ארכיון יומי: 9 בינואר 2013


מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

האישה נתפסת כמקדמת שליחות לאומית, ומי שאמורה ליצור דור חדש ומתקדם כאם מחנכת בעלת השכלה מערבית. בתי הספר האלה לא הכשירו את התלמידות להשתלב בפעילות ציבורית קהילתית, אף הם סיפקו פרנסה חדשה לנשים והטיפו לשוויון זכויות לנשים. החינוך שהוענק לנשים שיפר את מעמדן, אם כי השינוי התרחש בהדרגה.

מידע מאלף מצוי בספר " נשים יהודיות במרוקו ", המספר אודות תוקפנות ואלימות כלפי נערות ונשים יהודיות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המחבר פרסם שישים תעודות אודות פגיעה והתעללות בנשים יהודיות, אונס נערות וחילול כבודן, והלקאת נשים.

הוא מייחד מקום לסיפור על הכאתה של יהודיה חפה מפשע בטנג'יר, ודן בניסיונות לכפות את האסלאם על נשים יהודיות, על שבייתן של יהודיות ופדיונן ואף מביא מידע על מקרים של רצח נשים יהודיות.

מקרים אלה טופלו על ידי שגרירי בריטניה במרוקו, והתיעוד מוסיף מידע חשוב על מצבם הפוליטי והמשפטי המעורער של יהודי מרוקו, ועל אלימות והתאכזרות מצד השלטונות והחברה המוסלמית כלפיהם.

אכן " נשות חיל " הרבות בספריו של פרופסור בשן, חריגות בחברה היהודית ובחברה הסובבת , אך חריגתן בדרך כלל נתפסת כמקור של עוצמה נשית, ועל פי רוב אף החברה הגברית העריכה נשים – אלו. 

ספריו של בשן ישמשו מעתה מקור בלתי נדלה לידיעות על הנשים היהודיות במרוקו, והם ישמשו נקודת מוצא להעמקת יתר ולהרחבה לכל מי שיעסוק בעתיד בנושא נכבד זה.

בימים אלה ראה אור ספר נוסף של פרופסור אליעזר בשן : הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הספר מתאר את חיי המשפחה של היודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה כולל ג'רבה ולוב מן המאה ה-15 עד ימינו. זו כוללת את ספרות ההלכה לגווניה, התקנות והמנהגים, הדרוש והשירה. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות והמנהגים.

בשמונה עשרה פרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים הקשורים לחיי משפחה וביניהם : מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידה בן אות בת בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון.

 הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת לידה או אחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים במשפחה, הנקה, ברית מילה וזבד הבת, בר מצווה ובת מצווה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה. בנספח מופיעים שמות של מאה וארבעה חכמים שדבריהם מצוטטים, עם שנות חייהם ומקומות מגוריהם.

ספרים בשלבי הוצאה לאור.

" משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו על פי תעודות חדשות 1845 – 1885 ספר זה נמצא בשלבי עריכה, והוא מבוסס על מאה ועשרים ושלוש תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי ושבע תעודות שטרם פורסמו. ( הספר בינתיים יצא לאור – הערה אישית שלי – אלי פילו )

תעודות אלו מעידות על הפעילות של מה מונטיפיורי, בשם יהודי בריטניה, למען אחיו במרוקו. עד עתה הייתה ידועה רק שליחותו של מונטיפיורי למרוקו בשנת 1864. בחיבור זה מתברר שמונטיפיורי ויהודי בריטניה פעלו למען יהודי מרוקו החל משנת 1845.

בימים אלה עמל פרופסור אליעזר בשן על ספר נוסף : " פגיעות בחיי הדת והתאסלמות כפויה במרוקו במאה ה-19, שנוסף למקורות עבריים ולועזיים מבוסס על 38 תעודות בין השנים 1829 – 1908 שטרם פורסמו, שתמציתו מסר בהרצאה בכנס הבינלאומי " הגשר בין יהדות לאסלאם.

דומה שבטיפולו האינטנסיבי ביהדות מרוקו, רצה פרופסור אליעזר בשן להשלים את מפעלו של רבו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, אשר חיבורו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " על שני כרכיו, אינו מכסה כראוי את המאות האחרונות לגבי יהדות מרוקו, משום שעדיין לא היו מחקרים זמינים המבוססים על תיעוד, ומשום כך הסתפק פרופסור הירשברג בסיכום דברי הכרוניקות היהודיות של תקופות שלמות. 

מראכש העיר-חביב אבגי

ג'אמע אלפנא.

מסופר כי ברגעיו האחרונים, שלח להביא מאה משרי העיר על מנת לכלא בהם את חמתו ולהביא אותם "לג'אמע אלפנא " לגיא ההריגה, והם נהרגו בפקודתו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות לאחור. וכמו כן כתב אגרות למושלים מטעמו בפאס במענאס ומוגדור, לעשות כן לכל שרי העיר וגדוליה, לעל מי שנחשד בהתנגדות לשלטונו.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

אולם לפני שהאגרות הגיעו ליעדן, אליזיד נפח את נשמתו. ועד מהרה הגיעה השמועה לפאס ומכנאס, ושם המליכו את אחיו מולאי סלימאן, זה היה סוף מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לאבדם. פסוק מוכר מהעבר, גם סופו של הרשע.

כותבי הזיכרונות של התקופה, מציינים את המאורעות שעברו על היהודים במרוקו בארבעים שנות הבלבול. אלפי יהודים מתו בכל ערי המערב, מהרעב שהחל משנת תקל"ט ונמשך עד לשנת תקמ"ב 1779 – 1782, והרבה מהם המרות את דתם למצוא אוכל לנפשם. נוסיף לזה מקרה ההרג והרצח וביזה בכל יום ויום.

והמעשה כך היה. בפאס המליכו את אחיו מולאי סלימאן, אשר החזיר ליהודים זכויותיהם, ולא היסס להרוס מבגד מפואר שנבנה מכספי הגזל של היהודים. וכותבי הזיכרונות יאמרו את אשר בנה אחיזיד העריץ, הרס מולאי סלימאן. דבר המוכיח שהשנאה של אליזיד ליהודים, הייתה שנאה אישית. הוא היה היחידי בין מלכי מרוקו ששם לו למטרה חיסול הקהילה היהודית. גם חצר המלוכה היו מתנגדים לה, דבק שתרם העיכוב כוונותיו בחלקיה השונים של מרוקו.

בין תקווה לאכזבה

במחזוריות כמעט קבועה, בה השנים הרזות בולעות את השמנות לפני שאלה התחילו. בארץ הזאת אין חשיבות לתאריכים בספרות ובאותיות, המאורעות מצוינים בסמיכות לאישים או מאורעות רבי רושם. כגון : שנת מלחמות המלכים, או שנת מצביא פלוני, או שנת מורד אלמוני. ההיסטוריה נזכרת בעטיין של המאורעות שקרו בזמנם.

יצוין כי ממחצית המאה הי"ח ואילך, הידיעות על מה שנעשה בעיר, הוא קלוש ותלוש מהמציאות. בשנות המגיפה, לכל מדיפה חדשה ימצא שם, ובשנות השפע המעטים, יספרו על אותם השנים הרעים ההם, בתקווה שהם לא יחזרו.

אולם שנות הטובה היו מעטות יחסית, ועד שלא יספיקו ללקק את פצעיהם שטרם הגלידו, נחתה עליהם צרה חדשה. תמו חלפו שניית 1790 – 1792, של שלטון הרשע של אליאזיד המזיד, בה שתו הכוס תרעלה. ואף על פי כן רוחם של היהודים לא נשברה, ויצירתם הרוחנית שברה את מחסומי ההסגר שכפו עליה. ובין מלכות זו לחברת, תמיד ימצא מרווח לפרוץ ולגדול.

מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.

בצדק זה יחשב לחסיד, לעומת מעשה הרשע של קודמו. ממשלו זכה לכבוד וערכה מצד היהודים. הוא החזיר את הסדר על כנו. והשיב על מה שיכל להשיב ליהודים ממה שנגזל מהם בכסף וברכוש. ומעל לכל השיב להם את כבודם שנרמס בתקופת שלטון הרשע של אליזיד. הקל עליהם את עול המס, ואפילו התיר ליהודים שהתאסלמו לשוב לדתם בגלוי ללא כל חשש.

המסגד שנבנה מכספי הגזל.

המלך סלימאן החזיר אתץ הזכויות שvhu בימי אביו ליהודים, ובנה מחדש את אשר הרס אחיו, למרות שהוא היה מוסלמי אדןק. יהודי פאס קבלו את המללאח בחזרה, אחרי שהופקע מידם בימי שלטונו של אליזיד.

אך אליה וקוץ בה, נאמניו של אליזיד בנו שם מסגד מפואר, והיהודים ביקשו להרוס אותו, בנימוק שהוא הנבנה על אדמה פרטית של היהודים מכספי הגזל והעושק. וגם מהמסים הכבדים שלקחו מהם עבור ייצור המחייא, משקה האסור לשתיה למוסלמים.

בטענות האלה, הצליחו להביא לעזרתם כחיזוק פסק מכהן דת מכובד המאשר דבריהם. המלך שוכנע מצדקת בקשתם, ובהסתמך על פסק " הפקיה " נתן אישור להריסת המסגד, ופקד עליהם שאבניו ועציו ישמשו לבית מרחץ.

זה היה מסגד גדול, מפואר ומשוכלל בגובהו ויופיו.מצופה שיש ירוק ואדום מכל צדדיו. כותבי הזיכרונות מוסיפים לספר, כשהיו הורסים את המסגד, שכניהם המוסלמים חרקו שן ולא יכלו לעשות מאומה, כי נפל פחד המלך עליהם.

בזמנו אליזיד בנה מגדל אל מול בית הקברות היהודי, משם היה צופה על האלמנות שהיו באות להתייפח בבכי על קברות יקיריהן. וגם את זה יהודי פאס קבלו רישיון מהמלך להרוס. מולאי סלימאן החזיר זכויותיהם האזרחיים להתלבש כאות נפשם, ובכל צבע שירצו. הוא גם פתר אותם ממס גולגולת לתקופה מסוימת.

עם כל יחסו הטוב ליהודים, הרי קודם כל היה מוסלמי אדוק, כזה גם הוא לא הסתלק מכוונות קודמיו להביא את היהודים לוותר על דתם מרצון. וכל מקום קדוש למוסלמים ששם גרו יהודים ציווה להרחיקם משם.

פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.

 

יהודי פאס 1873 – 1900 – אליעזר בשן

המשפחה ומעמד האישה.

בין הנושאים שתוארו על ידי התיירים האירופים בשנים אלה היה היחס כלפי האישה היהודייה, מעמדה בהשוואה למוסלמית, וחיי המשפחה. הגרמני גרהרד רוהלפס 1831 – 1896, שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 כותב שהמוסלמים מכריחים נשים יהודיות להיכנס להרמון.

אוסקר לנץ שביקר בפאס בשנים 1879 – 1880 כותב כי בביקורו בבתי המוסלמים היה עליו לחכות בשער הבית עד שבעל הבית מחביא את נשותיו בחדר מרוחק לבל ייראו על ידי הזר. לעומת המוסלמית המכסה פניה ברעלה, היהודייה מכסה רק את ראשה במטפחת.

בשנים הבאות מתוארות נשים יהודיות בפאס כשהן רעולות. להערכת הגברת פריאר PERRIER, שביקרה במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, למרות שהיהודייה אינה מבודדת מהחברה כפי שמצוי בחברה המוסלמית, אבל אפילו אצל משפחות אמידות לא דואגים לחנכה, והיא מרוכזת במשק הבית בלבד.

לעומת הופעתם העלובה והרזה של הדברים היהודים, הבנות והנשים היהודיות בפאס מצטיינות בחן וביופי והן בריאות בשר. בשבתות ובחגים לבושות בשמלות נאות רקומות העוברות מהאם לבתה, ועונדות תכשיטים.

נישואי בוסר. מעמדה הירוד של האישה היהודייה בפאס מתאפיין לדעת שלמה בן עוליל בכך שהבעל רשאי לגרשה בקלות, וכי בנות נישאות בגילים בין 5 ל-6, בגיל 15 נישאות בשנית, אישה בגיל 18 כבר זקנה.

קיימת ביגמיה ומספר יהודים נכבדים נשאו שתי נשים. אין זה מקרה שהמחנך הנ"ל שרצה לחנך את הדור הצעיר בפאס ברוח הקידמה, ציין תופעות אלה שבאמצעות החינוך המודרני יש סיכוי לתקנן.

הוא לא דייק שהרי בגילים בין 5 ל-6 היו מקדשים את הבנות בדרך כלל נישאו רק בגילים מאוחרים בין 12 ל-14. הנחה זו חוזרת גם אצל אירופים שכתבו על חיי המשפחה. גם הגירושין אינם מתבצעים בקלות כפי שהדבר נעשה אצל המוסלמים.

גם אחרים חוזרים על נתון זה. לפי ידיעה שפורסמה בג'ואיש כרוניקל בשנת 1871 ביקר הכתב אצל משפחה יהודית אמידה בפאס, בה ראה ארבע בנות נשואות שגילן יחד היה 40 שנה. אחת בגיל 11 עם תינוק ביד.

האיטלקי דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב על ילדה בת תשע וחצי הנשואה כבר שנה, ובעלה היה בן 10 כשנישאה. אמרו לו שרובם נישאים בגיל 10, מיעוטם בגיל 7 – 8, וממשיכים לגור אצל ההורים המטפלים בהם כבילדים.

נדיר שבת תתחתן מעל גיל 12 כשהיא נחשבת מבוגרת כבר. פיליפ דורהם טרוטר קצין בצבא הבריטי שליווה בשנת 1880 את שגריר בריטניה דרומונד האי לחצר הסולטאן בפאס, כותב על כלה יהודיה בת 9. המיסיונר גינזבורג ציין שבנות יהודיות בפאס נישאות בגילים בין 8 ל-10. 

נישואי בוסר

הרופא המיסיונר רוברט קאֶר שביקר בפאס בשנת 1889 כותב שנישואי הבוסר הם הקללה הרובצת על יהודי פאס. ההורים משיאים ילדיהם בגילים בין 8 ל-10. הוא פגש בעל בן 14 ואשתו בת 12. הבעל הצעיר ממשיך לימודיו בבית הספר.

האנגלי הנרי קוֹלויִל היה נוכח בחתונת נערה בת 9  עם נער בן 14. לדבריו, אמרו לו שההורים מעוניינים בנישואין מוקדמים כדי למנוע יחסי מין פרועים. נוסף לכך נישואין אלה רק פורמליים וייכנסו לתוקף רק לאחר כמה שנים.

אין הדבר מדויק שהרי עם כניסתה לחופה, הנישואין מקבלים תוקף, אלא אם כן הכוונה על בעיות שהתעוררו כתוצאה מהעובדה שהנערה נישאה כשהיא עדיין קטנה. בין הסיבות לנישואין המוקדמים נוסף לנוהג הסביבתי היה

א. הרצון להבטיח את קיומה הכלכלי בעתיד.

ב. החשש שתיחטף על ידי מוסלם, או יאלצוה להיכנס להארם, כי הבת והאישה היהודייה נחשבו בעיניהם נאות.

 ג. אם תתייתם, יש סכנה שהשלטונות יאסלמוה.

תופעה אחרת שהבת הקטנה נישאה לאדם זקן ממנה בעשרות שנים. גברים בגילים מתקדמים היו נושאים נערות לאחר שהאישה הראשונה נפטרה או הפסיקה ללדת, והגבר רצה ילדים נוספים. המקורות מתקופה זו מספרים על נערב בת 7 – 8 שנישאה לגבר בן 30 – 40, בת 8 לגבר בן 40, בת 8 נישאה לגבר בגיל 20 – 30. הוריה השיאוה לזקן כאשר הבת עברה את הגיל הרגיל לנישואין, או כאשר הזקן היה איש אמיד או תלמיד חכם ומשפחת הכלה ראתה זאת בתור כבוד להשיא לו את בתם.

ואמנם נישואי הבוסר נחשבו כרעה חולה, וכל ישראל חברים לחמה נגד התופעה גם באמצעות פנייה לחכמים, ובתקווה שהחינוך ישנה את התופעה. לפי ידיעה מתרמ"ה – 1885, ביקש שגריר צרפת בעת ביקורו בבית הספר מהרבנים למנוע מילדיהם שנישאו בגיל הילדות.

בשנת 1897 פנה יוסף בן סמחון סגן מנהל בית הספר לבנים בפאס לרבי שלמה אבן דנאן בנדון. הרב טען שמעורבותם של רבני צרפת וארץ ישראל עשויים להשפיע על חכמי פאס בכיוון הרצוי, אבל הוא עצמו השיא את בנו עם בת פחות מגיל 10.

הגברת בן שימול, מנהלת בית הספר לבנות בפאס הסבירה את הסיבה לנישואי הבוסר בכך שההורים רוצים להיפטר מבתם מוקדם ככל האפשר, כי הבת היא " קללה " למשפחה. וראייה להנחה זו, כי כשנולד בן הכל פורצים בתשואות גיל, ואילו לידת בת כרוכה בקריאות אבל.

בנות קטנות בעיקר ממשפחות עשירות היו עוזבות את הכיתה כדי להינשא כי הן היו מבוקשות יותר. אבל לשמחתה היו כמה הורים שסירבו להצעות הנישואין של בנותיהן, על מנת לאפשר להן ללמוד. בשנת 1903 פנתה כל ישראל חברים לרב רפאל אבן צור בנדון כדי שיעזור במאבק למנוע את התופעה שתוצאותיה שליליות לגבי הצאצאים של אם בת 12 ואב בן 14.

התברר שהרבנים שבעצמם השיאו את בניהם ובנותיהם בגיל רך, לא התנגדו למסורת רבת השנים של נישואי בוסר. החינוך של כל ישראל חברים לא פתר את הבעיה כליל. אם כי חל שיפור מה, והתופעה נמשכה עוד במאה העשרים וממדיה צומצמו. רק בשנת 1950 הוחלט על ידי מועצת רבני מרוקו שהגיל המינימלי לנישואי בת יהיה 15.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר