הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם אלף שדיים

האמת שאני מעדיף את יום חמישי. החמוקים שמתגלים אז בין האדים הם עגלגלים וריחניים יותר. העכוז של בת האופה הוא ממש תפוח. השדיים של בת מוכר היין זה תפוח בתוך אגס ועליו דובדבן שחור. כל פירות העונה בפרי אחד. החזה של התלמידה החדשה של אמא כמו שקד פורח.

ביום ששי בחמאם עם אבא? מה יש לי לראות שם, שאני לא רואה בבית הכנסת?

מה יש לראות אצל מוכר הצבעים, או מוכר הגלידה, או מוכר הגרעינים? כל מה שיש להם יש לי. החמאם ביום חמישי בלילה הוא גן עדן מסתתר בערפל, מלא פירות סודיים ויצורים לא ידועים. המון שדיים גדולים, שדיים קטנים, ירכיים, מותניים, אישה אחת גדולה עם אלף שדיים!

הקירות העבים נוטפים מים, הרצפה חלקלקה, קולות מים זורמים וצחוק של נערות ובין קרעי הערפל מבצבצים חלקי גוף, אותם אני משתדל לחבר לשלם. הנה אני מצליח לחבר את חלקיה של אשת הרב, גדולת החזה והחלציים, ועכשיו גם את הישבן והרגליים של גרסיה הרזה, אשתו של השמש, הנה אלה הם חמוקי הבת התמירה וארוכת הרגליים של הגביר טובאלי, ואלה חלקיה של המשרתת הערביה השחומה והצחקנית שרוחצת לה את הגב.

הנה שדי השוקולד של השכנה חנה אלעלייל שהתארסה השבוע עם הדוד מתתיה, ואלה של בת הפחמי שנראים כמו כדים מצוירים מוארזאזאת, שפיהם תמיד צבוע שחור. הנה רגלי האילה של עזיזה אסולין צבועות חינה בדוגמה של נעל רקומה, וגם כפות הידיים שלה צבועות בחינה כמו כפפות עם חורים. הנה השיער של זכורה, הג׳ינג׳ית היחידה בעיר. אלף נמשים זרועים על גופה, והיא רוחצת את הסבתא הקטנה שלה, שכבר כל הצבעים אבדו לה. אצל זכורה אני יכול לראות אפילו את נקודת החן השחורה ליד הפטמה הימנית וגם לשמוע איך הגוף העסיסי שלה מאיים להתיז דבש וחלב על כל העיר.

לפעמים אני אוהב לערבב ולחבר שדיים של יהודיה לפנים של ערביה ופנים של צעירה לגוף של זקנה. או שד אחד קטן ואחד גדול בגוף אחד. הנה עכשיו אני רואה מולי את האישה עם שלושה שדיים ושתי לשונות. ודמות אחרת עם רעמת שיער על הגב, היא אישה עד המותניים, ומהמותניים למטה היא סוסה. וההיא ליד המקווה – חצייה העליון אישה והתחתון גבר. וזאת מתחת למנורה חצי אישה, חצי אל. כל המללאח זה חצי אישה חצי אל. חצי חמאם, חצי בית כנסת. גם בסמטאות, כשהן לבושות אני רואה את כל העושר מתחת לשמלות. ואני מתפלא, איך הן כל כך רציניות, כאילו שוכחות לגמרי מה שיש להן מתחת לבגדים.

אני הילד של כולן. בן שלוש או ארבע, כולן מלטפות ומנשקות. הנה עכשיו החברה של אמי מסבנת אותי, היד הרכה והמתוקה שלה מחליקה על עורי, והאצבעות מתגנבות לכל מיני מקומות שלא ידעתי שיש לי. מדגדג לי ואני צוחק, ממש מתפקע מצחוק. מביט אל תוך העיניים הכחולות שלה ומתפוצץ מצחוק והיא גם. אחר כך היא שוטפת אותי במים חמים, ואני לא רואה כלום, מנסה להחזיק בגופה ומתחלק, פוקח עיין, מגיע לה עד הירכיים, מנסה לתפוש באיזה זיז ושוב נופל. ביד החמה שלי אני מסבן לה את הגב, יד שתועה ונעלמת בכל מיני מקומות מחבוא מוזרים וחמים שלה, ואני רואה את הדובדבנים הגדלים בחזה פורחים מול העיניים שלי. אני רוצה לקטוף, אבל הם גבוהים מדי בשבילי.

מפעם לפעם החמאם נעשה לי יותר מסתורי והנשים יותר מקסימות, הפירות שלהן פחות מובנים ויותר מפליאים. בגיל חמש ושש, אני לא כל כך רואה את הפנים, רק את הישבנים והירכיים. עכשיו בגיל שש-שבע הפסקתי להסתכל להן ישירות בעיניים, האברים שלי מתקשים, המבטים קצת מבוישים, החברות של אמא מלטפות לי רק את הפנים והראש, אבל עכשיו אני רואה את כל החמאם בבית הכנסת, כשאני שר את שיר השירים בערב שבת, והן יוצאות אחת אחת מארון הקודש, צוחקות ומדגדגות אותי ואני כמעט מתפוצץ מצחוק. כשאני אומר ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״, אני רואה פרדס של נשים, הרגליים באדמה, הראש בשמים, ואני מטפס בין הענפים, קוטף פטמות ואוכל. בתוך התפילה אני מריח ריחות סבון, בושם וחינה.

זה לא סתם שאני רוצה כל הזמן לראות את הבריכות בחשבון, את העזים בגלעד ואת הצבאים של ארץ ישראל, כי שדיים ראיתי הרבה, אבל צבאים אף פעם לא. וקשה לי להבין את הפסוק שני שדייך תאומי צבייה. האם השדיים של זוהרה שרביט הם כאלה? יצורים שלמים כמו צבאים עם פה ולשון ועיניים, ואולי יש להם גם רגליים ואולי גם מדברים? בחמאם אפשר להבין מה זה ירושלים וארץ ישראל כמו אותו רב שנזדמן לבני ברק וראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה ואז הבין מה זה ״זבת חלב ודבש״. אם המורה בוזמימה היה מסביר לי כך, מה זה ארץ הצבי הוא לא היה צריך לצעוק ולתת מכות בענף הזית על כפות הרגליים. היה פשוט אומר: ארץ ישראל כמו החזה של זוהרה שרביט והייתי מבין, או שהיה לוקח אותנו לחמאם, מצביע על מה שצריך ומסביר. חבל שאין לו אמא שלוקחת אותו לבית המרחץ.

ביום שישי עם הגברים זה לא אותו דבר. גם בחמאם הם עסוקים בתקנות ובחוקי ה״שלחן ערוך״ ו״יורה דיעה״ ו״חושן משפט״. מה דינו של כונס בתולה חייב או פטור מקריאת שמע של מיטה? שהרי אם עדיין לא עשה מעשה הוא עדיין טרוד במחשבתו ולא נאה לערב את הטמא עם הטהור. ומה דין שניים שישנים עירומים ומתכסים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה? האם יקראו קריאת שמע? כי הרי נגיעת בשרם מביאה אותו לידי הרהור וכר. במקום להתעסק בגופם, הם עסוקים בראשם. הכל רציני תמיד. כאילו גם כשהם ערומים – הם לבושים. מורידים בגד ולובשים מסיכה.

הנשים משתחררות לגמרי. השמלות נופלות והשדיים מתפרצים החוצה כמו כנפיים, הירכיים מזנקות, הכל משקשק כמו פירות עסיסיים על עצי הגן. כל השבוע הן יושבות ליד הנול אורגות לעד את שטיח הנישואין ורוקמות לנצח את שמלות הנדוניה וכלי המיטה, הזמן לא זז, גם המקום תמיד אותו מקום, לא משתנה. ביום חמישי, לקראת שבת, הכל בתנועה. הבגדים נזרקים. כל היצרים, כל השתיקות, כל הצחוקים, מתפרצים החוצה, הגוף מזנק מחוץ לבגד, בלי איפור, בלי תסרוקת, בלי מטפחת ראש, בלי רעלה. הכל פרוע, פתאום השדיים המשוחררים הופכים כנפיים, לשון ששוחררה כמו מוכפלת ומתרבה ומקשקשת: מי מתה, מי יולדת, מי מתחתנת, מי מתאלמנת, מי גמרה שטיח, סוודר, מי נסע לארץ ישראל ומי חזר, אהוב שמת, שד״ר צעיר שהגיע.

ואני מתבשם מפרי הגן כמו בבוסתן האגוזים והתותים של סבא חיים, כשחראזם עולה למעלה, מנער ואנחנו מלקטים ואוכלים. אני מתבונן בדובדבנים של האחת, באגוזים של השנייה ובתותים של האחרת אבל זה עוד גבוה מדי בשבילי. בקושי מגיע למותניים, אבל נהנה לשוטט, לא יודע טוב ורע. מסביב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומעיינות ונחלים יוצאים ומשקים את הגן. ולפתע – אסון. מתוך העננים מבצבצת זקנה מצומקת, עורה מקומט והחזה מידלדל עד המותנים, היא מביטה בזעף על הגן הפורח, כאילו היתה שליחה של הגהינום. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה. מפעם לפעם היא מציצה מתוך העננים כמו מזמן אחר, כדי לנזוף במישהי שצחקה יותר מדי, או להשתיק, או לאיים. אף פעם לא חייכה למישהי או אמרה מילה טובה. והנה עכשיו, כשאני עומד ליד אמא ומביט בגן העדן שלי, היא פורצת מהערפל, שולחת אלי אצבע מאשימה וקוראת כשכולן שומעות: ״תראו את זה! יא, אחותי! הוא כבר גבר! תסתכלי! עד מתי?״ והיא מצביעה על האבר הקשוח שלי זקור לכיוונה כמו ענף דובדבן וכולן צוחקות ורואות את מה שאני מנסה להסתיר ולא מצליח.

כך גורשתי מגן העדן ולא שבתי אליו עוד. ואף אחד, גם לא אמי, לא עמדה להגן עלי מפני הזקנה המפחידה. תאמרו לה שאני משלכן, שייך למשפחה, שאני לא זר, אני הילד של כולן. כן, אני הילד של כולן! למה לעקור אותי משם ? למה לסגור בפני את הדלת?! תפתחו! זה אני! אני!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר