הברכה אחת לך אבי?״ – שאל. ״מדוע אתה מתאמץ כל כך למצוא את הפתק האבוד? תן ברכה אחת כללית, וגם הוא יבורך״.
הרב לא השיב, והמשיך לחפש. לבסוף מצא את מבוקשו, התיישב והמשיך בברכות. אז ניפנה אל בנו, והסביר. ״דע לך, כי כשם שקיימת הונאת דברים או הונאה במסחר כך גם קיימת הונאה בזכות אבות. אותו יהודי, שצירף תרומה ופתק, האמין כי יבורך. אם לא אברכנו בברכת זכות אבותי, הרי שהתרומה שנתן תיחשב כגזל״.
בתום הברכות צרר את הכסף, הפריש לעצמו סכום זעום לצורכי הקיום היומיומי ולהוצאות לצורך המצוות, הקשורות בימים הנוראים המתקרבים, ואת היתר נתן לבנו, כתשלום לאברכים הלומדים בכולל על שם הרב חיים זצ״ל. ״תן להם, שתורתם אומנותם, והם ממיתים עצמם באוהלה של תורה״.
וכך נהג בכל ימות השנה. הרב משה אהרון נהג לחלק את כל כספו לעניים או לתלמידי חכמים נזקקים. אם השתמש במשהו, הרי שהיה זה לקיום או למצוות. ״גם הצדיקים אוהבים כסף״, אמר פעם לבנו, ״אלא שההבדל בינם לאחרים הוא בכך, שמי שאינו שומר תרי״ג ומקפיד על קלה כבחמורה אוהב כסף כדי לרכוש בו מוצרי מותרות ולראות כיצד חשבונו בבנק תופח. כמו דיבוק הנכנס בו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, וכך הלאה, במטרה אחת ויחידה – כדי לענג את גופו. הם שכחו או לא יודעים את הכתוב ׳כי לא במותו ייקח הכל ולא יירד אחריו כבודו׳. הצדיקים, לעומתם, אוהבים כסף, כי בעזרתו הם יכולים לקיים מצוות, וככל שיהיה
להם יותר – יוכלו לקיימן יותר בהידור״.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Les conditions de vie des Juifs marocains à Jérusalem s'améliorèrent considérablement après que rabbi David Bensimon eut décidé d'installer cette communauté en dehors de l'enceinte dela Vieille Villeet de son quartier juif insalubre.
Avec les Abouchdid et les Amiel, originaires comme lui de Rabat, il fonda, à quelques centaines de mètres de la fin porte de Jaffa le quartier de Mahaneh Israël, installant les pauvres et les nouveaux immigrants dans un bâtiment abritant aujourd'hui les locaux du Centre mondial du judaïsme nord-africain.
En 1875, les originaires du Maroc constituaient un tiers des habitants juifs de Jérusalem : 1 000 sur 3 400. Jusqu'en 1909, on note une augmentation de la population (1 300 Marocains sur 6 000 Juifs en 1882), puis un déclin explicable en partie par les débuts du Protectorat français au Maroc (2 200 Marocains sur 12 000 Juifs en 1909, pas plus de 1 000 après).
À tel point qu'en 1943 l'organe des Orientaux, Ed Hamizrach, pouvait écrire : « Nous, les Orientaux, risquons de disparaître complètement de notre terre, et de ne rester dans l'histoire du Yichouv que comme un épisode passager. »
C'était là la conséquence de la transformation considérable de l'immigration juive en Palestine, désormais majoritairement, pour ne pas dire exclusivement, européenne, sous l'effet de la naissance du sionisme politique. L'immigration juive en provenance du Maroc se tarit, elle, du fait dela Première Guerremondiale, mais aussi en raison des obstacles mis par les autorités du Protectorat à l'émigration, notamment en Palestine, des Juifs marocains.
Cela ne signifie pas que ceux-ci aient été insensibles à la naissance du sionisme politique, même si son caractère laïc avait de quoi les choquer et les surprendre. D'autant plus que le sionisme politique fut introduit au Maroc par des Juifs européens ou européanisés qui vivaient dans les localités du littoral et qui n'avaient que des rapports très distants avec les masses juives des mellahs ou de l'intérieur.