עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

הפוליטיזציה הציונית שפקדה את קזבלנקה עם ייסודן של פועלי ציון והפועל המזרחי הייתה כרוכה למעשה במתיחות בין מפלגתית, שלכאורה לא הייתה צריכה להיווצר ; שכן בחירת נציגיה של הפדרציה הציונית הייתה צריכה להתבצע על בסיס ציוני כללי תוך השתחררות מזיקה מפלגתית.

ולא כך היה : כבר בוועידה האזורית הראשונה, ביוני 1946, התפתח עימות חריף בין חברי הפועל המזרחי לבין חברי פועלי ציון, על רקע תוצאות בחירת נציגי הארגון הציוני המרכזי לקונגרס הציוני הכ"ב שהתקיים בשוויץ בסוף אותה שנה.

על פי כמות השקלים שנאספו במרוקו הקצתה הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ארבעה מקומות ייצוג למרוקו. בוועידה האזורית האמורה נבחרו שניים נייטרליים, השלישי רוויזיוניסט, והרביעי – מוריס טימסית – איש הפועל המזרחי.

בחירתו של טימסית, ואי בחירתו של שלמה כגן – ראש פועלי ציון, קוממו את חברי פועלי ציון. פול קאלאמרו הביא את דבר הפולמוס בפני בית הדין של הארגון. אלפונסו צבע ומוריס טימסית דחו את טענותיהם של פועלי ציון, שלפיהן פעלו מתוך אינטרס מפלגתי, והצהירו כי לא ייצגו את הפועל המזרחי בארגון הציוני.

הם האשימו את כגן וחבריו בפוליטיזציה של התנועה הציונית במרוקו ובשיבוש הארגון הציוני המרכזי. בית הדין גינה את שתי המפלגות, אך לא ביטל את מועמדותו של טימסית, בייצגו את תנועת המזרחי בקונגרס הכ"ב.

בשנת 1953 זכתה מפא"י לניצחון מוחץ בבחירות למוסדות הפדרציה והנהגתה, והפועל המזרחי נחל תבוסה ; מקומו הייצוגי היה לאחר מפא"י והציונים הכלליים. במסגרת הפדרציה פחתה פעילות אנשי תנועת הפועל המזרחי, למעט אלפונסו צבע שהוסיף לפעול במרץ בענייני הפדרציה השונים, ובד בבד שמר על האינטרסים של תנועתו בפדרציה.

באוגוסט 1955 ייצג אלפונסו צבע את הפדרציה הציונית בארץ, אל מול הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא הצביע על דחיפות עלייתם של מאה אלף יהודים ממרוקו. לדבריו, יהדות מרוקו מפנה את עיניה בערגה ותקווה אל עבר ישראל.ממנה הכל מצפים לישועה.

אולם, יש לבטא שתי מלים נוראות בפשטותן : עשו מהר ! יש אמנם להביא בחשבון את קשיי הקליטה בארץ וין לזלזל בהם, וודאי מצמצמים הם את ממדי העלייה ; אין אנו מבקשים " מרבד קסמים " בין ישראל למרוקו, כעליית יהודי מתימן בין השנים 1950 – 1951, אבל אנו מעריכים שתפקידנו לדרוש עליית חמשת אלפים יהודים לחודש…..

פרק ב' – הנפשות הפועלות.

תוך הקלה על חוקי המיון המגבילים את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחשוכות מרפא…אתם רשאים ודאי לצפות שהעלייה ממרוקו תהא הדרגתית ותתפרס על פני מספר שנים. אבל, בזה אתם דוחים את החשש שעלייה זו תיפסק.

הוא נענה בשלילה ונאמר לו כי לעת עתה יועלו רק עשרת אלפים יהודים. זו הפעם הראשונה שנקלע לתוך המערבולת הפוליטית הישראלית. הוצע לו על ידי מפלגת " חרות " לקיים הפגנה כנגד החלטה זו, אלא שתמימותו הפוליטית, כדבריו, מנעה ממנו לפעול באפיק זה.

הערתה אישית שלי – וזה היה הדבר בעוכרם של כל מנהיגי יהדות מרוקו שעלו ארצה. זה נוגד מכל וכל את הדעה הקדומה על המרוקאי, וסבור אני, שכניעתה ותמימותה של ככל העדה, היו הגורם הראשי, לאי התקדמות העדה ובניה. אודות נושא זה אפשר לכתוב ספרים רבים, אך לא ארחיב על כך, כי זה אינו הנושא הנידון בספר זה. סוף הערתי האישית – אלי פילו

מכל מקום, אירוע זה עתיד להיות אירוע מעצב באשר להשקפתו על הבעיה החברתית עדתית בישראל. להבנתו, הדימוי השלילי שדבק ביהדות מרוקו בראשית שנות מדינת ישראל נבע מעלייתם החפוזה והבלתי מתוכננת של יהודי מרוקו ומהדומיננטיות של מפא"י שהתעלמה מאופיה המסורתי של עלייה זו.

מעמדם של אנשי הפועל המזרחי – דניאל לוי, אלפונסו צבע ומוריס טימסית – בארגון הציוני המרכזי במרוקו היה איתן, גם אם הפחיתו במשך הזמן את פעילותם במוסדות הארגון וזאת משום התמקדותם הגוברת בפעילות פנימית בתוככי הציבור המקומי הקרוב אליהם.

פעילות זו עיקרה היה חינוך הנוער הדתי והדאגה להעברתו והכשרתו בח"ד בצרפת, ואחר כל להעלאתו ארצה בדרכי העפלה. מאידך גיסא, הם החשיבו פחות ופחות את הפעילות במסגרת הנהגת הארגון, שלא התמסרה די הצורך לתחומים אלה.

אלפונסו צבע עלה עם משפחתו לארץ עם עצמאותה של מרוקו. מאז פעילותו הציבורית רבת הפנים : בענייני עלייה וקליטה, בחינוך גבוה באוניברסיטת בר אילן, בענייני חברה ורווחה, ובהקמת בית הכנסת " עליית שבטים ", המהווה אבן שואבת לקהילה גדולה, תוססת ומגוונת.