זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.

מוצאם מארץ ישראל.

אך בין אם המנהג קשור אמנם בתופעה זו באמונה המשיחית בכלל, הרי קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנוהגים דווקא בט' באב, שהרי ביום זה נולד המשיח.

מנהג הקשור בצפיה למשיח של יהודי ממרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק, שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. בתיאור על יהודי ארץ זו, הוא מספר על מנהג הקיים לפי דבריו אצל היהודים.

כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח הקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח המקווה. כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. יתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאזניו.

רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא ערבב את הדברים, בין כך ובין כך הגיעה אליו ידיעה על תודעה משיחית של יהודי מרוקו. – הערת המחבר – שאלתי מספר חכמים הבקיאים במנהגיהם של יהודי מרוקו, ולדבריהם אין כל זכר למנהג זה. גם מפי רבי דוד עובדיה מר שאול זיו, ד"ר שאטל ושלום בר אשר, לא ידעו הם על קיום מנהג זה.

היו תיאולוגים ומסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא 'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה הי"ט. הוא ניזון מסיפוריו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה.

ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן. לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, יכנסו כל בני מאנוש תחת כנפי האסלאם, והכל ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב לכסף.

הדבר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים. לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנם.

פרטים אלה באשר חמות המשיח והשלבים עד נצחון האסלאם מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי ( משיח המוסלמים ) את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מהיהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות נקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צוואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחתר בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטאנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציב אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות. 

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני האדם עלי אדמות, סיפר לנו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתא (             עיר חוף מערבית לטריפולי ) בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואמנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שחרדו בעכו"ם, ולא כדי שנישאו אותם העמים "

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : משה לא דיבר על נושא זה, הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב עם עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה על העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת ( היא תופשת מקום חשוב אצל השיעים ), הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה, מה הייתה העמדה השלטת בין יהודי המגרב לגבי יעודו של המשיח, האם זו שייצג אותם החכם ממצראתא או הגישה שנכנה אותה " נקמנית "?. נראה כי האחרונה היא הדומינאנטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטאניאה.