דמנאת העיר-א. בשן

בצורת בשנת 1937 והשלכותיה על מצב היהודים והחינוך.

מורה בבית ספר בדמנאת בשם הגברת ניניו פרסמה תיאור המצוקה בעיר זו ובדרום מרוקו. בעקבות הבצורת ששררה באותה שנה, והשפעת העל התלמידים, והאוכלוסייה היהודית. חג הפסח שנחוג בדרך כלל בשמחה, היה עצוב כמו ט' באב.

בבית הכנסת לא שרו בעת התפילה. ביום ראשון שלאחר החג החנויות נסגרו, כי הגברים נשארו בבתי הכנסת לאמירת תהלים לאחר התפילה הרגילה. הוכרז על יום תענית לכל אדם מגיל חמש. ב-11 לפני הצהריים התכנסו לאמירת תהלים, ולאחר מכן צעדו לבית הקברות, שם אמרו סליחות והתחננו לגשם.

השוק של יום ראשון היה ריק. מחירי המזון האמירו, ורבו הגנבות על ידי אנשים במצוקה. סוחרים יהודים ומוסלמים הותקפו לשם שוד, ורוקנו את סחורתם הדלה ואת כספם. היהודים שבשנים רגילות מילאו תפקיד חשוב בכלכלה של דמנאת, היו קונים את היבול של החקלאים כדי למוכרו לצרכנים, פשטו את הרגל.

הילדים שרגילים להתלבש חגיגית לחגים, לא לבשו את בגדי החג שלהם. התלמידים סבלו מהתיבשות, ומגפה של שפעת פקד רבים מהם. בפעם הראשונה שכה הרבה תלמידים נעדרו מהלימודים בחודש אפריל. חמישה עשר התלמידים הבוגרים עשבו את בית הספר של מנת לחפש עבודה בדמנאת או בסביבתה, בה לא שרר יובש כה חמור.

הממשל המקומי נקט ביוזמה : פתח מחסנים וחילק אורז וחיטה. ארגן בדיקות רפואיות ללא תשלום, בתדירות גבוהה. המוסלמים קיבלו בכל יום רבע קילו חיטה למשפחה, ובפעם הראשונה ניתן גם ליהודים חצי קילו אורז למשפחה. המצב הורע לקראת החורף.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהילדים ללמוד בתלמוד תורה, למרות שחלק מההורים נטו למודרנה……………….. גם הרשת של חב"ד " אהלי יוסף יצחק ", פתחה תלמוד תורה, אבל לא הייתה כאן ישיבה.

יהודי ארצות הברית סייעו בהקמת מוסדות בדמנאת. התלמידים למדו עברית מודרנית, והגיעו גם שליחים מהארץ כדי להכשירם לעליה ארצה – שליח ארץ שיראל ש. בן צור כתב על הכפרים בסיבת מראכש, פורסם בעיתון " הבוקר " ב-5 באפריל 1953.

בית הספר כל ישראל חברים הוא דם מועדון קהילתי חברתי. מחלקים בו ספרים לתמידים מצטיינים. לקראת הטקס נוקה המללאח, והוכנו הקישוטים. התלמידים שרו והכינו הצגה. נוכחו המושל ושכנים ברברים. היה גם בית ספר ביוזמת " אוצר התורה " ובפיקוחה. 

מספר היהודים והתלמידים.

לפי מפקדים בשנת 1936 ובשנת 1953

ב-1936 היו בדמנאת 1691 יהודים, בבית הספר למדו 99 תלמידים

ב- 1951 היו בה 1800 יהודים, ומספר התלמידים 155

ב-1953 אותו מספר יהודים, מספר התלמידים : 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב " צלא " למדו מאה תלמידים. 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמאלי.

החתונה היהודית בדמנאת.

פלאמאנד שחקר את המללאח בדמנאת תיאר את טקס החתונה :

בשבת מובל החתן בשמחה לבית הכנסת. בעת התפילה, האימא של הכלה מבקרת את בתה., מעניקה לה תכשיטים ועוזרת לה לצאת מהתא בו הייתה מאז החתונה. כשהחתן חוזר מבית הכנסת, הוא מזמין את משפחת הכלה לסעודה.

הסעודה החגיגית האחרונה נערכת ביום ראשון, ואחרי זה חוזרות המשפחות כל אחת לביתה. ביום הרביעי שלאחר מכן הכלה עוזבת את ביתה לראשונה. בעלה וחבריו מלווים אותה. היא טובלת, אוכלת חמישה דגים שבעלה דג בשבילה כסגולה לפריון.

מעתה הזוג מצפה לפרי בטן.כל לידה של בן, בעיקר בן בכור מוכרז בקולי קולות, זו הזדמנות לחגיגיה. לידת בת אומנם מלווה בשתיקה מאכזבת, למרות זאת גם זו היא הזדמנות לחגיגה, אבל בפחות טקסיות מאשר לידת בן הנחשבת כמתנת אלוה. בשנת 1955 בעת ביקורו של חיים זאב הירשברג בדמנאת ראה נישואין בדמנאת בין חתן בן עשרים לכלה בת 12. 

שני מורים בבית הספר של כל ישראל חברים כתבו את הדברים דלהלן לנשיא כי"ח, אחד במראכש ב-17 בדצמבר 1932 והשני ברבאט במארס 1934.

גיל הנישואין נמוך.

ניתן לראות ילדים וילדות בני 9-10 הנשואי כבר . האוכלוסייה אינה מתקדמת, ולידת הבת היא כמעט אסון. לכן ההורים רוצים להיפטר ממנה על ידי כך שמשיאים אותה כשהיא צעירה מאוד. בנות בגיל 15 נחשבות מבוגרות, ואיש אינו חפץ לקחתן.

משיאין אותן לגברים בני עשרים וחמש ומעלה, לעתים אלמנים נושאים ילדה בת עשר. לאחרונה נערכה חתונה של ילדה בת תשע עם גבר שן שלושים.

ההורים נתנו שוחד לעדים שיעידו בפני המושל שהיא בת 14, על מנת לא לעבור על תקנות הממשל. אחרי הטבילה במקווה מטפלים בשערותיה ובצמותיה, והצמה הגדולה ביותר נופלת על אפה, מכסה את הפנים ומגיעה עד שדיה.

פניה מצועפות בהינומה לבנה. ידיה ורגליה צבועות בחינה. באותו הזמן מטפלים הספרים בשערותיו של החתן. מביאים אותה לחופה כשהיא רכובה על פרד. רבים מחזיקים בידיהם נרות דולקים. כשהיא מגיעה לחופה פורצות הנשים במצווחות של שמחה.

יורדת מעל הפרד, טובלת ידה בדבש ובחלב ומורחת על קיר ביתה, וזורקת ביצה חיה על התקרה. החתן הולך לקראתה, מנשק את ידה, ולאחר הקידושין שובר כוס כנהוג. כל הקהילה משתתפת בחתונה ובעודה. בחצי גובה הקיר נמצא חדר המיטות של הזוג, שאינו יוצר ממנו במשך שבוע מזמן החתונה.

תגובת המזכיר של כל ישראל חברים כי נישואי בוסר הנהוגים בדמנאת ובמרוקו בכלל ייפסקו כאשר יבואו במגע מתמשך עם התרבות הצרפתית.

הרבנים והדיינים בעת משטר החסות – דיון מוכר בדמנאת.

לפי חוק הדיינים שנחתם בין ממשלת מרוקו ובין ממשלת צרפת באלחזיראס בזנת 1916 המורכב מ – 24 סעיפים, נקבע תקנון לגבי סדרי הדין של בתי הדין המוכרים על ידי ממשל החסות, וכן רשימה של 17 ערים ביניהם גם דמנאת הבן בית הדין מוכר על ידי הממשל. בראשם " בית הדין הגבוה " ברבאט בו כיהן הרב הראשי וסגנו.

הרבנים המוכרים היו מתכנסים מדי פעם כדי לדון ולהחליט בעניינים הנוגעים בחיי הדת, כמו בתי הדין, השחיטה, החינוך ועוד. באסיפה השנתית השישית שהתקיימה בשנת תשט"ו שהייתה האסיפה האחרונה, נזכר הרב חיים שושנה כמי שכיהן כרבה של דמנאת.

הרב של דמנאת בשנים תשט"ו – תש"כ היה רבי שמעון בן אליהו דיין, שחיבר את הספר " זהב שבא ", שאלות ותשובות, ירושלים תשל"ז. הוא גם כיהן בקהילות מראכש וקזבלנקה בין השנים תש"כ – תשל"ג, עלה לארץ ונפטר בתשל"ה.

הוא נשאל והשיב בז' מנ"א תשי"ט בדמנאת על מקרה בו יהודי שטען על אשתו שהיא מתחברת עם נוצרי, ונוסעת עמו במכונית שלו, שניהם לבד. האישה הודתה שנסעה אתו במכונית כארבע פעמים מחוץ לעיר, אבל לא קרב אליה בדרך אישות ובלאו הכי אין לו גבורת אנשים.

הבעל גם הביא שלושה עדים שראו את האישה במכונית עם הנוצרי. ואחד מהם העיד שבצאתו מן המכונית ראה אותה שהייתה מתחבקת ומתנשקת עם הנוצרי, ועתה שאל הבעל מה דינה של אישה זו.

פסק דינו של החכם כי " רשאי הבעל הנזכר לגרש את אשתו ואפילו בעל כורחה ובלי כתובה, ואפילו אם ירצה לגרשה מכל מקום איבדה את כתובתה – " זהב שבא " זימן ג'. . יש להניח שהנוצרי הוא צרפתי. האירוע מעיד על הקשר של היהודים בדמנאת עם פקידי הממשל הצרפתי.

בדמנאת היה נהוג נוסח שטר משכנתא, כפי שכתב החכם הנזכר בספרו, שם, סימן, יא.

נוא נשאל " באה לפני בעיר דמנאת אלמנה שציוותה סמוך למיתתה שנתנה לבן אחותה ג' מאות אלף פראנקים לשאת ולתת בהם ". בהמשך מסופר שהיה ערעור על הצוואה. החכם דן בנושא למרות " שעניין זה אינו מסמכות בית הדין כי עניין של דיני ממונות מכל מקום נטפלתי לעיון בדין הזה – " זהב שבא " סימן יב.