כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

סמוכים לעד – פרשת הסמיכה

כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.

בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.

גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.

בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.

מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.

לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.

מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מטרות חידוש הסמיכה

מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.

מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.

רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.

אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.

מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.

המצטרפים והמתנגדים

לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.

אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.

המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.

התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.

אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.

בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.