הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הדברים לקוחים מעיתון הארץ, 22 במרץ 1949, כמו כן מופיעים גם בספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " בעמוד 44, בדברים של שגב רחבים יותר ואף חריפים יותר, מר מלכא מנסה להיות עדין יותר.

מתוך ויקיפדיה

עמוס אילון נולד בשם עמוס שטרנבך בווינה בשנת 1925 ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי עבור עיתון הארץ, ופרסם סדרות כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין ואחרות השנויות במחלוקת. כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בארץ, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ" – גרשום שוקן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מתוך הספרייה הוירטואלית של מטח

מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מחבר: חיים סעדון

 ב- 9 ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב שבעיר התחתית בחיפה, שהסתיימו בהרוג אחד ובפצועים רבים. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. הוועדה סברה כי המחאה שהובעה במאורעות אלה נבעה מהעובדה

ששכונת ואדי סאליב היא שכונת עוני, צפופת אוכלוסייה, הבנויה בשיפולי מדרונים, כשמבניה דחוקים ולחוצים זה לזה ויש מהם הבנויים זה על זה […] במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה, כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטריים מינימליים. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12.)

לדעת השופט משה עציוני, שעמד בראש הוועדה, האוכלוסייה הגיעה לשם ללא כל הכוונה וללא מנהיגות פנימית, אוכלוסייה חסרת מקצוע ותעסוקה (בתוכה גם משוחררי צבא רבים). תנאי החיים הקשים מחד גיסא והיעדר תעסוקה מאידך גיסא היו מקור ההתמרמרות החברתית שהפכה חיש מהר להתמרמרות עדתית, והייתה לסמל המחאה החברתית של יוצאי מרוקו בפרט ושל עדות המזרח בכלל. 

בפני הוועדה התייצב יצחק כהן, אב ל- 11 ילדים, בן 59 וחסר פרנסה. כאשר ביקשה הוועדה לברר ממה הוא מתקיים ענה: "אני מעדיף לא לענות על שאלה זו. באתי ארצה בתור בעל הון עם רכוש נכבד למדי ונשארנו באפס". בהמשך סיפר העד כי הבעיה קיימת מאז שהגיע לארץ בשנת 1948. כבר אז הייתה תסיסה בציבור.

זה התחיל כאשר אריה גלבלום השמיץ את עולי צפון אפריקה, תסיסה אשר כמעט הפכה את המדינה, אני בתור יושב-ראש הארגון שלחתי מברק לראש הממשלה ולבכור שטרית – נתתי מחאה בעיתון הארץ. היה זה בשנת 1949. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12)

אחת הבעיות הקשות בקליטת היהודים מארצות האסלאם הוא יחסה של החברה הישראלית לעלייה ולעולים. בחברה הישראלית רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים על יהודי ארצות האסלאם יותר מאשר על קיבוצים אחרים. דעות שליליות אלו לא פסחו גם על מנהיגי המדינה.

תופעה זו ליבתה את תחושת הזעם והתסכול של העולים מארצות האסלאם. אריה גלבלום, עיתונאי מעיתון הארץ, התחזה לעולה חדש, בדק את מצב העולים ובעקבות זאת פרסם סדרת מאמרים. כותרתו של אחד מהם הייתה: "חודש ימים הייתי עולה חדש – עליית תימן ובעיית אפריקה".

 גלבלום חילק את העולים באותו זמן (אפריל 1949), לארבע קבוצות מוצא: עולי הבלקן, עולי אשכנז ואירופה, עולי תימן ועולי צפון אפריקה.

 לאחר דיון ארוך על העלייה התימנית עסק בשאלת העלייה מצפון אפריקה, אותה הציג בצבעים קודרים למדי. לא רק הופעתם החיצונית גרמה לו אכזבה, אלא בעיקר אופיים של העולים, תכונותיהם, ומעל הכול הביע חשש כבד מאוד שהמשך העלייה ממרוקו יגרום ללוונטיניזציה של המדינה.

מאמרו של גלבלום התקבל בזעם רב על ידי אנשי ציבור שונים שהיכרותם עם יהודי צפון אפריקה הייתה עמוקה יותר, אך אי אפשר להתעלם מכך שגלבלום נתן ביטוי לחששם של מנהיגים שונים במדינה מהשפעת העלייה ההמונית מארצות האסלאם על צביונה של המדינה.

התמונה לא תהיה שלמה אם לא נציין כי בתקופה זו פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" שבעיתון דבר, שירים אשר התנגדו למדיניות הממשלה וגינו את יחסן של החברה והרשויות לקליטת יהודי ארצות האסלאם בכלל, ומרוקו בפרט.

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.