ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2012


דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

ביחסים שבין היהודים למוסלמים נתבלטו שיתוף וניגוד כאחד. המוסלמים נזקקו לשירותי המלאכה, המסחר והאשראי של היהודים, ואילו האחרונים תלויים היו ברצונם הטוב של שכניהם, שהתירו להם לשבת על אדמתם, ואשר תמורת שירותיהם שילמו להם בדרך כלל בטובין, בפרי האדמה והמקנה. תלויים היו בחסותו השיפוטית של השיח׳ המקומי, אשר הגן על עסקיהם ודאג לבטחונם האישי.

 התנכלות זרים לשלומם של היהודים בני־חסותו היתה בבחינת פגיעה בכבודו, שכן היה בה כדי להעיד על חולשתו או אי־אמינותו. אולם כאשר עורר עושרם של היהודים את קנאת שכניהם המסולמים, והללו האשימו אותם בהונאה במסחר, היה הוא עצמו מעלים עין לעתים ואף תומך בפשיטה על בני־חסותו. אך הפגיעה היתה בעיקר ברכוש ולא בנפש.

 אף בדרכי מסחרם ובמלאכתם בין הכפרים וערי־השוק לא היה בטחונם של היהודים מובטח. יתירה מזו, בעלי־המלאכה הנודדים צריכים היו להישמר לא רק מפני שודדי דרכים, אלא גם מפני מעסיקיהם המוסלמים, שנזקקו מאוד לשירותיהם והפעילו עליהם לפעמים לחצים ופיתויים להמיר דתם ולהשתקע בקרבם. דיווחיהם של נוסעים מסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים (ראה סלושץ, 1927) משתלבים בתיאורים ששמענו מפיהם של יוצאי הרי האטלס. וכך מתאר תומסון בספרו משנת 1889 את פעילותם הכלכלית של יהודי הרי האטלס:

היהודי מוכיח עצמו כסוחר קטן אך חרוץ, העומד בפני סכנות גדולות וקשיים בדרכו משבט לשבט ומשוק לשוק. קונה הוא צמר, שמן, אגוזים ושקדים, ומוכר תה, סוכר, כותנה ומוצרים אחרים, הממלאים את הצרכים הפשוטים של תושבי ההרים. יש שהוא בא לשוק כדי להציע כאן את כישוריו כנפח, נגר או חייט.

תומסון ממשיך ומתאר בציוריות את יחסיהם של היהודים עם המוסלמים:

כל יהודי מהרי האטלס נאלץ למצוא לעצמו אדון ושליט שלו הוא משתעבד מרצונו, כיוון שמעדיף הוא להיות עשוק על־ידי אחד מאשר על־ידי רבים. אדונו נוטל על עצמו את החובה להבטיח שלא יענו את היהודי יותר משמותר למוסלמים טובים, וגם דואג הוא לכך שלא יגזלו את היהודי יותר מדי, מכיוון שגזילת־יתר של היהודי תפגע לבסוף בכיסו שלו. רווחיו של היהודי הם גם רווחיו שלו. מעניק הוא ליהודי את עזרתו השיפוטית ומסייע לו בכל דרך אחרת לעשות ממון, מתוך ידיעה שלעתיד לבוא ייכנס ממון זה לקופת אוצרו <עמ׳ 252-251).

מצבם של היהודים בהרי האטלס השתפר לזמן־מה עם ייצוב השלטון הצרפתי, שהשליט סדר וביטחון גם בחלקי המדינה המרוחקים, אשר הגישה אליהם היתה קשה. אך עם יציאתם הצפויה של הצרפתים ב־1956, שוב נראה היה אי־הביטחון באופק. אולם אין להסיק מכאן כאילו היו המוסלמים מעוניינים לגרש את שכניהם היהודים; להיפך, כיוון שנזקקו להם ניסו לעכב בעדם מלצאת את מקומותיהם בדרכם לארץ־ישראל.

 העדויות והמחקרים מלמדים, שיחסי המוסלמים והיהודים במרוקו לא אופיינו בתחרות כלכלית ובעוינות דתית וחברתית, באותה מידה כפי שנתבלט הדבר ביחסי נוצרים ויהודים בארצות אירופה, וביחסי מוסלמים ויהודים בארצות אחרות. חוסר הביטחון שבו חיו יהודי הרי האטלס נבע בעיקר מתנאי הקיום המיוחדים לאזורים אלה, ולאו־דווקא מטעמים של איבה דתית ולאומית. מלאכותיהם ומסחרם של היהודים בהרי האטלס עברו בדרך כלל מאבות לבנים.

אבות ובנים נשואים נהגו לגור תחת קורת־גג אחת ולהתפרנס במשותף. גם לאחר מות אב המשפחה נהגו האחים להתמיד בהחזקת משק־בית משותף, עד שבגרו בניהם שלהם. ההתמחות בענפי מלאכה ומסחר שונים, התמחות שעברה תכופות מדור לדור בקרב בני אותו בית־אב, סייעה לגיבושן של קבוצות־שארות מלוכדות.

בתי־האב השונים בקהילה נבדלו לעתים זה מזה גם במסורות ובמנהגים, כגון במיני־מאכל שונים בחגים. עקרונות שארות ונורמות של אחווה משפחתית התקיימו גם אצל השכנים הברברים. תופעה זו אופיינית לחברות רבות, שבהן מקורות הקיום הכלכלי מוגבלים והתנאים הפיסיים קשים. בעלי הממון שבקרב חברי הקהילה היו גם בעלי הקשרים ההדוקים יותר עם השליטים המקומיים, וכתוצאה מכך זכו הם וקרוביהם במעמד מיוחד של השפעה ויוקרה.

על מצב יהודי העדה ניתן ללמוד מתולדות קהילה אחת, אסאמר, שרוב יוצאיה התיישבו במושב־העולים הנקרא בספר זה בשם ׳רוממה׳. אסאמר שכנה במרחק של כחמישים ק״מ בדרך הרים מדמנאת. היתה זו הגדולה שבין חמש הקהילות היהודיות שבאזור־החסות של שיח׳ אחד. בתחומי שיפוטו של אותו שיח׳ התגוררו כאלף יהודים. לפי מסורת יוצאי אסאמר, התחילה ההתיישבות באזורם בקהילה אחת, אשר התפצלה לפני כחמישה דורות. אל בני המקום הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, כגון אבי משפחת בני סבאג, שהיה סוחר אמיד, ואשר הגיע שלושה דורות קודם־לכן מדמנאת. קשה לשחזר את הסיבות להתרחבות ולהתפצלות: אפשר שחברו כאן סיבות כלכליות ופוליטיות ותנאים נוחים במיוחד, שמשכו למקום גם יהודים ממקומות אחרים.

ערב עלייתם לארץ היו באסאמר כשלוש מאות וחמישים יהודים, מבוגרים וטף. אוכלוסיה זו התפלגה לשבעה בתי־אב מגודל שונה: בני סבאג, בני מכלוף, בני ביטון, בני גבאי, בני אלה, בני אמזלג ובני חמו. מעדויות של יוצאי אסאמר מתברר, כי בני סבאג היו האמידים והמכובדים ביותר בקהילה. עד עלייתם לישראל עסקו בעיקר במסחר, כשהם משווקים את תוצרת שכניהם אל ערי־השוק ומשם משווקים מצרכים שונים, כגון סוכר ותה.

מסחרם הביאם תכופות לדמנאת. לבני סבאג היו גם שותפויות עם שכניהם במטעים ובצאן. כמה מבני המשפחה התמחו במלאכה של רקמת נעליים. מלאכה זו נעשתה בבית, וסיפקה גם היא הכנסה טובה. על אף קשריהם הטובים עם השליט המקומי ומקורביו, יודעים בני סבאג לספר כי מאז שהתיישבה המשפחה באסאמר פשטו עליהם שכניהם ארבע פעמים ושדדו מכל הבא ליד. בני סבאג הצליחו להחביא במקומות סתר מקצת רכושם, ובעיקר את מסמכי ההלוואות והשותפויות עם שכניהם. הקשיש והמכובד שבין בני המשפחה היה נציג יהודי קהילות האיזור כולו בפני השיח׳ המקומי. ראשי המשפחה מילאו תפקיד זה במשך הדורות האחרונים.

מרבית בני מכלוף עסקו בייצור נעליים רקומות. אחדים עסקו במסחר, ומעטים גם בחייטות. משפחה זו בכללה מצבה הכלכלי היה איתן, והיתה שנייה לבני סבאג במעמדה החברתי. ממשפחה זו יצאו כמה מהחכמים החשובים של הקהילה. בני משפחת ביטון עסקו בעיקר בנפחות. מלאכה זו נעשתה ברובה בבתיהם של מזמיני העבודה הברברים. משום כך נעדרו הנפחים תכופות מבתיהם, ולעתים אף לתקופות ממושכות, עד שסיימו את המלאכה בביתו של המזמין.

בדומה להם היה מצב התעסוקה של הנגרים, רובם ממשפחות אלה, וגם של עושי הסנדלים הפשוטים, רובם ממשפחת גבאי. הנפחים והנגדים סיפקו או תיקנו את כלי העבודה החקלאיים של שכניהם, עסקו בפירזול הסוסים, וכן בייצור רהיטים, מנעולים וכלי־נשק פשוטים. מרבית בני משפחות אמזלג ובן־חמו, וקצת מבני ביטון, היו חסרי מלאכה קבועה. העניים וחסרי המקצוע שבבני הקהילה עבדו בשירותיהם של האמידים יותר, ובמיוחד בעסקיהם של בני סבאג. כן הועסקו בשירותים שונים אצל המוסלמים, כגון יציאה למרעה בחגי שכניהם.

דמנאת העיר-א. בשן

דמנאת 0002בצורת בשנת 1937 והשלכותיה על מצב היהודים והחינוך.

מורה בבית ספר בדמנאת בשם הגברת ניניו פרסמה תיאור המצוקה בעיר זו ובדרום מרוקו. בעקבות הבצורת ששררה באותה שנה, והשפעת העל התלמידים, והאוכלוסייה היהודית. חג הפסח שנחוג בדרך כלל בשמחה, היה עצוב כמו ט' באב.

בבית הכנסת לא שרו בעת התפילה. ביום ראשון שלאחר החג החנויות נסגרו, כי הגברים נשארו בבתי הכנסת לאמירת תהלים לאחר התפילה הרגילה. הוכרז על יום תענית לכל אדם מגיל חמש. ב-11 לפני הצהריים התכנסו לאמירת תהלים, ולאחר מכן צעדו לבית הקברות, שם אמרו סליחות והתחננו לגשם.

השוק של יום ראשון היה ריק. מחירי המזון האמירו, ורבו הגנבות על ידי אנשים במצוקה. סוחרים יהודים ומוסלמים הותקפו לשם שוד, ורוקנו את סחורתם הדלה ואת כספם. היהודים שבשנים רגילות מילאו תפקיד חשוב בכלכלה של דמנאת, היו קונים את היבול של החקלאים כדי למוכרו לצרכנים, פשטו את הרגל.

הילדים שרגילים להתלבש חגיגית לחגים, לא לבשו את בגדי החג שלהם. התלמידים סבלו מהתיבשות, ומגפה של שפעת פקד רבים מהם. בפעם הראשונה שכה הרבה תלמידים נעדרו מהלימודים בחודש אפריל. חמישה עשר התלמידים הבוגרים עשבו את בית הספר של מנת לחפש עבודה בדמנאת או בסביבתה, בה לא שרר יובש כה חמור.

הממשל המקומי נקט ביוזמה : פתח מחסנים וחילק אורז וחיטה. ארגן בדיקות רפואיות ללא תשלום, בתדירות גבוהה. המוסלמים קיבלו בכל יום רבע קילו חיטה למשפחה, ובפעם הראשונה ניתן גם ליהודים חצי קילו אורז למשפחה. המצב הורע לקראת החורף.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהילדים ללמוד בתלמוד תורה, למרות שחלק מההורים נטו למודרנה……………….. גם הרשת של חב"ד " אהלי יוסף יצחק ", פתחה תלמוד תורה, אבל לא הייתה כאן ישיבה.

יהודי ארצות הברית סייעו בהקמת מוסדות בדמנאת. התלמידים למדו עברית מודרנית, והגיעו גם שליחים מהארץ כדי להכשירם לעליה ארצה – שליח ארץ שיראל ש. בן צור כתב על הכפרים בסיבת מראכש, פורסם בעיתון " הבוקר " ב-5 באפריל 1953.

בית הספר כל ישראל חברים הוא דם מועדון קהילתי חברתי. מחלקים בו ספרים לתמידים מצטיינים. לקראת הטקס נוקה המללאח, והוכנו הקישוטים. התלמידים שרו והכינו הצגה. נוכחו המושל ושכנים ברברים. היה גם בית ספר ביוזמת " אוצר התורה " ובפיקוחה. 

מספר היהודים והתלמידים.

לפי מפקדים בשנת 1936 ובשנת 1953

ב-1936 היו בדמנאת 1691 יהודים, בבית הספר למדו 99 תלמידים

ב- 1951 היו בה 1800 יהודים, ומספר התלמידים 155

ב-1953 אותו מספר יהודים, מספר התלמידים : 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב " צלא " למדו מאה תלמידים. 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמאלי.

החתונה היהודית בדמנאת.

פלאמאנד שחקר את המללאח בדמנאת תיאר את טקס החתונה :

בשבת מובל החתן בשמחה לבית הכנסת. בעת התפילה, האימא של הכלה מבקרת את בתה., מעניקה לה תכשיטים ועוזרת לה לצאת מהתא בו הייתה מאז החתונה. כשהחתן חוזר מבית הכנסת, הוא מזמין את משפחת הכלה לסעודה.

הסעודה החגיגית האחרונה נערכת ביום ראשון, ואחרי זה חוזרות המשפחות כל אחת לביתה. ביום הרביעי שלאחר מכן הכלה עוזבת את ביתה לראשונה. בעלה וחבריו מלווים אותה. היא טובלת, אוכלת חמישה דגים שבעלה דג בשבילה כסגולה לפריון.

מעתה הזוג מצפה לפרי בטן.כל לידה של בן, בעיקר בן בכור מוכרז בקולי קולות, זו הזדמנות לחגיגיה. לידת בת אומנם מלווה בשתיקה מאכזבת, למרות זאת גם זו היא הזדמנות לחגיגה, אבל בפחות טקסיות מאשר לידת בן הנחשבת כמתנת אלוה. בשנת 1955 בעת ביקורו של חיים זאב הירשברג בדמנאת ראה נישואין בדמנאת בין חתן בן עשרים לכלה בת 12. 

שני מורים בבית הספר של כל ישראל חברים כתבו את הדברים דלהלן לנשיא כי"ח, אחד במראכש ב-17 בדצמבר 1932 והשני ברבאט במארס 1934.

גיל הנישואין נמוך.

ניתן לראות ילדים וילדות בני 9-10 הנשואי כבר . האוכלוסייה אינה מתקדמת, ולידת הבת היא כמעט אסון. לכן ההורים רוצים להיפטר ממנה על ידי כך שמשיאים אותה כשהיא צעירה מאוד. בנות בגיל 15 נחשבות מבוגרות, ואיש אינו חפץ לקחתן.

משיאין אותן לגברים בני עשרים וחמש ומעלה, לעתים אלמנים נושאים ילדה בת עשר. לאחרונה נערכה חתונה של ילדה בת תשע עם גבר שן שלושים.

ההורים נתנו שוחד לעדים שיעידו בפני המושל שהיא בת 14, על מנת לא לעבור על תקנות הממשל. אחרי הטבילה במקווה מטפלים בשערותיה ובצמותיה, והצמה הגדולה ביותר נופלת על אפה, מכסה את הפנים ומגיעה עד שדיה.

פניה מצועפות בהינומה לבנה. ידיה ורגליה צבועות בחינה. באותו הזמן מטפלים הספרים בשערותיו של החתן. מביאים אותה לחופה כשהיא רכובה על פרד. רבים מחזיקים בידיהם נרות דולקים. כשהיא מגיעה לחופה פורצות הנשים במצווחות של שמחה.

יורדת מעל הפרד, טובלת ידה בדבש ובחלב ומורחת על קיר ביתה, וזורקת ביצה חיה על התקרה. החתן הולך לקראתה, מנשק את ידה, ולאחר הקידושין שובר כוס כנהוג. כל הקהילה משתתפת בחתונה ובעודה. בחצי גובה הקיר נמצא חדר המיטות של הזוג, שאינו יוצר ממנו במשך שבוע מזמן החתונה.

תגובת המזכיר של כל ישראל חברים כי נישואי בוסר הנהוגים בדמנאת ובמרוקו בכלל ייפסקו כאשר יבואו במגע מתמשך עם התרבות הצרפתית.

הרבנים והדיינים בעת משטר החסות – דיון מוכר בדמנאת.

לפי חוק הדיינים שנחתם בין ממשלת מרוקו ובין ממשלת צרפת באלחזיראס בזנת 1916 המורכב מ – 24 סעיפים, נקבע תקנון לגבי סדרי הדין של בתי הדין המוכרים על ידי ממשל החסות, וכן רשימה של 17 ערים ביניהם גם דמנאת הבן בית הדין מוכר על ידי הממשל. בראשם " בית הדין הגבוה " ברבאט בו כיהן הרב הראשי וסגנו.

הרבנים המוכרים היו מתכנסים מדי פעם כדי לדון ולהחליט בעניינים הנוגעים בחיי הדת, כמו בתי הדין, השחיטה, החינוך ועוד. באסיפה השנתית השישית שהתקיימה בשנת תשט"ו שהייתה האסיפה האחרונה, נזכר הרב חיים שושנה כמי שכיהן כרבה של דמנאת.

הרב של דמנאת בשנים תשט"ו – תש"כ היה רבי שמעון בן אליהו דיין, שחיבר את הספר " זהב שבא ", שאלות ותשובות, ירושלים תשל"ז. הוא גם כיהן בקהילות מראכש וקזבלנקה בין השנים תש"כ – תשל"ג, עלה לארץ ונפטר בתשל"ה.

הוא נשאל והשיב בז' מנ"א תשי"ט בדמנאת על מקרה בו יהודי שטען על אשתו שהיא מתחברת עם נוצרי, ונוסעת עמו במכונית שלו, שניהם לבד. האישה הודתה שנסעה אתו במכונית כארבע פעמים מחוץ לעיר, אבל לא קרב אליה בדרך אישות ובלאו הכי אין לו גבורת אנשים.

הבעל גם הביא שלושה עדים שראו את האישה במכונית עם הנוצרי. ואחד מהם העיד שבצאתו מן המכונית ראה אותה שהייתה מתחבקת ומתנשקת עם הנוצרי, ועתה שאל הבעל מה דינה של אישה זו.

פסק דינו של החכם כי " רשאי הבעל הנזכר לגרש את אשתו ואפילו בעל כורחה ובלי כתובה, ואפילו אם ירצה לגרשה מכל מקום איבדה את כתובתה – " זהב שבא " זימן ג'. . יש להניח שהנוצרי הוא צרפתי. האירוע מעיד על הקשר של היהודים בדמנאת עם פקידי הממשל הצרפתי.

בדמנאת היה נהוג נוסח שטר משכנתא, כפי שכתב החכם הנזכר בספרו, שם, סימן, יא.

נוא נשאל " באה לפני בעיר דמנאת אלמנה שציוותה סמוך למיתתה שנתנה לבן אחותה ג' מאות אלף פראנקים לשאת ולתת בהם ". בהמשך מסופר שהיה ערעור על הצוואה. החכם דן בנושא למרות " שעניין זה אינו מסמכות בית הדין כי עניין של דיני ממונות מכל מקום נטפלתי לעיון בדין הזה – " זהב שבא " סימן יב.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אמה של מלכות

על אשת רבי שר שלום, אם אביו של רבנו, הרבנית מרת ג׳אמילה, בתו של רבי יעקב בירדוגו זצ״ל, ונינת המלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. מספר רבנו בהקדמה לספר עדות ביעקב: שהשידוך של סביו רבי שר שלום שנעשה עם הרבנית ג׳אמילה, נוצר מקשרי ידידות ואהבה גדולים, שנוצרו בין אביה של הרבנית ג׳אמילה רבי יעקב בירדוגו עם רבי שר שלום בהיותם לומדים יחד, וגם נסמכו לדיינות באותו יום. רבי יעקב שראה את רבי שר שלום נשוי, ועד קרוב לשנתו החמישים לא זכה שיולד לו בן זכר, נתן את בתו הצעירה מרת ג׳מיאלה לרבי שר שלום להיות לו לאישה על אשתו כדי לקיים מצות פו״ר. וברוך ה׳ נולד ממנה הבן ר׳ מימון, אביו של רבנו זצ׳׳ל.

ומספר רבנו שהיא היתה צדקת גמורה יוצאת מן הכלל באהבת הבריות וביקור חולים, ולא דברה כלל בר״ה וביוה״כ, והיתה באה לבית הכנסת בכל שבת וחג, על אף שבאותו הזמן לא היו עזרות נשים כלל בבתי הכנסת, וזה מחמת ששום אשה לא היתה באה לביהכנ״ס גם לא ביום כפור, והיתה עומדת במדרגה עליונה של בית הכנסת שהיתה רחבה, ומכסה את ראשה וכל גופה בצעיף, ובין הכל נשאת שבע שנים, כי בעלה רבי שר שלום נפטר כשהוא צעיר בן נח׳ שנה, והניח את הבן רבי מימון כשהוא בן שבע, וממשיך רבנו ומספר שהיא האריכה ימים ועברה הגבורות, וראתה את הבת הראשונה שלו, והיתה אוהבת את משפחתו כבבת עינה.

יוצאי ירך יעקב

מספר רבנו על מר זקנו, (אבי אם אביו) רבי יעקב בירדוגו: שהוא היה ראש מורי ההוראה וראש הדיינים וכינוהו ריש מתא וריש מתיבתא. וגם היה לו כבוד מצד אבותיו הקדושים שהיה נכד למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ״ל. רבי יעקב הוציא לאור מכת׳׳י את ספרו של סביו שו״ת משפטים ישרים, ואת הספר של דודו שו״ת שופריה דיעקב ח״א. כתב את השו״ת עדות ביעקב שהוא פרי תשובות שענה בתוקף היותו דיין. (הספר עדות ביעקב יצא לאור בהגהתו המדוקדקת ג׳ וד׳ פעמים של רבנו בשנת תשנ״ו, אחרי שבחמישים שנה הכת״י נמצא תחת ידו) רבנו משבח את תוכנו של הספר ואומר: זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, זבח משפחה הוא לנו, תורתו מאירה ומזהירה ביופיה והדרה, וכל הבתי דינים יהנו מהספר הזה, כי הוא מלא וגדוש מכל הענינים שעוברים בבתי הדין, בפרט שלשונו יפה וקלה להבנה, ויש בו טעם זקנים של אבותיו הראשונים. ומלבד כוחו הגדול בתורה, הי׳ צדיק עצום עניש וקטיל פעם נדה ב׳ אנשים שהיו חייבים נידוי ומתו בתוך ה ־ 30 יום לנידוי. וגם רב צעיר שנתנגד אליו בענין קרקע שלו לא האריך ימים. רבי יעקב היה בנו של רבי מרדכי שהי׳ מכונה הרב המבי״ן מצאצאי רבי משה המכונה המשבי״ר.

רבי מימון

אביו של רבנו רבי מימון זצ״ל, נולד בשנת תרל׳׳ח, ונתייתם מאביו כשהיה בן 7 שנים, ונתגדל על ברכי סביו רבי יעקב בירדוגו ועל ברכי אחות אמו אשת רבי יהושע בירדוגו, רבי מימון היה מנכבדי העדה, ביתו היה בית ועד לחכמים ושרת את הקהילה באומנות החזנות והמילה, והיה מומחה גדול בענין שטרות וכשהיו אנשים רוצים לעשות שותפות בעסק והיו צריכים לעשות הסכם כתוב, וכן אנשים שהיו צריכים לעשות שטר הלוואה או מכירה היו באים לרבי מימון והוא היה מסגנן את ההסכם בצורה הברורה ביותר שלא יוכל אחד מן הצדדים לרמות את חבירו וזה היה חלק מפרנסתו, וכתב בענין זה חיבור שלם הנקרא ״אוצרות שמים״ ונקרא בשם זה לרמוז על שמו מימון משאש ועדיין הוא בכתובים, (והם פסקי הלכות, ורבנו הוסיף עליהם מקורות הגהות והארות כדרכה של תורה).

רבי מימון למד תורה אצל רבי חיים מריגי׳ן זצ״ל ובסוף ספר שמש ומגן ח״א (עמי רצז) הובאה שם קינה מרגשת מלאה הוד ויקר שכתב רבי מימון אחר פטירת מורו ורבו שנתבש״ם כב׳ למר חשון תרפ״ד ובן ששים היה רבי חיים כשנפטר, כל ימיו של רבי חיים ישב על התורה ועל העבודה ולא נהנה מכספי ציבור, אלא נהנה מיגיעו, והיה חריף ושנון הרבה.

בהקדמתו לספר שערך והגיה וסדר לדפוס ״תורות אמת״ כותב רבנו: שאחד מן המסייעים הגדולים לחברתו דובב שפתי ישנים הוא מור אביו, שהוא מלא חכמה ודעת קדושים, חכמתו ותורתו שלימה ומפוארה, בפלפול ובסברא ישרה זכה וברה, קולע אל השערה, מעיני העדה והדרה, וכל דבר קשה אותו ימסה, שופרא דסופרי, חן ערכו מי ימלל.

רבי מימון, כאמור: הוא שפנה ובקש מרבי יצחק סבאג שיטול על עצמו ללמד בחורים צעירים, אמנם רבי יצחק מיהר לענות לו ״אבל אין צעירים״, ענה לו ר׳ מימון יש לי את בני שלום תתחיל איתו, ומספר רבנו בהקדמתו לספרו ״מזרח שמש״ שאביו רבי מימון היה התומך העיקרי בישיבת ר׳ יצחק סבג, וזאת כדי שילמד אותו, וזכה שמתוך שזיכה לבנו, זיכה גם לאחרים ללמוד תורה ויר״ש מרבי יצחק סבאג זצ״ל. מכבדו בחייו מכבדו במותו

מספר הגאון רבי יצחק ברדא שליט״א שבביקור האחרון שלו אצל רבנו (כג׳ שבועות לפני פטירתו של רבנו זצ״ל) הראה לו רבנו את כתב היד של ספרו וחם השמש והראה לו שתחילת כל דבור כותבה בכתב מרובע, ושמתחת לבלנק שלו שם דף שורות ומסתייע ממנו לא לנטות מעלה ומטה, כדי שתהיה הנאה להסתכל בו, כמו ההנאה שמרגישים כשמסתכלים על ציור.

ואומר לו רבנו הנה עברתי גבורות מבורות ותראה איך הכתב שלי, וזה משום שבצעירותי הייתי כותב ד״ת, וכן כתובות ושטרות, והייתי מראה אותם למור אבי ז״ל והייתי שואלו אם כתבתי יפה, ותמיד היה מור אבי אומר לי אתה יכול יותר טוב, ומאז בכל עת שאני כותב, אני חושב שמור אבי עומד מאחורי ואומר לי אתה יוכל לכתוב יותר יפה, ואני גם בתוך כדי כתיבה משפר ומשפר. ומסיים רבי יצחק ואומר: ישוב הדעת עד גיל כזה, זה פלא פלאות.

רבי מימון נפטר בגיל 71 בסוף שנת תש״ט, זמן קצר לאחר שנבחר רבנו לכהן בדיינות בקזאבלנקא, אימו משבח אותה רבנו ביראת שמים שלה ובאהבתה לתורה ולתלמידי חכמים, נפטרה בשנת תרצ״ז בהיותה בת 53 שנים. ת.נ.צ.ב.ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר