כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

רבי יאשיהו מתעשר בכתר ״מוסמך״

לאחר זמן נחשב כבר לאחד מגאוני הארץ, ורבו – ר׳ יעקב אבולעפיא, החליט בדעתו, כי ר׳ יאשיהו בחיר תלמידיו, ראוי להתעטר בכתר המפואר של הסמיכה. אולם בעירם דמשק לא יכל לסומכם, כי לפי דיני הסמיכה, אין לה תוקף אלא אם כן עשתה בארץ ישראל (רמב״ם פ״ד מסנהדרין הלכה ו׳), לפיכך המתין להזדמנות הנאותה בה ישהו בארץ ישראל.

בשנת שע״ז (1617) הגיעה העת, ובהיותם בארץ הקודש סמך את בנו: ר׳ חיים אבולעפיא, ואת רבי יאשיהו פינטו, והם היו המוסמכים האחרונים.

וכך כתב לו בכתב סמיכתו – הסכמתו לספרו כסף נבחר:

"אנכי הרואה את דברי ספר התורה הזה, לחכי ממתקים, וכולו מחמדים, חביבים עלי דברי דודים, זה דודי וזה רעי בחירי רצתה נפשי, החכם השלם המחבר נר״ו לא ימיש מתוך אהלי, מיום דעתי אותו אמרתי אני אל לבי, זה יעצור בעמי, הן אלה קצות דרכיו במילי דאגדתא, אותה נפשו ויעש, ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה, הן הן גופי תורה, סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין סמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳, יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו, ויקיים בו מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם״.

מאז תיארו את ר' יאשיהו בכל מקום ״הרב המוסמך״, שכן תואר זה נדיר היה, והוא ורעו ר׳ חיים אבולעפיא היו האחרונים שזכו להתעטר בכתר זה.

ר׳ חיים ויטאל – מהרח"ו זיע"א ־ דודו ומחותנו

דודו של ר׳ יאשיהו, אחי אמו, בישראל גדול שמו – ר׳ חיים ויטאל, אשר לשמו תחרד כל נפש, גדול תלמידיו של עיר וקדיש מן שמיא נחית, האר"י הקדוש זיע״א.

רוחו הגדולה של ר׳ חיים הקרינה קרני זוהר, על בן אחותו הנער יאשיהו, שנועד לגדולות. גדולתו בתורה ופרישותו הנוראה, השפיעו רבות על אחיינו הצעיר, אשר שאף ללכת בעקבות דודו במעלות המסילה העולה בית א-ל. ר׳ יאשיהו למד אצל דודו ר׳ חיים ויטאל את רזי תורת הקבלה, ונעשה לתלמידו המובהק בחכמה זו. קירבה יתירה שררה ביניהם, עד שלימים נעשו גם מחותנים, כאשר בנו של ר׳ חיים – ר׳ שמואל ויטאל, נשא את בתו של ר׳ יאשיהו לאשה.

ר׳ חיים ויטאל נולד לאביו בצפת בראש חדש חשון שנת ש״ג (1540). כבר מקטנותו ניכר שלגדולות נועד, ומרן הבית יוסף היה מזהירו בשם המגיד הנגלה אליו, שיהיה שקוד על התורה ועל העבודה לעשות רצון קונו, כי נשמתו הינה גדולה מאד, ונקיה יותר מכל בני דורו.

כשגדל נעשה לאחד מגדולי הדור בתורת הנגלה, ונמנה על תלמידיו של ״האלשיך הקדוש״, שכאמור, סמך אותו בסמיכת חכמים בכ' באלול שנת ש״ן. וכה כתב בסמיכתו המובאת בספר ארץ חיים (דף רמז ע״ב):

״מהכח אשר חנן ד׳ אותי הצעיר להוסמך ע״י מוהר״ר יוסף קארו זלה״ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה״ה רבי חיים ויטאל נ״י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש״ן. נאום משה בכ״ר חיים אלשיך זלה״ה״.

אולם עיקר גדולתו היתה בתורת הנסתר.

בתחילה למד אצל רבינו הרמ״ק זיע״א, אך זמן קצר לאחר שהגיע רבינו האר״י הקדוש זיע״א לעיר צפת, בשנת ש״ל בערך, התקרב אליו ר׳ חיים. היה זה בתחילת שנת של׳׳א, בהיותו בן כ״ח שנה, ומאז עד פטירת האר׳׳י בה׳ אב שנת של׳׳ב, לא זזה ידו מתחת ידו.

מן השמים הורו לאר׳׳י הקדוש שתלמידו העיקרי הוא ר׳ חיים ויטאל, והוא שפרסם תורתו בעולם וינחילה לרבים. לפיכך פתח את כל מעיינות חכמתו בפני תלמידו הנאמן, והשקהו מים זכים מבאר תורת הרז.

את כל חכמת קבלת האר״י המצויה בידינו, למד הימנו בשנה ועשרה חדשים באופן פלאי. האר״י הקדוש אשר ידע ברוח קדשו היכן גנוזה באר מרים בימה של טבריה, את תלמידו בסירה לאותו מקום טמיר ונעלם, והשקה את ר׳ חיים ממי הבאר

הקדושים בקדושה עליונה. מכוחם המופלא של מים אלו, בצירוף נשמתו הגבוהה וזכרת רבו, נתיישבה החכמה בלבו.

האר"י הקדוש ציוה שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו זולת ר׳ חיים ויטאל, ואף ר׳ חיים עצמו לא נתן רשות להעתיקם. רק לאחר שחלה חולי כבד מאד, ראה בכך אות משמים, ואז בתוך שלשה ימים, העתיקו מאה סופרים במהירות גדולה כשש מאות ניירות מכתב ידו. לאחר מכן סידרם בנו ר׳ שמואל, והם כתבי הקבלה המוסמכים בלבד. נוספו לכך עוד כמה כתבים אשר ר׳ חיים ציוה לגונזם בקברו, ורבנן קדישי לאחר שייחדו ייחודים, וקיבלו רשותו ע״י שאלת חלום, הוציאום מקברו והפיצום." אמנם, למרות שעיקר גדולתו היתה בנסתר, חיבר כמה חיבורים גם בנגלה, חידושים על הש״ס, ודרשות על כל התורה.