ארכיון יומי: 22 בנובמבר 2012


הספרייה הפרטית של אלי פילו-גאוני משפחת אביחצירא

גאוני משפחת אביחצירא

מסכת חיים של עמל בתורה ועבדת ה'

אקדמות מילין

יהי ה׳ אלהינו עמנו, כאשר היה עם אבותינו ורבותינו, אשר עוד מימי קדם היו יושבים אך על התורה ועל העבודה, ולא פסיק פומייהו מגרסא בחשק ושקידה, ואשר ליו צדה, והאלהים אנה לידו, במספר במשקל ובמדה, אשר לא יעדה והפדה, אהבת עולם אהבוה אהבה רבה, שאין לה קצבה ובדעתם דעת רחבה ערכו את היצר קרב ומלחמה דכייל ליה בקבא רבא, ומתוך כך היו מחדדן שמעתייהו והא בלא הא לא סגיא. נהירנא האיך מור אבי הגאון הקדוש ציס״ע, גם בעוה״ר כאשר חלה קודם פטירתו והסבל היה רב לא הוה פסיק מגרסא כולי יומא בהחיות העצומה והנעימה של הדביקות בתורתנו הקדושה, סלסלה ותרוממך במדה גדולה אשרי עין ראתה.

 ולא היה בלבו זולתי תורתנו הקדושה, שום מדה. והכסף נחשב אצלו למאומה, אויבו הגדול היה, ושמח במפלתו והתרחק מיניה ומקצתיה כמטחוי קשת, כאשר היה ידוע לכל באי שער עירו. עם זאת מדותיו התרומיות והנעלות, הכל זכה בירושה מבית אביא, ברא כרעיה דאבוה מרן קה״ק הקטן שבבנים עליו העיד גדול התלמידים, מן השמים נתן לו פי שנים, בו התנוצץ וזרח האור גדול מאור נשמתו של מרן האר׳׳י הק׳, כפי שהעידו גדולי אותו הדור, שהדבר היה בהוראה ברורה בחזיון הלילה לאביו ראש משפחתנו הקדושה. הלא הוא חד בדרא דגליא לדרעיה ונהורא נפיק מיניה רב רבנן ותלמידהון הסב״ק מרן קה״ק פחד יצחק זי׳׳ע. ממקור טהור זה זכה מ ו״ א הקוה״ט זי״ע, לחצי ירושה, זהו חלקו מסטרא דדוכרא. והחצי השני מסטרא דנוקבא, משם הוסיף וירש ירושה שאין לה גבול וקצבה, הלא הוא סבו הגדול, הקדוש והמקודש שקדשוהו שמים, מרן קה׳׳ק אדוננו המלך דוד זיעי׳א. דמותם העילאית של אלו שני הסבים, עמדו ונצבו תמיד אל מול נפשו. והשפיעו עליו ממרומים בכפליים ויצא                                                                                                               יצחק.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

חסרים לנו פרטים על ילדותו וימי־נעוריו, אך ידוע לנו שרוב ימיו נדד ממקום למקום, כנראה משום שעשה את הספרות קרדום לחפור בו ונאלץ לחפש לו נדיבים חדשים לבקרים. בשנות השמונים של המאה הגיע רומאנילי ללונדון, שבה נתבצרה באותה התקופה מושבה יהודית־איטלקית קטנה. בבירת אנגליה הדפיס שיר עברי על החורף, ומסתבר ששם תרגם מן האנגלית לעברית את הפואימה המפורסמת של אלכסנדר פופ, ׳מסה על האדם׳(Essay on Man).

 ב־1787 התכונן רומאנילי לחזור לאיטליה מאחד ממסעיו: הוא הגיע דרך הים אל מבצר גיבראלטאר, אך השתהה שם זמן ממושך, משום שלא מצא לו אונייה להמשכת נסיעתו. תקלה זו הביאה אותו לסף הייאוש, ועל כן שמח כמוצא שלל רב כשנפגש בסוחר מקומי שהחליט לבקר במארוקו בענייני עסקים והציע לו להצטרף אליו במסעו.

 וכך נפתח פרק חדש בחיי המשורר, שעתיד היה לבלות למעלה מארבע שנים בטאנג׳ר, בתיטואן, במאזאגאן, במוגאדור ועוד ולהניח לנו לאחר־מכן תיאור מרתק של חוויותיו בספר ׳משא בערב/ במארוקו נאלץ לעסוק במלאכות שונות, כפי שנזדמנו לו: נתן שיעורים לשפות, דרש דרשות בבתי־כנסיות, ובייחוד שימש מזכיר אצל הנציג הפרטי של שלטונות וינה בטאנג׳ר ואצל כמה סוחרים יהודים אשר בשבילם ערך ספרי־ חשבונות וחיבר מכתבים באנגלית.

 הוא גילה בוודאי שפע של דברים מעניינים בארץ המופלאה, אך בו בזמן נחל גם אכזבה על גבי אכזבה עד ששקע במרה שחורה. סיורו במדינת מארוקו הגיע לקצו באביב 1790, לאחר שהשליט החדש ערך פרעות בנתיניו היהודים והחיים בארץ געשו ללא נשוא. רומאנילי שם נפשו בכפו ונמלט בחוסר כול לאירופה.

לאחר נסיעה בים, שארכה יותר מחודשיים, הגיע המשורר להולאנד ובילה זמן־מה באמסטרדאם והאג, שהיו אז שתי קהילו­תיה העיקריות. אחר־כך המשיך בדרכו לברלין, הווי אומר למר­כזם של שוחרי ההשכלה בקרב יהודי אשכנז. בכל מקום שבו דרכה רגלו השתדל לקשור קשרים עם הסופרים היהודים ועד כמה שאפשר היה גם עם נכבדי הקהילה.

השירים העבריים של האשכנזים לא ערבו אמנם לאוזניו ומפעם לפעם ירה בהם את חיצי לעגו; אולם ההשקפות המתקדמות של משכילי ברלין היו בהחלט לפי רוחו ועוררו את התלהבותו. כבר ב־1786 חיבר קינה נרגשת על מותו של משה מנדלסזון, ראשם של המשכילים הללו. בהגיעו לברלין התקרב אל החברים העיקריים של חוג ׳המאספים " והם יצחק אייכל ודוד פרידלנדר;

כמו־כן בא במגע עם בני משפחות יפה־איציג ואפרים, שהיו אז העשירות שבקהילת ברלין. לכבוד חתונה שנערכה בבית יפה־איציג חיבר רומאנילי מחזה מיתולוגי־אליגורי מפואר בשם ׳הקולות יחדלון (1791). טכסט זה סודר ונדפס בבית־המלאכה של ׳חינוך־נערים׳ שפעל להפצת ספריהם של משכילי ברלין. באותו המוסד הדפיס רומאנילי גם חיבורים אחרים וביניהם את ׳משא בערב׳ (1792), שפרסם את שמו יותר מכל ספריו האחרים.

 משנת 1793 ואילך ישב בווינה והתפרנס ממלאכת הגהה בבית־הדפוס הנודע של קורצבק, שעבר לאחר־מכן לידי אנטון פון־שמידט. וכמו בברלין הגיש גם כאן מחזה מיוחד לחתונה שנערכה אצל משפחת ארנשטיין, המיוחסת שבין משפחות וינה היהודיות. יצירה חדשה זו נקראה ׳עלות המנחה׳ ונדפסה ב־1793 בדפוס קורצבק בצירוף תרגום שקול לאיטלקית.

בסופה של המאה השמונה־עשרה השתנתה מפת אירופה במידה מדהימה. הגייסות של ראשי המהפכה ובעקבותיהם צבאותיו של נאפוליאון פשטו מזרחה ודרומה מצרפת וכבשו שטחים גדולים. ההאבסבורגים נאלצו לוותר על תחומי־שלטונם שבאיטליה

 ארץ מולדתו של רומאנילי הועמדה תחת חסותה של הרפובליקה הצר­פתית והוא החליט לחזור אליה. ב־1799 מוצאים אנו אותו בטרייסטה, וב־1807 יושב הוא במאנטובה. דמותו של נאפוליאון הלהיבה את דמיונו, וכמו רבים אחרים האמין בתומו, כי עם ישראל יוצא מעבדות לחירות ועומד להתקבל בחבר האומות הנאורות. הוא לא ראה עוד טעם לשמור אמונים לשושלת הקיסרים שבווינה והביע את התפעלותו ממעשי קיסר צרפת בשירי־תהילה עבריים ואיטל­קיים. לפי פקודתו של נאפוליאון התכנסה בפאריס ב־1807 ׳הסנהדרין/ היינו אסיפת נציגיהם הרשמיים של יהודי צרפת ואיטליה. באותה השנה הוציא רומאנילי קונטרס מיוחד בשם ׳זמרת עריצים׳, ובו הגיש לקוראיו תרגומים איטלקיים של שירים ותפילות שנתחברו בידי אחדים מחברי הסנהדרין.

כל ימיו לא הצליח רומאנילי להגיע אל המנוחה והנחלה. הוא היה אמנם בעל הכרה יהודית, איש שלם עם אלוהיו, אך לא דקדק בכל מצווה קלה כחמורה ועורר בכך את חמתם של האדוקים, שהיו אז רוב בניינה ומניינה של האומה. נוסף על כך היתה לו לשון שנונה, ולא תמיד נמנע מלבקר מנהגים מסוימים שנראו לו באמונות תפלות! הוא גם לא ידע להרכין את ראשו בפני רבנים ופרנסים שתלטנים. יצא לו שם של בעל דעות חופשיות, ואפילו של אפיקורוס, ועל כן הצרו מתנגדיו את צעדיו והכריחוהו מדי פעם בפעם לאחוז במקל הנדודים.

בשנות־חייו האחרונות הסתובב רומאנילי בעיקר בגליל פיימונטה שבצפון מערב איטליה, ובסופו של דבר עלה בידו להתיישב בעיר קאסאלה מונפיראטו, אחד מן המרכזים היהודיים הידועים באותו גליל. מצבו החומרי בוודאי שלא השתפר, אך הוא מצא לו כאן מעריץ אלמוני שהתעניין בגורלו והיה מבקר אצלו לעתים קרובות. בקאסאלה מת רומאנילי מיתה חטופה ב־19 בספטמבר 1814, בהיותו בן חמישים ושבע. תאריך פטירתו ומסיבותיה נרשמו אמנם בפינקס הנפטרים של הקהילה, אך מצבתו לא נתגלתה עד היום בבית־ הקברות המקומי. הוא גם לא זכה להספדים וקינות, שבהם נהגו יהודי איטליה לכבד את זכרם של מתיהם בעלי־השם.

׳משא בערבי, חיבורו העיקרי, זכה להצלחה אצל הקוראים העברים. לאחר שהופיע בראשונה ב־1792 נדפסו ממנו עוד שבע מהדורות בתוך 130 שנה. אכן, ספר־נסיעות עברי מסוגו לא נכתב לפני־כן. במבנה החיבור ובניסוחו הושפע רומאנילי כפי הנראה מספרים לועזיים. כשהוא פותח אחדים מפרקי ספרו בתלונות על מר גורלו מזכיר הוא לנו כמה רומאנים רגשניים מן המאות הי״ז והי״ח.

כמותם משתדל גם הוא לעורר את סקרנות הקורא בהרצאת־דברים מתוכננת היטב המגיעה לשיאים דראמאטיים בולטים. הוא מגביר את המתיחות ברמזים אל עניינים שהוא עומד לתאר להלן. הספר מכיל שפע של חומר אתנוגראפי והיסטורי העשוי למשוך אליו את החוקר המקצועי, אך לא בכך בלבד ייחודו. מהתחלתו עד סופו שואף המחבר לשתף את הקורא בחוויות ובהרפתקאות המשונות שנפלו בחלקו.

יחסו לעניינים המתוארים כאן הוא אישי בתכלית! על כל דבר כותב הוא בגילוי־לב, אפילו הוא חושף בזה חולשות של אופיו. בעינו החדה מבחין הוא מיד נקודות־תורפה בחייהם, בהתנהגותם ובהשכלתם של יהודי מארוקו, ואף משמיע דברי־ביקורת חריפים עליהם. אולם לפי עצם טבעו איננו ציניקן, ויודע הוא לגלות ולהעריך גם תכונות חיוביות אצל אחיו הנידחים. יש ב׳משא בערב׳ פיסקאות, שנכתבו ברוח־טובה או בבדיחות־דעת, ועל־ידן אחרות המשקפות את התרגשותו ואת זעמו של המחבר נוכח העוול שנעשה ליהודי הארץ. סגנונו משתנה בן־רגע, להטו הפנימי תובע את פורקנו, בייחוד כשהמדובר הוא בהתעללות המוסלמים ביהודים בשנה האחרונה לשהותו במארוקו.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

ביום י"ח לטבת שנה הנזכרת הייתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך, על אודות לעשור ורצו לתפוס למלך ויהי יום צרה, ועשינו סליחות עד שבת קודש מחצי היום עד הערב והילדים וספר תורה. והשם יתברך הוציאנו לאורה וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך.

ובכ"א לטבט הנזכר היה יום צר ומבוכה, סבו אנשי פאס אלבאלי העיר מכל צד להיכנס לפאס אזדיד, ועשינו סליחות בבכייה ובמצקה. והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו.

פאס וחכמיה

ובט"ו לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסין לעזור אל המלך, וגזרנו תענית. ואנשי פאס אזדיד הולכים ודלים. והשם יתברך יאמר לצרותינו די.

ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס אלבאלי מפתח באב אלבוג'את והייתה עת צרה, השם יתברך ירחם עלינו אמן כן יהי רצון. והיה ליטרא שמן שווה א"ם ד"ת, וליטרא בשר ח"ת ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והייתה העיר סוגרת ומסוגרת.

ובניסן של שנת שע"ג הנזכרת הייתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית יום ז"ך לניסן ועשינו שבע ברכות בכל בתי כנסיות ולא נענינו.

וביום ראש חודש של אייר התענינו שלא כדעת כל החכמים, ויש מי שיאמר שלא נוציא כי אם ספר תורה אחד והוציאו ב' ספרי תורה ג' קראו בפרשת החודש והמפטיר בפרשת בחוקותי ואמרנו כל נדרי ג' פעמים להתיר הנידויים והנדרים ועשינו צדקה יפה והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כבוד מורנו הרב וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם ולקח הנושא של דרוש בעור בשרם בהרות.

ומאמר מדרש חזי הסיבי עיניך משל למלך שכעס על מטרונא וכו… והלכנו לביתנו ולעת ערב באנו להתפלל מנחה ונעילה, ובעוונותינו הרבים והרעים לא נענינו, אוי לעיניים שכך רואות. ביום זה הלך אהובי כבוד הרב אברהם פימיינטא לעיר תיטואן יע"א והיה איש חסיד ויודע ששה סדרי משנה על פה ומן החמס אשר היה בעיר הלך לו.

ויום ד' לאייר עוד לא נענינו, והמלך עשה גזל גדול במראקס והניח רובם עניים וכמה מתו ברעב ונשתמדו. השם יתברך יאמר די לצרותינו. אמן כן יהי רצון. 

וביום ה' עשינו תענית ג' ונתקבצו כל הקהל כולם במקום הנזכר כולם יחפים ובהכנעה גדולה, ודרש גם כן החכם הנזכר ונשא הנושא אל כלי חרס על מים חיים, רוצה לומר שראוי להתגודד בכלי חרס וכו….והמאמר למה תוקעין בקרנות לומר געינו כבהמות וכו…….

ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שבע ואחר כך אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחויב עד כאן לשונו. מצב שיש לו בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי שאינו מרחם על בניו.

והנה הקב"ה אבינו שי לו במה לפרנס, ועוד מכוח הצדקה. ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידותו שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכששמע כל הקהל געו בבכייה גדולה אשר כמוה לא נהייתה.

ודרש גם כן בל' ערבי והניח אפר על ראשו ועל ספר התורה וגעו כל העם בבכייה גדולה. ונכנע לבם לאביהם שבשמים והסכימו והכריזו על עניין בגדי משי שלא ילבשום וקצת דברים אחרים. וקמו כל העם לצעוק צעקה גדולה על ההסכמה.

ואני שאול הצעיר צעקתי צעקה גדולה ומרה ושתקתי צעקת הקהל ובדברי עמדו ולא ענו עוד. ואמרתי שאין ראוי להתרעם עלינו שאם החכמים הם מנהיגי הדור ראוי לשמוע להם ואמרתי להם סיבת ההסכמה וטעמה וקבלו דברי ושישרו דברי בכיניהם לקחתי רשות מהשי"ת ומתורתו הקדושה ומהחכמים ומהנגידים כבור הרב יעקב רותי יצ"ו ואמרתי שהן אמת מיום שנתגרשו היהודים מקשטילייא לא היה יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה.

ובריא לי שהיום הזה יום גדול ונורא וסליחה וכפרה ורבים שהקניטו קצת אנשים בדברים יבקשו מהם מחילה בקול רם, ועמד רבי יהודה עוזיאל על רגליו ואמר שמעו קהל קדוש אני מבקש מחילה מיצחק לובאטו שקללתיו והקנטתיו בדברים בבואו לפני לדין עם חבריו, וכן עשו רבים ונכבדים. וגם הנגיד יצ"ו.

וכל זה היה לפני כל הקהל, ואחר כך אמרתי שיום זה יום סליחה וכפרה אומנם אני רואה שג' חלקים מן העבירות נתכפרו ורביעי עדיין והוא יותר חמור והוא עוון הגזל, מי שגזל חבירו או מצא אבידה או שכח שום דבר אצלו מזה העוון עדיין לא נטהרנו.

כי הנה א"א שבקהילה גדולה כזו אין בידה עוון מכל אלו כי כמה שני לא שמעתי שבא אחד להשיב גזילתו. והוכחתי את העם עד שבכו בכייה גדולה. ואמרתי להם כמה בוכים ואפר על ראשם עשו וכריסם מלאה מגזל טוב לבוש בעוונותינו הרבים מלהתבייש לפה הקב"ה יום עומדו לפניו יתברך לדין.

וגעו בבכייה גדולה וכל אחד פרסם גזילתו. ואחד פרדסם מה שגזל זה שלושים שנה ואמר אני גזלתי לפוני כך וכן ואני הצעיר מברל למי שמודה בגזילתו ואומר מי שבירך וכו….הוא יברך פלוני שהודה בגזילתו והודה על פשעיו שיש בידו ומחזיר גזילתו של פלוני .

ורבים השיבו גזילות נכסים וחפצים רבים והיה היום הזה יום תשועה גדולה. ואיש אחד ושמו מסעוד מעיר מארויכוש הודה על פשעיו שזה ימים עשה מלשינות לאחד מהקהל וצווה לפרסמו ולקוראו מלשין בקול רם והתנדב לבל ישוב להלשין עוד מהיום הזה והלאה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר