מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

 

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקומשה בר-אשר

משה בר־אשר

האוניברסיטה העברית בירושלים

נפש

לבני משפחתי

דודיי יצחק דוד ויעקב בן־הרוש ודודותיי עזיזה כלפון ועישה דרעי ודודי מסעוד עטיה וילדיו, חנה ואברהם ופריחא ויחיא ומשה מנוחת כולם כבוד

משיחותיי עם כולם למדתי הרבה על להגי קצר אשוק

דברי רקע

בעיסוקי רב השנים בחקר מסורות הלשון של יהודי המגרב בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט ובבירור של פרקים אחרים בתרבותם היה היבט מתסכל בעובדה שמעטות הנה התעודות שנכתבו בקהילות צפון מחוז תאפילאלת, וראש לכולן קהילת קצר אשוק Ksar Es Souk  שבאזור מטגרא,

            מעט אחרי עלותו של חסן השני למלוכה בשנת 1961, הוא הסב את שם העיירה וקראה אראשידייה על שם מולאי אראשיד, המייסד האמתי של שושלת המלוכה העלאווית, המושלת במרוקו מאז 1666.

            כך נהגו הצרפתים לכתוב את שם המקום. ככל הנראה המקום נתכנה בשם זה על שם השוק הגדול שהיה סמוך לו ושירת את כל כפרי האזור.

 הנמצאת כמאה קילומטרים מצפון למלאח העתיק של תאפילאלת (זה היה סמוך לעיירה Rissaniאזכיר שתי דוגמות מהתעודות המועטות מקצר אשוק שראיתי: (א) בנסיעתי הראשונה למרוקו בחודש אייר של שנת תשמ׳׳ד (1984), שלושים ושלוש שנה אחרי שעזבתי אותה כילד בתמוז תשי״א (יולי 1951), ביקרתי בבית העלמין הישן של קצר אשוק. בית העלמין הזה נמצא סמוך לכפרים " קצירת איית מוחא או-עלי וקצר אלחראטן – הנקרא היום זרו. שניהם מצויים כשישה קילומטרים צפונה לעיירה החדשה " אראשידייה.

 בחלקה סמוכה למתחם הקבורה של הצדיק המקומי, רבי יחייא לחלו, ראיתי כמה אבני מצבות ועליהן חרוטות כתובות מלפני מאות בשנים. באחת מהן מצוי הנוסח הזה: ״נפטר ר׳ מכלוף ן׳ [=בן] יעקוב שנת תט"ל – 1679 (ב) לפני שנים ראיתי חיבור קצר בהלכה, המסכם את הלכות ״אורח חיים״ לרבי יוסף קארו, שהעתיק (וגם חיבר?) רבי אלעזר עטיה בקצר אשוק בראשית המאה התשע־עשרה. ברור היה לי שמדובר בחכם ממשפחת הרבנים עטיה, שגם במאה העשרים היו בה כמה תלמידי חכמים. באמצע המאה העשרים כאשר הקהילה הייתה עוד קהילה גדולה בלטו במשפחה זו רבי אברהם עטיה (המכונה לחזאן הנו) ורבי יחיא בן משה עטיה המכונה יחיא משה). ראוי לציין שהשם אלעזר היה שם פרטי שנהג (רק?) במשפחה הזאת עד הדור האחרון.

על פי מסורת שהילכה במקום, הוא הגיע כשד״ר מארץ ישראל באמצע המאה השמונה־עשרה, חלה ונפטר במלאח קצר אשוק ונקבר בתוך מערה קטנה בבית העלמין המקומי הישן (מעט דברים עליו מצויים בספרו של רבי יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף סב ע׳׳א וע״ב). בשנת 1983 יזמה יאקות שיטרית לבית עבו(מאחרוני היהודים במקום) בנייה של קבר על פתח המערה שבה נקבר רבי יחייא לחלו ושל קברותיהם של שני הצדיקים הקבורים בסמוך לו – מול סדרא / Mul S-Sedra (=בעל הסירה הקוצנית), ומול תרייא / Mul T-Triya (=בעל המנורה). היא אף דאגה להקמת חומה מסביב למתחם קבורתם של שלושת הצדיקים הללו.

יש להחזיק טובה מרובה לרבי משה עמאר, שהביא ארצה את האבן הזאת משנת תט״ל (1679). אציין כי הגעתי אל המצבות על פי הדרכה מדויקת שנתן לי אדוני אבי תמ״ך לפני צאתי לביקור ההוא. הוא סיפר לי שראה את המצבות סמוך לבואו לקצר אשוק בחורף של שנת תר״ץ (1930), בסיור שערך בבית העלמין ההוא עם רבי יעקב אלעסרי – המכונה באבא יגו חזאן – בנו של רבי יהודה, שחיבוריו עומדים במרכז העיון הזה. רבי יעקב הביא את אבא אל הקברות העתיקים, ושניהם קראו את הכתוב על גבי המצבות. כשקראתי את הכתובות הללו בשנת תשמ״ד לא הופתעתי להיווכח שהנוסח שאבא ראה בשנת תר״ץ נשאר חרות בזיכרונו חמישים וארבע שנה בלא שנעלם ממנו פרט אחד, לפי שידעתי שזכרן מופלג היה.

הראה לי את כתב היד ר׳ אליהו מרציאנו, איש ירושלים, שהוא בקי וידען בענייני יהדות המגרב. ברשותו מצויים כתבי יד אחדים מארצות צפון אפריקה.

בדור האחרון לשבת היהודים בעיירה המשפחה כונתה איית חאקי יהודה (=בני [או משפחת] יצחק בן יהודה) על שם אחד מאבותיהם של שני החכמים המוזכרים כאן בהמשך איית –  ayt (=בנים, בני) היא מילה ברברית! זו צורת הרבים של או/ U(=בן), ששימשה בפי יהודים גם במשמעות ׳משפחה׳ וגם במשמעות מורחבת יותר: ׳בית אב׳ או ׳שבט׳ (הוראה זו רווחה בכינויים של שבטי ברברים, כגון השבט איית מרגאד, הנודע לשמצה כמי שהחריב את המלאח הישן של קצר אשוק בט׳ בטבת תרס״ח).

העיירה החדשה נבנתה בידי הצרפתים ברבע הראשון של המאה העשרים. ב־1950 ישבו בה כאלף וחמש־מאות יהודים, שהגיעו אליה ברבע השני של המאה העשרים מכפרי האזור (במיוחד מהכפרים הסמוכים למלאח החרב של קצר אשוק – קצירת איית מוחא או־עלי ומוסקלאל) ומכפרים אחרים במחוז תאפילאלת. והיו בה גם מעט יהודים מערי הצפון: מכנאס, פאס וצפרו.

  1. ברור אפוא שגילוים של חיבורים נוספים שנתחברו בידי חכם מקומי בן קצר אשוק שימח אותי מאוד. המחבר הוא החכם רבי יהודה אלעסרי, שהיה רבה של הקהילה עשרות בשנים עד פטירתו בשנת תרס״ה (1905)." מדובר בכתב יד שבו הועתקו שני חיבורים שלו – ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. בשניהם מצויים דרושים על פסוקים מפרשות השבוע ומספרי מקרא אחרים ועל מקצת קטעי תפילה. רוב הטקסטים הכלולים בהם כתובים עברית ומיעוטם ערבית יהודית כתובה כמקובל באותיות עבריות בכתב קורסיבי מקומי. אין ספק שמדובר בנתון חשוב מאוד: הימצאותם של טקסטים בערבית יהודית שנכתבו בקצר אשוק לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.

קרוב לוודאי שרבי יהודה כתב את החיבורים הנזכרים בעשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה, בהיותו במלוא כוחו. כתב היד שבידינו הועתק בידי בן אחיו, רבי אברהם בן משה אלעסרי, בשנת תרע״ו(1916) מכתב יד שקיבל מרבי אליהו בן עקיבא. כתב היד מצוי כיום באוסף כתבי היד העבריים מצפון אפריקה, בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות־הברית, וסימנו בקטלוג הזמני הוא 1825.0004 .48]. העיון הזה בא להציג הצגה ראשונה את כתב היד,לעמוד על מקצת מתכניו ולאפיין בקצרה את לשונם של הטקסטים הכלולים בו, תוך מתן משקל מיוחד לאלה שנכתבו בערבית.

בדור של הוריי ידועים לי אלעזר בן משה בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן משה הנּו), צעיר אחיו של רבי יחיא הנזכר בפנים, ובן דודו אחי אביו, אלעזר בן יעקב בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן עקו הנו). שניהם עלו ארצה בשנות החמישים של המאה העשרים וחיו בה שנים הרבה. מפי סבי – אבי אמי – האהוב, שמעון עטיה, המכונה בושתא, שמעתי הרבה על רבי יהודה אלעסרי. הוא סיפר שרבי יהודה היה מנהיג אהוב על בני קהילתו. גם ראשי הכפרים המוסלמיים הסמוכים – ערבים וברברים – נהגו בו כבוד רב ובאו לעתים קרובות להיוועץ בו ולקבל את ברכתו, לפני שעמדו לעשות עסקות מסחריות או לצאת לדרכים ארוכות ומלאות סכנות (לפני בוא הצרפתים למרוקו כל דרכיה היו בחזקת סכנה, לפי שרבו בה שודדי הדרכים [הללו נקראו בערבית ״לקטטאעה״]). לפי עדותו של סבי שהכיר היטב את רבי יהודה – שהיה מסדר הקידושין שלו עם מרת סבתי שמחה לבית עבו תמ״ך – ולפי עדותם של אנשים נוספים מבני משפחתו של רבי יהודה, נפטר רבי יהודה אלעסרי בערך בשנה השבעים לימי חייו, כלומר הוא נולד לכל המוקדם בשנת תקצ״ה (1835).

בטקסט הכלול ב־§7 להלן מוזכר ר״מ יתאח, בברכת החיים. והוא נפטר לפני שנת 1875. וב־§8 מוזכר ר״י אביחצירא בלא ברכת החיים (כגון נר״ו = נטריה רחמנא ופרקיה) או ברכת המתים. מותרים אנו להניח שרבי יהודה כתב את חיבוריו לפני שנת תר״ם (1880) – מועד פטירתו של הר״י אביחצירא, ואף לפני שנת תרל״ה (1875) בעוד הרב יתאח בחיים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר