ארכיון יומי: 25 בפברואר 2013


המקובלים במרוקו-רבי חיים המוגרבי

רבי חיים המוגרבי

מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. כתב ספרי חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרב חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו אכן ב " ספר החזיונות " מספר רבי חיים ויטאל על " חכם הרב חיים המגרבי " כמי שנגלה אליו בחלומו.

רבי חיים בן עטר.

סאלי, תנ"ו – ירושלים, תק"ג. נמנה עם גדולי חכמי מרוקו, אותה יצא בשנת תצ"ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במגרת זו.

רבי חיים בן עטר הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מחכמי סאלי שבמרוקו, מתואר רבי חיים בן עטר הזקן חי במאה החמישית כל ימיו של אותו צדיק הרביץ תורה בתלמידים ושימש כראש הישיבה בבית הכנסת הגדולה שבעירו סאלי שנודעה בשם " בית כנסת בני עטאר " על כי הייתה אחוזת רבי חיים ורבי שם טוב אחיו שהיה הנגיד בעיר סאלי.

רבי חיים הנ"ל הוא זקנו של בעל אור החיים הקדוש. ונודע בשערים המצוינים בחסידות ובקדושה, וכן העיד עליו בעל אור החיים הקדוש בהקדמת ספרו " חפץ ה' ", שמרוב חסידותו לא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו לילי תמוז מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוהינו בבכי גדול וכו…

הרב הנזכר למד לני שני גדולי הדור מו"ה רבי יחייא דיין ומו"ה אלישע אשכנזי ז"ל והוא האריך ימים והפליג בזקנה נתבש"מ בשנת תפ"א זיע"א.

רבי חיים הנזכר ואחיו הנגיד רבי שם טוב שעל פטירתו נשלח מכתב זה, ניהלו בשותפות מסחר גדול וביססו להם מעמד חשוב, בין הגולים שנמלטו למכנאס מפני הרעה, היה גם הנגיד רבי שם טוב וכנראה שלא היה יכול לסבול עול הנדודים והטלטולים ואחרי זמן קצר נפטר בחודש תשרי התס"א – 1701.

חיים מויאל.

 נזכר בספר " מאור ושמש "

חיים דוד סירירו בן מתתיה.

 תק"י – תקפ"ו. הספד עליו נמצא בספר " בת רבים " 

חיים אברהם פינטו.

מורה צדק במוגאדור אצווירא. חיים זאב הירשברג כותב עליו " הילה של קדושה עוטפת את רבי חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים, ואלה נמצאים גם בקובץ שבעריכת דב נוי " שבעים סיפורים וסיפור מיהודי מרוקו.

גם מוסלמים חולקים לו כבוד. פיוטיו נדפסו במקומות כגון " קול רנה ", קזבלנקה. לפי הירשברג הוא נפטר בשנת ת"ר אך לפי בן נאיים תר"ה. בכל אופן, יש הסכמה ממנו ל " מאור ושמש " והיא מחודש אדר תקצ"ו.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מדויות הפאר שעיטרו את יהדות מרוקו, היה הגאון הצדיק רבי חיים פינטו זכותו יגן עלינו אמן. רבי חיים נולד בעיר מוגאדור השוכנת על שפת האוקיאנוס בדרומה של מרוקו, לאביו אבי שלמה פינטו שהיה מפורסם בצדקתו ובגאונותו.

כשהיה רבי חיים בן עשר שנים עברה משפחתו לגור במוגאדור הסמוכה, שם חי ופעל עד הגיעו לשיבה. קדוש נערץ היה רבי חיים על כל יהודי מרוקו, ואגדות מופלאות על סיפורי מופתים נקשרו בדמותו. באחת מערי מרוקו התגורר יהודי עני שעסק לפרנסתו ברוכלות.

 הוא היה משוטט על עגלתו, קונה גרוטאות ברזל ונחושת ובקושי היה מתפרנס חמחייתו. באחד הימים פנה אליו שייך מוסלמי והציע לו לקנות פיסת נחושת במחיר זול. היהודי שמח על המציאה שנפלה לידו. אמר השייך ליהודי : " דע לך, כי פיסת הנחושת שמכרתי לך לא יכולה להביא ברכה אל ביתך. אפ תעמידנה על השולחן, ולידה תעמיד שני נרות דולקים תתעשר תוך זמן קצר ".

לקח היהודי את פיסת הנחושת ועשה כפי שאמר לו השייך. ואכן, מיום ליום הלך ושגשג מסחרו עד שתוך זמן קצר הפך לעשיר מופלג. באחד הימים הגיע רבי חיים פינטו לאותה עיר. פנה רבי חיים פינטו אל הידוי תושבי העיר ושאלם אם ידוע להם על יהודי העובד עבודה זרה בעירם. השתוממו האנשים על שאלת הצדיק, וענו בשלילה.

שאל שוב רבי חיים : " אולי יש בעיר יהודי שהתעשר בזמן האחרון ? "

סיפרו לו האנשים על מוכר גרוטאות העני שהתעשר. הלך רבי חיים אל ביתו של היהודי, וביקש ממנו לספר לו כיצד התעשר תוך זמן קצר. לא כיחש האיש דבר, וסיפר לצדיק את המעשה עם פיסת הנחושת שקנה משייך מוסלמי, ועלך נרות שהוא מדליק ליד הנחושת. נבעת רבי חיים, ושאל את איש שיחו :

אם יתן לך איש מלוא ביתו כסף וזהב, כשי שתעבוד לאל אחר, האם תסכים לכך ? " חלילה לי מלעבוד אלוהים אחרים ! ענה האיש.

דע לך – אמר רבי חיים – כי בלא ידיעתך עבדת עבודה זרה. השייך המוסלמי מכר לך נחושת שלקח מבית יראתם, וכל חפצו היה להכשילך בחטא גדול.

תכך ומיד לקח האיש את פיסת הנחושת, ניתץ אותה לרסיסים ונשליכה למקום שלא נשאר זכר ממנה. את כל הכסף שהרוויח על ידי החטא הנורא חילק לעניים. הוא המשיך לעסוק במסחר ותוך זמן קצר התעשר מחדש.

רבי חיים פינטו נפטר בשיבה טובה בכ"ז באלול שנת תר"ה – 1845, ונקבר בעיר מגוריו – מוגאדור. מקום מנוחתן הפך למוקד לעלייה לרגל לכל יהודי מרוקו, שהיו באים בהמוניהם לשפוך את צקון ( תפילה מתוך כוונה עמוקה ) לחשם אצל קברו של הקדוש שהיה נערץ עליהם.

סיפורי מופתים מסופרים על ידי יהודי מרוקו על נסים שהתרחשו לחולים ומוכי גורל שהשתטחו על קברו של הצדיק במוגאדור.

בנו של רבי חיים פינטו – רבי יהודה נודע אף הוא בקדושתו וחסידותו. רבי יהודה היה אביו של רבי חיים פינטו השני שהתגורר בקזבלנקה, ובכדי להבדילו מסבו, היה נקרא בפי כל רבי חיים פינטו הקטן. גם הוא רבי חיים פינטו מקזבלנקה היה מפורסם כצדיק וקדוש שבכוחו לפעול ישועות. רבי יהודה נפטר בט"ו באב תרמ"ט – 1881, ונקבר סמוך לקבר אביו. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ומקורות שונים אחרים

יהודה בן עטר.

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים. 

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

בשנת 1665 – שנת התגלותו של שבתי צבי – החלו להסתמן עליתה וביסוס שלטונה של השושלת החדשה, שושלת העלאווים, השלטת עד עצם היום הזה.

מולאי ראשיד (בנו השני של מוחמד אל־שריף) כבש בסערה חלקים נרחבים של מרוקו, הגיע עד שערי פאס והצליח לגבור על המלך המראבוט מוחמד בךאלחאז׳ ולמגר את כל שרידי שלטונו. כל שבטי הסביבה נכנעו לו והכריזוהו מלך עליהם.

במשך מסע כיבושיו הצליח מולאי ראשיד לכבוש גם את סאלי (מבצרם של שודדי־הים) ולהכות שוק על ירך את שליטה שודד הים ג׳ילאן ״וג׳ילאן ברח וימלט לעיר טאנג׳ר״. היהודים שנמצאו בשטחי כיבושיו חשבו שיכולים לנשום לרווחה ״כי המלך הזה (מולאי ראשיד) אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״. אך תקותם נכזבה ותוחלתם היתה לשוא.

גם לאחר שהוכרה מלכותו של מולאי ראשיד על־ידי חלקים גדולים של הממלכה עוד לא נכונה המלוכה בידו. המלך החדש לא הצליח להשליט סדר ומרות בכל המדינה. כיסי התעדויות נשארו לרוב פה ושם, והתקוממויות פרצו לעתים תכופות.

מלחמות הטהור שערך כדי לבסס את שלטונו נגד הנסיכויות הרבות ועד אחוזות השייכים חייבו הוצאות כספיות ענקיות, ומי הראשונים הנדרשים לממן אחזקת הצבא אם לא היהודים? ושוב הוטלו מסים כבדים על היהודים.

מה היה מצבם של היהודים תחת שלטונו של מולאי ראשיד? ומה היה יחסו ליהודים? על השאלה הראשונה אין קושי להשיב. מצבם לא היה טוב יותר מאשר בתקופות שקדמו לשלטונו; והסיבות מובנות. ראשית, נאמנו­תם של היהודים לא היתה מובטחת לו, לאור הזיותיהם המשיחיות ולאור החלומות שהם רקמו שבקרוב המשיח יוביל אותם קוממיות לארץ המוב­טחת. שנית, המלך לא ביסס עדיין את שלטונו ומרותו לא הוכרה בכל הממלכה, היעדר בטחון בדרכים, וכאמור היו עוד פה ושם התקוממויות. המלך היה זקוק לכסף ומסים הוטלו על היהודים. בסיכום: אי־השקט ששרר במדינה היה בעוכריהם של היהודים. אשר ליחסו של המלך אליהם – הדעות חלוקות. לפי רולנד פריג׳וס (Roland Frejus), אשר עשה במרוקו בשליחות מלך צרפת לואי הי״ד בשנות 1671-1666, יחסו היה טוב וסובלני. פריג׳וס מספר שבימי ביקורו במרוקו הכיר הרבה יהודים בעלי השפעה שפעלו בחצרו של מולאי ראשיד, ביניהם אהרון קארסיינטי, שהיה צורפו של המלך ויעקב פאריינטה אשר שימש גם מתורגמן של חצר המלכות.

לעומת פרג׳וס מספר ר׳ שמואל אבךדנאן, המעתיק של ״דברי הימים־׳, שכאשר כבש מולאי ראשיד את העיר אזאווייא מידי יריבו מוחמד חאג׳;

׳נשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה, הגלה את הפלשתים ;הברברים)… ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום השלישי וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפיהם והיו אנשים עשירים רובם כבולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כטף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל … מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפאס והיה זה בר׳׳ח אב הרחמן משנת נפשנו חכת״ה״ … כמו ג׳ באות בלי בתים ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.״

עדות דומה בענין יחסו של מולאי ראשיד ליהודים אנו מוצאים אצל ר׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״:

" והלך מולאי ראשיד לעיר אזאוויא, והכניע סידי מוחמד לחאז׳ שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויא ויתן ליהודים אשר שם זמן שלשה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס ג׳ מאות בעלי בתים בר׳׳ח אב שנת התכ״ח (1668) ליצירה ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות.״

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

משתי העדויות מתקבל שיחסו של המלך היה אמביולנטי כלפי היהודים. מצד אחד הגרוש של היהודים מאזאווייא לא היה מכוון במיוחד כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה כלפי יריביו המושבעים של המלך, היינו הכת של אזאווייאת דילה וראשיה ולכן גזר אומר להחריב עד היסוד את מבצרם ומכיון שנמצאו שם יהודים, גם בהם פגעה מידת הדין וגם עליהם חל צו הגרוש. ומצד שני לא חס עליהם ועל רכושם וממונם והעמיד לרשותם זמן מוגבל כדי לצאת את העיר, והתוצאה שכל הונם ירד לטמיון ובתיהם נחרבו.

עדות שלישית ממקור יהודי אך יותר נחרצת וחד־משמעית על יחסו של מולאי ראשיד אל היהודים אנו מוצאים אצל ר׳ יעקב ששפורטש. באגרת לר׳ יעקב בן סעדון, מראשי הכת השבתאית בסאלי הוא אומר: ״ושם בסאלי עצמה אין להם בית תפלה בגזרת המלכות ובאזאווייא כל יהדותם בסתר, ואפילו שמירת שבת מנועה מהם. אם לא עכשו במלכות זה המלך ולא אדבר מהגירוש וגזרת המלכות שעמדה כנגד ק״ק הנודע בשערים בתורה ויראת חטא וכל כללות משפחותינושעמדה עליהם גזרת המל­כות להמיר דת או ייצאו בתוך ח׳ ימים וכי.״

במקום אחר מוסיף ששפורטש: ״ובחודש סיון קבלתי איגרת מעיר סאלי מאחד מבעלי האמונה הזאת ומעיד ומגיד תוקף הצרות התכופות עליהם ולכל קהלות המערב מאת המלך העז והקשה מלך תאפיליטי, שגזר על בתי כנסיות של העיר מאריוקוס (מרקש) ותידולה להחרב וכן נעשה והכביד עול המסים וגזרות אחרות״.

ועוד עדות נוספת של איש התקופה: ר׳ אהרן הסבעוני, מראשי מתנגדי הכת השבתאית, כותב באגרתו אל ר׳ יעקב ששפורטש:

״קהל תידולה גזרו עליהם לילך יחפים תמיד בבל העיר בלי שום מנעל, ובטלו להם בתי כנסיות כי אם להתפלל בעשרה בביתם וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיקבעו כולם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ, והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים״.,

הצד השוה בכל העדויות הללו הוא שבזמן שלטונו של מולאי ראשיד, היהודים לא נחו על זרי דפנה ולא שבעו נחת, ואף אם – לפי עדותו של פריג׳ום – יהודים כיהנו בחצרו של המלך במשרות רמות, הרי למענו עשה זאת ולא לטובתם. מסים כבדים הוטלו עליהם. הם גורשו ממקום מושבם כשלא היו נוחים לרשויות-, הצרו צעדיהם בעניני הדת והיו מטרה להתנכלויות ולרדיפות.

סביר להניח שיחסו העוין של הנסיך העלאווי כלפי היהודים נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית והיא שגרמה לו לנהוג בהם ביד קשה. ראשית מפני שהיא תרמה והוסיפה לתסיסה חברתית בזמן שהמדינה היתה כולה כמרקחה וזקוקה לתקופה של רגיעה, ושנית – התנועה לא הסתירה שמגמתה היא גאולה ופדות לעם ישראל וכי ״המלך המשיח עתיד ליטול את כתר המלוכה מראש השליט״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר