ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.

בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).

הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפ­קידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:

אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.

למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.

בקובץ נכללו גם שני מאמרים, החורגים במידת־מה מהתוכנית הכללית. הם רמז לעובדה שאנו מקדישים תשומת לב רבה לתקנות החכמים ולתקנות הציבור החל מתקופת הגאונים, וזאת כדי לחשוף את המסגרת התחיקתית והארגונית שבהן פעלו הקיבוצים היהודים בתפוצות, ולעמוד מתוך התקנות שהותקנו על הצרכים שהזמן גרמן. עבודה זו נעשית בתיאום עם המחלקה לתלמוד שבאוניברסיטה, שבה נחקרות תקנות חז״ל, ועם הפקולטה למשפטים, וזאת כדי למצוא תופעות מקבילות או חורגות בתחיקה האוטונומית הכללית. אנו מקווים לפרוש בקובץ הבא יריעה רחבה יותר של מחקרים בתחום זה.

פתח דבר

פירסום כ״י מונה מספר לר׳ סעדיה שוראקי בידי פרופי ג. ב״ע צרפתי, ושל הסיכום העברי של כתאב אנס אל־גריב ותפסיר ספר יצירה לר׳ יהודה ן׳ מלכה בידי פרופי י. וידה שיצאו לפני זמן־ מה מוכיחים, כי הצלחנו למשוך למעגל מפעלינו חוקרים, שאינם קשורים במישרין בעבודתנו היום־יומית.

אכן יש צורך להכשיר כוחות מדעיים צעירים, כדי להדביק את הפיגור הרב במחקר תולדות היהודים ותרבותם במזרח במשך אלף השנים האחרונות. אמנם מותר לציין בסיפוק רב כי ההתעניינות בענ׳ף זה של מחקר עברנו, גוברת בזמן האחרון. אבל יחד עם זאת עלינו להיזהר מפני בזבוז הכוחות והאמצעים המעטים העומדים לרשותנו על־ידי כפילות במחקר, וכן מפני עבודה חובבנית למחצה.

אנו חייבים תודה לכל אלה, שבהבינם את משימתנו עזרו וממשיכים לעזור לנו בהגשמתה. פרופ׳ מ׳יצ קדרי בהיותו יו״ר ועדת המחקר היה הראשון שתמך בהפ­עלתה של תוכנית המחקר, והוא ממשיך במשימה זו כרקטור האוניברסיטה. פרום׳ י. גילת כראש המחלקה לתלמוד, וכעת דיקאן הפקולטה למדעי היהדות והרוח, וכן פרופ׳ א. אנקר, דיקאן הפקולטה למשפטים, מטים אוזן לפניותנו בעניינים שבתחום סמכותם. ברור שקיים שיתוף פעולה הדוק עם פרופ׳ נ• קצבורג, ראש המחלקה לתולדות עם ישראל. השתתפותה של קרן הזכרון במפעלינו הועלה כבר בראשית דברנו.

היתד, כוונתנו לפרסם קובץ זה לקראת חנוכה תשל״ד. באה מלחמת יומ־הכפורים ושיבשה את התוכניות. אחדים מהמשתתפים בקובץ נקראו לשרות בצה״ל ולא היה הסיפק בידם לקרוא את ההגהות האחרונות. אגו מודים לגב׳ לאה בורנשטיין, שעזרה לנו להתגבר על קושי זה.

ב״ה בר־אילן, בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל״ד.

בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בעיר תוניס במאה ה-16 והמאה ה-17. קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani).  היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים ומעמדם עלה על זה של היהודים ילידי המקום. הגראנה לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

תחת שלטונו של הביי המוסלמי של תוניסיה, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:

• התוניסאיים (Touansa), המקומיים, אשר כונו כך בניב יהודי-ערבי.
• הגורנים (Gornim), המהגרים, שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.

התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים ובעלי תרבות שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסים בין הקהילות: המקומיים והמהגרים. היהודים המקומיים, התוניסאיים, התרעמו על זכויות היתר של המהגרים מליבורנו, הגורנים, אשר היו חופשיים לנהוג כמו המהגרים מאירופה: ללבוש בגדים אופנתיים מאירופה ולא כמו יהודי המקום שחויבו ללבוש בגדים, שניתן שאיפשרו זיהויים כבעלי מעמד נחות מהמוסלמים. בסופו של דבר, התוניסאיים סירבו להתפלל יחד עם הגורנים וגירשו אותם לחדר צדדי בבית הכנסת. בשל כך החליטה קהילת יוצאי ליבורנו להפרד מהקהילה היהודית המקומית. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרה אל יהוד. בתור יוצאי אירופה הם לא היו חייבים לגור באזור היהודי המיוחד.

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטה הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו

בבית הכנסת של משפחת טולידאנו נהגה להתפלל כל המשפחה המסועפת, פעם אירע שקרוב משפחה התחצף לאביו — רבי יעקב, רבי ברוך הזדעזע עד עמקי נשמתו. משחזרו לביתם הכריז, שלא יניח לאותו קרוב משפחה לשבת בבית הכנסת עד שיבקש סליחה מאביו. אמו ששמעה דבריו ניסתה לדבר על ליבו, ואף סיפרה שאותו קרוב עומד לבוא עימם בקשרי נישואין.

אולם רבי ברוך לא הרשה לעצמו לוותר על כבוד אביו, ולו גם במחיר ביטול השידוך, אמר רבי ברוך — אם מה׳ יצא הדבר — החתונה תתקיים בבל מקרה, אך על כבוד אבא לא אוותר.

ואמנם לא נח ולא שקט עד שביקש אותו קרוב את סליחת אביו.

ובתקופה מאוחרת יותר: ישב רבי ברוך עם ידידיו בסעודת מצוה לכבוד סיום מסכת, בשעה שכולם נהנו מהסעודה, רבי ברוך לא טעם מאומה, שאלוהו, מדוע אינך אוכל והרי סעודת מצוה היא? ענה להם, שרוי אני בתענית. לאחר שהפצירו בו סיפר להם את סיבת התענית: אתמול שהיתי עם אבא בבית הדין, ואבא חייב את אחד המתדיינים, לפתע החל החייב בדין להתוכח בחרי אף להוכיח את צדקתו, בלהט הויכוח השתמש במילים בוטות ופגע בכבודו של אבא, לא יכולתי לחשות, והוכחתי אותו על פניו. ואולם אבי לא הסכים עם תוכחתי והצטער שהעלבתי באיש. לאחר שעזבתי את בית הדין, גזרתי על עצמי תענית לכפר על הצער שגרמתי לאבא.

לעת זקנתו של רבי יעקב התרופפה בריאותו והוא נחלש מאוד, ואף לבית הדין הפסיק ללכת, בנו רבי ברוך מלא את מקומו בבית הדין.

כיון שמשרת הדיינות היתה משרה ממלכתית — פנה רבי יעקב לשלטונות ברבט — עיר הבירה, וביקש שיאפשרו לבנו רבי ברוך למלא את מקומו, ואכן קיבל את הסכמתם. ורבי ברוך החל לשמש כדיין בבית הדין בחיי אביו.

כאשר מידי חודש קיבל את משכורתו מסרה לידי אביו, למרות שהיה בעל משפחה, ואביו חילק את הכסף כרצונו בין בני הבית, ולרבי ברוך הפריש סכום מסויים למחיה, ולאחר פטירת אביו הצטער מאוד שהפסיד את ההזדמנות להנות את אביו ממשכורתו.

לפני שנתבקש לישיבה של מעלה אביו — רבי יעקב. ניגש אליו רבינו וביקש את ברכתו. אמר לו אביו ״יהי רצון שכל צאצאיך יהיו כמותך״.

תמה רבינו ושאל ״עד כאן ולא יותר?

השיבו אביו: ״הקשית לשאול בני…

ואכן זכה רבינו והתקיימה בו ברכת אביו ״שיהיו צאצאיך כמותך״. בניו, ונכדיו, וניניו, ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראה. בנו מוסדות תורה לתפארת שבהם מרביצים תורה ברמים, ומוסרים נפשם להצלת נערי ישראל, ומדריכים אותם במסילה העולה בית אל.

כאשר רבי ברוך החל לשמש בדיין בבית הדין בחיי אביו, לא חבש מצנפת הרבנות לראשו כל זמן שאביו — רבי יעקב — חי מפני כבוד אביו, ורק לאחר פטירת אביו שם על ראשו את המצנפת כמנהג הרבנים במרוקו.

לאחר פטירת אביו, הביא רבי ברוך את אימו הרבנית חנה ע״ה לגור בביתו ושם נשארה כל ימי חייה הנותרים, רבי ברוך טיפל בה ודאג לכל מחסורה, מאחר והתרופפה בריאותה וסיבלה היה רב, היה בא אליה בוקר וערב לדרוש בשלומה ולשאול לרצונה. בשומעו את תאניותיה היה ממלא את כל אשר תחפוץ, וכל משאלה קטנה כגדולה היה ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים.

בשבת היו מסובים ליד שני שולחנות. בשולחן אחד ישבו סביב רבי ברוך ואורחיו, ולשולחן השני הסבו אשתו הרבנית וילדיהם. ואולם את אמו הושיב על ידו לצידו, והיה משרתה בעצמו ומכבדה כבוד מלכים כל עת הסעודה, כך כלכל את שיבתה ודאג לכל מחסורה במסירות ובאהבה.

פעם סיפר לנו רבי ברוך בשיעור: היום בהפסקת הצהרים חזרתי עייף ועדיין אני ללא ארוחת צהרים, מפני שאמא ביקשה ממני לקנות לה נעלי בית והוצרכתי לעלות לרובע המוסלמי — למדינה — ששם יש מבחר נעלי בית, והתרוצצתי מחנות לחנות עד שעלה בידי מה שביקשה. ואנו התלמידים מסתכלים בפני רבינו המבריקות כשמש בגבורתו, שעדיין היה עייף ויגע מרוב טרחתו. ובהזדמנות זו חזר ושינן לנו איך צריך לכבד הורים ואת המעשה בר׳ טרפון ואימו. ועל דמה בן נתינה שכיבד את אביו וכך הפליג בשבח מצוה יקרה זו.

הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל

בשנת תרצ״ה נפטר ראש רבני מרוקו סבא דמשפטים נר המערב הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל. מחבר הספרים קרני רא״ם — שו״ת. ותועפות ראם — על ארבעה חלקי הש״ע. ספר פעמוני זהב — על חושן משפט, וספר פעמון ורימון.

בכל ערי מרוקו הוכרז אבל כבד, ונערכו הספדים לכבודו בכל בתי הכנסיות.

רבינו הוזמן, למרות גילו הצעיר, להיות בין המספידים, הוא נסע לרבאט עיר הבירה, והספידו מרורים כיאה וכיאות לגדול הדור.

כאשר שב רבעו לעיר מקנם סיפר לנו, שהמנוח זצ״ל מלבד שהיה מפורסם לגדול בתורה, התפרסם גם אצל אומות העולם בחכמתו ובתבונתו, וזאת הודות למעשה שהיה בצרפת.

זוג גויים צרפתים לאחר נישואיהם קיבלו מהוריהם ירושה גדולה מאוד. באחד הימים שלאחר הנישואין נסעו ברכבם על שפת הים, והיות והבעל היה שיכור טעה בדרך והדרדר לתוך הים ונטבעו. כשנודע להוריהם קמה צעקה גדולה ומרה…

לאחר מכן נחלקו ההורים מי יירש את הירושה. הללו טענו שהבעל אשם בכך שנהג את המכונית. על כן הורי האשה יירשו את רכושם, והורי הבעל טענו שהאשה היא נהגה לכן היא אשמה, והגישו עצומותיהם בפני בית המשפט בצרפת. אולם גם בין השופטים היה ויכוח ולא ידעו איך להכריע בדין זה.

מבין המשפטנים היה אחד שהכיר את הגאון ר׳ רפאל אנקאווה, אמר לחביריו יש במרוקו דיין חריף ובקי מאוד בעניינים אלו ושמו הרב אנקאווה שילחו לו ותבקשו ממנו שישיב לנו על כך.

כאשר הגיעו הדברים לרבי רפאל אנקאווא השיב מיד שהצדק עם הורי האשה, ונימק דבריו בטוב טעם, היות ובאיש יש רמ״ח איברים, ובאשה יש רנ״ב אברים — דהיינו שלאשה יש יותר ארבעה אברים מהאיש, לכן כשטבעו בים אומנם הם מתו אבל היות והאדם מת אבר אחר אבר נמצא שהאשה מתה לאחר הבעל, לכן הוריה יזכו בירושה.

כאשר שמעו השופטים את דברי רבי רפאל אנקאווה קיבלו דבריו וכך עשו, ואח״ב שלחו לו אות כבוד שנקרא ״לגיון הכבוד״. שעונדים חברי הפרלמנט בצרפת, ומיני אז התפרסם שמו כגאון וחריף, שבקי בכל ענייני המשפט.

ר׳ אברהם חמיאש ( דמנאת )

נקרא גם ר׳ אברהם נחמיאש. חי במאה התשע-עשרה.

ר׳ אברהם טולידאנו ( טנג׳יר )

חי במאה השמונה-עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.

ר׳ אברהם כהן ( תידילי )

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית  ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך היהודי ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר לו השופט: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר.

אי שה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה? כי הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס.

ר׳ אברהם כהן בו-דוואיה ( תיללית )

נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה. ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ-ישראל כשליח, ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם, ונשא אשה ממשפחת מלכה.

לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה, הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש.

רבי אברהם כהן בו-דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ-ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית-הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית- הקברות. כך שמעתי.

רבי אברהם כהן בו-דוואיה. נקרא בו-דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ-ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדס, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון. הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ-ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אישה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם ישבו.

זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית-הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה. כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית- הקברות ומגרשות אותם.

רבי אברהם הכהן נקרא בו-דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים. היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למיס. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא.

רבי אברהם מול אנס – אזימור.

רבי אברהם בעל הנס, קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות קבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית

גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אלתרו מעין מצבה. הוא נערץ גם על ידי המוסלמים.

יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת, היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה, הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך.

למוסלמי באזימור היתה טחנת-רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ-34 שנים.

דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר-שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו, והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום, ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב.

באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, [רב-סרן] היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: ׳בקשו מהמפקד הזה, שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים, ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו.

פעם הייתי חולה בדלקת-פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי בחלום זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳. הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחס וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה.

אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים.  מדליקים נרות, מגישים סעודות, אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי.

רבי חיים בן-עטר

בעל " אור החיים "

1743-1696

השקט והשגשוג במחצית הראשונה לשלטון המלך מולאי איסמאעיל הביאו לתקופת פריחה חסרת תקדים במרכזים -יהודיים הגדולים בפאס, מקנאס, צפרו, טיטואן, מראקש וסאלי. היצירה הרוחנית והתורנית נמשכה, חלקית, גם בשלהי ימי שלטונו. וגם ב־׳שלושים שנות הבלבול׳׳ שאחר שלטונו הארוך של גדול שליטי מרוקו. בהעדר דפוס לא הגיע שמעה של יצירה רוחנית זו לכלל העולם היהודי. מבין גדולי הדור באותה תקופה ברוכת הרבנים, ממשפחות טולידאנו, בירדוגו, אבן צור, הצרפתי, סירירו, אבן דאנאן, די לויה, אזולאי, ביבאס, בן-חמו, אלבאז, ודי אבילה, זכה רב אחד בלבד לתהילת עולם, כנראה משום שעזב את מרוקו וזכה להדפסת ספריו עוד בחייו, הוא רבי חיים בן-עטר בעל הספר ׳אור־ החיים׳.

רבי חיים בן-עטר נולד לרבי משה, בעיר סאלי, שם התחיל את לימודיו אצל סבו הרב הגדול, רבי חיים הזקן, והשלימם בנדוד המשפחה למקנאס ולפאס. נשא לאישה את בת דודו. דודו, היה השר משה בן עטר, יצא ובא בחצר המלך, בעל מונופול הסחר עם ג׳יבראלטאר ועם אנגליה. הון חמיו שחררו מדאגות פרנסה ואפשרו להתמסר ללימודיו ולהוראתו בישיבות עירו, ולסירוגין, במקנאס ובפאס. שלוותו הופרה עם מות חמיו ב־1724 בשל רדיפות נושי חמיו, אמיתיים ומדומים, שמיררו את חייו.

בשנת 1739, החליט לעלות לארץ הקודש ולייסד בה ישיבה. בדרך התעכב באיטליה שלוש שנים להדפסת ספריו ולגיוס תלמידים וכספים ליסוד ישיבתו בירושלים. בעלייתו ביקש לעורר תנועת עליה המונית ולא להסתפק כרבני התקופה לסיים את ימיו בארץ ההבטחה. אבל נפטר שנה לאחר יסוד הישיבה ״כנסת ישראל״, בטו׳ תמוז תק״ג, כשהוא בן 47 שנים. ציונו בשיפולי הר הזיתים נמנה בין המקומות -קדושים, שרבים משטתחים עליו בכל ימות השנה, וביחוד ביום פטירתו.

רבי חיים בן־עטר מהרבנים המרוקנים היחידים שזכה לפרסם חלק מספריו עוד בחייו, וביניהם ״חפץ ה׳״ אמסטרדאם, 1732), פירוש של התלמוד. וספר ״פרי תואר״ על השולחן ערוך יורה דעה. ספרו המפורסם ביותר שזכה לתהילת עולם, ״אור החיים״ פירוש בדרך הפרד״ס על התורה, יצא לאור בליוורנו ב־1742, ונתקבל בהתלהבות עצומה במיוחד בקרב החסידים במזרח אירופה, שעד היום מזכירים את שמו כ-״אור החיים הקדוש״.

האגדה החסידית מספרת שכאשר נודע לבעל־שם־טוב,מייסד החסידות, על עלייתו לירושלים של הרב חיים בן-עטר. רצה מיד להצטרף אליו, אבל ׳מן השמיים׳ מנעו ממנו לצאת לדרך, כי אילו נפגשו היה בא המשיח – וטרם הגיע הקץ. בין תלמידיו נמנה הרב חיד״א, ובספרו"שם הנדולים״ הוא מפליג בגדולת רבו: ״ואני הצעיר זכיתי -הייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחוכמתו ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפו מלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורב עוזו נוראותיו".