מורשת יהדות מרוקו

Miserrimum est orbitrio atterius vivere. Publilius Syrus, Sententiae, 413

(חיה בחסדו של הזולת מסכנות איימה פובליליאוס סירוס, ״פתגמים״ תרגום: גדליה אלקושי)

אחד הטיעונים העיקריים במערכת התעמולה הערבית נגד ישראל הוא שעד להופעתה של הציונות חיו היהודים בקרב המוסלמים בשלום, שלוה ואחווה ולא נתקלקלה השורה אלא משעה שהופיעו הציונים וביקשו להקים לעצמם ישות פוליטית, ואף הקימו אותה, על אדמה ערבית אסלאמית, תוך פגיעה בשאיפות הלאומיות של הערבים.

מעבר להצגת הקמה של מדינת־ישראל כמעשה־עוול מדגישה התעמולה הערבית גם צד של כפיות־טובה יהודית: לאחר כל החסד לו זכו היהודים תחת שלטון האסלאם, שילמו הם למיטיביהם רעה תחת טובה. האסלאם, טוענת התעמולה הערבית המודרנית, ׳הוא דת של צדק ויושר ושוויון, שבו זכו היהודים והנוצרים לחופש־פולחן ולהגנה מרדיפות.

כדי להדגיש את הדבר, משווים דובריו של האסלאם המודרני, במסגרת טענותיהם, את מצב היהודים תחת שלטון הנצרות באירופה למצבם תחת שלטון האסלאם ומראים כיצד, בהשוואה לשחיטות ולפוגרומים ולהגליות, לעינויים ולרדיפות השונות שהיו מנת־חלקם של היהודים באירופה הנוצרית, נהנו היהודים מחיי חופש ובטחון בצל האסלאם.

יהודים, שאינם בקיאים לא בטיבו של האסלאם ולא בפרטי תולדות עם ישראל תחת שלטון האסלאם, נתפסו לתעמולה אסלאמית זו. יתר על כן, חוקרים יהודים לא מעטים החזיקו בהשקפה דומה וראש־וראשון בהם גרץ, אשר בהשוותו את מצב היהודים תחת שלטון האסלאם לזה שתחת שלטון הנוצרים הפליג בתיאור הסובלנות האסלאמית, כאשר הוא מושפע במיוחד מן האפיזודה קצרת־הימים של ״תור־הזהב״ היהודי בספרד המוסלמית של ימי־הביניים. 

לאמיתו של דבר, אין שחר לתעמולה הערבית האסלאמית כשם שאין יסוד להשוואה של גרץ והחוקרים שהלכו בעקבותיו ולמסקנותיה. תחת שלטון האסלאם לא נהנו היהודים והנוצרים מעולם ממעמד שווה לזה של המוסלמים. וחירותם היתה מוגבלת, על־פי החוק האסלאמי. העובדה שמעמדם הנחות בהשוואה למוסלמים נקבע על־פי החוק נתנה בידי השליטים המוסלמים במקומות שונים ובזמנים שונים זכות בלתי־מוגבלת ליישם את החוק כרצונם! וחכמי־הדת המוסלמים מצאו לפניהם שדה הלכתי רחב להתגדר בו ולפתחו.

הספר שלפנינו עוסק בדיוק בשני ההיבטים הללו של מצבם של היהודים והנוצרים תחת שלטון האסלאם: ההיבט החוקי־ההלכתי וההיבט המעשי־ההיסטורי. שמו של הספר במקורו הצרפתי הד׳ימי שאול מן המונח האסלאמי המגדיר את מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי, מעמד של בני־חסות. דימה היא חסות, החסות שהאסלאם מעניק, להלכה, לכל מי שאינם מוסלמים וזכו שתהיה להם (באמצעות נביאים) התגלות דוגמת התורה או הברית החדשה.

הלכה זו על פירושיה השונים הרחיבה את תחום החסות, הד׳ימה האיסלאמית, על בני כמה וכמה דתות, אך בסופו של דבר, כאשר מדובר על ד׳ימים, או בערבית אהל אד׳־ד׳ימה, הכוונה היא ברוב־רובם של המקרים ליהודים ולנוצרים, הנחשבים ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), היינו בעלי התגלות נבואית שנכתבה בספר־קודש.

מה טיבה של החסות? בראש וראשונה יש להבהיר שמדובר בחסות ולא בשוויון.להפך, החסות מניחה מצב של אי שוויון: החסות, כפי שהמחברת מדגישה בצדק בספרה, היא מעשה חסד של השליט המוסלמי והיא אינה זכות של הנשלט. מעשה חסד נתון, אפוא, להחלטתו הבלעדית של המעניק אותו, הוא הקובע את זמנו, מקומו וממדיו, הוא הקובע אם להמשיך לקיימו אם לאו.

כלל־הקבע העומד ביסוד חוקי הד׳ימה הוא שהיהודי והנוצרי, על מנת לקבל את חסות האסלאם, חייבים לקבל עליהם את עליונותו של האסלאם להלכה ולמעשה. להלכה שומה עליהם לדעת ש״האסלאם עליון: מאומה לא יכול להיות עליון ממנו״, כפי שמלמדת אותנו מסורת המיוחסת לנביא מוחמר: ולמעשה הם חייבים לקבל עליהם ולקיים את הוראותיהם של חוקי אפליה רבים הבאים להבדיל בינם לבין בני המעמד המוסלמי השליט.

בצד הפיננסי חוק האפליה העיקרי הוא זה המחייב את היהודים והנוצרים לשלם מס מיוחד עבור העובדה שחייהם ורכושם ויכולתם להמשיך ולקיים את פולחנם נשמרים להם: מס־גולגולת, ג׳זיה. זה אינו רק מס אלא, למעשה, עקרון שנתמסד בצורת מס. העקרון הוא שמרגע שהאסלאם כבש את ארצם של הלא־מוסלמים מאבדים אלה את חירותם ונתבעים להביע את כניעתם המלאה על־ידי תשלום אותו מס ג׳זיה, מס־הגולגולת, שעניינו להוכיח בעליל את מעמדם הנכנע והנחות בהשוואה לעליונות האסלאמית המוחלטת.

 הדגשת העליונות האסלאמית במונחים של טריטוריה, שלטון פוליטי והסדרים כספיים אינה צריכה להפתיע, שכן האסלאם הוא תרבות המבוססת על חוק, החוק הקדוש, שמקורו הוא אלוהי. החוק האסלאמי בדומה להלכה היהודית הוא כולל־כל: הוא מסדיר את חיי הפרט והוא מסדיר את חיי החברה. במקביל צריך לזכור צד נוסף בטבעו של האסלאם, והוא שאיפתו הקבועה להוכיח את אמיתותו ונכונותו. כבר מתחילת דרכו נקשר האסלאם בתודעת מאמיניו עם ההצלחה בעולם הזה

להצלחה ניתן ממד תאולוגי שעיקרו הוא כי לא ייתכן שדת שאינה דת־אמת תזכה להצלחות מסחררות כל־כך: להיפך, ההצלחה, ובמיוחד זו הצבאית, היא הוכחה לאמיתות הדת. מציאותם הקבועה של ד׳ימים, המשלמים מס־גולגולת וכפופים לחוקי־אפליה המכוונים להבליט את היותם נבדלים (בלבוש, במראה, בבתי מגורים וכיו״ב) ואת היותם נחותים ביחס למוסלמים, מציאות זו בעלת משמעות תיאולוגית, שהרי עצם קיומם העלוב וחוסר־התוחלת שבחייהם של יהודים ונוצרים תחת שלטוןהמוסלמים, שנטלו מהם את חירותם ואתם אדמתם, הוא הוכחה נצחית לעליונות האסלאם על דתותיהם.

הצורך בקיומה של ההוכחה הקבועה, או הרצופה, לעליונות האסלאם נובע בראש וראשונה מכך שעליונות זו מעוגנת בקוראן, בו נאמר מספר פעמים שאללה ״הוא זה אשר שלח את נביאו עם אורח־מישרים ודת של אמת למען יגבר על הדתות כולן״ (סורה ט:33: מח:28_; סט:9). כבר על־פי פסוקים אלה, שלפי תפיסת האסלאם נאמרו מפי הגבורה ממש, לא ייתכן מצב שדת כלשהי זולת האסלאם תשלוט על האסלאם או תוכר כשווה לו במעמדה, והמצב האידיאלי, מבחינת סדר־העולם התקין, הוא רק שהאסלאם הוא השליט. האסלאם מתגלם בחוק המוסלמי, שמקורו הראשון והחשוב ביותר הוא הקוראן, ומכאן שהחוק קדוש הוא משום מקורו האלוהי.

החוק המוסלמי הוא הבסיס עליו מושתתים חיי החברה המוסלמית המתוקנים ורק על־פיו יכולים הם להתנהל בצורה אידיאלית. הקוראן הוא לא רק מקורו האלוהי של החוק אלא גם מקור להשראה באשר לדרך קיומו של החוק במקרים רבים. היחס ליהודים ולנוצרים ״בעלי הספר״, ״אנשי־חסות״, נקבע בכמה מקומות בקוראן בצורה שאין להרהר אחריה: נגזר עליהם להיות מושפלים ועלובים ונתונים לזעמו של אללה, עד יום־הדין (סורה ב:61: ג:112). המוסלמים מוזהרים בפירוש מלקיים יחסים של ידידות עמם: ״הוי המאמינים אל תקרבו אליכם כידידים לא את היהודים ולא את הנוצרים, שהם ידידים אלה לאלה, וכל מי שייעשה ידיד שלהם מבינותיכם יחשב אחד מהם…״ (סורה ה:51).

אם ביחס לנוצרים היתה למוחמד גישה דו־ערכית, חיובית ושלילית, המתבטאת בקוראן, הרי ביחס ליהודים דברי השלילה הם מוחלטים: ״מצוא תמצא כי השונאים הקשים ביותר של האסלאם הם היהודים והמשתפים והידידים היותר קרובים למאמינים הם אלה האומרים ׳אנו נוצרים׳״. (סורה ה:85). ברוח הדברים האלה נתמסד מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים באסלאם ונתמסדה, במידה לא מבוטלת, השנאה ליהודים.

פיתוח האיבה כלפי היהודים (והנוצרים) למסכת של חוקי־אפליה נעשתה באמצעות הפרשנות המתבססת על המסורת האסלאמית, זו המורכבת אלפי אמרים המיוחסים לנביא או תיאורים של מעשיו ונהגיו כפי שנמסרו מפי עדי־ראיה־ושמיעה כביכול, אמרי הנביא ותיאורי מעשיו מפי מקורביו מהווים את ספרות החדית/ ספרות המסורת האסלאמית.

הקוראן שמקורו, לפי תפיסת האסלאם, אלוהי, והחדית׳ שמקורו הוא בנביא, הם שני היסודות שעליהם קמה ונבנתה ההלכה המוסלמית — השריעה, זו מערכת החוק המפורטת הנוגעת לכל צד בחיי הפרט והציבור על כל גילוייהם. בהיותה כוללת־כל, עוסקת השריעה המוסלמית בפירוט גם במעמדם של הד׳ימים במדינה המוסלמית וביחס שבינם לבין המוסלמים.

ביסודם של חוקי־האפליה המוסלמיים מונח העקרון של הבלטת שונים של הד׳ימים בכל מקרה שהם עשויים להימצא בכפיפה אחת עם המוסלמים או בקירבתם. כך נולדו חוקי־הלבוש המיוחדים, שלפיהם נתחייבו יהודים ונוצרים ללבוש בגדים שונים מאלה של המוסלמים, לצנוף צניפים בצורה מיוחדת, לחגור חגורה, ואפילו לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 ממזרח וממערב כרך חמישי

שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ה – 1338, והשני בשנת רכ"ה – 1465. מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי.

משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו.

בתחילה עם בואם של המגורשים, מצויה הנהגת הקהילה בידי התושבים, הנגיד, האחראי לקהילה כולה כלפי המלך, הוא עמי שאול בן שם טוב, מהתושבים. כשרצו המגורשים למנות לעצמם נגיד משנה שיטפל בעניינם המיוחדים להם, עשו זאת אך ורק בהסכמתו, וכנראה שבסיועו אישר המלך את מועמדם, יצחק צרויה, לנגיד המגורשים.

ענייני הקהילה כולה הוסיפו להתנהל על ידי הנגיד הראשי עמי שמואל בן שם טוב, " על פיו יצאו ועל פיו יבואו ".

רבי משה בן דאנון כותב, " שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב, בערך אישה עם בעלה, וכמו שאין נדרי האישה כלל אם לא יסכים בעלה עמה, כל הסכמותינו אינם כלל, אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן.

כשלושים שנה אחר כך, בפרוץ " מחלוקת הנפיחה ", בשנת רפ"ו, עדיין ההגמוניה נתונה בידי התושבים. מהם הנגיד עמי שם טוב בן אברהם. הוא המניע את התושבים לקבל את ההסכמה על איסור אכילת הנפיחה, וחתום בה ראשון. מעמדו בחצר המלך לכאורה איתן, הוא מתלווה לפמליית המלך במסעו למכנאס, וזו עדות על מעלתו. לקהל התושבים יש רב דיין לעצמם, רבי יחייא בן חמו, שאף הוא חתום על הסכמת הנפיחה, ולא רק בית־דין משלהם יש להם לקהל, אלא אף ישיבה משלהם, שבה למדו חכמי התושבים.

סימנים ראשונים של התרופפות קהל התושבים מתחילים להיראות במהלך מחלוקת הנפיחה. יחד עם הנגיד עמי שם טוב,נמצא בפמליית המלך שנסעה למכנאס גם ר׳ יעקב רוזאליש (נגיד המגורשים י), שהוא פעיל ביותר בפולמוס הנפיחה. הוא מזמין את ר׳ חיים גאגין ומשדלו לסלק ידו ממאבק זה של הנפיחה, ובה בשעה הנגיד עמי שם טוב נראה פאסיבי בפרשה זו. יתירה מזו: כאשר ר׳ יעקב ן׳ לחסן, תלמיד־חכם מהתושבים, נתבע על־ידי משה אבטאיס(?) להתייצב עמו אצל המלך בעניין זה, ור׳ יעקב פונה לעמי שם טוב לעזרה ועידוד, עונהו הנגיד כמהסס ומתחמק: ״לך אצל המלך הנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו״.

עמידה מהצד זו של הנגיד אומרת דרשני. הוא שיש לאל־ידו, על כל פנים יותר מאחרים, אינו מכניס עצמו בעובי הקורה להגן על חכם בן קהילתו המשתדל בקיומה של ההסכמה שנעשתה ביזמתו, ויהודי פשוט, שלכאורה לא תפס שום עמדה ציבורית, משה בן בוריהמאת, הוא המחזק את ידי רבי יעקב והולך עמו לבית המלך. אין זה, כנראה, אלא מפני שמעמדו של עמי שם טוב בבית המלך לא נשאר איתן כשהיה, ושיקוליו היו שאין הוא יכול להתייצב נגד אישים מהמגורשים, שהמלך קירבם בינתיים ונתחבבו על־ידיו. ולא רק מחוץ לקהלו ניכר ערעור מעמדו, אלא גם בקהל התושבים גופו. אשה מהתושבים שבנה הפר את ההסכמה וקנה בשר מה­מגורשים, חירפה וגידפה את הנגיד עמי שאול ונכבדי קהל החושבים. דבריה עוררו תגובת אנשי הקהילה ״שהכוה ופצעוה״, אך כשנודע הדבר למלך ״נתנו על כך… אלפיים אוקיות קנס״, והנגיד לא עמד בפרץ וזה ודאי לא הוסיף לכבודו.

אף משהועבר עמי שם טוב מנגידותו (בגלל גילו ?) בשנת רפ״ז, ונתמנה במקומו שאול בן שם טוב בן שאול ן׳ רמוך, אין הנגיד החדש מראה תקיפות של ממש נגד המגורשים. אדרבה, חכמי המגורשים ״שלחו אחרי הנגיד ודברו אתו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב״. וזעמו מופנה דווקא כלפי רבי חיים גאגין, שאליו הוא פונה בטרוניה: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזב­חיהם אשר הם זובחים״

. דבריו אלו של הנגיד מרפים אף את ידי ר״ח גאגין במחלוקת זו, והוא אומר: ״כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי״ ״. אמנם, התעצמות זו שנתעצמו חכמי התושבים נגד המגורשים בעניין ״הנפיחה״, נידונה מתחילתה לכשלון. עד שנת רפ״ו רגילים היו התושבים לקנות בשר באטליזי המגורשים. משנתעוררו מנהיגי וחכמי התושבים לאסור את הנפיחה, וקבעו אטליז מיוחד לעצמם ולקהלם, היה בזה משום החזרת הגלגל אחורנית.

אהדתם הסמויה של פשוטי קהל התושבים, כאילו נתונה היתה למגורשים. לבם לא היה שלם עם החומרה ״החדשה״ שירדה עליהם על־ידי מנהיגיהם. ומתחילה לא היה בסיס ציבורי רחב למאבקם זה של חכמי התושבים, שבסוף עמד כל־כולו על עקשנותו של רבי חיים גאגין בלבד. דומה שלא היה מנוס מסיום הפרשה כפי שהסתיימה. המגורשים יצאו ממנה מחו­זקים וידם על העליונה, ולא עוד אלא שהלכו מחיל אל חיל. תהליך ביסוס סמכותם ומרותם קיבל תנופה חדשה עם נצחונם זה, עד שלבסוף הטביעו את חותמם על כל מוסדות הקהילה. ועוד דבר: יש ידיים לומר, שמשנכנס יעקב רוזאליש לחצר המלך, ומשעמד המלך על כישוריו בהטילו עליו משימות פוליטיות עדינות שמילאן בהצ­לחה, מצא חן בעיניו, וככל שמעמדו הלך והתחזק כן נדחקו נגידי התושבים הצדה ומעמדם עורער. משנתעלה רוזאליש נתעלו עמו גם בני קהלו המגורשים, ומעתה הם דבריה ודובריה של הקהילה כולה. דומה שהתושבים עצמם רצונם היה להעביר את שבט ההנהגה לחכמי המגורשים ונכבדיהם, בראותם שהם נמרצים ומוכשרים יותר ממנהיגיהם שלהם. מכאן ואילך עצמאותם של התושבים הלכה וניטשטשה. לא רק משרת הנגיד הראשי נשמטה מידם, אלא אף בית־הדין שלהם בוטל.

ביטוי מלא לירידתם זו של התושבים אפשר לראות בתקנה משנת ש״י — התקנה היחידה של קהל התושבים שנכללה בספר התקנות, והדנה בדרכי גבייתה של ״כתובה כדת״, שאינה לפי תקנות המגורשים.