ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו

פרק שלישי

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

באחת התהפוכות האופייניות להיסטוריה היהודית היא דווקא הנורא שבאסונות שהפיח רוח חדשה בחיי היהודים במרוקו. עם קליטת מגורשי ספרד משתנה כליל דמותה של יהדות המערב אשר מחדשת את נעוריה בתחום היצירה הדתית והשפעה הכלכלית.

שמונים שנות השלטון של שולשלת בני וטאס 1472 -1554 עמדו בסימן היחסים עם ספרד ופורטוגל התעצמותם של הממלכות הנוצריות לא רק ששמה קץ לנוכחות המוסלמית – ובעקבותיה גם הנוכחות היהודית – על אדמת הפינסולה האיברית, אלא התפשטה מעבר לים בכיבוש שרשרת נמלים בחופי מרוקו.

מלחמת- הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש – של הנוצרים בספרד הגיעה לשלב קריטי כאשר בשנת 1474 אוחדו כל הממלכות הנוצריות תחת כתר פרדינד ואיזבל וכל המאמץ רוכז לכיבוש המובלעת המוסלמית האחרונה : ממלכת גרנדה.

הממלכה המוסלמית לא יכלה עוד לסמוך כבעבר על סיוע ותגבורת ממלכת מרוקו השסועה והמפוררת, שבעצמה התקשתה לבלום נסיונות כיבוש נמלים על ידי הפורטוגזים והספרדים. בראשית שנת 1492 התגשם החלום הנוצרי ואיזבל ופרדינד נכנסו ב – 2 לינואר לארמון האלחמרה, פנינת הארכיטקטורה המורית בגרנדה.

ההתלהבות הדתית לא ידעה גבול וברור היה שבממלכה המאוחדת לא נותר מקום ללא מאמינים בישו. כעשר שנים לפני כן הוקם על ידי הכנסייה בית הדין של האינקוויזיציה כדי לחשוף ולהשמיד את הנוצרים הרעים ואת המארנוס, הם אותם האנוסים שהתנצרו רק למראית עין ושמרו בסתר על יהדותם. 

המשך קיומן של קהילות יהודיות הייתה בעיני הכנסייה סכנה מתמדת עבור אותם אנוסים שיכלו כך להמשיך לקוות בסתר לבם לחזור יום אחד ליהדות.טיהור אדמת ספרד מכל נוכחות יהודית תחזיר לאנוסים השלווה ביודעם שאבדה כל דוגמה ותקווה.

ראשי הכנסיות תחת הנהגתו של הצורר תורקמדה, ראש בית הדין האינקוויזיציה לחצו למען גירוש כל היהודים והמוסלמים, דרישה לה התנגדו רוב יועצי בית המלוכה, אולם אשר מצאה אוזן קשבת אצל המלכנ אליזבט.

למרות שתדלתנות היהודים ובראשם שר האוצר של הממלכה דון יצחק אברבנאל, הבשורה המרה יצאה מגרנדה בסוף חודש מרס : על היהודים והמוסלמים להתנצר או לעזוב את המדינה עד אוגוסט, עד יום תשעה באב שנת רנ"ב. היהודים הורשו לקחת אתם את חפציהם ורהיטיהם אולם לא את הזהב ואת הכסף ואת הטובין האסורים ליצוא.

תוך ארבעה חודשים היה על קהילה מפוארת שמנתה, לפי הערכות, לפלות חצי מיליון איש, לעזוב את ארץ מושבם. חזיון מעציב של אלפי פליטים המחפשים ארץ מקלט ואוניה להובילם אליה. אין מאמינים כיהודים אבל בבשורות האיוב אינם רוצים להאמין. רוב הגולים בחרו לעבור למדינה השכנה, פורטוגל, בתקווה נסתרת שהגירוש יהיה רק זמני ועוד יורשו לחזור לארצם.

תושבי הצפון מצאו ברובם מקלט בממלכת נאוורה וגולי אנדלוסיה יצאו לצפון אפריקה, איטליה ותורכיה. לפי אומדנים לא בדוקים מתוך 300.000 הגולים רק כ-30.000 עד 40.000 התיישבו במרוקו אליה הגיעו דרך נמל סאלי, בדיז ( בים התיכון ), אסאפי, לעראיש וארזילה.

כדי להוסיף עוד על הסבל רצה הגורל ורוב נמלי הארץ היו אז בידי הפורטוגזים, והמושלים המקומיים השלימו מלאכת הגזל והשמד של אדוניהם בפנינסולה. על תלאות הדרך נשתמרו עדויות רבות ומעתיבות.

" לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס. ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה הים המערב. ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאס הפורטוגלי והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל, ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם עד שבאו למדינת פאס.

ומהם שנכנסו למדינת ארזילה…וכשרצו לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערבים ויתעוללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים נשים וטף קהל גדול…ומהם שנכנסו לאלערייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערבים ועשו בהם שפטים גדולים.

מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה כח העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים. ( רבי אברהם אדרוטיל " ספר הקבלה " ) .

בתקופת האפילה הזו נקודת אור הייתה היחס הטוב של המלך מולאי מנצור שלא רק קיבל ברצון את המגורשים, אלא סייע להם בראשית דרכם ופעם שלח פרדות להוביל שיירה של פליטים שנשדדו בדרכם לפאס . שלטונו של המלך כמעט והצטמצם לפאס ולנמל באדיז ואך ורק במקומות אלה היה בכוחו להבטיח את שלומם כפי שמעיד הרב אברהם אדרוטיל, " המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם, מולאע שייך שקיבל את היהודים בכל מדינות ממלכתו ועשה עמם טובה שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם ".

אולם למרות רצונו הטוב לא יכול היה המלך הרבה להושיע כי מימדי ההגירה היו מעבר ליכולת המח'זן, מה עוד בשנת 1493 החלו לזרום במספרים עוד יותר גדולים למרוקו גם הגולים שבחרו תחילה למצוא מקלט בפורטוגל ושמחמת הרדיפות שגברו – עד לגירוש הסופי בשנת 1497 -, הצטרפו לאחיהם שכבר התיישבו במערב.

פאס כבירה וכקהילה היהודית הגדולה ביותר משכה את רוב הבאים, אולם גם שם לא תמו הצרות אלא רק החלו. כי למכות האדם התווסף גזירת שמיים, בצורת רעב, מגיפות ושריפות.

" אך ימים מעטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה, המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם משל כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד… ובכל זאת המושל מולאי שייך מושך עוד חסד ליהודים ובכל יום היה נותן מכיסן מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשווקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם צווה וייקחו עבדיו לוחות וקרשים ויבנו בעמק אוהלים קטנים ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

אולם לא זמן ארוך כי האש כלתה את המחנה הזמני שברוב חסדיו הקים המלך. " ואחר פסח – 1493 – באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כשמונה חודשים יצאה אש בתוך היהודים ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאילו האש יצאה מן השמיים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי יום ".

צרת רבים אומרים, חצי נחמה. הרעב שפקד אז את המדינה בגלל בצורת ממושכת, תופעה שחוזרת במחזוריות מחרידה בכל תולדות מרוקו כפי שנראה בהמשך, התאכזר במיוחד בגולי ספרד מחוסרי כל כפי שממשיך רבי אברהם אדרוטיל " ואחרי השריפה הגדולה ההיא באר רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות בישראל במדינת פאס ובמדינות אשר סביבתה כהנה וכהנה. ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאוהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו מרעב בשווקים ורחובות ובנות ישראל ערומות "