מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.

חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.

כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.

אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.

בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי  שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.

כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.

בחארה של תוניס.

פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.

היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.

במעון יום שבו מתכנסים כארבע  – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.

הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.

לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום. 

ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.

עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.

לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.

בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.

נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.