סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי רפאל בינאס הראשון
רבי רפאל זה המכונה הקדמון, הוא סבו של רבי רפאל אלנקאווה. (מ״מלכי רבנן״ משמע שהיה רב קדמון נוסף בשם זה אך אין הדבר ברור).
רבי רפאל נמצא חתום בשו״ת ״שופריה דיעקב״ לרב יעקב בירדוגו בשנת התקפ״ז. 1827
הוא יליד העיר סאלי וידוע שמשפחת ביבאס (משמעה בספרדית חיים) היתה בסאלי ומקורה בספרד. רבי רפאל אלנקאוה נכדו כתב בהקדמתו לשו״ת ״קרני ראם״: ״אמי זלה״ה בתו של הרב הגדול מבאר עוז ומגדול, חסידא קדישא ופרישא, רב פעלים מקבצאל, דיינא דלע״ד (דנחית לעומקא דדינא), איש ה׳ קדוש הוא עומד לנס עמים, שמו נודע בשערים, המלאך כמוהר״ר רפאל ביבאס זלה״ה.״
רבי רפאל ביבאס היה דיין בסאלי. הוא טמון בבית העלמין הישן בסאלי בנחלת ביבאס – בה טמונים כמה מרבני ביבאס בחלקה אחת (דבר שהיה מקובל בבית העלמין בסאלי, להקצות חלקות לרבנים ממשפחה אחת).
בשנת התקע׳ט נכתב קובץ שירת יהודי סאלי ע״י רפאל ביבאס. קובץ זה נקרא בשם ״ישיר ישראל״. אינני יודע אם מדובר ברב רפאל ביבאס בו אנו עוסקים או בקרוב משפחתו, בן דורו.
רבי רפאל הקדמון היה מורו של רבי אברהם אלנקאוה ומוזכר בספריו פעמים רבות. שמו נזכר בספר ״הערצת קדושים״ ונהגו לערוך לכבודו הילולא ולהשתטח על קברו במקום המכונה ״ישיבת ביבאס״, בסמוך לקברות הצדיקים רבי משה אמסלם, רבי דוד בן צאפת הלוי הקדמון ורבי חיים בן עטר הקדמון.
השומר הערבי סיפר ששמע כיצד בוקעים קולות ממקום זה בבית העלמין (לשומר כברוב בתי העלמין במרוקו הוקצה בית בפתח בית העלמין) בלילה, היו אלו קולותיהם של הצדיקים הקוראים מזמורי תהילים. השומר הערבי התרגש מאד מן הדבר והתגייר. אולי זו הסיבה לכך שהמקום נחלת ביבאס, נקרא גם בשם ישיבת ביבאס, שהצדיקים במיתתם קרויים חיים והם ממשיכים לעסוק בתורה כבחייהם.
רבי רפאל ביבאס השני
רבי רפאל זה הוא נכדו של רבי רפאל ביבאס הראשון ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה. רבי רפאל ביבאס השני נולד בסאלי בשנת התר״ך ובה גדל ולמד, מן הסתם אצל סבו וכן אצל מורו ודודו של רבי רפאל אלנקאוה – רבי מסעוד אלנקאוה הדיין מסאלי.
בשנת התרס״ב עזב רבי רפאל את מאלי ונסע לארץ ישראל. הוא קבע מושבו בעיר טבריה והחל בהקמת מפעל יהודי אדיר שיותיר רושם גדול ויתווה דרך חשובה בחינוך היהודי. כאשר הישוב היהודי היה עדיין קטן בארץ ישראל, הקים רבי רפאל את תלמוד התורה הראשון (בדורות האחרונים) בארץ ישראל. תלמוד תורה חשוב זה הוקם בטבריה עיה״ק.
ע״מ לממן את פעילות תלמוד התורה, יצא כשד״ר מספר פעמים למרוקו (א) ושהה בסאלי אצל בן דודו רבי רפאל וכן בבית סבי, רבי עמרם אלנקאוה. מו״ר אבי זצ״ל סיפר לי שרבי רפאל ביבאס היה אהוב מאד ונתקבל בבית סבי רבי עמרם וסבתי הרבנית חנה זצ״ל בכבוד מלכים. בשנת התר״ץ חזר לארץ ישראל.
״כציפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו "
באחד מביקוריו בסאלי, נתארח אצל רבי יוסף דהאן שנולדה לו בת. שאלו את הרב איזה שם לתת לילדה, הוא אמר להם ציפורה וכך נקראה. לשאלת הציבור מדוע דווקא שם זה? ענה להם הרב: היום יום שמחת תורה, עם ישראל לא פוסק מלימוד תורה גם בנדודיו בגלותו, אנו כציפור נודדת המבקשת למצוא מחייתה ומחיית אפרוחיה, כך אנו לא נחים אלא נודדים להביא פרנסה ולקיים מצוות. בזוה״ק מובא שהצפור היא שכינת עוזנו ואיש זה הקב״ה.
הרב קרא לקצב בן איון והטיל עליו תשלום נכבד כתרומה לארץ ישראל – לתלמוד התורה, הקצב סירב. הרב אמר לו לחזור לביתו, שם ימצא את כלבו הגזעי ששוויו גדול מסכום התרומה מת. הקצב חזר לביתו וכשמצא את הכלב מת, חזר אל הרב ותרם את מלוא הסכום שנתבקש לתרום.
רבי רפאל נפטר בשנת התשי״ג בגיל 93 ונטמן בארץ ישראל, בעיר טבריה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc I 1
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc
Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII
La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, pp. 303-358.
Les chapitres
Une longue mutation démographique 1
Le bilan du protectorat : progrès et déceptions 2
La politique du jeune état marocain 6
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté 7
La question de l’émigration et l’octroi des passeports 8
La rupture des relations postales 10
Le dahir de la marocanisation 11
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine 11
La conversion forcée des jeunes filles juives 12
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces 13
« L’accord de compromis » et les pourparlers qui l’ont précédé. 16
L’indemnisation et l’évacuation 24
L’histoire des Juifs du Maroc après l’indépendance (1956) est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de Juifs en direction d’Israël. Ce transfert de population mit fin à l’histoire d’une des plus importantes et anciennes communautés de la diaspora, qui devint à son arrivée en Israël qui devient à son arrivée en Israël le groupe d’immigrants démographiquement le plus large. À la question cardinale de savoir pourquoi les Juifs ont quitté le Maroc, on peut fournir diverses réponses. Certaines sont substantielles et relèvent de problèmes fondamentaux, d’autres sont circonstancielles et tiennent à la date spécifique de leur départ, au début des années soixante.
Une longue mutation démographique
La mobilité démographique à l’intérieur du pays est l’une des nombreuses raisons ont fait pencher la balance en faveur de ce départ. En effet, l’émigration des Juifs s’est produite au terme d’un processus démographique naturel, qui débuta longtemps auparavant au sein de la société marocaine, et plus longtemps encore, dans la communauté juive, en raison de son statut socio-économique spécifique. Ce processus avait débuté aux 18e et 19e siècles et s’accéléra sous le Protectorat français. La population juive quitta progressivement les campagnes en direction des petites villes voisines, et celle des petites villes migra vers les villes plus grandes. Cette urbanisation rapide réduisit la population juive rurale à près de 15%
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc I 2 seulement du total de la communauté en 1957 et se poursuivit avec la croissance démographique jusqu’à arriver à 8%, au début des années soixante. La nouvelle métropole économique, Casablanca, devint rapidement le centre de la vie juive. Parallèlement, dans les grandes villes, le passage de l’ancien « mellah » aux nouveaux quartiers juifs et l’assimilation individuelle dans les quartiers européens se poursuivirent. les mouvements démographiques intérieurs constituaient un signe annonciateur et la première étape d’un processus qui devait conduire à l’émigration. Le nouvel essor économique dû à la colonisation ébranla la structure des métiers juifs traditionnels, et porta plus particulièrement atteinte au métier de l’orfèvrerie1. Avec l’essor économique de Casablanca, les migrations vers cette ville s’effectuèrent directement depuis les villages éloignés. En janvier 1960 la population rurale juive ne comptait plus que 8,33% de la communauté, soient 30 000 personnes sur une population de 250 000 Juifs environ. Parallèlement à cette migration interne, avant même la fondation de l’État d’Israël, se développa une émigration, non seulement versla Franceet l’Espagne, mais aussi vers le Brésil et le Venezuela, Gibraltar, l’Angleterre, les États-Unis et le Canada. Le départ du Maroc pour des pays plus attrayants, qui promettaient à long terme une qualité de vie meilleure, s’inscrivait dans un processus qui alla en se renforçant. Ces mouvements de population étaient dus surtout à la nouvelle scolarisation et à la promotion culturelle sous l’égide dela France. Enpeu de temps, la communauté assimila avec avidité la civilisation française, et un fossé se creusa entre elle et son environnement géographique et social arabomusulman.
Le sous-développement relatif de la société marocaine suscita le départ des Juifs qui aspiraient améliorer leur condition sociale et s’inquiétaient de l’avenir professionnel et culturel de leurs enfants. L’ébranlement économique engendré par la migration intérieure, les relations avec les autorités du Protectorat, la remise en cause de l’équilibre social entre Musulmans et Juifs et le passage du statut de dhimmi à un semblant d’égalité avec les Français ne firent qu’accélérer cette mobilité.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
טענת הנוצרים
המשיח כבר הגיע וזהו ישו (מעשי השליחים ב: לא-לה), כאשר גאולתו אינה נושאת אופי לאומי, אלא אוניברסלי; כשהם מתבססים אף על המקרא (בראשית מט,י); יחד עם זה קיימת הפרוסיה (בואו השני של ישו), שתחתום את מאורעות קץ הימים, ואז ישפטו בני האדם, תתחולל תחיית המתים ותקום מלכות שמים עלי אדמות (חזון יוחנן כג: א-ג). כמו כן המשיח צריך להיות ממהות אלוהית, כאשר כך הוא יכול לגאול את האדם מכבלי החטא. טענתם שהמשיח כבר הגיע התבססה על פסוקים וחזיון בספר דניאל שיכולים להתפרש (לטענתם), רק על ישו; כגון זמן הופעתו (דניאל ט,כד) ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החזיון, כשעיקר ההוכחות שע"פ המקרא המשיח יהיה אלוה ולא אדם , וכן שכל הנבואות המדברות במשיח נתקיימו כבר בישו, לכן ברור שהוא המשיח.
טענת היהודים
אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח (תלמוד בבלי, סנהדרין דף צט ע"א) בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה בתפיסה הקלאסית; ולמעשה ההתייחסות הברורה היא לקיומו של משיח. כך היו ביהדות שדיברו על כך שהמשיח לא יביא סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו (תלמוד בבלי דף לד ע"ב), לעומת אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה (מדרש תהילים המכונה שוחר טוב, חלק א, לא, ב); בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות (רמב"ם, פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), כשהדבר השתרש, עד שבדורות מאוחרים יותר הדבר הובא כדבר מוסכם וברור לכל (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז). כאשר התקיימו דעות שהאמונה במשיח אינה עיקר אמונה, אף שהיהודים מאמינים בו (יוסף אלבו, בוויכוח טורטוסה, וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מב). אולם בסופו של דבר היהודים התנגדו לטענת הנוצרים. לכן ראשית נטען שהמשיח יהיה בשר ודם, מזרעו של דוד; וכן שהמשיח עדיין לא בא. כך הרמב"ן (ויכוח הרמב"ן, עמ' שיא) מציין לנבואות שעדיין לא התגשמו, כגון ביטול המלחמות (ע"פ ישעיהו ב,ד) כשהרמב"ם (הלכות מלכים יא,א-ב) מציין לעניין ערי המקלט (דברים יט,ט) כשהוא טוען 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' לכן ברור שהמשיח עדיין לא בא.
ההלוואה בריבית
ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.
טענת הנוצרים
העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.
טענת היהודים
למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.
הגלות
הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.
טענת הנוצרים
ראייה ברדיפות הבלתי פוסקות כלפי היהודים בגלותם, ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שהתפרש בעקבות מסירת ישו וצליבתו וחוסר קבלתם את הנצרות ומשיחיותו של ישו, כאשר החטא הוא גדול יותר מעבודת האלילים (שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות). למעשה הנוצרים ראו בגלות הוכחה שהאל כבר לא בוחר ביהודים, כשהמציאות בהווה והצלחה או כישלון בעולם הזה מעידים על רצון האל; כשדברים אלה מתייחסים למישור הלאומי (יהודים מול נוצרים), אך במישור האישי קיימת אהבה של האל לחלכאים ולנדכאים (מתי, יט, כד).
טענת היהודים
גם היהודים התייחסו למציאות בגלות כעונש על חטא, אולם עניין זה הוצנע בשעת הוויכוח מול הנוצרים; כך נטען שהעונש הנו על חטאי אבות, ולא על חטאי הבנים (ע"פ איכה ה,ז), או דווקא שהעונש על 'המינים המשומדים והרשעים' שבתוך היהודים, בעקבות הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה (ספר נצחון ישן, פרק 242). לעומתם היו שראו בגלות הוכחה לעליונות היהדות, משום שהאל מעניש צדיקים כדי להעניק שכר בעולם הבא (כפי ההתייחסות הנוצרית לפרט, במתי יט,כד). טענה מעט דומה, הייתה שהגלות ושיעבוד היהודים נועדו כדי להיפרע מהגויים שמחזיקים אותם בגלות, ולכן הגלות מתארכת עד שיהיה אפשר להיפרע מכל הגויים (חיים אבן מוסה, רופא ופרשן, 1460-1380). על עיקרון זה, שסיבת הגלות נעוצה בגויים, היו שטענו שמטרת הגלות שהיהודים צריכים להתערות בגויים וללמדם את עבודת האל (חיים ן' מוסה, ספר מגן ורומח, עמ' 97). בשונה מהם היו שטענו שאין לגלות הסבר (כפי שאין הסבר לנוצרים לסיבת מועד ביאתו של ישו, מתי שהופיע), אך אין להוכיח מהצלחות פוליטיות ומדינאיות על אהדת האל, כפי שהמוסלמים מצליחים יותר מהנוצרים. אחרים בחרו לא להתייחס למיקום הגאוגרפי, אלא לכך שאף שיהודים לא שולטים מצבם והתנהגותם, אולי בגלל זה, טוב הרבה יותר מבחינה מוסרית, כאשר עליונות מוסרית, נתפסת אף כעליונות דתית.
הפולמוס היהודי-נוצרי
הנזירות
טענת הנוצרים
בשביל להוכיח שהנוצרים יותר מוסריים מהיהודים, אפילו שבקיום המעשים והחיובים הם פחות נזהרים, נטען שתופעת הנזירות בנצרות מוכיחה על עליונות מוסרית; כאשר פרישה מן העולם, היפרדות מתענוגותיו והתענות לשם שמים, הקיימת בעולם הנוצרי, ונעדרת בעולם היהודי, מוכיחה על רמה מוסרית גבוהה יותר.
טענת היהודים
ראשית טענו היהודים שהתופעה הזו שולית בעולם הנוצרי ('אחד מאלף או מרבבה', ספר הברית עמ' 28), וגם שאותם המכונים נזירים, למעשה מנאפים ולא שומרים על נזירותם. מה עוד שחלק מהטענות התייחסו לכך שתופעת הנזירות אינה טבעית, והתנגדו למעמדה המוסרי, כפי שהיא מתנגדת למצוות פרו ורבו המופיעה בתורה. מלבד זאת עצם הצד המוסרי בנצרות נתקף, בכך שלכנסייה קיימת תאוות בצע, והיא משתלטת על שטחים ובתים.
ויכוחים פנים דתיים
הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח ויכוחים פנים דתיים. המאפיין המרכזי של ויכוחים אלו, הוא ניסיונות שלילה של הדת הנגדית על ידי ספרותה שלה; או לפחות שמיטת עקרונות מרכזיים תחת רגליה.
האם ישו אכן היה
טיעון יהודי בוויכוח, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה מתבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיע אך ורק בספרות הנוצרית (כתבי הבשורה); אך אלו נכתבו דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים משוחדים. לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות. יש לציין שתחום ויכוח זה הוא לרוב מאוחר, וקיים אף כיום (לדוגמה בספרו של אברהם קורמן "זרמים וכיתות ביהדות"); כשחוסר האזכור בעבר של טיעון זה נבע מהחשש היהודי מפני הנוצרים, וכן מחוסר פקפוק בכתבים מקודשים. בנוסף אף אזכור דמותו של ישו בתלמוד, החלישה את הטיעון.
התלמוד
ספרות הפולמוס
בין הספרים שנכתבו על ידי יהודים במסגרת הפולמוס האנטי-כריסטולוגי יש למנות את ספר נצחון ישן. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מסי יוסף המקנא (אמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. לדעת אורבך, הספר נערך בגרמניה. אורבך לומד עובדה זו מסגנונו, תוכנו ולשונו.
עיקרו של הספר הינו פירוש לפסוקי התורה, שמתמודד עם טענות הנוצרים הרלוונטיות לאותו פסוק. כך למשל:
"וייצר ה' אלוהים את האדם" (בראשית ב 7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שני אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: "ויברא אלוהים את אדם" (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.