התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד
בשנת 1665 – שנת התגלותו של שבתי צבי – החלו להסתמן עליתה וביסוס שלטונה של השושלת החדשה, שושלת העלאווים, השלטת עד עצם היום הזה.
מולאי ראשיד (בנו השני של מוחמד אל־שריף) כבש בסערה חלקים נרחבים של מרוקו, הגיע עד שערי פאס והצליח לגבור על המלך המראבוט מוחמד בךאלחאז׳ ולמגר את כל שרידי שלטונו. כל שבטי הסביבה נכנעו לו והכריזוהו מלך עליהם.
במשך מסע כיבושיו הצליח מולאי ראשיד לכבוש גם את סאלי (מבצרם של שודדי־הים) ולהכות שוק על ירך את שליטה שודד הים ג׳ילאן ״וג׳ילאן ברח וימלט לעיר טאנג׳ר״. היהודים שנמצאו בשטחי כיבושיו חשבו שיכולים לנשום לרווחה ״כי המלך הזה (מולאי ראשיד) אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״. אך תקותם נכזבה ותוחלתם היתה לשוא.
גם לאחר שהוכרה מלכותו של מולאי ראשיד על־ידי חלקים גדולים של הממלכה עוד לא נכונה המלוכה בידו. המלך החדש לא הצליח להשליט סדר ומרות בכל המדינה. כיסי התעדויות נשארו לרוב פה ושם, והתקוממויות פרצו לעתים תכופות.
מלחמות הטהור שערך כדי לבסס את שלטונו נגד הנסיכויות הרבות ועד אחוזות השייכים חייבו הוצאות כספיות ענקיות, ומי הראשונים הנדרשים לממן אחזקת הצבא אם לא היהודים? ושוב הוטלו מסים כבדים על היהודים.
מה היה מצבם של היהודים תחת שלטונו של מולאי ראשיד? ומה היה יחסו ליהודים? על השאלה הראשונה אין קושי להשיב. מצבם לא היה טוב יותר מאשר בתקופות שקדמו לשלטונו; והסיבות מובנות. ראשית, נאמנותם של היהודים לא היתה מובטחת לו, לאור הזיותיהם המשיחיות ולאור החלומות שהם רקמו שבקרוב המשיח יוביל אותם קוממיות לארץ המובטחת. שנית, המלך לא ביסס עדיין את שלטונו ומרותו לא הוכרה בכל הממלכה, היעדר בטחון בדרכים, וכאמור היו עוד פה ושם התקוממויות. המלך היה זקוק לכסף ומסים הוטלו על היהודים. בסיכום: אי־השקט ששרר במדינה היה בעוכריהם של היהודים. אשר ליחסו של המלך אליהם – הדעות חלוקות. לפי רולנד פריג׳וס (Roland Frejus), אשר עשה במרוקו בשליחות מלך צרפת לואי הי״ד בשנות 1671-1666, יחסו היה טוב וסובלני. פריג׳וס מספר שבימי ביקורו במרוקו הכיר הרבה יהודים בעלי השפעה שפעלו בחצרו של מולאי ראשיד, ביניהם אהרון קארסיינטי, שהיה צורפו של המלך ויעקב פאריינטה אשר שימש גם מתורגמן של חצר המלכות.
לעומת פרג׳וס מספר ר׳ שמואל אבךדנאן, המעתיק של ״דברי הימים־׳, שכאשר כבש מולאי ראשיד את העיר אזאווייא מידי יריבו מוחמד חאג׳;
׳נשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה, הגלה את הפלשתים ;הברברים)… ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום השלישי וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפיהם והיו אנשים עשירים רובם כבולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כטף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל … מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפאס והיה זה בר׳׳ח אב הרחמן משנת נפשנו חכת״ה״ … כמו ג׳ באות בלי בתים ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.״
עדות דומה בענין יחסו של מולאי ראשיד ליהודים אנו מוצאים אצל ר׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״:
" והלך מולאי ראשיד לעיר אזאוויא, והכניע סידי מוחמד לחאז׳ שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויא ויתן ליהודים אשר שם זמן שלשה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס ג׳ מאות בעלי בתים בר׳׳ח אב שנת התכ״ח (1668) ליצירה ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות.״
שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד
משתי העדויות מתקבל שיחסו של המלך היה אמביולנטי כלפי היהודים. מצד אחד הגרוש של היהודים מאזאווייא לא היה מכוון במיוחד כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה כלפי יריביו המושבעים של המלך, היינו הכת של אזאווייאת דילה וראשיה ולכן גזר אומר להחריב עד היסוד את מבצרם ומכיון שנמצאו שם יהודים, גם בהם פגעה מידת הדין וגם עליהם חל צו הגרוש. ומצד שני לא חס עליהם ועל רכושם וממונם והעמיד לרשותם זמן מוגבל כדי לצאת את העיר, והתוצאה שכל הונם ירד לטמיון ובתיהם נחרבו.
עדות שלישית ממקור יהודי אך יותר נחרצת וחד־משמעית על יחסו של מולאי ראשיד אל היהודים אנו מוצאים אצל ר׳ יעקב ששפורטש. באגרת לר׳ יעקב בן סעדון, מראשי הכת השבתאית בסאלי הוא אומר: ״ושם בסאלי עצמה אין להם בית תפלה בגזרת המלכות ובאזאווייא כל יהדותם בסתר, ואפילו שמירת שבת מנועה מהם. אם לא עכשו במלכות זה המלך ולא אדבר מהגירוש וגזרת המלכות שעמדה כנגד ק״ק הנודע בשערים בתורה ויראת חטא וכל כללות משפחותינושעמדה עליהם גזרת המלכות להמיר דת או ייצאו בתוך ח׳ ימים וכי.״
במקום אחר מוסיף ששפורטש: ״ובחודש סיון קבלתי איגרת מעיר סאלי מאחד מבעלי האמונה הזאת ומעיד ומגיד תוקף הצרות התכופות עליהם ולכל קהלות המערב מאת המלך העז והקשה מלך תאפיליטי, שגזר על בתי כנסיות של העיר מאריוקוס (מרקש) ותידולה להחרב וכן נעשה והכביד עול המסים וגזרות אחרות״.
ועוד עדות נוספת של איש התקופה: ר׳ אהרן הסבעוני, מראשי מתנגדי הכת השבתאית, כותב באגרתו אל ר׳ יעקב ששפורטש:
״קהל תידולה גזרו עליהם לילך יחפים תמיד בבל העיר בלי שום מנעל, ובטלו להם בתי כנסיות כי אם להתפלל בעשרה בביתם וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיקבעו כולם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ, והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים״.,
הצד השוה בכל העדויות הללו הוא שבזמן שלטונו של מולאי ראשיד, היהודים לא נחו על זרי דפנה ולא שבעו נחת, ואף אם – לפי עדותו של פריג׳ום – יהודים כיהנו בחצרו של המלך במשרות רמות, הרי למענו עשה זאת ולא לטובתם. מסים כבדים הוטלו עליהם. הם גורשו ממקום מושבם כשלא היו נוחים לרשויות-, הצרו צעדיהם בעניני הדת והיו מטרה להתנכלויות ולרדיפות.
סביר להניח שיחסו העוין של הנסיך העלאווי כלפי היהודים נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית והיא שגרמה לו לנהוג בהם ביד קשה. ראשית מפני שהיא תרמה והוסיפה לתסיסה חברתית בזמן שהמדינה היתה כולה כמרקחה וזקוקה לתקופה של רגיעה, ושנית – התנועה לא הסתירה שמגמתה היא גאולה ופדות לעם ישראל וכי ״המלך המשיח עתיד ליטול את כתר המלוכה מראש השליט״.