דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:
פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!
לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.
זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.
לדמותה של יהדות הרי האטלס
יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.
בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.
בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).
החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).
מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.
האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).
אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.
דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.
מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).
בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.
הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.
במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.