רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בע"ה
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ציון קבר הצדיק
מנהג ישראל קדום להקים מצבה על קברי הנפטרים ובפרט על קברי הצדיקים, וזה מה שנקרא ״ציוך שמציינים את הקבר של המת משום היכר. מצוה זו פסק אותה הרמב״ם בהלכות אבילות (פרק ד׳ הלכה ד׳): ומציינים את כל בית הקברות ובונים על הקבר. והטעם אומר הרב יפה תואר, שזה עושה נחת רוח למת, שיהיה רישומו ניכר על שם ״זכר צדיק לברכה״ להזכיר תמיד אותו לברכה ושידעו דורותיו אחריו מקום מנוחתו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא, או לבקש מחילה ממנו וכדומה.
*המשנה אמרה שמותר לציין קברים בחול המועד משום היכר להודיע שיש שם טומאה, ע״י שמסיידים את הקברות בסיד לבן לרמוז על העצמות הטמונים שם שהם לבנים כסיד, כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם שהם כמובן הכהנים ובני משפחותיהם.
שואל שם בגמרא רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה מנין? עונה הגמרא מהפסוק ביחזקאל תלמוד לומר, וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכתב הריטב״א כי היה נראה לחכמים שדבר מעין זה שהוא צורך הבריות ותקון העולם לא יתכן שלא יהא לו לפחות רמז בתורה.
אם כן, אנו רואים שיש שני טעמים להקמת מצבה.
א.משום שזה גורם נחת רוח למת ע״י שמזכירין אותו לברכה ומתפללים עליו בניו אחריו.
ב. לשם היכר מפני טומאת עצמותיו של המת.
אך שני הטעמים אינם שייכים במיתת הצדיק.
הטעם הראשון כדי להזכיר את הנפטר לברכה. הצדיק אינו צריך לזה. יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם. כמו שפסק הרמב״ם שם האומר: והצדיקים אינן בונים להם נפש על קבורתם, שדבריהם הם זכרונם"
אם משום אזהרה מפני טומאת המת. בצדיקים לא שייך טומאה. כמו שמובא במשנה, מסכת סוטה (דף מט, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות. דהיינו שהצדיק טהור ופרוש ומובדל מדברים הגורמים לטומאה.
כך מובא גם בזוהר הקדוש פרשת בראשית(קסח.):
רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על ידי יצר הרע שהוא מלאך המות, משום שנאחז בעץ החיים ; שהיא התורה ולא מרפה ממנה, משום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.
אם כן, שני הטעמים הנז׳ לא שייכים גם כן בצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.
א. כי לא השאיר אחריו משפחה אשר תתפלל על קברו, רק בנו רבי חיים אשר היה ערירי וחולה אנוש כפי שיסופר אחר כך, כ״כ אינם צריכים תפילה לעילוי נשמתם כמו שאמר הרמב״ם שם וכן מובא בירושלמי מסכת שקלים (פרק ב׳ הלכה ה׳) תני: רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם.
ב. אזהרה מפני טומאת המת. לא שייכת בצדיק הקדוש דנן כמו שאמרנו שהצדיקים אין גופם טמא לאחר מיתתם.
לפי האמור לעיל, יהיה לנו קשה. הרי רחל אמנו עליה השלום היא צדקת ולמה בנה יעקב מצבה על קברה
כדכתיב: ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה. היא מצבת קברת רחל עד היום? תשובה לזה אנו מוצאים ברבינו
רש״י ע״ה על הפסוק האומר יעקב ליוסף בנו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.
אומר רש״י כאשר יעקב אבינו אמר ליוסף ואקברה שם, התכוון לומר לו: אני יודע שיש לך תרעומת עלי שלא הולכתי אותה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, קברתי אותה רק בדרך, אבל אומר לו דע לך שעל פי הדיבור של הקב״ה קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וכו׳
והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה׳.
בזה יתבאר היטב, מה שהציב יעקב ״מצבה״ על קבר רחל אמנו כל זה רק לטובת עם ישראל שישתטחו על קברה. כך גם מבואר במדרש רבה(פרשה פי. יא) מה ראה אבינו יעקב לקבור רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים.
למרות זאת, יש צדיקים אשר מרוב ענוותנותם אינם רוצים בבנין במצבה על קבורתם, בפרט צדיקים כמו רבי עמרם בן דיוואן אשר בעודו בחיים היה מחולל נסים ומרפא חולים בברכותיו לקב״ה אשר אינם חוזרים ריקם, חשש שמא אחרי מותו, האנשים התמימים יעבדוהו כמין אליל ח״ו ובפרט כאשר יראו מצבה ובניין מפואר על קבורתו תתחזק יותר האמונה בו וישכחו את העיקר שהוא סך הכל פונה להקב״ה ומבקש ממנו בתור צדיק את בקשותיו למען המשתטחים על קברו.
לכן הצדיק ציוה לחברה קדישא שיציינו את קברו רק באבנים פשוטים להיכר המקום בלבד.