מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

בבית הכנסת של משפחת טולידאנו נהגה להתפלל כל המשפחה המסועפת, פעם אירע שקרוב משפחה התחצף לאביו — רבי יעקב, רבי ברוך הזדעזע עד עמקי נשמתו. משחזרו לביתם הכריז, שלא יניח לאותו קרוב משפחה לשבת בבית הכנסת עד שיבקש סליחה מאביו. אמו ששמעה דבריו ניסתה לדבר על ליבו, ואף סיפרה שאותו קרוב עומד לבוא עימם בקשרי נישואין.

אולם רבי ברוך לא הרשה לעצמו לוותר על כבוד אביו, ולו גם במחיר ביטול השידוך, אמר רבי ברוך — אם מה׳ יצא הדבר — החתונה תתקיים בבל מקרה, אך על כבוד אבא לא אוותר.

ואמנם לא נח ולא שקט עד שביקש אותו קרוב את סליחת אביו.

ובתקופה מאוחרת יותר: ישב רבי ברוך עם ידידיו בסעודת מצוה לכבוד סיום מסכת, בשעה שכולם נהנו מהסעודה, רבי ברוך לא טעם מאומה, שאלוהו, מדוע אינך אוכל והרי סעודת מצוה היא? ענה להם, שרוי אני בתענית. לאחר שהפצירו בו סיפר להם את סיבת התענית: אתמול שהיתי עם אבא בבית הדין, ואבא חייב את אחד המתדיינים, לפתע החל החייב בדין להתוכח בחרי אף להוכיח את צדקתו, בלהט הויכוח השתמש במילים בוטות ופגע בכבודו של אבא, לא יכולתי לחשות, והוכחתי אותו על פניו. ואולם אבי לא הסכים עם תוכחתי והצטער שהעלבתי באיש. לאחר שעזבתי את בית הדין, גזרתי על עצמי תענית לכפר על הצער שגרמתי לאבא.

לעת זקנתו של רבי יעקב התרופפה בריאותו והוא נחלש מאוד, ואף לבית הדין הפסיק ללכת, בנו רבי ברוך מלא את מקומו בבית הדין.

כיון שמשרת הדיינות היתה משרה ממלכתית — פנה רבי יעקב לשלטונות ברבט — עיר הבירה, וביקש שיאפשרו לבנו רבי ברוך למלא את מקומו, ואכן קיבל את הסכמתם. ורבי ברוך החל לשמש כדיין בבית הדין בחיי אביו.

כאשר מידי חודש קיבל את משכורתו מסרה לידי אביו, למרות שהיה בעל משפחה, ואביו חילק את הכסף כרצונו בין בני הבית, ולרבי ברוך הפריש סכום מסויים למחיה, ולאחר פטירת אביו הצטער מאוד שהפסיד את ההזדמנות להנות את אביו ממשכורתו.

לפני שנתבקש לישיבה של מעלה אביו — רבי יעקב. ניגש אליו רבינו וביקש את ברכתו. אמר לו אביו ״יהי רצון שכל צאצאיך יהיו כמותך״.

תמה רבינו ושאל ״עד כאן ולא יותר?

השיבו אביו: ״הקשית לשאול בני…

ואכן זכה רבינו והתקיימה בו ברכת אביו ״שיהיו צאצאיך כמותך״. בניו, ונכדיו, וניניו, ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראה. בנו מוסדות תורה לתפארת שבהם מרביצים תורה ברמים, ומוסרים נפשם להצלת נערי ישראל, ומדריכים אותם במסילה העולה בית אל.

כאשר רבי ברוך החל לשמש בדיין בבית הדין בחיי אביו, לא חבש מצנפת הרבנות לראשו כל זמן שאביו — רבי יעקב — חי מפני כבוד אביו, ורק לאחר פטירת אביו שם על ראשו את המצנפת כמנהג הרבנים במרוקו.

לאחר פטירת אביו, הביא רבי ברוך את אימו הרבנית חנה ע״ה לגור בביתו ושם נשארה כל ימי חייה הנותרים, רבי ברוך טיפל בה ודאג לכל מחסורה, מאחר והתרופפה בריאותה וסיבלה היה רב, היה בא אליה בוקר וערב לדרוש בשלומה ולשאול לרצונה. בשומעו את תאניותיה היה ממלא את כל אשר תחפוץ, וכל משאלה קטנה כגדולה היה ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים.

בשבת היו מסובים ליד שני שולחנות. בשולחן אחד ישבו סביב רבי ברוך ואורחיו, ולשולחן השני הסבו אשתו הרבנית וילדיהם. ואולם את אמו הושיב על ידו לצידו, והיה משרתה בעצמו ומכבדה כבוד מלכים כל עת הסעודה, כך כלכל את שיבתה ודאג לכל מחסורה במסירות ובאהבה.

פעם סיפר לנו רבי ברוך בשיעור: היום בהפסקת הצהרים חזרתי עייף ועדיין אני ללא ארוחת צהרים, מפני שאמא ביקשה ממני לקנות לה נעלי בית והוצרכתי לעלות לרובע המוסלמי — למדינה — ששם יש מבחר נעלי בית, והתרוצצתי מחנות לחנות עד שעלה בידי מה שביקשה. ואנו התלמידים מסתכלים בפני רבינו המבריקות כשמש בגבורתו, שעדיין היה עייף ויגע מרוב טרחתו. ובהזדמנות זו חזר ושינן לנו איך צריך לכבד הורים ואת המעשה בר׳ טרפון ואימו. ועל דמה בן נתינה שכיבד את אביו וכך הפליג בשבח מצוה יקרה זו.

הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל

בשנת תרצ״ה נפטר ראש רבני מרוקו סבא דמשפטים נר המערב הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל. מחבר הספרים קרני רא״ם — שו״ת. ותועפות ראם — על ארבעה חלקי הש״ע. ספר פעמוני זהב — על חושן משפט, וספר פעמון ורימון.

בכל ערי מרוקו הוכרז אבל כבד, ונערכו הספדים לכבודו בכל בתי הכנסיות.

רבינו הוזמן, למרות גילו הצעיר, להיות בין המספידים, הוא נסע לרבאט עיר הבירה, והספידו מרורים כיאה וכיאות לגדול הדור.

כאשר שב רבעו לעיר מקנם סיפר לנו, שהמנוח זצ״ל מלבד שהיה מפורסם לגדול בתורה, התפרסם גם אצל אומות העולם בחכמתו ובתבונתו, וזאת הודות למעשה שהיה בצרפת.

זוג גויים צרפתים לאחר נישואיהם קיבלו מהוריהם ירושה גדולה מאוד. באחד הימים שלאחר הנישואין נסעו ברכבם על שפת הים, והיות והבעל היה שיכור טעה בדרך והדרדר לתוך הים ונטבעו. כשנודע להוריהם קמה צעקה גדולה ומרה…

לאחר מכן נחלקו ההורים מי יירש את הירושה. הללו טענו שהבעל אשם בכך שנהג את המכונית. על כן הורי האשה יירשו את רכושם, והורי הבעל טענו שהאשה היא נהגה לכן היא אשמה, והגישו עצומותיהם בפני בית המשפט בצרפת. אולם גם בין השופטים היה ויכוח ולא ידעו איך להכריע בדין זה.

מבין המשפטנים היה אחד שהכיר את הגאון ר׳ רפאל אנקאווה, אמר לחביריו יש במרוקו דיין חריף ובקי מאוד בעניינים אלו ושמו הרב אנקאווה שילחו לו ותבקשו ממנו שישיב לנו על כך.

כאשר הגיעו הדברים לרבי רפאל אנקאווא השיב מיד שהצדק עם הורי האשה, ונימק דבריו בטוב טעם, היות ובאיש יש רמ״ח איברים, ובאשה יש רנ״ב אברים — דהיינו שלאשה יש יותר ארבעה אברים מהאיש, לכן כשטבעו בים אומנם הם מתו אבל היות והאדם מת אבר אחר אבר נמצא שהאשה מתה לאחר הבעל, לכן הוריה יזכו בירושה.

כאשר שמעו השופטים את דברי רבי רפאל אנקאווה קיבלו דבריו וכך עשו, ואח״ב שלחו לו אות כבוד שנקרא ״לגיון הכבוד״. שעונדים חברי הפרלמנט בצרפת, ומיני אז התפרסם שמו כגאון וחריף, שבקי בכל ענייני המשפט.