ארכיון יומי: 11 בפברואר 2013


השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי-ווררילי לערוצה דארכום הראיני כלתי את ביתכם

ווררילי לערוצה דארכום

הראיני כלתי את ביתכם

 

נאקסא לעוד בחערד

חורטת בעץ לרוחבו בדעת

וותכאייסי לא תכון הבילא

היזהרי, אל תהיי פזיזה כמשוגעת

עיונכ ווחוואזבכ סוד

עיניך וגבותיך כסהר זורח

או, סאלפכ טאייח יאמינא

ושער צמתך גולש, ימינה צונח

ווררלי ייא לערוצא דארכום

כלתי, הראיני את ביתכם

בלפרחא נזיד פיהא לילא

בשמחה אוסיך לילה ואלון אתכם

וונזיכ ייא עמרי פנזמת צבאח

ואבוא אליך איילת השחר משוש חיי לברך

ווללא יכון צבאחכ מברוכ עלייא

ויהיה לי הבוקר שלך, מבורך לקרבֵך

ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו פרק שלישי ההשתלה. קליטת מגורשי ספרד.

ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו

פרק שלישי

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

באחת התהפוכות האופייניות להיסטוריה היהודית היא דווקא הנורא שבאסונות שהפיח רוח חדשה בחיי היהודים במרוקו. עם קליטת מגורשי ספרד משתנה כליל דמותה של יהדות המערב אשר מחדשת את נעוריה בתחום היצירה הדתית והשפעה הכלכלית.

שמונים שנות השלטון של שולשלת בני וטאס 1472 -1554 עמדו בסימן היחסים עם ספרד ופורטוגל התעצמותם של הממלכות הנוצריות לא רק ששמה קץ לנוכחות המוסלמית – ובעקבותיה גם הנוכחות היהודית – על אדמת הפינסולה האיברית, אלא התפשטה מעבר לים בכיבוש שרשרת נמלים בחופי מרוקו.

מלחמת- הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש – של הנוצרים בספרד הגיעה לשלב קריטי כאשר בשנת 1474 אוחדו כל הממלכות הנוצריות תחת כתר פרדינד ואיזבל וכל המאמץ רוכז לכיבוש המובלעת המוסלמית האחרונה : ממלכת גרנדה.

הממלכה המוסלמית לא יכלה עוד לסמוך כבעבר על סיוע ותגבורת ממלכת מרוקו השסועה והמפוררת, שבעצמה התקשתה לבלום נסיונות כיבוש נמלים על ידי הפורטוגזים והספרדים. בראשית שנת 1492 התגשם החלום הנוצרי ואיזבל ופרדינד נכנסו ב – 2 לינואר לארמון האלחמרה, פנינת הארכיטקטורה המורית בגרנדה.

ההתלהבות הדתית לא ידעה גבול וברור היה שבממלכה המאוחדת לא נותר מקום ללא מאמינים בישו. כעשר שנים לפני כן הוקם על ידי הכנסייה בית הדין של האינקוויזיציה כדי לחשוף ולהשמיד את הנוצרים הרעים ואת המארנוס, הם אותם האנוסים שהתנצרו רק למראית עין ושמרו בסתר על יהדותם. 

המשך קיומן של קהילות יהודיות הייתה בעיני הכנסייה סכנה מתמדת עבור אותם אנוסים שיכלו כך להמשיך לקוות בסתר לבם לחזור יום אחד ליהדות.טיהור אדמת ספרד מכל נוכחות יהודית תחזיר לאנוסים השלווה ביודעם שאבדה כל דוגמה ותקווה.

ראשי הכנסיות תחת הנהגתו של הצורר תורקמדה, ראש בית הדין האינקוויזיציה לחצו למען גירוש כל היהודים והמוסלמים, דרישה לה התנגדו רוב יועצי בית המלוכה, אולם אשר מצאה אוזן קשבת אצל המלכנ אליזבט.

למרות שתדלתנות היהודים ובראשם שר האוצר של הממלכה דון יצחק אברבנאל, הבשורה המרה יצאה מגרנדה בסוף חודש מרס : על היהודים והמוסלמים להתנצר או לעזוב את המדינה עד אוגוסט, עד יום תשעה באב שנת רנ"ב. היהודים הורשו לקחת אתם את חפציהם ורהיטיהם אולם לא את הזהב ואת הכסף ואת הטובין האסורים ליצוא.

תוך ארבעה חודשים היה על קהילה מפוארת שמנתה, לפי הערכות, לפלות חצי מיליון איש, לעזוב את ארץ מושבם. חזיון מעציב של אלפי פליטים המחפשים ארץ מקלט ואוניה להובילם אליה. אין מאמינים כיהודים אבל בבשורות האיוב אינם רוצים להאמין. רוב הגולים בחרו לעבור למדינה השכנה, פורטוגל, בתקווה נסתרת שהגירוש יהיה רק זמני ועוד יורשו לחזור לארצם.

תושבי הצפון מצאו ברובם מקלט בממלכת נאוורה וגולי אנדלוסיה יצאו לצפון אפריקה, איטליה ותורכיה. לפי אומדנים לא בדוקים מתוך 300.000 הגולים רק כ-30.000 עד 40.000 התיישבו במרוקו אליה הגיעו דרך נמל סאלי, בדיז ( בים התיכון ), אסאפי, לעראיש וארזילה.

כדי להוסיף עוד על הסבל רצה הגורל ורוב נמלי הארץ היו אז בידי הפורטוגזים, והמושלים המקומיים השלימו מלאכת הגזל והשמד של אדוניהם בפנינסולה. על תלאות הדרך נשתמרו עדויות רבות ומעתיבות.

" לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס. ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה הים המערב. ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאס הפורטוגלי והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל, ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם עד שבאו למדינת פאס.

ומהם שנכנסו למדינת ארזילה…וכשרצו לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערבים ויתעוללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים נשים וטף קהל גדול…ומהם שנכנסו לאלערייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערבים ועשו בהם שפטים גדולים.

מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה כח העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים. ( רבי אברהם אדרוטיל " ספר הקבלה " ) .

בתקופת האפילה הזו נקודת אור הייתה היחס הטוב של המלך מולאי מנצור שלא רק קיבל ברצון את המגורשים, אלא סייע להם בראשית דרכם ופעם שלח פרדות להוביל שיירה של פליטים שנשדדו בדרכם לפאס . שלטונו של המלך כמעט והצטמצם לפאס ולנמל באדיז ואך ורק במקומות אלה היה בכוחו להבטיח את שלומם כפי שמעיד הרב אברהם אדרוטיל, " המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם, מולאע שייך שקיבל את היהודים בכל מדינות ממלכתו ועשה עמם טובה שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם ".

אולם למרות רצונו הטוב לא יכול היה המלך הרבה להושיע כי מימדי ההגירה היו מעבר ליכולת המח'זן, מה עוד בשנת 1493 החלו לזרום במספרים עוד יותר גדולים למרוקו גם הגולים שבחרו תחילה למצוא מקלט בפורטוגל ושמחמת הרדיפות שגברו – עד לגירוש הסופי בשנת 1497 -, הצטרפו לאחיהם שכבר התיישבו במערב.

פאס כבירה וכקהילה היהודית הגדולה ביותר משכה את רוב הבאים, אולם גם שם לא תמו הצרות אלא רק החלו. כי למכות האדם התווסף גזירת שמיים, בצורת רעב, מגיפות ושריפות.

" אך ימים מעטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה, המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם משל כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד… ובכל זאת המושל מולאי שייך מושך עוד חסד ליהודים ובכל יום היה נותן מכיסן מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשווקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם צווה וייקחו עבדיו לוחות וקרשים ויבנו בעמק אוהלים קטנים ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

אולם לא זמן ארוך כי האש כלתה את המחנה הזמני שברוב חסדיו הקים המלך. " ואחר פסח – 1493 – באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כשמונה חודשים יצאה אש בתוך היהודים ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאילו האש יצאה מן השמיים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי יום ".

צרת רבים אומרים, חצי נחמה. הרעב שפקד אז את המדינה בגלל בצורת ממושכת, תופעה שחוזרת במחזוריות מחרידה בכל תולדות מרוקו כפי שנראה בהמשך, התאכזר במיוחד בגולי ספרד מחוסרי כל כפי שממשיך רבי אברהם אדרוטיל " ואחרי השריפה הגדולה ההיא באר רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות בישראל במדינת פאס ובמדינות אשר סביבתה כהנה וכהנה. ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאוהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו מרעב בשווקים ורחובות ובנות ישראל ערומות " 

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

דברי הימים. 

יום א׳ ט׳ לשבט שנה הנזכרת הגיע אלמו׳ד של חטים ק״ם, שלש מאות אוקיות לסחפ״א ומתו מאומות העולם יותר משבעת אלפים.

אמר שאול אם אמרתי אספרה כל תקורות אותנו אספרם מחול ירבון, כי כבד הרעב מאד ומתו מישראל יותר ממאה וחמישים נפשות. ומאומות העולם עוד יותר מז' אלפים. והנס מהרעב יפול בחרב כי כל הדרכים בסכנה. והרעב שהיה בשנת שס״ו לא התמיד כל כך כמו הרעב שהיה בשנת שע״ד הנזכרת ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו במסים וארגוניות. הי״ת יחמול על שארית עמו ישראל אכי״ר ויאמר לצרותינו די בזכות אל שדי אוי״ר.

אמר הכותב נחזור לעניין שהיינו בו שהוא תאריך של שנת השע"ו – 1616 ליצירה מצאתי כתוב בכתיבת יד החכם אדונינו מורנו כתר ועטרה לראשינו החכם השלם הדיין המצויין העניו. ומאושר בכל ענייניו נודע בשערים שמו כמה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה אביו של החכם זקיני הנזכר כמו״ה סעדיה ז״ל וז״ל:

בש׳ הוש״ע ה׳ את עמך את שארית ישראל ליצירה רוב אדר לא ירדו גשמים וג״כ בחדש ניסן מיום שנכנס החדש נתמעטו הגשמים עד ערב פסח גזרנו תענית על הצבור, ביום חמישי י״ג לניסן אע״פ שאין גוזרים בתחלה שלא להפקיע את השערים עכ״ז לאודות שהיתה השעה דחוקה עד מאד וקצת ממנו היו אומרים להעשרת כן מיום ב׳ הקודם, לכן עשינו לפנים משורת הדין והתענינו ביום חמישי ואגב אורחין בעלייתינו לב״ה של התושבים עם מטה א׳ של הרוג שהרגו בן דודו, עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלהים בפתח בית הקברות ה״ה הח׳ הש' כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל.

ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי זצ״ל החי הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה וארבעה חכמים הסמוכים אליו. ולעת ערב ירדו גשמים בליל ששי ולמחרת היום עד כדי רביע היום ואח"כ פסקו הגשמים והיה העולם בצער גדול. וקצת מבתי כנסיות הי״ג עשו סליחות ביום שני של פסח שלא ברצוננו.

וביום חול המועד היתה צעקה גדולה בכל העיר לחפש ולבער ולהתם עושי הרשעה. ומקדמת דנא דרשתי בלילה על ענין המלקות וכל הקהל כולם לקו גדולים וקטנים ות״ח. והאנשים הידועים לעשות רשעה הביאום המקנאים קנאת ה׳ צבאות והודו על חטאתם והתודו עליהם ולקו גם הם מלקות. ולאחר המועד מלבד כמה סליחות ויעבור שעשינו כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בימים ובלילות בחה״מ ובמועד אחרון גזרנו על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' וז' ברכות וכל הקהלות הקדושות לא התפללו כי אם בב׳ בתי כנסיות הי״ג, ה״ה: שלנו התושבים ״הגדולה״ הי״ג, ושל הת״ת הי״ג, בשחרית ובמנחה ובנעילה ובערבית בתרועה ובקול שופר. 

ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביניבתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת –  וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.

 והם הקבורים במקום אשר יושב שם גובה המס והפתח ההוא סגור בעבור הכהנים היוצאים והנכנסים. וג״כ בבית הקברות הסמוך לפתח שער האלמלא״ח ושער מלאח אלמסלמין ועשינו שם צעקה גדולה ומרה ובכינו לרוב וקרינו לאחר הסליחות זכור ה׳ מה היה לנו ע״ס מגילת קינות השיבנו וכו'. ולהגדיל הבכי קרינו קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא.

וגעו כל העם בבכיה רבה ובאותה שעה נתקדרו השמים בעבים. וכשהגענו לביתנו בחסדו הגדול הבורא ית׳ עם היות שהוציא הקב״ה חמה מנרתיקה עכ״ז תשועת ה׳ כהרף עין והנה בחצות היום גשמי ברכה ורצון ונתקדש שם שמים על ידינו. ולעת המנחה נאספו כל הקהלות הקדושות לב׳ בתי כנסיות שהיינו מתפללים בהם בג׳ תעניות ועשו שמחה גדולה בפיוטים וזמירות ותשבחות ודרשנו על הודאת גשמים וצוינו לכל הקהלות הקדושות שגם למחר יבואו לב׳ בתי כנסיות ודרשנו דרוש ארוך על ההודאה ג״כ ועשו צדקה יפה ונתחלקה באותו היום לבעלי תורה ולעניים ולאביונים וכאשר עשינו בכל התעניות וחסדי ה׳ ב״ה, הזכרנו לקהלות הקדושות ומשם לח׳ ימים וארובות השמים נפתחו היטיב והקב״ה היטב אחרית שנה מראשיתה בחסדו הגדול עד שכל בני העיר יהודים וגוים היו תמהים על ככה מה שלא עלה על דעתינו וחסדי ה׳ שלא תמנו כי לא כלו רחמיו.

ואם באנו לספר הקורות אותנו יכלה הזמן והמה לא יכלו. מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די אמן. נאם הכותב עמוס התלאות בשי ע״ז לפ״ק– 1617 – שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב כל העובר עלינו הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן ס״ט הי״ו. ע״כ מ׳׳ך.

עוד מצאתי בכתיבת יד החי השי הדו״מ כמוה״ר שאול סירירו זצ״ל הי ­בש׳ השע״ו שנים לאייר התענינו תענית ג׳ מפני עצירת גשמים והלכנו לפתח האלמלא״ח ששם קבורים ההרוגים על קידוש ה׳ והרבינו בתפלה והלכנו עוד לבית החיים אשר בפתח בא"ב ליסלאמיין  –המוסלמים –  והשמש חזקה ולעת מנחה וה׳ הרעים השמים בקולות וברקים וירדו גשמים ונתקדש ש״ש והיתד, שמחה גדולה והלכנו לבתינו לשלום ולמחר קרינו בב״ה הלל הגדול כי״ר שיענה אותנו בכל צרה וצוקה כי״ר.

זכרה לי אלהי לטובה מה שאני משתדל זה לי תשעה שבועות עסוק עמהם כל היום ומשתדל בהספקת העניים ועשיתי נדבה בבה״ך וקצת יחידים שאלתי מהם בסתר עד ישקיף וירא ה׳ משמים להזמין להם פרנסתם וזה עשיתי לעבודתו ית׳ אולי יחנן ה׳ שארית יוסף ויהי פליטה לאלו האומללים הנשארים בעיר הזאת בזכות תורתו הקדושה. ומה׳ אשאלה שיהיה כעוזרי ויוציא ממסגר נפשי. ע״ך. עמוד 15

עוד כתב מורינו החי הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל. עוד אירע לנו בשי ואשע״ה – השפ"ב 1622 בחוקיך תמיד ליצי׳ מחצי כסלו ועד ר״ח אדר שני לא ירדו גשמים כי אם מעט מזער מיום ה׳ ליום ה׳ אחר שקבלנו כמה תעניות בתחילה על היחידים גזרנו ג׳ תעניות והג׳ היה ביום ר״ח שבט ולכן לא התענינו בו.

ולאחר כל זאת בפרשת משפטים כשהייתי דורש ומוכיח לרבים קנאת ה׳ צבאות נתלבשתי בה כהרף עין ומאת ה׳ היתה זאת ונדיתי לגדעון כהן ולארורה חברתו בת משה ן׳ אזולאי אשת יונה ן׳ לולו. ולאחר צאתנו מבה״ך הי״ג נתקבצו כל החכמים יצ״ו והסכימו כולם בהסכמה אחת לנדות לגדעון הנזכר בהאלמלא״ח בהכרזה ועל קברי הצדיקים בבית החיים בתרועה ובקול שופר.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

בחווה שנדמה שהזמן עצר מלכת זה 50 שנהארמונות ובוסתנים

זה מזל אני היום יודעת, כשאני יושבת לבד בשמש בקורסת הקש הישנה ליד ביתי אני לא מפסיקה לחלום….

"בחווה שלנו בכפר בסיביר, נדמה שהזמן עצר מלכת שום דבר לא השתנה בה זה חמישים שנה. הבית בחווה נמצא  ברשות המשפחה כבר 70 שנה. מתחת לגג אחד מחולק חדרים ועוד חדר אחד מרכזי. חיינו בבית כבר כמה  דורות, בבית  היינו שבעה נפשות. ילדים, הורינו, הסבא וסבתה, וגם הדודים והדודות הרווקות. כשזרים כשמתקרבים לחווה הם מתקבלים במקהלת קולות וריח חזק של רפת .קולות החיות מסמנים להם שכאן יש הכול כלבים, חתולים, עופות, אווזים , כבשים והרח אומר להם שבקרבת מקום יש גם פרות.

הכפר שלנו לא היה מפותח במיוחד, המבוגרים גידלו בעיקר תפוחי אדמה, היה גם לול לתרנגולות והיו גם מעט אווזים ופרות בודדות מפאת הקושי בטיפול בעדרים. בסביבה, בכל כיוון שתסתכל הייתה שממה, כלבים פראיים ותנים משחרים לטרף. כמו כן, אבק כיסה את הכפר ועכבישים ונחשים ארסיים נמצאו בו לרוב. היינו פלאחים, אהבנו לחיות מחוץ לבית . הגבעות היו מגרש המשחקים שלנו, כששתלנו עץ התפללנו לאלוהים שישמור ויגדל את העץ הזה כדי שילדי וילדי ילדי יוכלו ליהנות ממנו ומפרותיו.

אימי הייתה אומרת: "חיים בכפר זה לא משחק ילדים, מרק טעים והעשיר לא נעשה מעצמו, צריך לגדל את הירקות ולדאוג להם, וכן לטפל באהבה רבה בעופות ובאווזים, אחרת גם מרק לא יהיה".

ברפת שלנו היו שתי פרות, שאימי אהבה מאוד, הייתה אומרת: "הפרות האלה זה החיים שלי אפילו שהם נותנות לי עבודה רבה, אבל אני כבר רגילה", אימי המשיכה בוקר וערב לטפל בבהמות ובבעלי הכנף באהבה רבה כל עוד היה לה עוד כוח.

את הבית שלנו בחווה, אפשר היה להרחיב בצורה פשוטה לא יקרה ובלי מאמץ מיוחד, כך בנינו לבד את החדר הנוסף, מספיק שבני המשפחה היו מתגייסים ועוזרים, כמה עצים ואחרי כמה ימים חדר נוסף היה כבר מוכן לאכלוס, בפעם האחרונה שהקימו חדר בבית היה כשהורים שלי התחתנו, אך הדבר היחיד שהיה חסר בחדר זה חלונות . לא ידענו איך לבנות אותם כך שהבית היה אפל, גם כשמחוץ השמש חזקה הייתה וחמה.

כולנו ישנו על הרצפה. בחדר המרכזי היה תנור ברזל גדול עליו בישלנו ובחורף הארוך הוא שימש לחימום החדר.

חיינו בכפר היו מאוד פשוטים, תמימים ולפעמים משעממים הסתפקנו במעט והיינו תמיד שמחים, שעה של חופש שניתנה לנו מהעבודה הביתית היום יומית ומהעבודה בשדה היה נדמה לנו שזה שבוע. דברים פשוטים הקסימו והדהימו אותנו . מעוף הפרפר, עכביש תלוי על חוט בלתי נראה, למצוא קן של ציפור שנפל מהעץ ובו שלושה גוזלים רכים. תאנת- בר שאכלנו בשדה בדרך הביתה, או ענבים שריסקנו בפינו, או מים ששתינו ישר מהמעין מלא אותנו אושר לכל היום. אני עורגת לאותה התקופה, שבה יכולתי לשחות ערומה במעין קפו ללא בושה ללא פחד, על הטוב ועל הרע שבכך.

חיינו את חיי הילדות הפשוטים ללא פחד כלל כל הכפר היה ידידותי ולא פחדנו מאנשים סביבונו, אך שמענו על כל מיני סיפורים על מקרים ודברים רעים שעשו לילדים, אך אנחנו לא התייחסנו אליהם ברצינות ולא פחדנו, פחדנו יותר מהסיפורים שהיו מספרים לנו על חיות רעות האוכלות ילדים קטנים.

זיכרונות הילדות מלווים את כולנו. עולה מהם תמיד ניחוח של תום, אווירה של שלווה, של פיוס, של רוגע. בכפר, החיים לא השתנו ואני כילדה  הייתי מאוד מאושרת .

החיים של האדם הפשוט, עובד האדמה, לא היו קלים, בחווה שלנו לא היו מים זורמים. בכפר היו בארות מים שאסור היה לשתות את מימיהם הם שמשו רק לכביסה . מי ששתה מהם היה בסכנת חיים, יכול לחלות במחלות קשות ומסוכנות כמו קדחת הבארות. למי השתייה הייתה לנו בחווה לכל המשפחה חבית גדולה מעץ כל משפחה  הייתה ממלא מים מהמעיינות שהיו מפוזרים בכפר. באים הביתה ושופכים את המים לתוך החבית . היינו שמים כדורים מיוחדים שנתנו טעם טוב למים והרגו חידקים. החבית הייתה גדולה בגובה של אדם בינוני ואת המים הוציאו ממנה בספל פח גדול שהיה קשור אליה בשרשרת. המים היו קרירים ונעימים.

בחווה לא היה חשמל, גם כך לא היינו במשך כל היום בבית. בבית נשארה רק אימי והדודה להכין את ארוחת הצהריים.אפילו אנחנו הקטנים היינו כל הזמן עם המבוגרים,  עזרנו באסם בלול וברפת או בחיפוש צמחים שהיו ראויים למאכל שגדלו פרא בשדה לא רחוק מהחווה.

בצהריים התאספנו כולנו יחד קטנים וגדולים לארוחת צהריים, בדרך כלל מרק כרוב ותפוחי אדמה ולחם הכפר הגדול והטעים. הלחם היה המצרך העיקרי. בשר אכלנו רק כאשר אבי שחט כבש וזה היה בימי חג ימי הולדת וחתונות .

העבודה בשדות וטווית הצמר והטיפול בבהמות לקחו את כל הזמן הפנוי שלנו כך שלמעשה לא הייתה לי ילדות כלל אך הייתי בכל זאת מאושרת בחלקי.

בחווה היו לנו חוץ שני פרות גם תרנגולות וברווזים, חמור אחד וסוס אחד וכבשים שמגדלים אותם במיוחד בשביל הצמר אך גם בשביל שיהיה לנו בשר בחגים.

בערב היינו מתכנסים ויושבים יחד בחדר המרכזי מסביב למקור החום היחידי בבית, מספרים סיפורים, מספרים זיכרונות חיים ומבלים הרבה גם עם השכנים.

העבודה בחווה הייתה מפרכת כי הכלים שבהם השתמשנו היו מיושנים. עם השכמה היינו מתחילים לטפל בפרות מביאים להם עשב וגם תערובת של תירס וקמח. מעבר לביתנו היה שביל ומעבר לשביל השתרע שדה, ומעבר לשדה הייתה טחנת הקמח של הכפר בה הותקן מנוע קיטור כדי לספק כוח  לתחנה כאשר זרימת המים בנהר הייתה איטית, לפעמים הייתי מצטרפת לאבי על מנת לטחון קמח ותירס עבורנו ותערובת עבור הבהמות. על העגלה הישנה שלנו אבי היה מניח את שקי החיטה והתירס. היינו נוסעים יחדיו בשדות ומביטים בגלגלי הטחנה הענקיים המסתובבים לאיתם.בתחנה היו שני טוחנים, אב ובנו. לאב היה זקן שחור, אך היה זה דווקא הבן הצעיר שהפחיד מאוד את הילדים הקטנים בבגדיו המאובקים בקמח לבן. הוא היה מסלק אותנו בצעקות והיינו בורחים אל מאחורי הטחנה, שם הייתה הנחלה של איכר זקן.

בילינו קיצים נהדרים בקטיפת פרחים והשגת גבול. לא רחוק מהתחנה היה שביל שהוביל למקום נחמד בו היינו נוהגים לאכול אוכמניות אך חלק קטן מהשביל עבר דרך שדותיו של האיכר שלא אהב שעברנו בשדה שלו וחפשנו פטריות. וכל פעם שעברנו בשדה שלו הוא רודף אחרינו ומקלל. האיכר היה נוהג לאסוף את הנעלים של הילדים והותירו אחריהם כשברחו בפחד. הוא היה מראה להם אותם מרחוק כדי לאלץ אותם לבוא ולבקש אותם. ואז הוא היה מכה אותם. אימנו הייתה מכינה ארוחת צהרים לי ולאחותי הגדולה ממני בשנתיים והייתה באה אלינו לשדה. שנאכל ביחד במקום הנחמד הזה, לה הוא לא היה מפריע ומקלל כשעברה בשדה שלו. בהגיעה היא הייתה משמיעה קול עמוק ושנינו היינו בורחות מהמקום בריצה.

העבודה בכפר לא נגמרת, חולבים את שתי הפרות ומעבירים את החלב  במכלים מיוחדים כדי להכין ממנו גבינה.

בחודש פברואר היה צריך לחרוש את השדות ולזרוע את החיטה ואת התירס ,לחריש בשדות היינו משתמשים במחרשת העץ הישנה וקושרים אליה את שתי הפרות האהובות שלנו ואימי הייתה מתחילה את החריש. לאימי הייתה הבנה לפרות יותר טוב מאבי.  ביום הקציר היו באים לעזרתנו שכנים ומכרים, וגם אנחנו הולכים לעזור להם כשהם צריכים עזרה. מפרידים את השיבולים מהחיטה שמשמשת אותנו לכל השנה להכנת הלחם וגם לתערובת לפרות, את הקש היינו אוספים לחבילות ואחר כך חורשים את השדה שינוח עד לזריעה הבאה בשדה היו גדלים כל מיני עשבים ובקיץ היינו אוספים אותם ונותנים לבעלי החיים בחווה.

עצמאות

אני אהבתי במיוחד לרעות את צאן אבי , כי כאן הייתי עצמאית לא קבלתי הוראות מאיש ויכולתי  לשכב לחלום כמה שרציתי. כבר מגיל צעיר מאוד יצאתי לשמור עליהם יחד עם אחותי הגדולה. כשהתבגרתי מעט כבר יצאתי אייתם לבד ואהבתי כל רגע , אהבתי את הכבשים ועוד יותר את הגדיים שרק נולדו הייתי מרימה אותם כמו תינוקות ומתפעלת מהם.

הייתי נשכבת בשדה בצל אחד העצים ומשגיחה עליהם כשהם רועים בשדה הפתוח, היה לנו כלב שחור שרק אוזניו היו לבנות שידע טוב מאוד לעשות את העבודה. היה צורך מידי פעם לומר מילה וכבר היה אוסף אותם בשבילי. כך יכולתי לשבת על הדשה הרך ולעקוב אחר העננים המתגלגלים ומחליפים צורה.

עוד בילדותי חלמתי בהקיץ, הייתי קצת מעופפת ועכשיו זה לא היה חסר לי, הייתי שקועה  בלספר לכבשים ולי סיפורים על נסיכים ונסיכות, חלמתי תמיד בכל מצב, ונראה לי שזה לא עבר אפילו כשהתבגרתי,אך החיים למדו אותי שאי אפשר להאכיל ילדים על ידי חלומות, אבל החלומות עזרו לי בכל זאת,לעיתים יכולתי להעלם כשהעולם היה נראה לי מכוער מאוד ובלתי נסבל.

בילדותי לא רק העננים היו כל עולמי גם השמש שהאירה את העולם, את השדות ואת השיבולים הזהובות.

את השבילים מלאי הטל. בימי הקציר הייתי הולכת אחרי הקוצרים בשמחה, והייתי מוזגת להם מים כאשר נתנו לי סימן, בדרך חזרה הייתי דורכת על חתיכות קש זהובות מקרני השמש. כשהשמש הייתה באמצע השמים בשעה 12 הגברים היו מסיימים את העבודה ונכנסים הביתה לאכול, אני הייתי מצטרפת לאחותי וביחד היינו מגישים להם אוכל אני זוכרת עד היום את ספסלי העץ הרבים עליהם ישבו העובדים הרעבים ואנחנו לא נחנו לרגע כי כל הזמן בקשו אוכל ואוכל, באותו הזמן היה נדמה לי שהשמים כחולים יותר, היו אלה רגעים של אושר,אחרי הארוחה הגברים היו נשכבים על הקש הזהוב למנוחה קצרה ואחר כך יצאו שוב לקצור את החיטה עד הערב ואז היו יושבים לאורם של עששיות השמן לאכול ארוחת ערב שהייתה נגמרת רק מאוחר מאוד באמצע הלילה.

לא היה לנו אז שום בידור שום תענוג רק עבודה כל היום אך היינו מאושרות. מבלי לדעת יצאתי מהילדות, וכבר אבי חשב שאני מספיק גדולה, הכפר היה כל עולמי, שאט אט גדל איתי, נולדו לי עוד אחים ואחיות עכשיו היינו 7 אהבתי מאוד את אבי הייתי תמיד כל כך שמחה כאשר הוא לקח אותי בזרועותיו , כאשר בא הביתה אחרי יום עבודה בשדה , הייתי רצה לקראתו בשמחה. ביום שהבנתי שאני כבר לא הקטנה והמפונקת בבית . אבי  כבר לא הסתכל עלי באותה הצורה כפי שהיה מסתכל עלי קודם וזה כאב לי מאוד. היה נדמה לי שצבע השמים פחות כחול ושהירוק בשדה פחות ירוק.

לא חשתי שאני חיה בסביבה ענייה וגסה לא חיטטתי באומללותי, חיי המשפחה היו עלובים את הנשמה טיהרנו בתפילות ובצניעות מוזרה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר