מורשת יהדות מרוקו

סגולה להולדת בנים

בהיות הצדיק רבי עמרם אורח בעיר פאם נתאכסן בביתו של הרב מנשה אבן דנן זצ״ל, אשר אשתו היתה יולדת רק בנות. כמובן שהיו בצער שעדיין לא הביאו לעולם בן זכר כדי לסיים מצוות פריה ורביה.בהיות הצדיק בביתם נולדה להם עוד בת, כנהוג אצל יהודי מרוקו כאשר נותנים שם לבת היו מבקשים מהרב לברך אותה ובזמן הברכה נותנים לה את השם אשר יקרא שמה           בישראל וכוי… מיד רבי עמרם קרא שם לילדה בשם ״פאדינא״ כלומר ׳גמרנו׳ מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם רק בנים.

(עיין לקמן בעמוד -143- דברים נפלאים, עד כמה משפיעה גזירת שמים על קריאת שמו של האדם)

סיפור זה מביא אותו הרב יוסף בן נאיים בספרו מלכירבנן עמוד ק"ב ע"ב באות עמרם אלבז, כ"כ סופר גם על ידי הרב יוסף משאש בהקמה לספרו אוצר המכתבים חלק א'

תאנים מגן עדן

*בהיות הרב בעיר תאזא עם בנו רבי חיים, התאכסנו בבית איש הנקרא בן סמול. בנתיים חלה שם רבי חיים בנו של הצדיק חולי כבד מאוד ואביו ביקש עליו רחמים ויקם מחוליו. כשנתרפא מחוליו התאוה הבן לאכול תאנים, וביקש מאביו שיביא לו תאנים, וזאת לדעת שהמקרה ארע בתקופה שלא היו תאנים מצויים.                                                      

רבי עמרם הצדיק ביקש מבעל הבית אם יכול הוא לגשת לקנות לבנו תאנים, אמר לו בעל הבית בבהלה רבי, מאין אוכל לקנות לן תאנים, הרי עדיין לא הגיע זמנם, ואינן בשום מקום? אמר לו למרות זאת לך וקנה תאנים מן השוק וה׳ יצליח דרכן.

בעל הבית לא יכול היה להמרות את פי הצדיק, יצא בבל זאת לשוק ובדעתו היה שבודאי יחזור ריקם.

בהיותו מסתובב בשוק ניגש אליו גוי אחד וביקש שיקנה ממנו מעט תאנים. אמר לו שוטה מה אתה חושב להתלוצץ עלי? כי חשב בדעתו שהגוי ודאי שמע שהרב ביקש ממנו לקנות תאנים, לא אבה לשמוע דבריו, מיד הגוי הוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם.

התפלא האיש עד מאוד והתפעם לבו מגודל הנם. קנה אותם ממנו והביאם לבן של הרב ואכלם כפי שביקש.

*ממשיכים לםפר שרבי עמרם אמר לבעל הבית: תאנים אלו הגיעו ישר מגן עדן מיוחד בשביל בני רבי חיים.

רוחני בצורה גשמית

 קורא יקר! שלא יבהלוך רעיונך לאמור, איך יתכן שמהעולמות הרוחניים ניתן להביא דברים גשמיים ובפרט מגן עדן שאין שם לא אכילה ולא שתיה אלא כדברי רז״ל, שם יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה?!

דע לך אחי, שכל מה שיש בעולמנו גשמי זה, יש כדוגמתו בצורה רוחנית בעולמות הרוחניים, ההבדל הוא כאשר הדבר הרוחני יורד לעולמנו זה הוא מיד מקבל צורה גשמית. וכך אומר הזוהר בפרשת שמות (י״ג ע״ב) וזה תמצית דבריו לפי תרגום הסולם:

כמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבע יסודות, שהם, אש רוח מים עפר ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן עדן מארבע רוחות העומדים בגן, והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם צורת דמות הגוף שנצטייר בו בעולם הזה וכו', ועוד ממשיך שם הזוהר למפר על ההוא ברנש, שהתחבר עם ר׳ אלעזר ור׳ אבא בעת שהיו בדרכם מטבריה לציפורי, וסיפר להם על אותה מערה שבה נכנס וראה שם הרבה אילנות אשר נדפו מהם ריחות ובשמים עד כדי שלא יכל לסבול. ושם ראה איש ושרביטו בידו, אשר מסר לו צרור של מכתבים מלאי פירושים של סודות עליונים וביקשו למוסרם לר׳ אלעזר אשר לאחר שעיין בהם מיד הצרור פרח מידיו. כאן מבואר שדברי הסודות באותו עולם הן בכתב רוחני, כאשר ירדו התגשמו לכתב גשמי , אר כאשר גמרו את שירותם כאן עלו בחזרה לעולם הרוחני ופרחו

פטירתו של הצדק

יום פטירת הצדיק הוא יום רצון ורחמים

לפני שעזב הצדיק את העיר צפרו, מרוב הטרדה והדאגה לבנו יחידו עמד בחצר ביתו של בעל האכסניה, נשא עיניו השמימה בתפילה ובתחנונים על רפואת בנו ממכאוביו וממחלתו ואמר: רבונו של עולם הנני כפרתו לפניך, תן חיים לבני ואותי קח במקומו, אין בי יותר הכח לטפל במכאוביו אנא הושע נא.

לאור השיפור הפתאומי שחל במצב בריאותו של בנו רבי חיים החליט להמשיך בסיורו ויצא עם שיירה גדולה דרך ההרים לכפרים לעסוק בגביית הכספים, בין יתר הכפרים בא גם לכפר אשג׳ן המרוחק תשעה קילומטר מהעיר וואזן, עם הגעתו לשם תקפה אותו מחלה קשה בראות, כעבור כמה ימים נתבקש בישיבה של מעלה ביום תשעה באב התקמ״ב ־ ־1781.

חברה קדישא המקומית של קהילת כפר אשג׳ן שמנתה כשלושים משפחות טפלה בצדיק ובקבורתו, הידיעה על פטירתו עשתה לה כנפיים ומכל רחבי מרוקו באו להתפלל ולהשתטח על קברו, הרבה מקוננים חברו עליו קינות ומשוררים שירים לכבוד הרב הצדיק מחברון עיר הקודש.

אך מכיון שיום תשעה באב הוא יום אבל גדול לכלל ישראל לא יכלו לקיים הילולת הצדיק רק עד ט״ו באב שהוא יום השבעה של הצדיק. ומאז המונים עולים להשתטח על קברו אומר הרב השל״ה הקדוש, שעצם יום הכיפורים הוא יום של רצון ורצוי לפני בורא עולם לסלוח לעמו ישראל, כן יום מותו של הצדיק הוא יום רצון אף שהוא לכאורה יום אבל על פטירתו של הצדיק, מכל מקום, בישיבה של מעלה הוא יום הילולה. (עיין בספר ״השושלת לבית פינטו״ עמוד ׳37־).

השידוך עם משפחת אבוחצידא

בפרקי אבות נאמר, שבשעה שאדם יוצא מהעולם אין הוא לוקח איתו לא כסף ולא זהב אלא צדקה ומעשים טובים. ואכן, לאחר פטירתו, כשסידר הרב חיים את חפצי אביו זצ״ל, לא מצא ביניהם מרגליות וחפצי ערך אלא ספרים קדושים בלבד. הדברים שיצאו מפיו על פשטות וצניעות לא היו מהשפה ולחוץ. כשעלה הרב ובני משפחתו ארצה, ביקש תחילה לקיים מצוותביקור חולים אצל ידידו ממרוקו, רבי משה לוי, שהיה משותק ברגליו. באותם ימים היה הרב מיצר רבות על כך, שמיטענו וכל רכושו טרם הגיע באונייה ארצה. והנה, תוך כדי ביקור הגיעה הידיעה, כי המיטען נמצא בנמל ואפשר לשחרר אותו.

הרב שמח שמחה גדולה, וביקש להגיע לשם. בנו של החולה הציע להזמין לו בעל מכונית, שיביאהו לשם, אך הרב עצר בעדו ואמר לו: ״לא יקום ולא יהיה. אני אשב מאחוריך, על האופנוע שלך, וכך נגיע״. וכך היה. דומה, שמראה שכזה כבר חלף ועבר מן העולם.

מקרה אחר, שאירע כמה שנים אחר כך, קשור ברב מאיר אבוחצירא זצ״ל, שבתו הרבנית נשואה לרב חיים פינטו שליט״א. לפני שנים אחדות אמר רבי מאיר אבוחצירא לרב חיים פינטו, כי אביו, הרב ישראל אבוחצירא זצ״ל, שמע רבות על הרב פינטו ועל שנות ההסגר הרבות שלו, וכי הוא שמח על השידוך בין שתי המשפחות ומבקש לפגוש את הרב.

הרב חיים סיפר על כך לאביו, וזה שמע את הדברים ושמר אותם בליבו. יום אחד, ללא ידיעת בנו, עלה הרב פינטו בגפו לאוטובוס הנוסע לנתיבות, והגיע לבית הרב אבוחצירא. בחוץ המתינו אנשים רבים בתור, כדי לקבל ברכה. גם הרב משה אהרון פינטו התייצב איתם, ולא גילה לאיש מי הוא. כאשר הגיע תורו להיכנס ולשוחח עם הרב ישראל אבוחצירא הודיעה לו הרבנית בצער רב כי הרב עייף, וכי לא יוכל יותר לקבל קהל. הנוכחים בחוץ התפזרו, והרב פינטו ניסה להסביר לרבנית מי הוא ומדוע הגיע לכאן. אולם, ללא הועיל.

בלית ברירה שב הרב על עקבותיו, ופסע ברגל לכיוון התחנה המרכזית, כדי לשוב לאשדוד. בהיותו בדרך פגש מכר, תושב המקום, וזה שמח על הפגישה הבלתי מתוכננת והזמין את הרב לביתו. הרב לא סירב לו, וביקש ממנו כי לא יספר לאיש על בואו לעיירה.

יום אחד הגיע אותו מכר לרב מאיר אבוחצירא, וסיפר לו על הפגישה. הרב אבוחצירא שוחח על כך עם חתנו, הרב חיים, ושאל אותו אם ידע על כך. הרב חיים פינטו השיב בשלילה, וחותנו ביקשו כי יברר את הנושא אצל הרב משה אהרון.

שאל הרב חיים את אביו על כך, וזה הצטחק ואמר: ״אכן, נודע הדבר. עוף השמיים הוליך את הקול. סוף דבר הכל נשמע״.

כשסיפר הרב חיים לחותנו כי אמת נכון היה הדבר, הצטער הרב מאיר אבוחצירא צער רב על המאמצים שעשה הרב משה אהרון, ועל כך שבסופו של דבר הושבו פניו ריקם, בגלל אי הבנה. כאשר שמע על כך הרב ישראל אבוחצירא ביקש כי הרבנים משה אהרון ובנו חיים יגיעו אליו בהקדם, והוא קבע להם מועד שבו יסעדו על שולחנו.

כששמע על כך הרב משה אהרון, הצטער ואמר: ״לשם מה כל הטירחה הזו? מה אני, מה חיי? הרי אין אני מקפיד על כבודי, וכל כך הרבה אנשים הכנסתי לצער בגלל העניין הזה״. אולם, כששמע הרב כי אם לא יגיע ייגרם צער רב לרב אבוחצירא – ניאות.

שוב נסע הרב באוטובוס לנתיבות, עם בנו, ובעת הסעודה עם הרב ישראל אבוחצירא הורה האחרון שלא להכניס אליו איש. בעת הסעודה סיפר המארח לרב משה אהרון, כי לפני שנים רבות ערך ביקור בעיר מוגאדור, ועלה להשתטח על קבר הרב חיים פינטו זצ״ל. כשהיה במקום שמע על הרב משה אהרון, ועל ההסגר שגזר מרצון על עצמו. הרב אבוחצירא רצה מאוד לבקר את הרב פינטו, אך מסיבות שונות לא עלה הדבר בידו. משום כך שמח לשמוע כי הרב פינטו עלה עם משפחתו לישראל, ושמחה כפולה היתה לו כששמע, כי שתי המשפחות השתדכו בקשרי נישואין.

כשעמדו האורחים לעזוב הושיטו הרבנים זה לזה מעטפות חתומות, ובתוכן תרומה, איש לרעהו. אולם, שניהם סירבו לקחתן, ורק לאחר הפצרות מרובות משני הצדדים ניאותו לקבל את המעטפה. לאחר שהגיע הביתה פתח הרב פינטו את המעטפה וגילה, כי בתוכה הניח הרב אבוחצירא סכום נכבד של 500 לירות של אז. סכום זה, בדיוק, הניח הרב פינטו במעטפה לרב אבוחצירא.

חכמי המערב – שלמה דיין

1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.

עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.

צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.

עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.

דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.

וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.

בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.

והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….

ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'

הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.

בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.