ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-בצילה של פאס -פרק שני

 

עוד בעיר פאס הרב יוסף הכהן אבן סוסאן מייסד הישיבה הגדולה. חיי הרוח האלה יכלו להתפתח עוד יותר אילו משכה אליה מרוקו חלק יותר גדול של גל המגורשים שעזב את ספרד בשנת 1391. רוב היוצאים בחרו אז להתיישב במדינות השכנות ובמיוחד באלג'יריה, כנרה בגלל הידרדרות המצב המדיני במרוקו.

רק קומץ קטן מסיביליה ובניהם משפחות כהן סקאלי ומרסיאנו התיישב בעיירה דבדו במזרח מרוקו. גם אלה שבכל זאת הגיעו למרוקו לא איחרו לצאת בחזרה לכיוון ארצות יותר סובלניות ומכניסות אורחים. המפורסם שבהם, רבי אפריים אנקווה ( אלנקווה, בנו של ברי ישראל הקדוש שנהרג על קידוש השם בטולדו באותן פרעות של שנת 1391, השאיר לנו עדות על קושי בקליטה במרוקו, שהביאוהו לקבוע את אהלו בעיר תלמסאן שם נתפרסם כקדוש וקברו נהפך למוקד לעלייה לרגל.

" וכבר קרה לי אני עצמי, בהיותי בעיר מראכש ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל אשר בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי , וישנתי ואראה בחלומי העבד הכושי מכני וישבור את זרועי ואצעק.

המלאח הראשון.

קיומה ועושרה של הקהילה היהודית בפאס הבירה היה לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. השפעתם גדלה מאוד עם התפוררות השלטון המרכזי. בשנת 1421 לאחר מות הסולטאן מוחמד לא נמצא לו יורש, ולוזירים ממשפחת הווטאסים שריכזו בידם את רסן השלטון, נוח היה לבחור ילד כמלך ושמו עבדל חאק, אחרון נציגי בני מרין.

המשפחה היריבה, משפחת השריפים, שהתפארה מיחסה לנביא מוחמד, ניהלה בפאס תעמולה דתית ענפה שקיבלה חיזוק בלתי צפוי עם מה שנראה  כנס משמים, והוא גילוי מחדש של קבר מולאי אדריס, מייסד העיר פאס, בשנת 800 ומצאצאי הנביא מוחמד בדומה לשריפים שטענו לשלטון. גיליו זה היה כלי מצויין בתעמולה הדתית שנקשרה גם לנושא היהודי.

נוכחותם של היהודים ליד הקבר הקדוש הוצגה כהתגרות ברגשי המוסלמים, מה עוד שפאס נעפכה עקב כך למקום לעלייה לרגל לכל מוסלמי בצפון אפריקה. באווירה כזאת כל תקרית הייתה עלולה להדליק את פתיל השריפה וכך אמנם קרה כפי שמספר הרב אבנר הצרפתי  – אגרת פאס.

" בסוף המאה השנייה לאלף השישי – 1438 – גירשו היהודים מפאס אל באלי..ונגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים והיה גלות מר ונמהר לישראל ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האללמלאח..והיה גלות זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית בתפילה "

מסיפור זה, המאושר על ידי מקורות זרים אחרים, עולה בבירור שייסוד במללאח היה עונש שהוטל על היהודים על הפרת אמנת עומר בזה שהואשמו שהחליפו במסגד אחד את קערת המים בקערת יין. היהודים לא עזבו את המדינה מרצון כי אם מאונס, הייתה גלות מר ונמהר, ורבים המירו את דתם ובלבד לא לעזוב את דירותיהם בפאס אלבאלי.

אבל הייתה גם סיבה נוספת בקביעת רובע מגורים מיוחד ליהודים והיא להגן עליהם מפני זעם ההמון הקנאי. עד אותו תאריך היו יהודי פאס, ככל יהודי המערב חופשיים לגור כפי רצונם. מטבע הדברים היו ללא ספק בכל העיר רובעים יהודיים. לא כאן החידוש, החידוש שעתיד היה לטבוע חותם כה חזק ועמוק על תולדות היהודים במערב, היה שבפעם הראשונה נקבע על ידי השלטונות תחום צושב ליהודים המחוצה לו אין היהודים רשאים לגור.

יותר ממאתיים שנה לאחר הגיטו הראשון באירופה, בוונציה, הועבר הדגם גם למערב, תחת שם אחר , המללאח. במשך תקופה ארוכה מאוד היה המללאח בפאס היחידי בכל רחבי המדינה עש אשר הוקם המללאח השני במראכש בשנת 1577 והשלישי במכנאס בשנת 1682.

מה טעם השם מללאח ? הרבה נכתב על אודות השם הזה למרות שלכאורה המקור נראה ברור. רוב ההסברים קושרים את השם במילה מלח. הטעם הראשון : בימי קדם היו היהודים הסוחרים במוצא חיוני זה, הם היו ספקי הממלכה ועל כך נקראה שכונתה על שם עיסוק זה.

לפי מסורת אחרת השם נבע מהחובה שהייתה מוטלת בעבר על היהודים למלוח את ראשי המוצאים להורג כדי לשמר אותן ולהציג אותן לראווה על שערי העיר למען יראו וירתעו. נהוג זה היה קיים עד המאה התשע-עשרת ותחילת המאה העשרים. טעם אחר מוזכר על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " ולפיו בערבית עתיקה פירוש במילה מללאח היה " מושלך ", רמז לנחיתות הרובע היהודי שהיה מושלך כחפץ שאין רוצים אותו.

אולם ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהמקום שנקבע בפאס לרובע היהודי נשא שם מוקדם את השם מללאח, אולי כזיכרון למסחר המלח שהיה מתקיים בו. יהיה אשר יהיה ההסבר עד מהרה השם נקשר לשכונת היהודים בפאס ולאחר מכן בכל המדינה.

היהודים כאמור הוסגר ובתוך המללאח כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ההמונים המוסתים, אולם מטרה זו לא תמיד הושגה כפי שנראה בהמשך בכל הדורות ולראשונה פחות משלושים שנה לאחר ייסוד המללאח הראשון.

פרק שני – בצילה של פאס

אותו מלך שהיה קטין בעת ייסוד המללאח, החליט בהגיעו לבגרות לתפוס את רסן השלטון ולהרחיק את המשפחות הגדולות אשר את בכוריהן הרג. כדי למנוע כל תכסיסים מצד שריו הוא בחר לעצמו כיועץ וכממלא תפקיד הוזיר הגדול את ידידו מילדות, היהודי הארון בן בטאש. עם ד'מי הוא היה יכול להיות בטוח שלא יחתור תחתיו.

המעמד הרם של הארון שלמעשה היה וזיר, " ואין וזיר זולתו " ושלפי עד מאותה תקופה " כל המדינה הייתה בידו " היה עלבון צורב וחי בעיני האצולה ומורי הדת המוסלמית, מה עוד שהוא העניק מגדולתו לכל יהודי המדינה שהואשמו בהשתלטות על תושבי פאס האמיתיים.

הקנאה ורצון הנקמה חיפשו רק הזדמנות נאותה כדי להתפרץ החוצה. הזדמנות כזו הוגשה כאשר בשנת 1465 יצא המלך עבד אלחאק עם הוזיר למסע מלחמה באזור תאזה. לפני יציאתם מינו כממלא מקום אחד מקרובי הארון ושמו שמואל בן בטאש. אותו ממלא מקום הואשם שקילל או הכה אישה אחת ממשפת השריפים והעליב אותה או כפי גרסת הרב אבנר הצפרתי באגרת פאס .

"ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה אחת נשואה והיכו אותה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה והם מוסיפים ומכים באופן שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג ואבדון עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל ".

לפי עדותו של היסטוריון המצרי עבד אל עבאס, התנגדו תחילה ראשי הדת להכריז מלחמת קודש נגד היהודים ןנתנו לבסוף את הסכמתם תחת לחץ ההמון שהתפרץ לעבר המללאח וערך טבח איום, והרגו מהם כמה שרצה אללאה  שיהרגו ולא נרתעו מפני אחד מהם עד שהמיתו את האחרון. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול, נהרג בו קהל רב מספר של יהודים. לאחר מכן פנו אל ארמון השליט החריבו אותו והרגו את היהודי שהיה בו ".

התאוששות תחת שלטון בני מרין.

גורלן של המלך לא היה שפיר יותר. בשומעו על ההתקוממות החליט לחזור לפאס למרות אזהרותיו של ידידו הארון. הוא נתקף בזעם נגד הוזיר והאשים אותו בכל האסונות ובראותו כך, הקדים צאתו אחד מחייליו והרג את הארון. אנשי פאס טמנו מלכודת למלך השנוא והזמינו אותו לחזור לבירתו מאחר וסילק את הארון.

אולם לאחר שנכנס בשערי העיר הורד מסוסו ונשחט כמו שעושים לצאן ביום חד " עיד אל קביר ". על המשך המאורעות קיימות שתי גירסאות. לפי הרב אבנא הצפרתי " אחר אחד עשר ימים קיבץ המלך כל המוממרים ואמר להם ידעתי ומ\נתחזק אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל שירצה לחזור יהודי יחזור ".

העדות של אותו רופא והיסטוריון מצרי מציירת תמונת אימים שכנראה יותר קורבה לאמת : " לאחר מכן נוגע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשה אנשי פאס ביהודים. אז ירדה שוןאה גדולה על היהודים שכמותה לא הייתה לפני כן ואבדו מהם כמה שרצה אללאה ".

פעם נוספת היהודים היו שעיר לעזאזל, קורבנות למלחמות על השלטון שלא נגעו להם. תקופת בני מרין שהחלה באור חיובי מסיימת באורות קודרים ונדמה שכאילו בשרו סוף המירוץ בתולדות היהודים בנערב. אולם אסון עוד יותר כבר יביא תוך שנות דור להתחדשות היהדות במרוקו.

סוף הפרק " בצילה של פאס " מתוך ספרו של יוסף טולידאנו " ויהי בעת המללאח "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר