ממזרח וממערב-כרך חמישי-קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטובממזרח וממערב כרך ה

 ממזרח וממערב כרך חמישי

שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ה – 1338, והשני בשנת רכ"ה – 1465. מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי.

משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו.

בתחילה עם בואם של המגורשים, מצויה הנהגת הקהילה בידי התושבים, הנגיד, האחראי לקהילה כולה כלפי המלך, הוא עמי שאול בן שם טוב, מהתושבים. כשרצו המגורשים למנות לעצמם נגיד משנה שיטפל בעניינם המיוחדים להם, עשו זאת אך ורק בהסכמתו, וכנראה שבסיועו אישר המלך את מועמדם, יצחק צרויה, לנגיד המגורשים.

ענייני הקהילה כולה הוסיפו להתנהל על ידי הנגיד הראשי עמי שמואל בן שם טוב, " על פיו יצאו ועל פיו יבואו ".

רבי משה בן דאנון כותב, " שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב, בערך אישה עם בעלה, וכמו שאין נדרי האישה כלל אם לא יסכים בעלה עמה, כל הסכמותינו אינם כלל, אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן.

כשלושים שנה אחר כך, בפרוץ " מחלוקת הנפיחה ", בשנת רפ"ו, עדיין ההגמוניה נתונה בידי התושבים. מהם הנגיד עמי שם טוב בן אברהם. הוא המניע את התושבים לקבל את ההסכמה על איסור אכילת הנפיחה, וחתום בה ראשון. מעמדו בחצר המלך לכאורה איתן, הוא מתלווה לפמליית המלך במסעו למכנאס, וזו עדות על מעלתו. לקהל התושבים יש רב דיין לעצמם, רבי יחייא בן חמו, שאף הוא חתום על הסכמת הנפיחה, ולא רק בית־דין משלהם יש להם לקהל, אלא אף ישיבה משלהם, שבה למדו חכמי התושבים.

סימנים ראשונים של התרופפות קהל התושבים מתחילים להיראות במהלך מחלוקת הנפיחה. יחד עם הנגיד עמי שם טוב,נמצא בפמליית המלך שנסעה למכנאס גם ר׳ יעקב רוזאליש (נגיד המגורשים י), שהוא פעיל ביותר בפולמוס הנפיחה. הוא מזמין את ר׳ חיים גאגין ומשדלו לסלק ידו ממאבק זה של הנפיחה, ובה בשעה הנגיד עמי שם טוב נראה פאסיבי בפרשה זו. יתירה מזו: כאשר ר׳ יעקב ן׳ לחסן, תלמיד־חכם מהתושבים, נתבע על־ידי משה אבטאיס(?) להתייצב עמו אצל המלך בעניין זה, ור׳ יעקב פונה לעמי שם טוב לעזרה ועידוד, עונהו הנגיד כמהסס ומתחמק: ״לך אצל המלך הנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו״.

עמידה מהצד זו של הנגיד אומרת דרשני. הוא שיש לאל־ידו, על כל פנים יותר מאחרים, אינו מכניס עצמו בעובי הקורה להגן על חכם בן קהילתו המשתדל בקיומה של ההסכמה שנעשתה ביזמתו, ויהודי פשוט, שלכאורה לא תפס שום עמדה ציבורית, משה בן בוריהמאת, הוא המחזק את ידי רבי יעקב והולך עמו לבית המלך. אין זה, כנראה, אלא מפני שמעמדו של עמי שם טוב בבית המלך לא נשאר איתן כשהיה, ושיקוליו היו שאין הוא יכול להתייצב נגד אישים מהמגורשים, שהמלך קירבם בינתיים ונתחבבו על־ידיו. ולא רק מחוץ לקהלו ניכר ערעור מעמדו, אלא גם בקהל התושבים גופו. אשה מהתושבים שבנה הפר את ההסכמה וקנה בשר מה­מגורשים, חירפה וגידפה את הנגיד עמי שאול ונכבדי קהל החושבים. דבריה עוררו תגובת אנשי הקהילה ״שהכוה ופצעוה״, אך כשנודע הדבר למלך ״נתנו על כך… אלפיים אוקיות קנס״, והנגיד לא עמד בפרץ וזה ודאי לא הוסיף לכבודו.

אף משהועבר עמי שם טוב מנגידותו (בגלל גילו ?) בשנת רפ״ז, ונתמנה במקומו שאול בן שם טוב בן שאול ן׳ רמוך, אין הנגיד החדש מראה תקיפות של ממש נגד המגורשים. אדרבה, חכמי המגורשים ״שלחו אחרי הנגיד ודברו אתו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב״. וזעמו מופנה דווקא כלפי רבי חיים גאגין, שאליו הוא פונה בטרוניה: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזב­חיהם אשר הם זובחים״

. דבריו אלו של הנגיד מרפים אף את ידי ר״ח גאגין במחלוקת זו, והוא אומר: ״כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי״ ״. אמנם, התעצמות זו שנתעצמו חכמי התושבים נגד המגורשים בעניין ״הנפיחה״, נידונה מתחילתה לכשלון. עד שנת רפ״ו רגילים היו התושבים לקנות בשר באטליזי המגורשים. משנתעוררו מנהיגי וחכמי התושבים לאסור את הנפיחה, וקבעו אטליז מיוחד לעצמם ולקהלם, היה בזה משום החזרת הגלגל אחורנית.

אהדתם הסמויה של פשוטי קהל התושבים, כאילו נתונה היתה למגורשים. לבם לא היה שלם עם החומרה ״החדשה״ שירדה עליהם על־ידי מנהיגיהם. ומתחילה לא היה בסיס ציבורי רחב למאבקם זה של חכמי התושבים, שבסוף עמד כל־כולו על עקשנותו של רבי חיים גאגין בלבד. דומה שלא היה מנוס מסיום הפרשה כפי שהסתיימה. המגורשים יצאו ממנה מחו­זקים וידם על העליונה, ולא עוד אלא שהלכו מחיל אל חיל. תהליך ביסוס סמכותם ומרותם קיבל תנופה חדשה עם נצחונם זה, עד שלבסוף הטביעו את חותמם על כל מוסדות הקהילה. ועוד דבר: יש ידיים לומר, שמשנכנס יעקב רוזאליש לחצר המלך, ומשעמד המלך על כישוריו בהטילו עליו משימות פוליטיות עדינות שמילאן בהצ­לחה, מצא חן בעיניו, וככל שמעמדו הלך והתחזק כן נדחקו נגידי התושבים הצדה ומעמדם עורער. משנתעלה רוזאליש נתעלו עמו גם בני קהלו המגורשים, ומעתה הם דבריה ודובריה של הקהילה כולה. דומה שהתושבים עצמם רצונם היה להעביר את שבט ההנהגה לחכמי המגורשים ונכבדיהם, בראותם שהם נמרצים ומוכשרים יותר ממנהיגיהם שלהם. מכאן ואילך עצמאותם של התושבים הלכה וניטשטשה. לא רק משרת הנגיד הראשי נשמטה מידם, אלא אף בית־הדין שלהם בוטל.

ביטוי מלא לירידתם זו של התושבים אפשר לראות בתקנה משנת ש״י — התקנה היחידה של קהל התושבים שנכללה בספר התקנות, והדנה בדרכי גבייתה של ״כתובה כדת״, שאינה לפי תקנות המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר