הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות תמבוּוכּתּוּ
אגדות תמבוּוכּתּוּ
ב " תאריך אל פתאש ", חיבור העוסק בהיסטוריה של הסודאן, שבכתיבתו התחיל מחבר סודאני בשנת 1519 ושנסתיים על ידי אחד מצאצאיו בשנת 1665, קוראים אנו בין השאר, כי החבל שעליו נוסדה בשנת 1479 תֶּנדירמה ( דרומה לתמבוכתו ) היה מיושב לפנים על ידי בני ישראל.
אלה היו חופרים בארות להשקיית הירקות שהיו מגדלים בשביל האורחות העוברות שם. הבארות היו עמוקות ומימיהן היו טובים ממי הנהר. היו להם שבע נסיכים, מצאצאי מלכי ישראל. לכל נסיך היו 12000 פרשים. המחבר אינו מסביר כיצד ומתי נכחדה מדינה יהודית זו. הוא רק רומז כי בשנת 1465 עדיין חי אחד העבדים שחיו תחת שלטון בני ישראל.
הפרט על שבעת המושלים מזכיר את תשובתו של רבי יצחק בר ששת, שבה מדובר על שבעת הפרנסים בתואַת. ייתכן שאין זה מקרה, וכי האגדה על גורל יהודי תִמבוכתו מבוססת על המאורעות בתואת, או לפחות שאבה מהם פרטים מסוימים. אין אנו יודעים באיזה פרק זמן נתגבשה אגדה זו בצורה שבה היא מופיעה בספר, שכתיבתו ועריכתו נמשכו מאה וחמישים שנה בקירוב.
ייתכן שמהדהדים בה גם זכרונות אחרים : לפי ליאון האפריקני אסור ליהודים לבוא לתמבוכתו, בעוד שלדבריו של וַלֶנטיס פרנאנדס הם חיים בוַולאטה, עשירים אבל מושפלים. הם מתפרנסים כורכלים, צורפי זהב ועושי תכשיטים. הין הערבים במדבר אין למצוא יהודים.
במאה השבע עשרה הועלה על הכתב עוד סיפור על ממלכה יהודית, הפעם בעמק הדרעה, הנקרא לפנים, לפי הסיפור, וואד זייתון. כאן קיימת הייתה מדינה חופשית של היהודים מבני אפרים בן יוסף, כלומר מעשרת השבטים, שבחסותם ישבו כושים נוצרים.
אלה התקוממו נגד אדוניהם, הצליחו להשתחרר ממעמדם הנחות, והעמק חולק בין הנוצרים ליהודים. לאחר זמן הפרו הנוצרים את חוזה הברית וביקשו להשמיד את היהודים. הפעם נחלו תבוסה מכרעת והושמדו כליל, גם אלה שניסו לברוח לסג'למאסה, שבוואד זיז. במקומם של הנוצרים התחילו להתיישב בחבל זה מוסלמים שגברו לבסוף על היהודים והיכו אותם.
עבדיהם הסודאנים של היהודים גמלו חסד עם החללים והביאום לקבורה. את הנשארים בחיים הכריחו המושלים לשלם את הג'יזיה.
יעקב משה טולידאנו ההיסטוריון של יהדות מרוקו, ביקש לקבוע לתקופת המוראבטים את השלב הסופי של הסיפור – נצחונם של המוסלמים. י. גאטפוסה ערך דיקות ארכיאולוגיות בטתרים שונים בוואד דרעה, ובמיוחד בסביבות זאגורה, כדי למצוא שרידים קדומים של היישובים הנזכרים בסיפור. סמוכים לאפשרות של קיום של אחד מעשרת השבטים בעמק דרעה מצא טולידאנו בסיפורים על גילוי מצבות קדומות לחוקבן בית שנמ בבית הקברות המפורסם של איפראן.
רבי יעקב ששפורטאש המתנגד הראשון והחריף של השבתאים, מספר דרך אגב בחיבורו המופנה נגדם על שמועות חדשות בנוגע לעשרת השבטים שבמגרב : " וגם דרך עיר סאלה באו כותבים ואמרו, שבאו יהודים מאגאדיר ואילג שבמדינת סוס ונשבעו בנקיטת חפץ, שראו שם במדבר הרבה אוכלוסין ודיברי עמהם ואמרו להם שהם ישראלים שבאו לגבול אחיהם.
האגדה על אבן משעל.
משהו מהאווירה זו של הסיפורים על ממלכות יהודיות ועל מלכים התגנב גם לסיפור העם המפורסם על " המלך " היהודי שנהרג בידי אל ראשיד 1666 – 1672, מייסדה האמיתי של שושלת העלווים.
במרוקו נפוצה האגדה על היהודי אבּן משעל העשיר בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה מלך עליהם, גבה מהם מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו, עד שקם אל ראשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות.
לזכר המאורע חוגגים בפאס את " עיד אל טולאב ", חג התלמידים. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות למנהג " חד התלמידים " והכיח, כי אצל הסופרים הערביים והאירופאיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומנטיים על המלך היהודי העריץ. יש למצוא כאן את הדם של סיפורי עם על מלכים יהודיים, נוסף על הרבה מוטיבים אחרים "
נוסח מעניין על אגדת השבטים מוסר הרופא ג'. דוידסון, שערך מסע מדעי לשם חקר גיאוגרפי במרוקו בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והתכוון להגיע עד תמבוכתו, אבל נרצח בדרך בראשית 1837. באחד ממכתביו אל הדוכס של סאסקס מספר הוא : באחד ממסעיו נתלווה אליו רב ממחוז קובה, שמסר לו פרטים מעניינים על תושבי המקום.
חיים כאן 3000 עד 4000 יהודים, בתנאי חירות מלאה, ועוסקים בכל המלאכות והפרנסות. יש להם מכרות ומחצבים, שבהם הם עובדים, גני ירק וכרמי ענבים, והם מגדלים תבואות יותר משהם צריכים לעצמם. הארץ והשלטון עליה בידיהם מימי המלך שלמה. כהוכחה לכך הצביע על תעודה הנמצאת אתם חתומה בטבעת יואב, שבא לגבות מסים בימי בן דוד.
אותו רב הבטיח לדוידסון להמציא לסוכנו של דוידסון במראכש העתק התעודה החתומה בטבעת יואב וכן העתקי שתי מצבות קבורה, שאליהן עולים היהודים להשתטח. הרב נפרד ממנו בוואריכּה – מדרום מזרח למראכש. דוידסון המשיך לבקר במאה ערי היהודים, ומצא כאן יותר יהודים החיים עם הברברים מאשר במרוקו. משמות המקומות שאפשר לזהותם יש להסיק כי היה זה סיור באטלאס הגבוה ומורדותיו הצפוניים.
אגרת זו היא אחת הדוגמאות הבולטות כיצד עלולות להתמזג עובדות ואגדות בדבריהם של החוקרים. יש להצטער שדוידסון הרחיב את הדיבור על יואב, על שניים עשר מעיינות המים ועל אילים ( במדבר לג, ט ), ומנע מאתנו את תיאור הדברים שראה באטלאס.
ממחצית המאה התשע עשרה הגיעו אלינו גם רשימות על בני משה ושבטים יהודיים חופיים באלג'יריה. בנימין השני רושם, כי כששאל את יהודי סטיף אם נמצאים יהודים בין שבטי הקבילים ניתנה לו תשובה חיובית. לפי דבריהם חי ביניהם שבט יהודי נכבד, שנקרא בפי הערבים " בני משה " והם גיבורי מלחמה. וכן שמעו כי בזמן כיבושה של לַגוַאת ( בחבל מזאב הצפוני ) בשנת 1852 ביד הצרפתים נפלו בקרבות יהודים הרבה, שהיו בין הלוחמים הערביים.
לרב ג. נטר, ששהה בעצם הימים ההם באלג'יריה, ידיעות יותר מפורטות על מציאותם של שבטים יהודיים במחוז קונסטונטין, בסביבות סטיף, בטנה, בסכּרה ובג'איה. מספרם מגיע לכדי 1500 איש, כולם בריאים וחזקים, אנשי קומה ועזי נפש. לפנים היה מספרם גדול בהרבה, ומהם היו חיילים בגדודיו של שייך שבט החנאנשה.
כעת רובם צורפים, עושי נזמים, סיכות נוי, טבעות יד ורגל. אין הם יודעים לכתוב עברית או ערבית, וגם התפילות של החגים אינן שגורות בפיהם. משה רבנו מכובד ונערץ עליהם ביותר. הרב נטר הזהיר בדו"ח שלו, כי לשבטים אלה צפוייה סכנת כפייה לאסלאם, אולם הציבור היהודי בצרפת לא שם לב לאזהרתו ולא חש לעזרתם.
וכן קרה שהתאסלמו חלקים מברית שבטי הזהרוריה והחנאשה. השייך היהודי של שבט זמול אשר בדרך לטֶבסה ( בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה ) כפה את דת האסלאם על כחמישים משפחות מבני שבטו.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
חכמי ישראל הללוהו, פארוהו, רוממוהו והעלוהו לדרגה העליונה ביותר, מעל אבות האומה, מעל משה רבנו שעליו נאמר ״שלא קם נביא בישראל״ כמוהו, ואף מעל למלאכי השרת.
מטען כביר של אמונה שהיה אצור בלב העם פרץ והשתחרר וזרם החוצה דרך התנועות המשיחיות, בהן היו גילוים של מסירות נפש וקידוש השם למען גאולתו של עם ישראל.
הנה כי כן במשך כל הדורות היתה רציפות של הרעיון המשיחי על כל הצורות שמורשת המסורות הנחילה לעם ומלאה את החלל שנוצר אחרי אבדן המולדת ואבדן הקיום העצמאי.
הרעיון המשיחי היה חלק מ״המולדת המטלטלת״ שלקח עמו העם היהודי בצאתו לנכר. בלכתו לגלות לא יכול העם ליטול עמו את מולדתו ורכושו, אלא את לשונו, תרבותו, מנהגיו, המורשת הרוחנית שהנחילו לו נביאי ישראל ורועיו הרוחניים, ומעל הכל את התקוה ששוב ישוב קוממיות לארצו. תקוה זו נתגלמה ברעיון הגאולה, ברעיון המשיחי.
הרעיון המשיחי הוא שהכשיר את הקרקע להופעת התנועה השבתאית ולהצלחתה. הודות לו היא כבשה בסערה את כל קהילות ישראל הדוויות אשר כאמור טיפחו במשך דורות את הכמיהה, הערגה והכיסופים לגאולה ולביאת המשיח.
הקבלה של המאות ה־16 וה-17 טיפחה ועודדה את הרעיון המשיחי ואת האמונה בגאולה הקרובה. היא יצרה מתח משיחי בכל אותם החוגים שבשורתה (של התנועה) הגיעה אליהם. הודות לתורת הקבלה, האוירה של התקופה אכן, היתה ספוגה וטעונה מתח משיחי והיא הכשירה את לבבות בני הדור ״לקלוט רעיונות משיחיים וחזונות אפוקליפטיים״.
עמדנו עד כה על התנאים החמריים, הפוליטיים והרוחניים ששררו בתפוצות ישראל במאות ה־16 וה־17 ערב פרוץ התנועה השבתאית. כן ציינו את הדחף שהרעיון המשיחי קיבל באותה תקופה על־ידי הקבלה ועל הדרכים בהן נקטו תלמידיו של האר״י כדי להחיש ולקרב את ימות המשיח.
מה היה סוד הצלחתה של קבלת האר״י לכבוש את ההמונים ומה היא חידשה בנושא הגאולה? מה היו הגורמים העיקריים שסייעו להתפרצות התנועה השבתאית ומה היה משקלו של כל אחד מהגורמים שציינו לעיל? סוד הצלחתה וחידושיה של הקבלה מבית מדרשו של האר״י היה שהיא נתנה תשובות לשאלות שנתעוררו אחרי גרוש ספרד ״וענתה על שאלת מהות הגלות ומהות הגאולה.״"
על השאלה השניה: מהם הגורמים שסייעו לתנועה – אין למעשה תשובה אחידה. דעות החוקרים וההסטוריונים חלוקות. נביא בקיצור את דעתו של חוקר בר סמכא, ג. שלום, חוקר התנועה השבתאית.
יש חוקרים הנוטים לקשור את התופעה לארועים של שנות ת״ח-ת״ט ולתת להם משקל יתר. ג. שלום טוען ״שהקשר בין גזרות ת״ח-ת״ט אינו ׳אלא דברי חלום״׳ ומוסיף: ״יש להעמיד בסימן שאלה גדול את הנסיונות להסברה ׳חברתית׳ או כלכלית של הצלחת התנועה השבתאית.״
לגבי גרשם שלום התנאים החמריים כגון פרעות ת׳׳ח-ת׳׳ט, המצב הכלכלי והפוליטי, לא מילאו תפקיד חשוב לגבי התנועה.
מהן אם כן הסיבות אליבא דג. שלום? דעתו נחרצת. לדידו ישנו רק גורם אחד שחולל תנועה בבירה זו. ״גורם זה הוא הגורם הדתי״, והוא ״הגורם העיקרי שהקנה צורה דומה לגילויי התנועה ברוב המקומות… הוא שגרם לאותה מתיחות מיוחדת שמתוכה נולדה התנועה השבתאית … והוא שדחף את ראשי הצבור ואת אלה שקבעו את דמותו הרוחנית להצטרף לתנועה המשיחית ופעל במידה שוה, פחות או יותר, בכל תפוצות הגולה. גורם זה היא הקבלה בדמות המיוחדת שקיבלה במאה ה־17 , דהיינו קבלת האר״י "
כך עודדה הקבלה בצורתה החדשה את האמונה במשיח ובגאולה הקרובה וכן חברו יחד כיסופים משיחיים וגורמים חברתיים וכלכליים שהכשירו את הקרקע להתגלות התנועה ולשגשוגה.
הרקע לצמיחתה של הבועה השבתאית במרוקו
להבנת הרקע לצמיחתה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי לעמוד על כמה סוגיות הסטוריות מרכזיות ותופעות חברתיות ורוחניות שהתלוו אליהן:
1 – התנאים החמריים-כלכליים-פוליטיים;
2 –התנאים הרוחניים – השפעת הקבלה על ההתעוררות המשיחית ;
3 – החברה היהודית במרוקו והנהגתה.
40 שנות המהומות
השנים שקדמו להופעת שבתי צבי(1665), היו רעות, קשות ומרות ליהודי מרוקו. בהסטוריה של המגרב ידועות השנים 1671-1631 בשם ״ארבעין שנא דל פתנה״, היינו ארבעים שנות המרד או הבלבול. הן מתחילות עם שקיעתה של השושלת הסעידית ומסתימות עם עליתו לשלטון של מולאי ראשיד, אחיו של מולאי איסמעיל, המלך אשר ביסס את שלטון השושלת העלאווית והשליט חוק וסדר בכל ממלכת המגרב.
מולאי ראשיד הוא ראשון המלכים העלאו
ויין אך השושלת מתבסססת רק בימי מולאי איסמאעיל. מולאי איסמאעיל נחשב לאחד המלכים הגדולים שידעה מרוקו. איש חכם ונבון, בעל מרץ בלתי רגיל, פיתח קשרי מסחר עם אירופה והעלה את מרוקו על המפה הבינלאומית
השנים הקריטיות מכולן היו השנים 1665-1642 (ת״ג-תכ״ה). הן ידועות בשם ״שנות המהומות׳/ בשל המרידות שפקדו את הממלכה ובשל היעדר חוק וסדר ששררו בהן. שנים אלה היו שנות חילופי דינסטיות והיוו תקופת מעבר בין שקיעת שושלת הסעידים לבין זריחתה של שושלת העלאווים.
הימים ימי היעדר שלטון יציב. בממלכה שוררות מלחמות ומהומות מלוות חורבן והרס. מרידות והתקוממויות פורצות חדשים לבקרים ובהיעדר שלטון יציב ובמצב של אי־סדרים ומהומות, הראשונים למצוקות ולתלאות הם המוני העם וביניהם היהודים. לפי מקורות יהודיים, התנאים ־פוליטיים, החברתיים והכלכליים בהם היו נתונות הקהילות היהודיות היו קשים מנשוא. תנאים אלה היו בין הגורמים שהביאו לתסיסה משיחית והכשירו את הקרקע לקליטתה ולצמיחתה של התנועה המשיחית שהיתה עתידה לקום.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותו, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס הגולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.
דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד ובין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצווח השליט. חיש מהר עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר־החוץ של המדינה.
בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו-רבי אפרים אלנקווה, רבי יעקב בירב (שעלה אחר־כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ה ע ר ו ך, רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע ״בר־יוחאי נמשחת אשריך״, וכן רבי דוד בן־זמרה (הרדב״ז) שפירש את מ ש נ ה תורה להרמב״ם. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה ובארץ־ישראל.
אך גילוי אמריקה על־ידי קולומבוס החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכובד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בן לילה מאגן הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון־ אפריקה כולן. שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ״גשר יבשתי״ בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי־נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.
הקשר של יהודי מרוקו לארץ־ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי־ הביניים עלו יהודים מצפון־אפריקה לירושלים. בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה״. לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ־300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.
בית־ הכנסת של יהודי מרוקו בצפת ידוע כיום כבית־הכנסת של האר״י. קהילת המערביים בירושלים היתה, גם מרכז תרבותי־יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המאה ה־17.
ספרו עבודת הקודש הוא הספר העברי הראשון •שנדפס בירושלים. רבי חיים בו־עטאר, בעל פירוש אור החיים, עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת ״כנסת ישראל״ ולפני מותו, בשנת 1743, הוא חיבר את הספר ראשון לציון. קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהדות צפון-אפריקה באותם הימים.
במחצית השנייה של המאה ה־18 שקעה שמשה של פאס וזרחה זאת של מקנס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראלי, ד״ר שלום בר־אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידנו, בן־עטאר ומימראן-כולן ממקנס-שימשו בנגידים ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו. מקנס הוציאה מקרבה גם רבנים גדולים מבני משפחות טולידנו, ברדוגו, עמאר ומשאש, ואילו במחוז תפילאלת צמחה משפחת המקובלים לבית אבוחצירא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.
הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון־אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג׳יריה בשנת 1870, על־פי חוק כרמיה, הפיחה תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקוה זו גברה לאחר שעל־פי חוזה פאס קיבלה צרפת ב־1912 את הפרוטקטורט על מרוקו. המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות ״אליאנס״ שהיתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניות, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר.
צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב־22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על־פי התקנון, היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים ובין השלטונות.
תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו־קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברבריים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטורט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.
יהודים היו פעילים מאוד ביבוא תה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפגי היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה. אף־על־פי־כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו, ובזכות חכמיהם ותורתם הם הצליחו לשמור את יחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
לדעתו, מנהג לשם ריפוי לא רק שאינו מרפא, אלא יש בו סכנה של הדבקת אדם בריא כפי שכתב החכם
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מנהג אחר שעושים לעין הרע, והוא מנהג פגום ומכוער, שממלאים קערה צימוקים ועובר בה איש אחד ביום שבת קודש שהעם נאספים בבתי כנסיות שבעיר, ומדי עוברו לפני אנשי בית הכנסת יש שזורקים רוק מפיהם על הארץ. ויש שתופסים צימוק אחד ומשים אותו בתוך פיו להדביק בו מרוקו וחוזר ונותנו בקערה… ומבשלים אותם צימוקים ונותנים המים ההם לחולה לשתות מהם מעט מים בכל עת.
ואומרים שבזה תסתלק עין הרע מהחולה וזה מנהג רע ומכוער שחי ומאוס. שאדרבא אם איש מאלו האנשים ששמו הצימוק בפיהם יש לו חולה הריאה או איזה חולי המתדבק נדבק בצימוק ומתדבק בחולה, נמצא בא לתקן ונמצא מקלקל… והשם רופא חינם ירפא כל תחלואי עמו ישראל… ולא יצטרכו להכלי שקר הללו, דברי הבל ישאם הרוח ( נוהג חוכמה ).
חכמים נגד חיקוי של מנהגי הגויים.
תליית פרסת סוס.
מנהג אחד נגד עין הרע, תולים בכותל החצר גולגולת של חמור או שור, ללא הבשר. ויש שתולין נעל ברזל שמשימין על פרסת רגל הסוס והחמור. ומנהג של נעל הוא קדום ומקורו מהיוונים הראשונים ומהם ירשו מנהג זה עמי איטליה… על כן קבעו פרסת סוס…על בתי תפילתם… שאומרים שנעל סוס מביא ברכה… היהודים שהלכו בזה וילכו אחרי ההבל ויהבלו.
בדומה לרבי יוסף בן נאיים כתב רבי דוד עובדיה בן ימינו שכיהן בתור הרב האחרון של קהילת צפרו היו אחדים מהמוני עם שנהגו לקבוע נעל הסוס על מפתן הבית או בית מסחר ניחוש נגד עין הרע, זה מנהג שטות ולקוח ממקור היוונים שהאמינו באלילם,לדאבון לב נשתלשל המנהג הזה לבני ישראל.
החכם לא ראה בעין יפה את המנהג החדש שמובילים את המת בעגלה במקום " בכתף ישאו " כפי שהיה בעבר, והושפעו בזה מהגויים. הוא ציטט את מהר"ם שיק – רבי משה שיק – דבכל דברים שאנו עודים כדי להידמות להם הם אסורים לנו… משום בחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אומות העולם.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
בגלל אבות תושיע בנים
עוד עובדה שישנה בידינו והיא מגדת מעט מדביקותו ובהשי״ת והיא כי בשנת תר״א (1841) החליט הרב זכרי לממש את שאיפותיו ולעלות לארץ הקודש, ולשם כך מכר רבי זכרי את ביתו ומטלטליו, כשפניו מועדים לעלות לארץ הקודש. וזה הי׳ בתנאים של לפני יותר מ- 160 שנה כשהעליה היתה על גבי חמורים, בלי הבטחה לשום מקור פרנסה, והלכו עד העיר אוגידא, וחזרו על עקבותיהם בחזרה לעיר מקנס, מפני המלחמה שהיתה באיזורים בהם היו צריכים לעבור בדרכם לצאת ממרוקו. באותה הדרך חגגו את הבר מצוה של סביו של רבנו הלא הוא ״הדברי שלום" זה היה בחנייתם בעיר פאס, וכשחזר למקנס דרש שיחזירו לו את ביתו וקרקעותיו, כי המכירה היתה בתנאי שיעלו לארץ ישראל. וכותב רבנו שאותה מסירות נפש שפעל בה מור זקנו רבי זכרי, היא שעמדה לו ולבן דודו רבי יוסף, לעלות לארץ בכבוד. (שמש ומגן ח״ב/שכח). רבי זכרי נולד בשנת התקנ״ב, ונפטר ביום שלישי כ״ח אלול (ביום שנפטר בו סביו) בשנת תרט״ו, והוא בשנת הס״ג לחייו.
וקנה לך חבר
צא וראה מה כתב עליו חמיו של רבי שר שלום (שהוא ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל מחבר הספר עדות ביעקב) על חתנו רבי שר שלום בנו בכורו של הרב זכרי, וסביו של רבנו, בהקדמתו לספר משפטים ישרים: שרבי שר שלום היה גדול בענקים, מאיר כאחד הברקים, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, גדול העצה רם ונשא בישראל נימוקו וטעמו עימו הרב המובהק מאיר כברק, דיין מצוין אשר הוא היה לי כאח מנעוריי, ועד עתה אהבתיו אהבה נפלאה ועסקנו בתורה בחברותא לאכול פריה וטובה. לחמו נתן מימיו נאמנים, ולא היו בעלי דינים יוצאים מלפניו עד שהיו יוצאים בלא איבה ובאהבה רבה, כי לא היה משלחם לפני מסביר להם את מקור הדין והפשרה. ובתשעה ימים לחדש אייר בשנת הא״ם אין עזרתי בי (האם בגימטריא מו' וכונתו לשנת תרמו׳) נתבקש בישיבה של מעלה, ונשארתי אני לבדי תוהה ובוהה, אקומה נא ואסובבה אל המקום אשר היתה שם צהלה של תורה, ואפנה על ימין ושעריו שוממין, וזה היה חלקו מכל עמלו ללמוד וללמד, ואם אמרתי אספרה גודל יושרם של משפחתו, אלו מהדברים שאין להם שיעור, שלמים בתורה ביראה בהלל ובהודאה, וקצור קצרה אורך היריעה, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, נאלמתי דומיה, ה׳ יגדור פירצותינו ופרצת עמו ישראל. נאם תולעת יעקב בירדוגו נר״ו, עכ׳׳ד.
פיקוח נפש
רבי שר שלום סרב לשמש כדיין או לתפוס איזוהי משרה ציבורית, אמנם למרות סירובו היה נקרא ליטול חלק בהחלטות בית הדין. ומעשה היה: באדם עשיר וחזק, שהופיע בפניו, וביקש ממנו להצטרף ולחתום עם עוד כמה רבנים על איזה ענין, הרב שר שלום שדעתו היתה לא כאותם רבנים, לא הסכים לחתום, אותו האיש החל לאיים על ״הדברי שלום״ שכיון שיש לו מעמד יש בכוחו לפגוע בו, ושכדאי לו לחתום, כשראה זאת הרב שר שלום יצא לשוק והחל לזעוק ׳פיקוח נפש, פיקוח נפש, רוצים להרוג אותי, רוצים לשלוח אותי לגיהנם', וכשנשאל הרב מהאנשים לפשר הצעקות, הסביר להם מהמתרחש, אותו העשיר התבייש מאותו המקרה ומרוב בושה לא יכל לצאת מביתו במשך שבועות רבים.
רבי שר שלום נלחם בראשיתם של הצרפתים שבאו למרוקו, להקים בתי ספר לפי דרכם, שעיקר הלימודים יהיו בלימודי חול ־ וההתנהגות תהיה לפי כפי המסורת מדורי דורות, (ואכן הם אמרו שרק שעה אחת ילמדו צרפתית ושאר הזמן ילמדו תורה, עד שלבסוף הצליחו במזימתם, ולימדו רק שעה אחת תורה, והשאר לימדו בחכמה הצרפתית.) ורבי שר שלום שצפה למרחוק והבין את כונותיהם הזדוניות, נלחם ופרסם שלא לשלוח את הילדים למוסדותיהם. והיה אומר עליהם את הפסוק שבפרשת האזינו (פרק לב- לב) ״אש(ס)כולות מרורות למו " דהיינו הסקוולה שלהם (בערבית מרוקאית הכוונה: בי״ס) היא מרורות לקב׳׳ה (ורמז לזה רבנו בספרו וחם השמש עמי שמז׳.)
[הארגון אליאנס הוקם בפאריז בשנת ־ 860ו (למנינם) על ידי קומץ יהודים בגיבוי ממשלת צרפת ותרומות ארגונים יהודים, בדצמבר 1862 (למנינם) הוקם בתיטואן שנכבשה בידי הספרדים בית הספר הראשון של האליאנס, עד 1870 (למנינם) פעלו ברחבי מרוקו 10 בתי ספר של האליאנס, ובשנת 1900 (למנינם) הגיע מספרם ל ־ 100 בתי ספר עם 26,000 תלמידים]
רבי שר שלום השאיר אחריו חידושים בגמרא, ותשובות בהלכה, בכת״י, ורבנו זצ״ל בראותו את הכתבים התפעל מחשיבותם, לא נח ולא שקט עד אשר סדרם והגיהם וערך אותם והדפיסם תחת השם שו״ת ״דברי שלום״.
הצוואה של הדברי שלום
מספר הרה״ג אברהם בן חסין זצ״ל, ביום רביעי ז׳ באייר בשנת התרמ״ו שמענו קול צווחה בעיר, שכמוה״ר רבי שלום משאש עומד בין החיים ובין המתים, בשומענו זאת, נבהלה נפשנו, והלכנו לבקרו, ובעוונותינו מצאנוהו מוטל על ערש דווי, והיה מיושב בדעתו כאחד הבריאים, ומשיב על הן הן ועל לאו לאו,
וזה מה שציוה בפנינו מחמת מיתה:
א. ציוה וביקש מאוהביו וקרוביו העומדים שם, שלאחר פטירתו יעמדו ויבקשו מחילה מאנשי הקהילה למחול לו בלב שלם, הן בדברים הנוגעים לגוף, הן בדברים הנוגעים לממון, וכוי.
ב. שלא יעשו עליו שום דרוש, ולא יאמרו עליו שום קינה, לא בשבוע ולא בפקידת החודש ולא בפקידת השנה.
ג. ציוה שאם לא יתקיים בנו ר׳ מימון, כל נכסיו נתונים מעתה ומעכשיו להקדש עיה״ק ירושלים תובב״א.
ד. ציוה ומינה את חתנו לעמוד על משמרתו בבית הכנסת הידועה לו. ויומיים לאחר מכן, ביום ט׳ באייר, בעש״ק אחר מנחה קטנה נתבקש רבי שר שלום בישיבה של מעלה, והוא בן נח׳ שנים. (שמש ומגן ח״ב/ שכח).
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
172 – חלף אל־יתים מא יפרח אומו
נשבע היתום שלא לשמח את אמו.
173 – חלף אל־יתים, מא יפרח פי לילת-ערסו.
נשבע היתום שלא לשמוח גם בליל חתונתו.
174 – עמר אל יתים מא־יחלא, ומא יעמל באש יחלא.
אין היתום אהוב, ואינו עושה במה להיות אהוב
175 – תעלמו אל־חזיאמא, פי ראם ל־יתאמא.
התמחו הגלבים, על ראש היתומים.
176 – אש ג׳א מא ירביך, יא יתים סגיר, ווירפד קלבך־מן אל-המאל-כתיר.
מי יבוא ויגדל אותך, יתום קטן, ויסיר מלבך הדאגה הגדולה.
177- עמר ל־יתים מא יחלא, ומא ימלא.
יתום, מעולם לא יאהבו אותו, ולא יכבדו אות
178 – אידא בכית יא אימא, פי־מן תקטעי
אם את בוכה, אמא, למי את תחסרי?
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Lamma bada "Muwashah of Arab-Andalusian tradition"
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
התפוז/דויד אלמוזנינו
לפני כמה שנים, החלטתי לתרום מעט מזמני לקהילה, אחרי עמל של שנים רבות במשטרת ישראל, זה היה שינוי מרענן, התמזל מזלי והועסקתי ב"אגודה למען הקשיש" באילת.
גיליתי להפתעתי שעבודה זו גורמת לי הנאה רצופה חוויות. כך הכרתי את בני הדור ההוא אשר גדשו סיפורים ושמחו לפרוש אותם לפניי. ואני מיהרתי לקטוף אותם. ליקטתי אותם בהנאה והתענגתי יחד איתם על הימים ההם שלא יחזרו עוד. בעת שסיפרו לי את סיפורם, הזמן עצר מלכת עבורי ובוודאי עבורם. לפתע נראו זוהרים יותר נלהבים יותר לפתע, נראה שהכל קיבל משמעות אחרת בחיים. אולי בגלל העובדה שנמצא מולם בחור "צעיר" אשר מוכן להקשיב לכל מילה היוצאת מפיהם.. ואני כאן, פעור פה ונלהב, חיוך רחב ופנים סמוקות, מברך על עבודה ההתנדבותית שהזדמנה לי באמצע דרכי. …….
את העבודה לא לקחתי כעבודה ממש, כי השכר היה זעום, אז הרגשתי יותר כמתנדב מאשר עובד וכשאתה מתנדב אתה עושה את העבודה ביותר הנאה.
בעבודתי באגודה בין היתר הייתי צריך לחלק בצהריים אוכל לקשישים בבית . לא רציתי סתם "לזרוק" את האוכל לקשיש ולברוח ידעתי כמה הזקן ממתין למנת הצהריים שלו וכמה היא חשובה בשבילו אז התייחסתי לכך בכבוד הראוי. וכך הכרתי הרבה אנשים טובים ומעניינים.
יום אחד הלכתי לתת אוכל למשה מאירי והיות וחבבתי את הזקן במיוחד נתתי לו בנוסף למנת האוכל הרגילה גם תפוז אחד ממני מתנה וכך נולדה לה חברות נפלאה שנמשכה כמה שנים טובות.
"הוא אמר לי אתה יודע מתי נתנו לי לאחרונה תפוז מתנה זה היה לפני 50 שנה… הייתי פועל דפוס ופעם בשנה היו נותנים לנו תפוז לא היה אז כסף בארץ ועבדנו כמעט ללא תשלום הסתפקנו רק במנת אוכל ליום שהביא לנו העורך האחראי, בית הדפוס היה ממוקם ליד פרדס אך תפוז היינו מקבלים רק פעם בשנה".
ואז התארגנתי כך שבחלוקת ארוחת הצהריים לקשישים אני מחלק את האוכל לכולם ומגיע אל משה אחרון כדי להישאר אצלו קצת… כאשר הייתי מגיע לביתו הוא היה לבד עם העיתון. לא היה אף אחד בבית הבית היה שקט ומאוורר בעל הבית ואשתו בעבודה והילדים בבית הספר. בכל פעם שהבאתי את האוכל הוא היה שמח לראות אותי,הייתי מעביר את האוכל החם לצלחת ומגיש לו מזלג וסכין והוא היה מתחיל לאכול ובעשר דקות רבע שעה שעמדו לרשותי , לפני שיזעיקו אותי מהמרכז הוא היה מספר לי סיפורים על בית הדפוס שהיה ממוקם ליד פרדס בו עבד בצעירותו בתל אביב.
משה נולד ב- 1900 בכל זאת הוא היה ערני וצלול ולא סיפר לי אף פעם סיפור פעמים. את תורת הדפוס למד בנערותו כחניך בבית דפוס בעיר אאכן שבגרמניה, ואחר כך עבד בבית הדפוס קטן, בברלין. לפני בואו לישראל למד עברית, ערבית ואנגלית, משום שסבר, שכאיש דפוס עליו לדעת את שלוש השפות הרשמיות בארץ שבכוונתו לחיות בה.
משה הצטרף אל פועלי דפוס "אחדות" בתל אביב ב- 1932 העתיד אז לא היה ורוד ופועלי הדפוס הרוויחו גרושים, אך משה חשב שהם בונים את עתיד הארץ. בבית הדפוס היו כבר אז כמה מכונות דפוס ישנות, והמכונאי הצליח להפיח בהם חיים שיפץ אותם והצליח להביא אותם לעבודת דפוס של ממש ומשה היה מאוהב בהם.
במרתף מתחת לבית הדפוס היו כמה עובדים לבושים סרבלים כחולים, הם היו צריכים למלא את לוחות הפלדה הכבדים שהיו על שולחנות העימוד באותיות ומשפטים ושורות עשויים עופרת, כתובים בכתב ראי מהופך. אוי ימי דפוס העופרת די היה שתוסח הדעת של פועל הסדר ובטעות ידפיסו אצבעותיו אותה שורה פעמיים . לעמד הרי זאת אמנות. אומנות התמרון בין הפקודות שמחלק העורך, מלא החשיבות מן האולימפוס של קומת המערכת, לבין הביצוע של העבודה עצמה. על כן רק פועל דפוס שמישש באצבעותיו את החומר ששמנו עשויות מילים יודע שגם המילה "עתיד",היא כמו הבחורה הכי יפה בפריז לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה.
ואז כאשר כל שורות אותיות העופרת היו מונחות במקומם החלו מכונות הסדר דמויות העוגב שעמדו עד עכשיו בדממה לתקתק לצלצל , לצפצף, לקשקש ולהמהם את חלקם בסימפוניה לתזמורת של ברזל ונחושת, הם פלטו בחזרה שורות של אותיות קטנות. משה היה אז צעיר ודינמי והנעת גלגלי ההדפסה, ריחם החזק של אותיות הסדר בבלט ותחושת כתמי הדפוס הנדבקים לו לאצבעות מילאו אותו אושר .משה אהב את התוצאה המוגמרת של ספר מודפס מוצר מודפס שרובו ככולו עבודת אמנות.
לבית הדפוס היו באים כל הסופרים העבריים ביאליק, שי עגנון ושלונסקי ..ואחר כך חיים גורי חנוך בר טוב ויוסי יזרעאלי.משה יהיה מאוהב בשלונסקי שנחשב לאבי השירה הארצישראלית,– בבית הדפוס היו קוראים לו בהערצה "המאסטרו". כששלונסקי היה מגיע לבית הדפוס כל המכונות היו מפסיקות לעבוד חוץ מאחת, כל העובדים היו מתאספים סביבו ומאזינים בקשב רב לדבריו. שלונסקי הקרין תדמית של משורר בוהמיין, מלא הומור ושופע חידודי לשון. אולם הוא היה גם איש עבודה ששקד על שיריו ועל תרגומיו המופלאים. משורר רב-פעלים, ממחדשי הלשון העברית, עורך מחונן, כתב ספרי ילדים ותרם ליציקת יסודותיו של התיאטרון בארץ. שלונסקי היה מעורה בחיי התרבות, ממייסדי הוצאת 'ספרית פועלים' ו'צוותא', משורר שנטל חלק במאבקים לשינוי פני החברה.הוא היה מלא מרץ ותנופת נעורים שאצה לו דרכו אל הפסגה בנסותו לרשת את מקומו של ח"נ ביאליק. אדם שהצליח להציב את הספרות והסופרים במקום מרכזי ולהוכיח לחברה החלוצית כי בניית מרכז תרבותי חשובה לא פחות מבניינה החומרי של הארץ. יוצר מרכזי בתרבות העברית ולמי שחידש את הלשון העברית .
אהבתי את הסיפורים של משה על הסופרים העבריים שהיו מבקרים בבית הדפוס ולי היו מוכרים רק מרחובות תל אביב והנה עכשיו התמזל מזלי יושב מולי אדם שראה את כל האנשים המכובדים האלה במו עניו דיבר איתם ונגע בהם. וכך לרגע הייתי מתנתק מכל העבודה שמחקה לי ונכנס יחד עם משה לבית הדפוס האפל ומריח את ריח הדפוס שמתפשט באוויר, והיה נדמה לי אפילו שראיתי את חיים נחמן ביאליק שאני מכיר היטב מרישום בשחור לבן על אחד הספרים בספריה שלי.
וכך עברו הימים ובהשפעת משה מאירי והסיפורים שלו על הסופרים, גם אני רציתי להיות סופר לכתוב סיפורים ולהתרגש כשספרי יצא מבית הדפוס ויהיה לו את הריח המיוחד שיש לספרים חדשים. חשבתי , אנשים אוהבים סיפורים יקראו את הסיפורים ודרך הסיפורים שלי הם יספרו לי את הסיפורים שלהם . אחרי כשעזבתי את העבודה באגודה המשכתי להיות בקשר עם משה, שלא רצה לקבל יותר אוכל מהאגודה וסיפר שאין לו שום טעם… כשספרי יצא לאור משה היה כבר בן תשעים ולא בריא במיוחד. ויום אחד בנו התקשר והודיע לי בצער רב שאביו נפטר ושאני יבוא להלוויה, זה היה מאוד עצוב בשבילי כי ידעתי שעם מות הזקן נעלמה לה ספריה שלמה של סיפורים נפלאים על הארץ הזאת.
אחרי כמה ימים הבן של משה מתקשר אלי ומספר לי שהוא עשה סדר בניירות של אביו ולהפתעתו מצא דף עם כמה מילים עבורי, זה היה כבר ד"ש מעולם אחר.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
PREMIERE PARTIE
JAMAIS PROVERBE N'A MENTI
Ninguno refran solid mentiroso.
A 'mrha el ma 'na makhrezt gdaba
Jamais proverbe ne s'est avere menteur (Proverbe marocain)
"La langue — voila le fosse entre Juifs et Musulmans au Maroc!"
Avec moins de talent peut-etre, mais plus de justification certainement, nous pourrions transposer sous le ciel marocain, cette boutade de Mark Twain:" ce qui separe le plus les Americains des Anglais — c'est la langue." Pourtant, contrairement au Ghetto d'Europe Orientale ou s'est epanoui le Yidich, ala Juderiades Balkans ou s'est miraculeusement conserve le Ladino, le Mellah n'a pas ressenti le besoin, ni peut-etre dispose des moyens, de se forger une langue propre.
Apres avoir parle arameen, punique, berbere puis latin,les Juifs du Maroc furent parmi les premiers autochtones a adopter d'enthousiasme, des le 8eme siecle., la langue des nouveaux conquerants arabes, comme les autres communautes juives placees sous la banniere de l'lslam, de Babylonie a l'Espagne. Langue de culture du monde civilise de l'epoque, elle permit aux communautes juives marocaines decadentes de s'ouvrir aux deux sources d'inspiration a l'Est Babylone relayee ensuite par Kairouan) et a l'Ouest (l'Espagne) Les lettres marocains pouvaient faire leur cet hommage du grand poete de l'Age d'Or Espagnol. Moise Iben Ezra: "La langue arabe est parmi les langues comme le printemps parmi les saisons". .
Mais le propre du printemps est de ne pas durer. Sans qu'on puisse en fixer une date precise, la conaaisnmce de l'arabe classique, litteraire, s'etiola su sein de la communaute juive. Consequence sans dance des persecutions Almohades qui au 12eme siecle. faillirent effacer du sol maghrebien toute presence juive (voir "le Temps du Mellah") et de !,interdiction d'utiliser la langue sacree du Coran.
Il ne leur est pas permis de lire ou d'ecrire l'arabe, n'etant pas dignes d'entendre le divin Coran" (Elie DeLa Primaudaie: Les villes maritimes du Maroc : 1872. Qu'il y ait ou non interdictio formelle – beaucoup le contestent – la langue du Coran devint effectivement etrangere meme aux lettres et on ne peut citer aucune grande œuvre ecrite en arabe litteraire par un lettre juif marocain.
Cette coupure du dialogue au niveau des elites ne fit que s'accentuer avec l'enfermement des communautes juives dans leurs Mellahs. " Sous l'influence de cette double isolation geographique et intellectuelle, les deux communautes n'avaient rien et ne pouvaient d'ailleurs rien se donner ou de recevoir l'une de l'autre " – Haim Zafrani : Les parlers juifs du Maroc.
Abandonne au sommet, sous sa forme litteraire. l'arabe s'impose definitivement dans la vie quotidienne et meme 1'arrivee massive des Expulses d'Espagne ne put entamer que partiellement (dans quelques villes) ce monopole. Mais la coupure avec sa source litteraire le condamna a devenir une langue mineure, infirme, incapable d’embrasser et d'exprimer tous les domaines de la vie, reduite a une fonction utilitaire, miroir et reflet de la vie quotidienne "C'est dans cette langue que Ton communique avec les hommes, son parent, son prochain iitterature dialectale est le miroir ou on se regarde, elle est l'expression de lame profonde. des manifestations de la vie quotidienne, profane, voire religieuse, de toutes sortes de choses qu'il est interdit ou qu'on est dans l'impossibilite de dire dans la langue sacree" (Haim Zafrani).
Les preoccupations spirituelles et intellectuelles se conjugant toujours en hebreu jusqu'a 1'arrivee du frangais qui ravit a la langue de la Biblele titre de langue exclusive de l'elite. On pouvait manger, rire, critiquer, medire. se chamailler, s'aimer, se detester en arabe dialectal, mais pas y discourir ou ecrire des traites. Des que !'on quittait le concret pour s'elever au niveau des concepts abstraits, il fallait appeler l'hebreu au secours. Pauvre arabe dialectal coupe de sa source litteraire, bloque entre les reminiscences espagnoles et les emprunts hebraiques, il etait bien incapable de repondre a tous les besoins. Mais dans le domaine qui lui etait reserve, il faisait merveille et ne manquait aucun de ses devoirs.
Lorsqu'au cours d'une conversation on voulait signifier la necessite de parler clair, de dire toute la verite sans rien cacher, on disait: parle-moi en arabe. Et pour ne pas laisser le moindre doute on ajoutait l'onomatopee "a'rbia di ta'rabt", l'arabe d'Arabie!
Langue profane par rapport a la langue sacree qu'est l'hebreu, l'arabe dialectal avait aussi sa place dans la liturgie. Si les rabbins pouvaient ecrire et lire en hebreu-arameen, le commun du peuple avait senti la necessite de traduire les textes sacres. C'est egalement en arabe dialectal qu'a ete redigee une vaste litterature dont le genre le plus populaire — et sur lequel nous reviendrons souvent — est la qsida, recit rime, ecrit en caracteres hebraiques, les seuls connus.
Aux yeux du commun, l'arabe dialectal est devenu une des principales composantes de l'identite juive et on appelait etrangers a'zama, tous ceux qui ne parlaient pas arabe, meme s'ils etaient juifs! Encore a la fin des annees quarante je me souviens qu'a Meknes on regardait avec admiration et incredulite des soldats juifs venus d'Europe et qui ne savaient pas parler arabe, comme s'il etait possible d'etre juif et de ne pas parler arabe!
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
חרם אנקונה
היהודים שבערי איטליה וטורקיה לא יכלו לסלוח על מעשה אכזרי זה, ובקשו לנקום בעיר אנקונה.
בכתב זעקה נוגע ללב, שהפיצו בין קהילות היהודים, קראו להחרים את העיר אנקונה, ולא לסחור עמה. מטרה נוספת היתה לחרם זה, והיא, עידוד הדוכס די אורבינו מפיזארו, שמרד באפיפיור, ופתח את דלתות עירו בפני מרבית גולי פורטוגל שהצליחו להימלט מאיומי האפיפיור באנקונה. לדעת המחרימים, הימנעות ממסחר עם אנקונה ירבה את המסחר עם פיזארו, בכך יקיימו את הבטחתם לדוכס להשיב לו גמול על חסדו, וגם יעודדו אותו להמשיך במלחמתו באפיפיור, ובמעשיו הטובים למען היהודים הגולים.
אולם תושבי אנקונה היהודים שחששו פן יבולע להם, ובראשם רבם ר׳ משה באסולה, פנו בתחנונים לגדולי הדור שימנעו את הטלת החרם.
הכח המניע מאחורי יוזמה זו, היתה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה דון יוסף הנשיא, שניסו להפעיל את השפעתם על גדולי הדור שייענו להטלת החרם.
סביב בקשה זו התעורר פולמוס הלכתי, כאשר דעת המהר׳׳י בן לב משאלוניקי ועוד חכמים, נוטה להסכים (שו״ת מהר״י בן לב סימן ל״ט), ודעת ר׳ יהושע צונצין ועוד חכמים (שו״ת נחלה ליהושע סימנים ל״ט מ׳) מתנגדת להצעה, (וראה עוד בשו״ת המבי״ט ח״א סימן רל״ז).
מתחילה הצליחו מאמצי המחרימים, והסוחרים היהודים מארצות הסביבה (בעיקר משלוניקי שביוון) החלו להדיר רגליהם מנמל אנקונה, דבר שגרם נזק ניכר לתושבי העיר ולהכנסות האפיפיור. אולם בעקבות הפולמוס ההלכתי התערער כח החרם, עד ששקע לגמרי.
הצלה פורתא, זכרון הקדושים
רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום.
בורא עולם השאיר פליטה, נצר יחיד, הלא הוא ר׳ יוסף אחיו של ר׳ שלמה.
בדרך לא דרך ניצל ע״י הטורקים משריפת המוקד, ובעזרתם נמלט על נפשו דרך האי מלטה לדמשק שבסוריה.
כך ידוע במסורת המשפחה. ככל הנראה הדבר התאפשר בעקבות פעולתם הנזכרת לעיל של הגברת דונה גרציה וחתנה דון יוסף נשיא. אולם יתכן שנמלט יחד עם קבוצה של שלושים ושמונה יהודים שהוגלו לאי מלטה בהוראת האפיפיור. אנשי אותה קבוצה הצליחו להימלט בסופו של דבר, כפי המסופר בספר עמק הבכא שם, ויתכן שמשם הגיע ר׳ יוסף לדמשק.
אותו נצר פארותיו רבו, ועל יובל שלח שרשיו, וממנו התפשטה משפחת פינטו, ולא כלתה בחסדי ד׳ כי לא כלו רחמיו.
אולם גם הניספים לא נשכחו.
בכל דור ודור נהגו צדיקי המשפחה, לאחר התקדש היום הקדוש – יום כיפור, בסיום התפילה המיוחדת המרטיטה ומרגשת – כל נדרי, כאשר כל היהודים שבים בתשובה, מטהרים מעוונותיהם ומתדמים למלאכים, לערוך השכבה ותיקון נפש לאותם נשמות קדושות וטהורות – נשמות ר׳ שלמה ורעיו. זכרון לאותם קדושים, אשר מנשרים קלו ומאריות גברו, ומקומם בגנזי מרומים בין שרפי מעלה, במדור המיוחד של מקדשי השם, הנהרגים על קדושת שמו יתברך.
כך נהגו דורות רבים בבית הכנסת במוגאדור, ואף לאחר עלותו של הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל לארץ, המשיכו במנהג זה בבית מדרשו עד פטירתו, ועוד כמה שנים אחר כך.
בשנת תש״ס נחנכה ברוב עם מצבת זכרון לזכרם של הנעקדים הי״ד. האנדרטה הוקמה ע״י ממשלת איטליה במקום עקידת הקדושים בעיר אנקונה. מאז מתכנסים יהודי איטליה כל שנה בתשעה באב באתר הזכרון, לקריאת קינות בצוותא, ולערוך אזכרה לאותם קדושים.
רבי יוסף פינטו מגיע לדמשק
בתחילת המאה השש עשרה למנינם, בעקבות גירוש ספרד, נדדו מרכזי התורה ממקומם. בתורם אחר מקום מנוחה, התפזרו במקומות
שונים בעולם, והתיישבו באותן ארצות אשר פתחו את שעריהן בפני הגולים. אחד המוקדים המרכזיים ״'שאליהם פנו הגולים היו ארצות מזרח הים התיכון. בעקבות התבססות הממלכה העותומנית באותה תקופה, חפצו שליטיה בבואם של היהודים לממלכתם, מתוך הכרה בנאמנותם ובכוחם הכלכלי. כך אנו מוצאים בשנים אלו פריחה ושגשוג של מרכזי התורה בכל האזור, בארצות הבלקן וטורקיה, ובריכוזי היהודים בארץ ישראל וסוריה.
כאשר נמלט ר׳ יוסף פינטו מאש המוקד, מצא מקלט בעיר דמשק, שישוב היהודים החל לשגשג בה באותם ימים.
בבואו לשם, מצא את בן משפחתו הדגול מרבבה, ר׳ כלב פינטו, אשר היה בעל השפעה גדולה בקרב היהודים, והיה יוצא ונכנס בבית המלוכה. ר׳ כלב עזר רבות לאחיו היהודים להצילם מפני שונאיהם הגויים, שמעו יצא בכל הארץ, והשפעתו והגיע עד לצפת.
רבי יוסף אשר בקושי נמלט מתופת ההריגה, לא נפל ברוחו. אימי המאורעות הקשים שעבר, לא הצליחו למוטט את רוחו הגדולה, ולו במעט. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, התחיל מסכת חיים חדשה. שלח ידו במסחר, עשה חיל, והתעשר. וכך מתארהו בנו באחת מהקדמותיו– מתוך הקדמתו לספר כסף נבחר – : ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה״.
מבצע יכין – שמואל שגב
" לביא : שאג בקזבלנקה.
החלטת האו"ם בדבר חוקת ארץ ישראל, הביאה להתעוררות גולה בקרב יהודי צפון אפריקה והיא נתפסה על ידי יהודי מרוקו כ " ביאת המשיח " וכמימוש חזון אחרית הימים. לגבי יהדות זו, שהייתה ספוגה חיבת ציון והייתה קשורה בקשר מיסטי, כמעט, לירושלים, הצביע האו"ם בכ"ט בנובמבר , הייתה בבחינת " אצבע אלוקים " ומי , אם כן, ימלאנו לבו להתכחש לרצון האל ?
להט זה גבר לאחר הקמת מדינת ישראל וניצחונו של צה"ל במלחמה נגד שבעה צבאות ערבים. מתוך התעלות נפש של שיבת ציון, ללא צו מגבוה, נטשו אלפים מיהודי מרוקו את בתיהם ושמו פעמיהם למולדתם הצעירה, החדשה.
הקמתה של מדינת ישראל, באה במקביל למאבק לעצמאות בכל שלוש ארצות המגרב. מאבק אנטי צפרתי זה, הוליד בירושלים חששות לגורל היהודים בצפון אפריקה. בהתייעצות עם מנהיגי ישראל לבין ראשי היהדות העולמית הובע חשש פן הפרעות ביהודי בגדאד בשנת 1941, יישנו בקזבלנקה ובערים מרוקניות אחרות ומכאן התעורר הצורך " ללמד בני יהודה קשת ".
תפישה זו הלמה גם את השקפת עולמה של הציונות. מאז ומתמיד רווחה ביהדות ההשקפה כי " בני ישראל עברים זה לזה " וכי גורל אחד מלכד את עם ישראל, בכל תפוצותיו. השקפה זו, בא לידי ביטוי מעשי ערב ולמחרת קום המדינה.
מחשש פן החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, תקומם האוכלוסייה הערבית נגד המיעוטים היהודיים בארצות ערב, יצאו מתנדבים מישראל ומחו"ל לפעולה בקרב הגלויות היהודיות במצרים, בסוריה, בלבנון בעיראק.
בדיונים שנערכו בירושלים, בהשתתפותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון ז"ל, נשאלה שוב ושוב השאלה : האם השכר הכרוך בהקמתם של ארגוני הגנה במדינות ערב, שקול כנגד הסיכון הרב שהקיבוצים היהודים נוטלים על עצמם ?
הועלתה אז הטענה כי כאשר יהודים נתפסים עם נשק בידם, הם מוקעים מיד כ " סוכנים ציונים " ולא זו בלבד שהם משלמים לרוב בחייהם, אלא שגם הקהילה היהודית סובלת מכך והפיקוח עליה גובר. אך בן גוריון ראה בעצם ההיחלצות להגנה על יהדות התפוצות, מעין תוספת צידוק לקיומה של מדינת ישראל ומימוש חזונה הציוני.
הוא סבר, כי מדינת ישראל חייבת להיחלץ מיד לעזרתם של יהודי צפון אפריקה ויחד עם גורמים יהודים אחרים, חייבת היא לסייע להם להגן על עצמם מפני פורעים אפשריים.
אך כבר מראשית הפעולה נתעוררו כמה קשיים אובייקטיביים. בניגוד ליהדות אירופה שהייתה ידועה ומוכרת ומנהיגיה פעילים בתחומים שונים של התנועה הציונית, יהדות צפון אפריקה הייתה עדיין בבחינת " ארץ לא נודעת ".
המאבק לעצמאות ישראל והמאמץ להציל את שארית הפליטה באירופה, לא אפשרו מחקר מעמיק וממצה על יהדות מרוקו, תכונותיה, רמתה ואורח חייה. על כך גם בהקשר להתארגנות ההגנתית. לא מצאו ציד התשובות לכמה שאלות נכבדות : האם מסוגלת יהדות מרוקו לפתח פעילות מחתרתית ?
האם מסוגלים חברי תנועות הנוער הציוניות לשמור סוד ? האין הם קשורים יותר מדי להוריהם ? ומה תהיה עמדת המבוגרים – האין הם רואים עצמם צרפתים, יותר מאשר " ציונים " ?
אך כאן נכונה לכל העוסקים בכך הפתעה רבתי. עוד לפני קום המדינה, ובמסגרת הפרוטקטוראט הצרפתי, עשו יהודי מרוקו כמה ניסיונות להתארגנות להגנה עצמית. יהודים ששירתו בצבא הצרפתי, הקימו גרעיני הגנה במקומות שונים, לרוב אף ללא עידוד מצד פרנסי הקהילה.
הצעירים היהודים נהגו בזמנו להתכנס בבתי הכנסת ודבר זה הוליד בקרב מנהיגי הקהילה חששות מפני התנגשות עם השלטונות הצרפתיים. צעירים אלה באו מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות וכן מקרב ארגון הצופים היהודים, ה " דז ".
הם לא היו מצוידים בנשק והתאמנו בסכינים ובאלות. כולם היו ספורטאים טובים ובעלי כושר גופני מעולה ועצם הופעתם בסמטאות הגטאות היהודיים, היה בו כדי להרתיע.
הצורך היהודי להתארגן להגנה עצמית נבע מהאווירה ששררה בצפון אפריקה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. משטר וישי, בראשותו של מרשאל פטאן, נגש ביהודים והיפלה אותם לרעה. חרף סירובו של הסולטאן, סידי מוחמד בן יוסף, להחיל עליהם את " חוקי נירנברג " – זכו היהודים ליחס משפיל והם נחשבו לאזרחים ממדרגה שנייה.
הידיעות הראשונות בדבר השואה שפקדה את יהדות אירופה, היכו את יהודי צפון אפריקה בהלם וגרמו להם זעזוע עמוק. רבים חששו לחייהם ולמרות נחיתת צבאות בנות הברית, ב-8 בנובמבר 1942, הם גילו יחס של חשדנות כלפי קציני וישי שהמשיכו לשרת במנגנון האזרחי.
ערב נחיתת צבאות בנות הברית נשקפה אפי
לו סכנה ממשית לחייהם של היהודים : לוחות המודעות בקזבלנקה, כוסו בכרזות אנטישמיות שהודבקו על ידי " לגיון הלוחמים הצרפתים ". הכרוזים קראו לעריכת טבח ביהודים ב-15 בנובמבר 1942 ולשריפת בתיהם.
התושבים הערבים לא נענו אומנם לקריאה זו, אך הם המתינו לשעת כושר. ליד שערי הגטו, הם נהגו לומר לשכניהם היהודים " בקרוב נגיע " סידי אלחאג' " – כינוי להיטלר, הוא יגרש את הצרפתים ואז יגיע גם תורכם ".
אך התקווה שטנית זו לא התממשה. ב-8 בנובמבר 1942, כבשו האמריקאים את קזבלנקה והיהודים יצאו מסמטאות הגטו והקבילו את פני משחרריהם בפרחים ובתרועות גיל. אך שמחתם נמשכה יום אחד בלבד. למחרת ב-9 בנובמבר, פרץ המון ערבי לסמטאות הגטו ופרע פרעות ביהודים.
הפורעים שרפו בתי כנסת ובתי ספר והתנכלו לעוברים ושבים. אך אירע מעשה פלא : צעירים יהודים רבים, מהם ששירתו בעבר בצבא הצרפתי, התארגנו מיד להגנה עצמית. הם הצטיידו באלות, בבקבוקים ובאבנים והתייצבו בגלוי נגד הפורעים הערבים.
תוך זמן קצר נהדפו הפורעים מרחובות הגטו ולא העזו עוד לבוא בשעריו. מפקדת הצבא האמריקני שיגרה למקום יחידה של חיילים סנגאלים, שהשתייכו לכוחות " צרפת החופשית " והם נטלו אל עצמם את הגנת המללאח.
שחרורה של צפון אפריקה מעול שלטונה של וישי, יצא את המפגש הראשון בין יהדות מרוקו לבין יהודי התפוצות. קצינים וחיילים אמריקניים נדהמו למראה מצוקתם הכלכלית של היהודים ומצבם החברתי הירוד.
תוך זמן קצר נרתמו ארגוני הסעד היהודיים לפעולה וסיפקו מזון, בגדים ושירותי רפואה למרכזים היהודיים השונים. ה " ג'וינט ", בעיקר, הוכיח סולידריות יהודית מופלאה ופעל בתנופה כפי ששום ארגון יהודי לפניו לא עשה כן.
הודות לתקציב נדיב, הוקמו במרוקו תחנות לטיפול באם ובילד, נפתחו מרפאות לריפוי מחלות מדבקות. ניבנו בתי יתומים ובבתי הספר של " אליאנס " אורגן מפעל הזנה שממנו נהנו כעשרת אלפים תלמידים.
אך ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל ומפקדת " ההגנה " ידעו כי אין בכך די. בחושיו הבריאים ובחזונו המופלא, הבין בן גוריון – כבר אז – כי לאחר השואה הנוראה באירופה, הפכו היהודים בארצות ערב למאגר כוח האדם העיקרי של התנועה הציונית ויהיה הכרח לשלבם במאבק לעצמאות ישראל.
לימים דוד בן גוריון, ישנה את התפיסה ויהפוך את יהודי צפון אפריקה לנטל ועומס על תקציב העלייה, והראייה, העדיף הוא משיקולים שאני משאיר לכם לבחון אותם, להעדיף את יהודי שאר הארצות על פני יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. על זה אתן להיסטוריה לשפוט אותו – אלי פילו
וכך על פי הוראות מפקדת ה "הגנה " באירופה, הגיע באביב 1943 למרוקו, השליח הישראלי הראשון לצפון אפריקה – אפרים פרידמן, חבר קיבוץ בית אורן, מוותיקי ה " הגנה " ומפעילי עלייה ב'. אפרים פרידמן, לימים בן חיים, ומחלוצי הדיפלומטיה הישראלית באפריקה, הגיע למרוקו עם תעודות מזויפות ובמדי קצין של צבא " צרפת החופשית ".
אפרים בן חיים לא ידע דבר על מרוקו ולא העז לנחש איזו יהדות זו. על כן מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר גילה יהדות חמה, בעלת שורשים יהודיים עמוקים וחדורה אמונה גדולה בתקומת ישראל. אפרים בן חיים לא הסתפק בביקורים במרכזי הקהילות העירוניות, אלא יצא גם לערי השדה והגיע לכפרים נידחים בהרי האנטי אטלס.
באחד הכפרים הללו, הוא גילה את הרב המקומי כאשר הוא יושב במערה אפלה וסביבו כמה תלמידי חכמים. הרב דיבר עברית תנ"כית ובשפה ציורית מאוד הוא תיאר את מצבם הקשה של בני כפרו והביע תקווה לסיוע מהיר מצד " הציונים "
כשאר יצא השליח הישראלי המערה עמדו בפתחה כל יהודי הכפר, כשהם מחזיקים בידיהם את כל מטלטליהם. אפרים בן חיים שאל בתמיהה : " מה זה " ? והם ענו לו במקהלה : " אנו הולכים אתך לירושלים ".
ברם, התנאים לעלייה לארץ ישראל לא היו בשלים עדיין. המלחמה טרם הסתיימה. דרכי הים היו חסומות והיישוב היהודי טרם נחלץ למאבק על עצמאותו. אך הזרע זרע אפרים בן חיים נבט במהרה והשנים הבאות היו שנות ההכשרה לקראת העלייה.
עד סוף 1943 קמו בכל שלוש ארצות " המגרב " גרעינים ציוניים, ששמו להם למטרה לעודד את העלייה לארץ ישראל.
עם סיום המלחמה השתפרו התנאים לפיתוח פעילות ציונית במרוקו. ב-7 במאי 1945, חידש המושל הצרפתי את סמכות ועד הקהילה, והוא קבע בצו את חובת הבחירה למוסדותיו. גם ההסתדרות הציונית במרוקו חידשה את פעילותה, אך כי להלכה – כ"סניף " של הפדרציה הציונית בצרפת ולא כתנועה עצמאית.
בפאס, בירתה הרוחנית של יהודי מרוקו, קם " מועדון הרצל " ללימוד השפה העברית. ברבאט קם " מועדון פתח תקוה " ואילו בערים אחרות קמו מועדונים על שם ביאליק ואליעזר בן יהודה. בקזבלנקה – התרכז החינוך העברי בשלוש אגודות : " מגן דוד ", " חובבי השפה העברית " ו " קרל נטר ".
אך החידוש הגדול נגע למוסדות " אליאנס " : למרות הזיקה העמוקה לצרפת, גילו ראשי הקהילה היהודית יתר עצמאות והורו ללמד עברית בכל מוסדותיו של ארגון זה במרוקו. הייתה זו החלטה מהפכנית ממש, שהביאה בהדרגה לחיזוק מעמדה של התנועה הציונית במרוקו ולהגברת זיקתה לארץ ישראל.
המנהיגים היהודיים המקומיים ראו אז בבן גוריון מעין " משיח " והם מילאו ללא ערעור אחר הוראותיהם של שליחי הסוכנות היהודית. הערתי שלי – אלי פילו – לימים יתברר שגם בן גוריון וגם הסוכנות לא החזירו את האהבה הזו ליהודי מרוקו הנפלאים וגם לא לתמיכה של התנועה הציונית העולמית – עד כאן הערתי.
פעילות ציונית זו, גם אם הייתה עדיין מוגבלת , הניבה מיד פירות בשני תחומים : עלייה והגנה. בשנת 1945, עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה של עשרה חלוצים ממרוקו. בראשותו של אלי מוייאל – מי שעתיד היה להיבחר לכנסת ומי שכיהן כסגן שר התקשורת בממשלת גולדה מאיר.
בסוף 1946, השתתפו שמואל – סאם – אבוטבול – אביטל – כיום פקיד בכיר במשרד הביטחון – ואלי אוחיון, בקורס הראשון ליהודי הגולה, שנערך מטעם ארגון " ההגנה ". בשובם לקזבלנקה, נרתמו אביטל ואוחיון לארגון העלייה לארץ ישראל, בחודשים שקדמו להקמת המדינה.
אך עדיפות במתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הייתה נתונה באותן הימים ליושבי המחנות, ניצולי השואה. כל עוד המאבק לעצמאות ישראל התנהל באפיק המדיני בלבד – לא הייתה בכך שום סכנה.אך כאשר נרתמו ארגוני המחתרת העברית למאבק אלים נגד השלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, הביא בדבר גם להחרפת המתיחות בין יהודים וערבים בצפון אפריקה.
פאס העיר-א.בשן-בעיות המימון של שירותי הקהילה.
הקהילה.
החכמים הנהיגו את חיי הרוח והקהילה יחד עם הנהגה שבראשה עמד נגיד כבעבר. הם דנו בכל תחומי החיים, ופסקו לפי התקנות שנתקנו בפאס עד 1753 ונערכו על ידי רבי אברהם אנקווא, " כרם חמר ". ולמימון ההדפסה תרמו יהודים ממוגדור ומטנג'יר. ההשתתפות מעידה על החשיבות שייחסו מגורשי ספרד במרוקו לתקנות ויישומן בחיי המעשה.
אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי רבי יעקב אבן צור בתנ"ח – 1698, וכן על קיצור התקנות שנכתבו על ידי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822, והודפס בספרו " תורת אמת " במכנאס.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
גם לאחר ההדפסה, היו מצויים כתבי יד של תקנות אלה, שכנראה היו נדירים ויקרי ערך. ואחד מהם הכתוב קשטילייאנית באותיות עבריות נמסר במתנה על ידי דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו לתורגמנו היהודי אהרן אבן צור, והוצג על ידי בנו יצחק בתערוכה של מוצגים יהודיים בשנת 1187.
בעיות המימון של שירותי הקהילה.
בין הנשאים הנידונים במקורות הרבניים על חיי הקהילה, השגת המימון כדי לשלם לשומרי המללאח, מתנות לסולטאן בחגים המוסלמיים ובאירועים משפחתיים של בית הסולטאן. חלוקת המסים בין בעלי הכנסות שונות בקהילה. הדאגה לנצרכים ועוד. בעבר היו מנדבים בג' רגלים.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 בעת מכת ארבה הטילו מס על הבשר ( גאבילה ), דבר שעורר התנגדות של כמה מחכמי פאס, ורבי יצחק אבן דנאן מכנה יוזמה זו " גזל עניים " שהרי גם השכבות הנזקקות לבשר חייבות לשלם ואין זה פרוגרסיבי.
רבי משה אלבאז מצפרו תקפ"ג – תרנ"ו – 1823 – 1896, שנשאל בנושא זה, ענה בשנת תרנ"ה – 1895, כי הוא תומך בביטול. בהביאו ראייה שכבר בימי הנגיד אברהם רותי במאה ה-16 תוקנה תקנה על הטלת מס על הבשר.
הויכוח בנדון פורסם בעיתונות באנגלית ב-7 באוגוסט 1896. למרות הכבוד שרחשו בני הקהילה לחכמים, הייתה תסיסה נוכח הפטור שנהנו ממנו תלמידי החכמים, ואולי בגלל מספרם הגדול, נותר עול המסים על מספר מוגבל של יחידים.
נושא זה עלה גם בדורות הקודמים ועמדתם של החכמים הייתה לפי ההלכה, שאין להטיל מסים עליהם. בקהילה הייתה חברה של מתנדבים שחבריהן קיבלו על עצמם לעשות חסד עם הנזקקים. כפי שכתב רבי אבנר ישראל הצרתי יש בפאס שבעים חברים בחברה, בראשם עומד אדם הנבחר לכך, והם מתחלקים לשבע משמרות ולכל משמרת ראש.
הם משמחי כלות, הדואגים לכלות עניות, מבקרים חולים, דואגים למימון הריפוי והתרופות והם העוסקים בקבורת מתים.
מצבה של הקהילה היה חמור בפרוץ מגפות. בשנת 1893 פרצה מגפת קדחת, ומונו שלושה אנשים לדאוג לנצרכים מתוך קופת הצדקה המתחלקת מדי שבוע.. מגפה קשה פרצה באוגוסט 1901 וכל העיר סבלה ממנה, מוסלמים ויהודים.
כמעט לא הייתה משפחה שלא נפגעה. בעיקר נפגעו העניים שתנאי הדיור היו ירודים. קבוצת יהודים אמידה לקחה על עצמה לדאוג להוצאות הריפוי והתרופות לעניים. כל ישראל חברים שלחה אלפיים פרנק להקלת המצוקה.
אמצעי הענישה על העבריינים בקהילה היו חרם, קנס וגם בית סוהר בו נעצרו על ידי " טובי העיר " יחידים שסירבו לשלם או פיגרו בתשלום מסים לקהילה, והעציר שוחרר כאשר שילם, או מצא ערב להתחייבותו על התשלום.
בחברה השמרנית האופיינית ליהודי פאס שמרו בדרך כלל על מנהגים מקומיים, מהם המבוססים על הקבלה, והיו גם החמרות בדינים מסוימים.
חינוך הבנים.
במשך הדורות למדו הבנים בכותאב, שמטרתו להכשיר את הבן להשתתפות בחיי בית הכנסת והקהילה, אבל לא ניתנה השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי. הסתפקו בידע בסיסי בתפילות ובקריאת התורה. המורים היו חסרי הכשרה פדגוגית, והישגי הילדים היו דלים.
מסיונר אנגליקני שביקר בפאס בשנת 1870 כותב על בתי הספר העלובים בהם לא לומדים דבר חוץ מקריאת התפילות בעברית. מידע אמין יותר מסק רבי אבנר ישראל הצרפתי כתשע שנים אחריו. לדבריו, באים לבית הספר בגיל ארבע ולומדים קריאת האותיות, המלים, הפרשה והתפילה, ומפרט את הלימודים בגילים הבאים.
אין מקום קבוע לבית הספר, לעתים בחדר ליד בית הכנסת, או בחדר ששוכר המלמד. שלמה בו עוליל – יליד טנג'יר 1851 – 1921, מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש, ביקר בפאס ומסר דין וחשבון שפורסם בשנת 1822 לקראת פתיחת בית הספר של כל ישראל חברים בפאס.
לדבריו לומדים בבית הספר 945 ילדים, בשיטות מיושנות, ללא משמעת וללא מסגרת מחייבת. הילדים באים והולכים בזמנים הרצויים להם, ומשחקים במקום ללמוד. הוא גם הוסיף שרמת ההשכלה של יהודי פאס היא נמוכה, והנחמה למצוקתם היא באמונה הנשמרת בקפדנות.
בדין וחשבון של דניאל הירש מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בטנג'יר בנכתב בחמישי במאי שנת 1873, נאמר שיש לחשוב על פתיחת בית ספר בפאס, ובלבד שיימצאו מורים מתאימים. ארבע שנים לאחר מכן נמסר שלפי דעתו של מר לוי, שליח של כל ישראל חברים, יש חשיבות בפתיחת בית ספר בעיר זו, בה קהילה יהודית גדולה והנמצאת תחת פיקוח ישיר של הסולטאן.