ארכיון יומי: 7 בפברואר 2013


יחסם של חכמי מרוקו לאמונות

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשןקמע לראש חודש ניסן

קמע.

הקמע נזכר במשנה ( שבת פרק ו ) ובהלכה ( שו"ע ) היה זה אמצעי מבוקש לריפוי ולגירוש עין הרע. לאישיותו של הכותב היה משקל באמונה שהקמע עוזר. החיד"א, בהיותו בשליחות בתוניס המליץ על הקמעות שרבי שמואל פאסי היה מחלק .

אגרל אולוף מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר בשנות ה-90 של המאה ה-18 כתב שרופא יהודי לקח על עצמו לרפא מאורית על ידי קמעות. כשלא הצליח לרפא הכהו בעלה של החולה ודרש כספו בחזרה.

קניעות כתרופוה לאשה חולה שחלתה במחלת הנפילה, נזכרת על ידי רבי יעקב בירדוגו ממכנאס 1783 -1843.

גם קמיעות היו קוברים כמו ספרים בלויים, כך שמע רבי יוסף בן יצחק וואליד מאביו.

המזוזה בתור קמיע.

הרמב"ם התנגד לכך שהמזוזה תשמש בתור קמע, בהלכות תפילין פרק ה, כותב :

" מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהו בחוץ. אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק בעולם הבא.

שאלו הטפשים לא די להם שביטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היה הקמע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המנהג בהבלי העולם.

היו שהאמינו שהמזוזה שומרת על הבית מפני מזיקים, ביניהם רבי משה מרציאנו 1917 – 1996, שכתב כי מטרת המזוזה לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רע חס ושלום.

האמונה המיסטית בכוחה של המזוזה היה כה חזק שהיו יהודים שקבעו מזוזה במכונית שלהם. בתשובה רבי יוסף לאוראן הוא התנגד למנהג זה.

" שאלה על איזה אנשים הקובעים מזוזות בעגלות ( אוטומובילים ) מאם יש בזה משום איסור. תשובה. הדבר פשוט לדעתי שיש בזה איסור גדול מאחר שהעגלות אין בהן שום צד חיוב מזוזה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, והם קובעים אותה בהם רק לשם שמירה כמו קמע, אשר מפניו אסרו רז"ל לכתוב במזוזה חוכמות ושמות שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמע לשמירה ולדעת הרמב"ם הווי בכלל שאין לו חלק לעולם הבא, שעושים מצוות ה' קמע להנאת עצמן.. וכל שכן אלו שאומרים בפה מלא שעיקר כוונתם היא רק לשמירה כמו קמע… ועוד ראיתי בזה שערורייה שבבתיהם אין להם מזוזה ובעגלות קובעים מזוזה וכבר דיברתי על זה במקהלות והרבה שמעו וביטלו וקבעו בבתיהם.

רבי דוד הכהן סקלי בן המאה ה-20, שכיהן בערים דבדו ואוראן, כתב על יהודי ששירת בצבא צרפת, שמצאו מזוזה בתור קמע בחיקו לאחר שנהרג, כנרה לשם הגנתו. 

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף : גיהאד ושנאת היהודים

אנשי רוח והיסטוריונים של התרבות באירופה הבינו זה מכבר שמה שג׳ורג׳ מוסה כינה ״המהפכה הפשיסטית״ היה צירוף של אי־נחת מהמודרנה, היקסמות ממלחמה ומאלימות, יסודות המאפיינים תנועות המונים ולהט מהפכני – עם מצע גזעני וריאקציוני. כשניתחתי את ״המודרניזם הריאקציוני״ בספרי הנושא שם זה הפניתי את המבט לשילוב שהיה במשטר הנאצי בין ההיקסמות מהטכנולוגיה המודרנית ובין דחייתם של ערכים ומוסדות ליברליים. הטסת אווירונים אל תוך מרכז הסחר העולמי והפנטגון, מתוך רצון ללחום ב״ברית הציונית־צלבנית״ ולהגיע לגן העדן, היא מעשה של מודרניזם ריאקציוני מהמעלה הראשונה. למרות זאת, אולי משום שמקור המתקפה היה מחוץ לאירופה ומבצעיה הגיעו מאותם חלקים של העולם שהמערב חנן אותם בהילת הקורבן, יש סירוב להכיר בקשרים ובנקודות הדמיון שבין הלכי הנפש הפשיסטיים מן העבר לאלה של האיסלאם הרדיקלי. ואולי, ממש כמו בשנות השלושים והארבעים, עצם האבסורד שבאנטישמיות הוא שמקשה על העולם הנאור, המשכיל, החילוני בעיקרו, להאמין שיש מי שמאמין בהבלים כאלו.

קונצל מצביע על האירוניה שבעובדה שמתקפת 11 בספטמבר לא ערערה את האנטישמיות, אלא דווקא תרמה לחלחולה. 11 בספטמבר, הוא כותב, היה ל״אות אנטישמי״. זאת ועוד: במזרח התיכון ובאירופה גברה האיבה כלפי ישראל והיהודים דווקא עם התגברות התקפות הטרור נגד אזרחים ישראלים. גילויים חד־משמעיים של שנאת יהודים מצדם של איסלאמיסטים לא עוררו את מידת הזעם המוסרי שהיו מעוררים גילויים דומים מצד ניאו־נאצים אירופים, או צורות גלויות אחרות של שנאה על רקע דתי או גזעני. מבקריה של ישראל מכריזים השכם והערב שהתנגדותם למדיניותה של ישראל או לציונות עצמה אינה ביטוי של אנטישמיות. אם כך הוא, מדוע רבים כל כך מהם הסלימו את ביקורתם כלפי ישראל כאשר התרבו הפיגועים נגד אזרחיה? ספרו של קונצל גם מעלה במשתמע את השאלה אם שנאת היהודים זוכה עתה למעין התקבלות ומכובדות שאבדו לה במחצית המאה שלאחר השואה.

בפני ההיסטוריונים של הרעיונות ושל התרבות עומדת עתה משימה חשובה, שאינה תמיד נעימה: ״להביט בלי רתיעה״, כפי שקונצל מציע, על רעיונות מעוררי סלידה. מסורת חשיבה מסוימת, המציגה עצמה כריאליסטית, מבכרת להאמין שלהשקפות אבסורדיות או בלתי רציונליות אין השפעה של ממש על המציאות, ושמדינאים המשמיעים רעיונות כאלו אינם מאמינים באמת למה שהם אומרים. אולם חוקרי תולדותיה של אירופה במאה העשרים יודעים אל נכון כי כמה מנהיגים קנאים האמינו לפנטזיות הפרועות ביותר שלהם, ואף פעלו על פיהן.

מחקרו של קונצל מעניק לנו סיבות טובות לאמץ את מבטו נטול הרתיעה ולהיווכח כי ״הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו״. עבודה רבה עוד נותרה לחוקרים במיפוי ההשתלשלויות, קווי הדמיון ותווי השוני בין הפשיזם והנאציזם האירופיים ובין הופעתו והתפתחותו של האיסלאמיזם במזרח התיכון. ראוי ש׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ יגרה את ההיסטוריונים חוקרי הנאציזם והשפעותיו המאוחרות להרחיב את טווח מבטם ההשוואתי בזמן ובמרחב, ואת חוקרי האיסלאם והמזרח התיכון – לצלול לעומקו של פרק זה בתולדות ההשפעה האירופית על מושא מחקרם, ולהבין מדוע התפתח האיסלאם הרדיקלי דווקא במקומות ובזמנים שהתפתח בהם. קונצל מציב בפנינו, לצד האתגרים האקדמיים והאינטלקטואליים הללו, גם אתגר מוסרי. הוא מבקש להזכיר לכל מי ששואף למגר את האיום שהטרור האיסלאמי מציב על התרבות האנושית, כי ״מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם״. המחקר המשובח שלפנינו מרים תרומה חשובה למשימה זו.

סוף ההקדמה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר