שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-השידוך עם משפחת אבוחצידא
השידוך עם משפחת אבוחצידא
בפרקי אבות נאמר, שבשעה שאדם יוצא מהעולם אין הוא לוקח איתו לא כסף ולא זהב אלא צדקה ומעשים טובים. ואכן, לאחר פטירתו, כשסידר הרב חיים את חפצי אביו זצ״ל, לא מצא ביניהם מרגליות וחפצי ערך אלא ספרים קדושים בלבד. הדברים שיצאו מפיו על פשטות וצניעות לא היו מהשפה ולחוץ. כשעלה הרב ובני משפחתו ארצה, ביקש תחילה לקיים מצוותביקור חולים אצל ידידו ממרוקו, רבי משה לוי, שהיה משותק ברגליו. באותם ימים היה הרב מיצר רבות על כך, שמיטענו וכל רכושו טרם הגיע באונייה ארצה. והנה, תוך כדי ביקור הגיעה הידיעה, כי המיטען נמצא בנמל ואפשר לשחרר אותו.
הרב שמח שמחה גדולה, וביקש להגיע לשם. בנו של החולה הציע להזמין לו בעל מכונית, שיביאהו לשם, אך הרב עצר בעדו ואמר לו: ״לא יקום ולא יהיה. אני אשב מאחוריך, על האופנוע שלך, וכך נגיע״. וכך היה. דומה, שמראה שכזה כבר חלף ועבר מן העולם.
מקרה אחר, שאירע כמה שנים אחר כך, קשור ברב מאיר אבוחצירא זצ״ל, שבתו הרבנית נשואה לרב חיים פינטו שליט״א. לפני שנים אחדות אמר רבי מאיר אבוחצירא לרב חיים פינטו, כי אביו, הרב ישראל אבוחצירא זצ״ל, שמע רבות על הרב פינטו ועל שנות ההסגר הרבות שלו, וכי הוא שמח על השידוך בין שתי המשפחות ומבקש לפגוש את הרב.
הרב חיים סיפר על כך לאביו, וזה שמע את הדברים ושמר אותם בליבו. יום אחד, ללא ידיעת בנו, עלה הרב פינטו בגפו לאוטובוס הנוסע לנתיבות, והגיע לבית הרב אבוחצירא. בחוץ המתינו אנשים רבים בתור, כדי לקבל ברכה. גם הרב משה אהרון פינטו התייצב איתם, ולא גילה לאיש מי הוא. כאשר הגיע תורו להיכנס ולשוחח עם הרב ישראל אבוחצירא הודיעה לו הרבנית בצער רב כי הרב עייף, וכי לא יוכל יותר לקבל קהל. הנוכחים בחוץ התפזרו, והרב פינטו ניסה להסביר לרבנית מי הוא ומדוע הגיע לכאן. אולם, ללא הועיל.
בלית ברירה שב הרב על עקבותיו, ופסע ברגל לכיוון התחנה המרכזית, כדי לשוב לאשדוד. בהיותו בדרך פגש מכר, תושב המקום, וזה שמח על הפגישה הבלתי מתוכננת והזמין את הרב לביתו. הרב לא סירב לו, וביקש ממנו כי לא יספר לאיש על בואו לעיירה.
יום אחד הגיע אותו מכר לרב מאיר אבוחצירא, וסיפר לו על הפגישה. הרב אבוחצירא שוחח על כך עם חתנו, הרב חיים, ושאל אותו אם ידע על כך. הרב חיים פינטו השיב בשלילה, וחותנו ביקשו כי יברר את הנושא אצל הרב משה אהרון.
שאל הרב חיים את אביו על כך, וזה הצטחק ואמר: ״אכן, נודע הדבר. עוף השמיים הוליך את הקול. סוף דבר הכל נשמע״.
כשסיפר הרב חיים לחותנו כי אמת נכון היה הדבר, הצטער הרב מאיר אבוחצירא צער רב על המאמצים שעשה הרב משה אהרון, ועל כך שבסופו של דבר הושבו פניו ריקם, בגלל אי הבנה. כאשר שמע על כך הרב ישראל אבוחצירא ביקש כי הרבנים משה אהרון ובנו חיים יגיעו אליו בהקדם, והוא קבע להם מועד שבו יסעדו על שולחנו.
כששמע על כך הרב משה אהרון, הצטער ואמר: ״לשם מה כל הטירחה הזו? מה אני, מה חיי? הרי אין אני מקפיד על כבודי, וכל כך הרבה אנשים הכנסתי לצער בגלל העניין הזה״. אולם, כששמע הרב כי אם לא יגיע ייגרם צער רב לרב אבוחצירא – ניאות.
שוב נסע הרב באוטובוס לנתיבות, עם בנו, ובעת הסעודה עם הרב ישראל אבוחצירא הורה האחרון שלא להכניס אליו איש. בעת הסעודה סיפר המארח לרב משה אהרון, כי לפני שנים רבות ערך ביקור בעיר מוגאדור, ועלה להשתטח על קבר הרב חיים פינטו זצ״ל. כשהיה במקום שמע על הרב משה אהרון, ועל ההסגר שגזר מרצון על עצמו. הרב אבוחצירא רצה מאוד לבקר את הרב פינטו, אך מסיבות שונות לא עלה הדבר בידו. משום כך שמח לשמוע כי הרב פינטו עלה עם משפחתו לישראל, ושמחה כפולה היתה לו כששמע, כי שתי המשפחות השתדכו בקשרי נישואין.
כשעמדו האורחים לעזוב הושיטו הרבנים זה לזה מעטפות חתומות, ובתוכן תרומה, איש לרעהו. אולם, שניהם סירבו לקחתן, ורק לאחר הפצרות מרובות משני הצדדים ניאותו לקבל את המעטפה. לאחר שהגיע הביתה פתח הרב פינטו את המעטפה וגילה, כי בתוכה הניח הרב אבוחצירא סכום נכבד של 500 לירות של אז. סכום זה, בדיוק, הניח הרב פינטו במעטפה לרב אבוחצירא.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שלמה דיין-חכמי המערב
חכמי המערב – שלמה דיין
1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.
בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.
בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.
עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.
צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעי
וני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.
עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.
דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.
וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.
בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.
והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….
ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'
הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.
בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
A Tesra, les fêtes de mariage commencent jeudi soir par la première cérémonie du henné, qui se répétera pendant huit jours dans la maison de la fiancée, en présence des familles et des invités. Les tamzwarât mettent à la jeune fille du henné et lui font L'azellumin – le rite de defaire les cheveux de la mariee – On la peigne et on couvre son corps d'un drap, qu'elle gardera jusqu'au mariage. Les femmes poussent des zgarit et font des l'ab.
Samedi soir a lieu le pétrissage du pain en présence de nombreuses femmes, qui chantent et dansent. A cette occasion, la mère de la mariée met du henné dans les mains de sa fille et y dépose une pièce d'argent. La mère surveille depuis jeudi l'assiette où est conservé le henné, car des ennemis peuvent, en renversant l'assiette, lui compter le nombre d'années pendant lesquelles la femme restera stérile. Les islan, déjà élus lors des fiançailles, se réunissent chez le fiancé pour choisir le cheik. Ils envoient à la fiancée une jarre, qu'ils décorent eux-mêmes.
Dans l'anti-Atlas. A Ait-Baha, le samedi, "sabt alahtanim", met en présence les deux familles et des invités au cours d'un repas copieux. Le soir, on prépare la pâte. Chaque tamzwarâ met le plat dans lequel on pétrit la farine sur sa tête et danse. C'est à ce prix-là qu'elle pourra plus tard prendre part à la coiffure de la mariée. Quand la pâte est prête, le fiancé se lève et jette une offrande dans le plat. Son exemple est suivi par d'autres.L'argent est recueilli par la mère de la fiancée. Les jeunes gens, réunis entre eux, concourent à raconter la meilleure blague.
Même des jeunes gens mariés sont admis à concourir. A un moment donné, le fiancé est entouré par deux islan. On lui attache le pied droit au pied gauche d'un ami et son pied gauche au pied droit d'un autre. Les deux islan dansent, tout en essayant de soulever le fiancé. A la fin de la danse, les jeunes gens s'enfuient et l’emmènent avec eux. Ses parents le rachètent avec une offrande de cinq pains de sucre.
Vallée du Dadès. Jeudi, "nhar aseb – le septieme jour ". la jeune fille, en présence des tamzwarât, est lavée et couverte d'un drap. On lui met un bracelet appelé az,ebg, porté seulement à cette occasion. Les femmes chantent et dansent durant toute la nuit. Dans la maison du fiancé, ses amis l'habillent d'un vêtement neuf. L'élection des islan donne lieu à une fête, qui se prolongera jusqu'au matin.
Vendredi matin, le jeune homme fait envoyer, par l'entremise des amies de la jeune fille, quelques cadeaux, principalement des habits, que la fiancée mettra le jour du mariage. Ensuite, accompagné de quelques islan, le fiancé quitte son village pour aller inviter la famille et des amis qui habitent dans d'autres centres. Il ne rentrera de sa tournée que le mardi. Les islan restés au village vont le vendredi après-midi chez la fiancée, pour assister à la cérémonie du henné et de L'azellumin.
Samedi, "sabt el henna les deux familles déjeunent ensemble. Le soir aura lieu la cérémonie du henné, en présence d'une grande assistance.
Vallée du Draa. Ici, les fêtes commencent le mercredi. L'après-midi, en présence de nombreux invités, le haham remet une bague à la fiancée, en la bénissant. Le soir, chez le fiancé, on élira l'uzara.
Vallée du Todra. Mercredi, "nhar azomg", la famille du fiancé remet à la jeune fille des paniers contenant du henné, des fruits secs, une pièce de tissu, un foulard et un peigne. Tout au long de la route les femmes chantent et dansent. L'isli (le fiancé) vient ensuite. C'est le père de la jeune fille qui lui met du henné et chante à cette occasion. Une tamzwarâ dépose sur la tête de la fiancée un miroir et du sel C'est L'azomg. Ensuite, la mère du fiancé ou sa soeur met du henné au fiancé, qui, à partir de ce soir, se fait accompagner toujours par deux amis, appelés sosbinin. Les invités offrent aux femmes de l'argent et des oeufs.
Samedi, "ssbt alhatan", les hommes des deux familles et des amis viennent prier dans la synagogue du fiancé. Après l'office, a lieu un repas en commun. L'après-midi, les femmes se rendent à la maison du fiancé et de la fiancée. Elles portent des cruches, qu'elles battent avec leurs souliers. La soirée et une grande partie de la nuit donnent lieu à des réjouissances. Les sosbinin soulèvent le marié et le font danser. Ils vont aussi chez la jeune fille, à qui ils font subir le même traitement.
lmeghrane. Jeudi est le "nhar azomg". Il est intéressant de signaler qu'ici le mot "azmomeg" est synonyme de "henné". On dit: on fait aux mariés sept jours d,azmomeg ou sept jours de henné. La cérémonie la plus importante aura lieu ce soir-là chez le fiancé.
On choisit cinq de ses amis qui formeront sa cour. Es doivent être de préférencecohen, ïevi ou mazwâr.Ce seront ses hkamim Ils le lavent et le revêtent d'un habit neuf. Les tamzwarât moulent le henné, chantant en l'honneur du marié: "Que le sel soit sur toi, ô fiancé! ".
Elles appliquent ensuite du henné au fiancé et aux cinqislan. Une tamzwarâ met du henné sur le côté gauche de la poitrine du fiancé, en lui collant sa main pleine de henné, de façon à obtenir l’empreinte de la main ("hamsa"). Elle lui enduit encore la tête, les mains et les pieds. On lui met en même temps du khol autour des yeux. Le lendemain, un levi ou un cohen lui appliquera du henné et sa mère du khol autour des yeux, opération qui se répétera tous les jours suivants jusqu'au mariage. Ses amis se font mettre du henné sur la tête. La mère leur distribue ensuite du barkuks.
Vendredi après-midi, la famille du jeune homme, accompagnée de nombreux invités, se rend chez la fiancée. Ils lui offrent des paniers pleins de henné et de sucre, portés par des tamzwarât. En route, on offre aux passants à boire et à manger, et les femmes poussent des zgarit. La famille de la jeune fille accueille le convoi à l'entrée de la maison, avec des chants et des danses. On leur sert dumhemmer et de la mahia.
Le marié apparaît juste pour assister à l'application du henné à la fiancée. IL lui est interdit de marcher et ce sont les islan qui le soulèvent sur leurs épaules. Ce sont eux aussi qui portent la fiancée et la déposent au milieu de la cour. Les tamzwarâtappliquent du henné sur toutes les parties du corps de la jeune fille. A ce moment, on procède à la grama. Ce sont les islan qui donnent les premiers, suivis par les autres invités. Les islan dénouent ensuite les tresses que les tamzwarât avaient faites la veille à la fiancée.
Samedi matin, les hommes se réunissent à l'office religieux, où le jeune homme est invité à lire un passage de la Tora. Onoffre à l'assistance de la mahia. Après l'office, les invités se rendent à la maison de la fiancée, où ils déjeunent. Si le père du jeune homme est généreux, il proposera au père de la jeune fille d'accueillir une part des invités chez lui.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג-סוף פרק המבוא
תכלית הספר ומבנהו.
זהו מכלול הקווים העיקריים המיוחדים ליהדות המגרב, המחייבים את החקירה בה כיחידה נפרדת. כיוון שמעטו מאוד עבודות המחקר שנעשו בתחום זה עד כה – ובמיוחד מצד חוקרים יהודים – אין פלא שכותבי תולדות ישראל בכללן מעדיפים לעבור בשתיקה או בקפיצה על " פינה נידחת , זו, ומחברי הערכים באינצקלופדיות יהודיות למיניהן, שאין להן אפשרות להשתמט מחובת פרסום הערכים, חוזרים על " מעשיות " שמצא מאיר פישר ז"ל בתרגומים קלוקלים של מחברים ערביים ופרסומן כעובדות בספרו " תולדות ישורון " שיצא בפראג בשנת1817, או בדומות להן של מחברים אחרים.
נוסעים מאירופה, והם מלומדים נוצריים, רופאים, קציני צבא צרפתיים ופקידים במינהל האזרחי וברשת החינוך ערים היו לחקר החברה היהודית, בעיקר במרוקו, אבל גם באלג'יריה ותוניסיה, וניסו על פי דרכם ויכולתם להתעמק בבעיותיה.
מצוי מספר ניכר של פרסומים בצורת ספרים ומאמרים העוסקים ביהדות זו. מחברים אלה נתנו, כמובן, דעתם על נושאים שיכולים היו לטפל בהם מצד הכשרתם כגון תיאורי המללאח בערים הגדולות, העדות הקטנות בהרי האטלאס ועמקי הדרום, עריכת סקרים דמוגראפיים, אתנולוגיים ואנתרופולוגיים.
ודאי שאין לבוא בטענה כי חסר למחקרים אלה הביסוס ההיסטורי תרבותי וידיעת עולמה של היהדות מבפנים. אלא שגם בזה ייחודה של יהדות המגרב, שהיא לבדה מבין כל הגלויות היהודיות זכתה לתשומת לבם הרצינית והכנה של חוקרים לא יהודיים.
המבנה של שני הכרכים מותאם להשתלשלויות ההיסטוריות ולחומר המקורות. הכרך הראשון עוסק בתקופה העתיקה ובימי הביניים ( לפי הגדרתם של ההיסטוריונים האירופיים ). דלות המקורות בשביל התקופה העתיקה אילצה לתאר בפרק אחד את קורות הימים ההם על כל תופעותיהם.
וכנגד זה החומר המצוי במקורות יהודיים ולא יהודיים בשבילך משך הזמן למן הכיבוש הערבי עד גזירות המייחדים ועד בכלל איפשר להציע את הדברים לפי נושאים בפרקים נפרדים.
הפרק האחרון בכרך הראשון עוסק בימי ההתאוששות, לאחר שבטלו ממלכת המייחדים וזירותיה. גבולו ראשית השלטון העותמאני וצמיחת שושלת הסעדים במרוקו. הכרך השני מוקדש לימי הביניים המאוחרים במזרח התיכון. שנמשכו כאן עד המאה התשע עשרה.
כנקודת מוצא משמש בירור בעיית הברברים המתייהדים, מאחר שרק מהמאות החמש עשרה – שש עשרה מתחילים המקורות לעסוק בכובד ראש בבעיה זו, אם כי ההשקפה של מוצאם של היהודים מהברברים היה פרי המאה התשע עשרה.
שאר הפרקים בכרך זה הן מונוגראפיות העוסקות בארבע הארצות הברבריות לפי הסדר הכרונולוגי של גמר משטרן החברתי, המבוסס על עקרונות ימי הביניים : אלג'יריה – 1830, תוניסיה – 1881, טריפוליטאניה – 1911, מרוקו – 1912.
בפרקים אלה תוארו גם קווי ההתפתחות עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אלא שדבר זה נעשה בעיקר לשלמות התמונה. בשלו הארצות שנסקרו ראשונה ניתן היה לתאר את החיים על כל תופעותיהם בחומר וברוח – לפעמים פחות בראשי פרקים.
לא כן בנוגע ליהדות מרוקו, שמבחינת מניין אוכלוסייה שקולה הייתה כנגד שלוש אחיותיה, ומבחינת בניינה ומשקלה, עושר המקורות על כל סוגיהם, השופעים חומר על כל שטחי החיים, ראויה וזכאית היא למונוגרפיה מקיפה ומעמיקה, שתמצה את כל החומר הזה.
רק בארץ זו יכול היה עובר אורח יהודי דובר עברית להידבר עם יהודי המקום בלשון העברית. ואולם מפאת הצורך לשמור על סימטריה מסוימת צומצם פ]רק זה לתופעות מדניות כלליות, שיד השליטים הייתה בהם.
החומר לתיאור החיים הפנימיים, הארגון, הנהגת הציבור, הרבצת תורה, חיי כלכלה, יחסים עם השכנים, וכן סקירה על גזירות ההפליה נאסף ובחלקו גם עובד מתוך בחינה רחבה, שתקיף את כל המגרב.
וכן נאסף חומר רב על גורלם של יהודי המגרב החל בתקומת המדינות העצמאיות באפריקה הצפונית, הן בתוכן והן במדינת ישראל, ארץ כינוסים, ובארצות פזוריהם שאליהן גלו. אבל חומר זה עובר את הגבולות שנאלץ המחבר לתחום לעצמו בספרו זה.
נמנעתי מלצרף למבוא הערות או מראי מקומות, שלא להרחיב את היריעה יותר מדי, מסחר מתוך הספרות המדעית העשירה ביותר, העוסקת בבעיות שנגעתי בהן במבוא, ושלא דנתי עליהן בגוף הספר, בא לפני רשימת הקיצורים הביבליוגראפיים. הוא סודר לפי הנושאים ויוכל לשמש מדריך ולמעוניין בבעיה מסוימת. לא נזכרו החיבורים המצויים ברשימת הקיצורים.
סוף פרק המבוא.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי יצחק צבע השני
מחכמי סאלי, חיבר חיבורים רבים והוא מצאצאיו של רבי אברהם סבע, כך כתב בספרו ״קרני ראמים״ – ״ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון והמופלא, המקובל האלוקי, כמה״ר אברהם צבע זלה״ה, בספרו הבהיר על התורה הנקרא צרור המור״.
חיבורי רבי יצק צבע השני :
א. ״אפיק הנחלים״.
ב. ״בית יצחק״ – חידושי ש״ס.
ג. ביאורים – על ספר הכוונות.
ד. ״בן ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ה. ״חסד ואמת״ – חידושי ש״ס.
ו. ״מקום בינה״ – פירוש על אוצרות חיים, עץ חיים ומבוא שערים – מכתבי האריז״ל.
ז. קונטריסדרושים – ( הוזכר ב " מעלות לשלמה " )
ח. ״קרני ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ט. ״שערי בינה״ – פירושים, הגהות וביאורים לכוונות התפילה.
י. " מנחת אליהו "
יא. " אם לבינה " ליקוטים על קבלת האר"יז"ל על סדר הא'-ב מהרמ"ז
רבי יששכר אצראף
מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, חמיו ורבו של רבי רפאל אלנקאוה.
רבי יששכר היה רבה של סאלי, ראש הישיבה וראב״ד.
כאשר עלה לירושלים, מינה את חתנו רבי רפאל במקומו. הרב יששכר שימש בירושלים כרב עדת המערבים.
בספר ״חכמי המערב״ לרב שלמה דיין הי״ו מסופר כי הרב משאש זצ״ל סיפר את אשר סיפר לו הרב רפאל:
ברבאט היה גוי שונא ישראל שהתפאר שלא ״נטמא״ מעולם במגע יהודי. יום אחד עבר ליד חצרו רבי יששכר והנה יצא לקראתו כלבו של הגוי, כלב מדברי גדול, הרב צעק לישועה, הגוי יצא מחדרו ואז הכלב תקף לפתע את הגוי וקרע את לחיו, בינתיים רצו אנשים לעזרת הרב והרגו את הכלב, הגוי מת מפצעיו.
רבינו יששכר רבה של סאלי ומנהיגה הרוחני העמיד תלמידים רבים.
כשרצה לעלות לארץ ישראל, לא הסכימה הקהילה. הוא הודיע שהוא נוסע לסטאט להשתטח על קבר אביו. כך עשה ומשם המשיך בסתר לארץ ישראל.
שימש בירושלים ראב״ד עדת המערבים בשנים התרמ״ו ־ התרנ״ב, בתפקיד זה החליף את רבי אלעזר הלוי בן טובו מרבאט – מחבר השו״ת ״פקודת אלעזר״.
קדם להם ״הצוף דבש״ – הרב דוד בן שמעון, גם הוא מרבאט.
אגב, דבר זה מלמד על תנועה גדולה של יהודים ממרוקו (רבים מהם מן הערים סאלי ורבאט) שעלו להתיישב בארץ ישראל וכן קבוצות תלמידים ורבנים בראשיהם, כדוגמת קבוצת אור החיים הקדוש, הרבה שנים לפני העליות ״הראשונות״.
רבי יששכר נולד בסאלי בשנת התקע״ז ונפטר בירושלים ב-כ״ו באב התרנ״ו ונטמן בהר הזיתים.
בספר ״נחלת אבות״ (ח״ב רס״ו) נכתב: ״בשנת התמ״ר עלה לירושלים, אהוב על כולם, אוהב שלום. ב-כ״ו באב התרנ״ב נתבקש לישיבה של מעלה״.
על מעכתו נכתב:
׳'נמס כל לב ורפו כל ידיים.
אל הלקח ארון ה' אחד מן הרמתייס.
הי חסיד ה' עניו יושב כין המשפתיים.
אכד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו.
כל העם מקצה יגידו תהילתו
צדיק כתמר.
גס ריחו לא נמר
משים עצמו כאין מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השתים של המבוא, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן. הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.
התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא. כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.
המנהג להשתטח על קברי הצדיקים הוא מנהג קדום ביהדות. המדרש על כלב בן יפונה הקשור לפסוק ״ויעלו בנגב ויבואו עד חברון״ (במדבר יג:כב), מציין שכלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות בחברון (ראה סוטה לד:ע״ב). ברם היהדות הנורמטיבית לא נטתה לפולחן הקדושים. לפי דעת רש״י (יבמות קכ״ב:ע״א), כבר בימי התלמוד היה מנהג לקבוע לימוד על קברי הצדיקים, בעיקר ביום השנה. ראה עוד: אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ד, עמי יא-לד: מרדכי הכהן, המקומות הקדושים בארץ־ישראל, משרד הדתות, ירושלים תשל״א.
המונחים לציון קדוש
מונחים שונים מציינים את הקדושים היהודים במרוקו, הן כתואר המלווה את שמם והן כביטוי כאשר מזכירים אותם. מונחים מסוימים מקובלים על כל יהודי מרוקו, ואחרים אופייניים לאזורים מסוימים.
המונה הנפוץ ביותר בפי יהודי מרוקו כאשר מזכירים את הקדושים הוא סדדיק, בעיקר בצורת הריבוי שלו סדדיקים ובמיוחד בצירוף סדדיקים אל עזאז, היינו הצדיקים היקרים, האהובים. בהזכירם ביטויים אלה מרימים היהודים יד למעלה ונושקים לה. ידועים ארבעה קדושים שהמונח צדיק הוא חלק משמם, זהותם אינה ידועה ושמם קשור למקום קבורתם: צדיק אזרו, צדיק עין נזאר, צדיק קלעה אל־מגונה וצדיקי עין דיאב. המונחים רבי ורב נפוצים מאוד בקרב יהודי מרוקו, בעיקר לפני שמו של הקדוש.
מונח כללי שגור מאוד הוא חכם. אומרים ״הולכים לחכם״ כשהכוונה היא לבקר קבר קדוש.
המונח מול, שהוראתו בערבית בעל, אדון, שליט, נפוץ כחלק משמם של קדושים רבים, וכן מוואלין, צורת הריבוי של מול. המונח מול ניתן בדרך כלל לקדוש שהוא ראשון בין הקדושים במקום בו קבורים הרבה קדושים, או שהוא נקרא על שם איזור מסוים והוראתו אז שליט של אותו איזור. קדושים רבים נושאים את המונח מול כחלק של שמם, ומעניין לציין שרוב רובם של שמות אלה קשורים לעצמים שבטבע, כגון מול תאורירת( בעל הגבעה), מול אז׳בל אל־כביר (בעל ההר הגדול), מול שזרא (בעל העץ), מול אל־כארמה (בעל התאנה) וכו, וחלקם לחפצים הקשורים לקדוש לפי המסורת, כדוגמת מול תפילין (בעל התפילין), ומול סנדוק אל־כדאר (בעל הארגז הירוק).
קדושים אחדים ידועים בשמם ובשם נוסף המתחיל במונח מול וביניהם: ר׳ שלמה בר־ברירו (מול אבסאר), ר׳ מוסא בן ישי (מול סור), ר׳ אברהם אזולאי (מול אימיתכּ), ר׳ יצחק ישראל הלוי (מול אל־בארז׳), ר׳ מכלוף בן־יוסף (מול אל־קאנטרה), ר׳ יעקב אשכנזי (מול אנמאי), ר׳ יהודה הלחמי (מול תאסקאסת). על ר׳ אליהו מקזבלנקה נאמר שהוא מול אל בלאד, היינו, בעל העיר. צורת הרבים מוואלין ידועה לגבי שתי קבוצות של קדושים — מוואלין אל־גומרא ומוואלין בו־ חלו — וכן כשם נוסף של שני קדושים בודדים — מוואלין דאד, הוא ר׳ אברהם אווריוור, ומוואלין תאסאבראנט, היא ר׳ יהודה ק־ישראל הלוי.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
תעאלי تعالي נטע אלקיים نطع الكيام
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השילייה.
השילייה.
את השילייה לוקחת המיילדת השנייה " הרפאדה ", מסתירה אותה בתוך קערה גדולה, מכסה אותה, יוצאת החוצה ושופכת אותה לתוך בור שופכין שבשכונה. במכנאס, זרם בקצה השכונה, נהר שזכה במשך כל השנה בכל מיני " מתנות " אפשריות, הלא היא " הסלוקייא " המוכרת לכל יוצאי העיר, ואשר לתוכה שפכו המיילדות את השיליות ;
אלה שייצרו מאחייא ( עראק ) בבית, שפכו גם הם לתוכה את הפסולת ; וביום ראש השנה, זכה נהר זה לתפילת " תשליך ".
יש לציין שבכמה מקומות, לפני שהיא זורקת את השילייה, מסירה המיילדת את הקרום העליון העוטף אותה ותולים אותו. לאחר שהוא מתייבש, שמים אותו מתחת למזרן, או לכר של הילד, כדי לשמור עליו ממזיקים.
תשלום למיילדת
עבור שירותן הטוב ומסירותן ללא גבול, קיבלו המיילדות את שכרן בצורת " ג'ראמה – ( דורון, שי ) כעין מתנה כספית מהמבקרות הרבות שבאו לברך את היולדת במשך שבוע הברית, וזות בנוסף לשכר שקיבלו מההורים. אם היה בן זכר, המיילדת קיבלה מתנה מיוחדת נוספת מהורי הילד.
קורה לפעמים ומצב המשפחה מאוד לחוץ המיילדת שבדרך כלל אישה חכמה וצדקנית, עורכת מגבית לטובת המשפחה, מסתובבת בין בתי העשירים, וגם משיגה עזרה מוועד הקהילה, מוסיפה לזאת ה-ג'ראמה שקיבלה ונותנת הכל למשפחה הענייה.
ההודייה של המיילדת
אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור ומחתלת את הרך הנולד נושאת עיניה למרום ופותחת בתפילה מיוחדת ומרגשת.
יא סידי לחנין ! פחאל די פכתי האד לולייא מן סער דלילדא לוואערא, וכ'רזתהא לדדאוו, האגדאך תפיכ אולאד ישראל כאמלין מן האד לגלות, ודזיבלנא למשיח די יפכנא וויעבבינא לרושלים. ופחאל די נדרת ן האד לאלייא, האגדאך תנדר מלולייאת כאמלין די מסדוד חזאמהום.
ומא תג'ם חתא אולייא, ותחל לחזאם די פלאנא בנת פלאנא, ותנדר מנהא, ומא תג'סבהאס, ומבארכ יסמיכ לעאלי עלא די פכת האד ארוח מן אוכ'רא, ותזכי האד לולייד די כ'לאך דאבא, באס יכון חכם פתורה לעזיזה, וויזי מבארכ מסעוד עלא מוואליה טעלא ישראל כאמלין, אמן
תרגום חופשי.
אדוני החנון, כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי לידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללא הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה. ופתח " חגורתן.
ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את מערה ואל תקטוף אותה בדמי חייה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת ( הכוונה לרך שיצא מרחם אמו ) ותזכה הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן.
המיילדת לוקחת אחר כך גרגיר סוכר, שמה בפיו של הרך הנולד וממלמלת ברכה קצרה ואיחולים : " תחלא תורה פי פממיכ, פחאל האד סככאר לחלו " – תמתק התורה בפיך כמו הסוכר המתוק הזה.
אחרי ההודייה, המיילדת מחזירה את הרך לאמו, ומאחלת להוריו ברכה מסורתית : " יזיכום מבארכ מסעוד ובלעמר טוויל " – יהיה לכם במזל טוב ובחיים ארוכים.
יש לזכור שכאשר הילד נולד מסורק ועם הרבה שיער, המיילדת עוד הוסיפה ברכות, שמחה מאוד ומבטיחה להורים שהבן הנולד יהיה בר מזל.
הערת המחבר.
יש לציין שהודייה זו מעין זו של המיילדת, אינה " תורה מסיני ", אלא הודייה שנמסרה מדור לדור, ממיילדת אחת לשנייה,וכל אחת סגננה את תפילתה לפי אוצר המלים שלה ולפי כושר הבעתה.
ההודייה נאמרת תמיד עליד המזוזה כאשר המיילדת אוחזת בשתי ידיה את הרך הנולד בצורה מיוחדת כאילו מקריבה אותו לעולה ומאימה אותו אל על.
מנהג של ההודייה קיים גם אצל המוסלמים. המיילדת מרימה גם היא את הרך הנולד ומודה לאל על שזכתה להביא מוסלמי חדש לעולם, שמה לו חתיכת סוכר בפה כדי שחייו יהיו לו מתוקים.
הכוס לכבוד אליהו
לאחר שהקאבלא – המיילדת – סיימה את תפקידה, היה מותר לה עתה לשבת ולהרים כוסית של מאחייא – עראק – לכבוד אליהו הנביא.
ליולדת הגישו צלחת גדולה של מרק חס ובו חצי עוף, ואלצו אותה לאכול הכל בו במקום. נהגו לתת ליולדת גם דבש וחמאה, כדי להקל עליה את הכאבים,
לעומת היהודים, הערבים נהגו לתת אוכל מיוחד, א-זמיתא, ליולדת.כמו כן אנפיסא – היולדת – נהגה לאכול את ארוחותיה הראשונות רק עם המיילדת, במשך שבעת הימים הראשונים.
אם הלידה הייתה בשעת הצהרים, לא נתנו למיילדת ללכת עד שסעדה את לבה עם בני המשפחה. ואם זה היה בערב, החזיקו אותה לאורחת ערב ולפעמים גם ללינת לילה. אם זה בן, השמחה רבה בבית, אם זו בת, המיילדת וכן כל הקרובים מאחלים מבארכא מסעודה – מבורכת ומאושרת – ומסתלקים מיד, וכך השאירו את היולדת עם אמה.
שיר עממי קצר מעיד על ההבדל העצום בין לידת זכר לנקבה :
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לו מנה יפה
אם תאמרי היא נקבה, סתום פה וגם שפה
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לך מה שתרצי
אם תאמרי היא נקבה, מעין מחט תצאי.
קטע הלידה מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 83 – 84
הלידה.
משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למיילדת. המיילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאימא לבתה, או מאישה לחברתה שרצתה ללמוד. המיילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה.
היגיינה וחיטוי לא ידועות להם. האישה לוחצת וצועקת והמיילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.
מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאישה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהוולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה.
פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הוולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המיילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילינה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.
אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת " מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :
מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.
אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה
מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי
אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.
בשיר עממי אחר, היולדת מוכנה להנחית מקל על ראש המיילדת כאשר נולדה בת :
קאבלא : לוכאן כאן סבי – מיילדת : אילו היה זה בן
מעטיכ זוז מלכ'ראס – שני נזמים אתן לך
חין קולתי לי טפלה – אך הנה בישרתני בבת
בלעממוד תאכל פוק אראס – מקל על ראשך ינחת
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הועד הכללי הספרדי ירושלים יד׳ חשון תרפ״ג
לכבוד מעלת הרב המופלא כמוהר״ר שמעון חיים עובדיה שליט״א בעי״ת צפרו
רב גדול ונכבד
אחדשו״ט באה״ר ובחיבה יתירה. הננו להודיע את מעכ״ת כי בין כסא לעשור נערכה תפלה ובקשת רחמים להצלחת המחזקים בקופת יחזקאל הנביא בעי״ת צפת וסדר התפלה היה כזה, שארבעים רבנים ובתוכם רבנים מאחינו המערבים קראו בספר יחזקאל אצל קבר רח״א (= רחל אמנו) ושמעון הצדיק ואח"כ ערכו תפלה ובקשת רחמים להצלחת כל המחזיקים בקופה זו בעי״ת צפרו, וברכנו בברכה מיוחדת את כבוד מעלתו בתור הגבאי הראשי. ואת כל הגבאים העוזרים על ידי כבודו. ואת הרב המופלא, ר׳ אבא אלבאז הדיין, הרב המופלא ר רפאל מאמאן וגבאי קופת רח״א זיע״א, הגבירים שלמה בן חמו, מאיר שמעון אלבאז. שלמה פוני, אהרן אזולאי, אלישע זיני, אבא אפרייאט. חבירי הקומיניטה. יעקב הרוש. אליהו אסודרי. ישועה כיסלאסי. ועמרם זייני. שבזכות המצוה הרבה והעזרה הגדולה שכ' עוזרים לאלפי נפשות רבנים עניים יתומים ואלמנות שבעיה״ק יתשת״ו. (חלק של המכתב נקרע ואבד וחבע״ד)
קהלת צפרו
שדר"י ירושלים
שנות ה' ת"ס – 1700 – ה'תשי"ב – 1952
רבי חיים אברהם ביטון
כוללות אשכנזים ירושלים תוב"ב
שנת ה׳ת״ס – 1700 – שליח מהעדה האשכנזית עזרה לבנין בית הכנסת
איגרת זו מיועדת לעיר צפרו להרב רבי דוד בן חמו, מהעדה האשכנזית בירושלים משנת הת״ס, לפני עליית קבוצת רבי יהודה החסיד ז״ל, בדבר שליחות השר״ר הספרדי לצפון-אפריקה, לגבות תרומות עזרה לבניין בית-הכנסת שהיה נקרא שול לייב בחצר ההקדש שקנתה לה העדה מהמוסלמים בעיר העתיקה (אולי במקום הנק׳ כיום חורבת רבי יהודה החסיד). כנראה היה בחצר זו בניין ישן שנתהווה ממנו בית-הכנסת, ובשנת התנ״ב התמוטט ונפל. ובאמצעות רב העדה ומנהיגה אז, החסיד רבי משה בהחסיד רבי יעקב הכהן ז״ל, שהגדיל לעשות עם העדה הזאת, שהוא עמד ולווה מהמוסלמים סכום הגון לצורך בניינה מחדש, והוא ואנשי העדה השתדלו בעזרת שתדלנים בחו״ל אצל השולטן התורכי (״על יד איש חמודות יוצא ובא בחצרות המלכים״) לקבלת רשיון הבנייה.
וגם נתנו הרבה שוחד לשרי הפלך והשופטים (הקאדים) בארץ ״לחתום פי שטן…״. ומשכנו עצמם בעד החובות שעלו לסכומים גדולים ונקבע זמן מוגבל לפירעונם. וכידוע אז בקרב המוסלמים הייתה תסיסה גדולה כלפי העדה האשכנזית בכלל (לפי שהיו משונים במלבושיהם עם פיאות מסולסלות), ובפרט על בניין בית-הכנסת, ולכן היו נזקקים להשתיקם מפעם לפעם במתת-יד, וסכום החוב עלה מיום ליום, ועל זה יצאו שד״רים לארצות אירופה __ רבי עובדיה בער ורבי נפתלי יפה __ עם המלצות בידם ממנהיג העדה רבי משה ז״ל. וגם הוא עצמו יצא בתקופה זו כרי להגביר תמיכת קהילות אירופה ביישוב האשכנזי, שהיה מונה מאות נפשות.
הבנייה של בית-הכנסת נסתיימה בשנת הת״ס, ובמידה יותר רחבה וגדולה על מה שהייתה, וזה היה ג״כ בעוכרם, והתסיסה בקרב הערבים הלכה והתרחבה מיום ליום, והתחילו לטעון עליהם בגלוי על הבנייה בכלל, שיותר מן המידה שהוסיפו זה היה בלי רשיון, והשיחה הייתה מהלכת שאם לא ישלמו החוב בזמנו יגרשום מן הארץ, או ישרפו בית-הכנסת, כאשר כן עשו בר״ח חשוון התפ״א(1720), שנשרף ע״י בעלי החוב
התרומות שהיו מגיעות מחו״ל לא הספיקו לסילוק החוב, והבור לא היה מתמלא מחולייתו, מכמה סיבות
א. העוני שהיה מנת חלקם, רוב המשפחות היו נזקקות לחלוקה הדלה מכספי התרומות שהיתה נמסרת להם משבוע לשבוע.
ב. השוחד והמתן למלשינים, שלא היה לזה שום הפסק.
ג. והיא העיקר, שהחותם באיגרת ראשון, אברהם בכ״ר נתן אשכנזי, הייתה ידו במעל, וכסף התרומות לא הגיע לתעודתו, ובכיסו היה נבלע, כאשר מבואר כל זה באיגרת מנהיגי העדה שנכתבה בשנת התע״ב (1712): ״הדרדר וקוץ בעיני העם הוא הלחי שעמד מאליו והוא פושע על ראשי עם קרש […] חרובי קרתא שהצילו עצמם בממונן של ישראל״. ועל זה נאלצו לשלוח שד״ר לצפון-אפריקה לבקש עזרה מהספרדים, ולכן בחרו בשד״ד ספרדי החכם חיים אברהם ביטון בן החכם השלם והדיין רבי יצחק זלה״ה. ובאיגרת ההמלצה שמסרו בידו מבליעים בנעימה הלחץ שהעיק עליהם לשלוח שד״ר למדינות הספרדים, דבר שלא היה נהוג כלל, וכך מציינים באיגרת השדרות: ״כי לכם ולנו לבנות בית אלקנו ואל אחד לכלנו ותורה אחת לנו. כאשר כן עשו אחינו ק״ק הספרדים היו לנו מעוז ומחסה בהונם ואונם ישלם ה׳ פעלם״.
Tehila le David.R.D.Hassine..LA VIE ECONOMIQUE
LA VIE ECONOMIQUE
Pendant le règne de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah, les juifs sont, dans l'ensemble, moins misérables à Meknès que dans les autres villes marocaines, grâce à l'activité économique croissante de la nouvelle capitale du pays. Cependant, la plupart vivent dans la pauvreté, une pauvreté aggravée par l'exploitation fiscale sans merci à laquelle ils sont soumis.
Le sultan Sidi Mohammed Ben 'Abdallah ayant ordonné à son fils Moulay Ali de lever de nouveaux impôts dans les communautés juives, Moulay Ali lui répondit que "les juifs sont si pauvres qu'ils ne sont même pas en état de supporter les impôts ordinaires, et je suis dans l'impossibilité d'en exiger de nouveaux."
Sauf le jour du Shabbat, les ruelles du mellah de Meknès débordent de l'activité fébrile d'une multitude d'artisans et de marchands qui s’empressent dans leurs échoppes minuscules. Au début du XXe siècle, Yossef Messas, observateur hors pair, a laissé une description haute en couleur de cette vie grouillante, sans doute peu différente de ce qu'elle était à l'époque de David Ben Hassine, et qui met en évidence l'autonomie presque complète de la vie juive dans l'ancien mellah:
La porte du mellah … à l'Ouest, ouvre sur une grande avenue bordée de boutiques, d'étables … et de maisons. Ici on vend de la viande, du poisson, et toutes sortes de légumes … Tout près se trouve une petite prison, où les rabbins enferment ceux qui transgressent les lois religieuses … Plus loin, six merciers et vendeurs d'épices, et, tout près, une ruelle nommée D'La'niyim (rue des Pauvres), car au bout de la rue vivent de nombreux indigents nourris matin et soir dans un grand local aménagé par la communauté … Quatre marchands de poisson et de fruits, près de la grande rue El Berja (dela Tour), ainsi nommée à cause de la haute tour qui s'y élève tout au fond, et qui servait jadis de tour de guet pour protéger le quartier … L'immeuble des bijoutiers, qui y habitaient jadis, … la maison d'Esther la folle, … puis une rangée de marchands de fruits et légumes, des bouchers, des libraires. Tout près, la rue El Ma'da (du Bain Rituel), … deux marchands de farine, la rue El Hakham (du Rabbin), et, en face, la ruelle El Kherrazin (des Savetiers) … La rue El Ghandour (du Héros) … Encore de nombreux marchands de farine et des bouchers, près de la rue Edekkakin (des Marchands de Farine)… La rue El Mé'ara (du Cimetière) et la rue El Mtarnar (des Silos à grain) … où se trouvent la maison de Rabbi Abraham Hassine, … le four, … la maison de Yéhouda le coiffeur … la maison de Rabbi David Boussidan … A gauche de l'avenue principale, à l'entrée du quartier, on trouve d'autres marchands d'épices et de fruits, puis un grand fondouq (un caravansérail) rempli d'écuries pour les chevaux, les mules et les ânes … Un autre grand fondouq … pour le grand et le menu bétail … Plus loin, la rue Esseqaya (de l'Abreuvoir), … la rue El 'Attarin (des Marchands d'épices), où se trouvent la maison de la lionne … la taverne … et une rangée de magasins où l'on vend des graines de tournesol grillées. Tout près, la rue El Gzzarin (des Bouchers), autrefois bordée de boucheries, mais les anciens l'appellent Rue de l'illustre poète David Ben Hassine. On y trouve … la maison de David Ben Hassine, la maison Esslouqiya, du nom du ruisseau qui coule dessous … et encore des marchands de farine … La rue Rabbi Shalom La'zimi … la rue El Bab El Msdouda (de l'Entrée Bloquée), ainsi nommée parce qu'elle ouvrait jadis sur le quartier arabe de Berrima, mais dont on a muré l'accès à cause des voleurs et autres malfaiteurs … La rue El Gerna (des Abattoirs) … La rue Ettob (des Bri- ques) et la ruelle Eddiyaq (Etroite), avec le bain public … la maison de 'Aïcha la sage-femme …
En tout 252 bâtiments, soit environ 1500 logements, 300 échoppes, entrepôts et étables, et six fours publics, pour la cuisson du pain et le maintien au chaud des mets traditionnels du Shabbat [Vadafina], Tout cela appartient uniquement aux juifs, qui sont les seuls à vivre dans ce quartier, à l'exclusion de tout étranger. L'ensemble est entouré de toutes parts de murailles hautes et épaisses … Selon le recensement de la communauté, préparé par un notaire à la demande des rabbins il y a trois ans [en 1906], le mellah abrite près de 5.000 âmes, hommes femmes et enfants.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
לידם ניצב בקבוק והם לוגמים ממנו מזמן לזמן. יהודים, ערב שבת היום. יש ללכת למקווה, לבית כהנסת….מובן שאן זאת התמונה כולה. ישנם בתי כנסת, ישנם מתפללים.
בערבים ובלילות מוארת העיר באור קלוש. פה ושם נשמעות התפוצצויות, ולכן מעטים המהלכים ברחובות. בעיר הצרפתית היו אז כבר מקלטי טלביזיה, ואנשי הצוותות נהגו לשבת במלונם ולצפות בהם. ערב אחד רציתי ללכת לקולנוע שנמצא במרחק עשרות מטרים ממלוני.
הזמנתי עובדת סוציאלית מאנשי הצוות להלוות אלי. בצאתנו שמענו התפוצצות חזקה, כנראה של חזיז. הדבר קרה שוב גם לפני דלת הקולנוע. לא ראינו את המתנכלים. הקולנוע היה ריק כמעט והיו בו רק צופים בודדים. יצאנו באמצע ההקרנה וחזרנו למולננו כשהתפוצצויות מלוות אותנו.
אני אוכל את ארוחותיי במלון או במסעדה הצרפתית הסמוכה. יום אחד רציתי לקנות לי תפוחים ונכנסתי לחנות ברחוב הסמוך. הערבי הצעיר שעבד שם התייחס אלי בבוז, זרק את העודף בפני על השולחן, ולא הואיל להשיב על ברכת השלום בצאתי. ודאי ראה בי צרפתי אויב.
פתחתי בביקורי במוסדות היהודים. תחילה בג'וינט, המוסד המממן את כל הפעולות הציבוריות של היהודים. סיפרתי למנהל, ד"ר היבנר, על מטרת ביקורי.
חזרתי בקיצור על התוכנית שהבאתי בפני המנהלים הראשיים בפאריס – הקדמת עלייתם של יהודים מן היישובים הקטנים והמבודדים, ריכוז אלה שלט יעברו את הסלקציה בערים הסמוכות, וכמובן – להגיש להם את העזרה הדרושה.
מר היבנר היה תמים דעים אתי בהערכת המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי במרוקו, והבטיח תמיכה מלאה בתוכניתי.
מרוקו היא ארץ ללא חינוך חובה, אבל כל ילד וילדה יהודיים יכלו לקבל חינוך יסודי אם הרשה זאת מצבם הכלכלי של הוריהם, ואם לא נזקקו ההורים שיעבדו ילדיהם לפרנסת המשפחה. הלינוך היהודי מסועף.
הרשת העיקרית והגדולה היא " אליאנס ". ביקרתי ברשת החינוך הדתי, בהנהלת " המזרחי ", התרשמתי לטובה. ישנם גם בתי ספר דתיים קיצוניים יותר אך לא עלה בידי לבקר בהם בגלל סירובם של המנהלים. היו גם בתי ספר במסגרת " תפארת ישראל " של אני חב"ד. גם בהם לא עלה בידי לבקר.
גם במוסד " אורט " לא ביקרתי אולם נפגשתי לשיחה עם המדריך הראשי בבית הספר. נערים לומדים נגרות, מסגרות וכו'…… התעניינתי בכושרם ובתפיסתם, כיוון שבארץ שררה דעה שילדי העדה המרוקנית אינם מסוגלים לקלוט חומר לימוד עיוני וגם מקצוע אינם תופסים……
המדריך, איש יהודי מפולין, שעבד גם בארץ מוצאו ב " אורט " ובאורח פלא התגלגל למרוקו, לא מצא בהם שום פסול וקבע שהילדים הנם ככל ילדי היהודים בעולם, והוא משוכנע שיצליחו במקצועם וירוויחו לפרנסתם.
אוז"ה – " חברה לשמירת בריאות היהודים ", שמקורה ברוסיה, התגלגלה על גלי ההיסטוריה היהודית למרוקו. בסוף מלחמת העולם הראשונה הגיעה קבוצת רופאים יהודים מרוסיה לצרפת. הם לא נקלטו שם במקצועם ובאו למרוקו.
הבולטת שביניהם הייתה ד"ר סופיה מויסייבנה רובלייבה. אישה נכה, צולעת, אך פעילה ובעלת מרץ בלתי נדלה. בנה נשא אישה יהודיה מרוקנית, ושלושתם שואפים לעלות לארץ. עקבתי אחריה גם בארץ. הייתה רופאת הילדים הראשונה בקריית שמונה והתגוררה בכפר סולד.
בביתה בקזה, הייתה מתאספת לעתים קרובות הקבוצה הזעירה של הרופאים מרוסיה. אנשים מזוקנים לרוב. פה ושם נשמעת השפה הרוסית. הוזמנתי לעתים קרובות לפגישותיהם שהיו מלוות ארוחת ערב בטעם המטבח הרוסי, מבושלת בידי עוזרת בית מרוקנית. רופאה זו התיידדה עם קבים מהשליחים השליחות מישראל שהיו אותו זמן בקזבלנקה, וסייעה בידם להיקלט במקום.
ד"ר סופיה מויסייבה עבדה בחברת " אוזה ". ביקרתי בבית הגדול בן ארבע הקומות ששימש כמרכז בריאות ליהודי קזבלנקה. הצצתי לחדרה של הרופאה וראיתי לראשונה בחיי איך מרפאים גזזת. היא החזיקה ילד קטן בידה השמאלית וביד ימין שרטטה בגיר לבן קווים על ראשו.
יום שלם סביקרתי בבית הזה, מלווה על ידי אנשי ההנהלה. שמעתי על תפוצתם של מקרי הגזזת, הגרענת והגרדת. ראשי היה סחרחר מההליכה בעשרות החדרים שבהם טיפלו בחולים. נעשתה שם עבודה עצומה.
בסיכום שיחותי עם הרופאים ובשיחות נוספות עם ד"ר סופיה מויסייבנה הגעתי למסקנה ברורה שכל המחלות הטיפוסיות הנ"ל מצויות לא רק בקרב יהודי מרוקו אלא בכל מקום בו מצויות הבריות בתנאי צפיפות גדולה, המקילה על ההידבקות.
ראיתי בעבר חולים רבים במחלות כאלה בסמטאות המפותלות והצפופות בוורשה היהודית. היה אפוא בידי נשק להזים את טענות אלה שהתנגדו לעליית יהודי מרוקו מטעמי בריאות. כל אלה יתרפאו במרוקו לפני עלותם לישראל, ובארץ יהיה עלינו לשמור על תנאי חיים יותר נוחים ובידוד מתאים.
היכרתי כמעט את כל השליחים מהארץ ששהו אז בקזבלנקה, לסוגיהם : שליחים לעלייה, לנוער, מורים, גננות ועוד. הדתיים עסקו גם בעבודה תרבותית בין בוגרים, בעיקר בשטח לימוד הדת. היו שם אנשים ממפלגות שונות. כולם התייחסו אלי בהגינות למרות הבדלי הדעות המפלגתיים.
ואני הלא השתייכתי לאגף השמאלי בתנועה הציונית – אחדות העבודה. לתנועות הנוער היו מועדונים משלהם ושליחים מהארץ עסקו בהדרכת הנוער בקבוצות וגם בהכשרת מדריכים מקומיים להדרכה בעתיד. פעם קיימנו פגישה לכל השליחים.
סיפרנו, אנו הישראלים שמקרוב באו, על הנעשה בארץ, על ענייני העלייה ועל תוכנית העבודה הציונית בצפון אפריקה. באותה פגישה נטל חלק גם חבר הכנסת ואחר כך שר בממשלת ישראל – מ. חזני ז"ל.
ביקרתי גם בגני הילדים בהדרכת גננת ישראלית. עם כולם קשרתי יחסי חברות טובים, והם עזרו לי להכיר וללמוד דברים רבים שבדרך אחרת לא הייתי מגיע אליהם.
מדי פעם בפעם היינו יוצאים עם שליחי הנוער, בעיקר, לבלות ערב בבית קפה. מטעמי ביטחון לא יכולנו להתרכז ליד שולחן אחד. הייתי עובר משולחן לשלוחן ומשוחח עם קבוצה זאת או אחרת.
יום אחד נפגשנו במסגרת מצומצמת יותר והוצע לי לראות משהו מרוקני טיפוסי. נכנסנו למסעדונת ובה שולחנות מעטים, קהל לקוחות קטן ומחירים זולים. בחוץ עמד מתקן לגריל, דלי מים ואיש אחד היה מעלה נתחי בשר מאיזה מקום ומניח אותם לתליה על גבי הרשת.
זול מאוד ונוח. אם נתאווית לצלי בשר היית יוצא מבית הקפה, קונה נתח בשר צלוי ומביאו לשולחנך. הכל נעשה כמובן בידיים. ידעתי שהדבר נוגד את כל כללי ההיגיינה, אבל נהגתי כמו הצעירים.
הייתי נפגש עם אנשים מחוגים שונים, יום אחד הלכתי לבקר בביתה של משפחה ששתי בנותיה כבר עלו לארץ. אחת מהן, בקיבוץ המאוחד, הכרתי מקרוב והיא ביקשה ממני לפרוס בשלום משפחתה. הוזמנתי אליהם ל " סחינה של יום שבת ".
המשפחה גדולה – סבתא, הורים בגיל העמידה, ילדים בגילים שונים ועוד איזו אישה בשנות השלושים, רווקה, לבושה בהידור רב ובתכשיטים. השולחן היה ערוך כיד המלך. לסחינה המרוקאית קדמו מנות מרובות, מיני בשר – צלוי, מטוגן, קצוץ ; מיני תבלינים, ירקות טריים בשפע, ונוסף לאלה – תבנית עצומה של ביצים רשות ומטוגנות ברוטב רותח.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי
ב' כרכים
הוצאת המוסד הרב קוקו
הדפסה שלישית תשס"ב
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.
זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.
מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?
ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.
שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.
השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.
בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.
וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
احضي راسك ليفوزوا بيك القومان يافلان.
חדי ראסך לאייפוייזו ביך אלקאומאן יאפולאן