מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 23

ידידינו אור נערב, מושיע ורב, גודר גדרי ועומד בפרץ, למסתור ולמחסה, הלא המה החכם השלם והכולל, אור גולל הדיין ומצויין, עצום ורב כמוהר"ר עמרם אלבאז חשצ"ן ואתו עמו החכמים ויחידי הקהל קטון וגדול ה' עליהם יחיו, דשנים ורעננים יהיו אמן כן יהי רצון.

 מן השטים שניים הם המדברים החיים והשלום יהי שלום בחילכם, שלווה בארמוניתכם, והניח ה' לכם מכל אויביכם ורעה לא תמצא ולא תאונה עליכם, ה' צבאות יגן עליכם, אל תראו תחזקנה ידיכם, ומציון ישלח עזרכם, אמן כן יהי רצון.

אות לטובה כי כן באה אלינו האישה אשת רפאל ברוך ואתה עמה קצת יחידים והיא מרת נפשבוכה ומבכה, ובקשה ממנו לכתוב למעלתכם ואם הוא עשה שלא כהוגןחסדיכם יגבר, וכבר מלתייהו אמורה לעולם יהיה אדם מכת הנעלבים ואנחנו זרע ישראל ציווינו ה' לא תקום ולא תטור והקב"ה אריך אפיה.

ודברים כאלו לא נעלמו ממעלתכם וכבר קדמה לכם ידיעה כי זה הכוס עבר עלינו ןעם כל זאת לא עשינו עמן שןם רעה ולעת עת הוא שקט ובטוח וכבר אמרו שרין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, ועוד אמרו היכלא בידינו היא.

אבל מה נעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, אם לזאת אחינו אתם אין דבר חוצץ בינינו לביניכם נגילה ונשמחה  בישועתכם העבירו על מדותיכם, ומי לנו גדול מיוסף צדיקא שומר הרבית שזן את אחיו הם ונשיהם ובניהם לחם לפי הטף בזמן הרעבון ובבקשה  מכם חסדיכם יגבר עליו וכבר קיבל על עצמו שמהיום הזה לא יוסיף עוד ליכנס בענייני הקהל כלל ולא יבוא לפתחו שום שוטר ומושל.

ואם עבר על זה הנה ידיכם תהלות לאל ידיכם לא אסורות לו וכו…..ובבקשה מכם שלא תנהגו עם בעלה כפעלו מידה כנגד מידה, שבר זה יכתב עליו בערכאות ובעידי ישראל בקנס גדול כאוות נפשכם וכפי אשר יראה בעיניכם, כב דברי דורשי שלומכם וטובתכם בלב תמים, כל הימים החתומים פה פאס יע"א ואתם שלום ורוב שלומות

ראובן סירירו סי"ט – וידאל צרפתי סי"ט – ידידיה מונסונייגו יס"ט

גם אנוכי דורש בשלומכם וטובתכם ואחת שאלתי ממעלתכם אחינו אתם לא נעלם מכם משרז"ל הנעלבים וכו….וכל המעביר על מדותיו וכו

נאם רפאל יעקב בן סמחון סי"ט – מרדכי וואעקנין יס"ט – הצעיר חיים מסעוד בן עמרם סי"ט

סוף תעודה מספר 23

תשרי תרי"ט – אלול תרל"ג 1859 – 1873, ימי מלכות סידי מוחמד בן עבד רחמאן

כדיינים בצפרו שימשו אז רבי רפאל משה אלבאז, רבי חיים אליהו אביטבול בנו של רבי עמור, רבי יקותיאל אלבאז, רבי רפאל מאמאן ומר זקיני רבי אליהו בן הרוש. רבי רפאל משה כותב על מלך זה בספרו " כסא המלכים " : ובשנת התרי"ט בחודש אלול מת המלך מולאי עבד ארחמאן וימי מלכותו ל"ח שנה ומלך בנו המלך החסיד והרחמן סידי מוחמד. היה אוהב ישראל ומכבד את החכמים. וכל ימיו ימי שמחה וששון ליהודים וריבוי הברכה והשפע עד שהעשירו רוב היהודים שבמדינת מלכותו.

במכתב שכתבו חברת " כל ישראל חברים " " ליהודים היושבים במדינת מרוקו בראש חודש כסלו 1874, הם אומרים : " וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפילתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים.ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חודשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו..וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו ".

נמצינו למדים מכאן שבסוף ימיו הוצא הפירמאן הנ"ל " ליהודים שיבטחו באהבתו ". איננו יודעים באילו מסיבות הוצא הפירמאן ומה תוכנו המדויק. אך מבין השיטין ניתן להבין שהיו מעשים או לכל הפחות עלילות שנתנו ליהודים מקום להרגיש שהם אינם רצויים ועל כך הוצרך המלך לעודדם ולהבטיח להם אהבתו.

במכתב הנ"ל מוסיפים ראשי כי"ח " שמעו נא את דברינו…הסירו נא ממעלליכם את כל אשר ירע ביני יושבי ארצכם…ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באוזני העם דברים לא יוכלו להלמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה…וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק.. אל תצאו מגדר התבונה להתפאר לעיני הגויים, כי מהר כגלי הים יהפוך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שווא נעמול בשבילכם..אם תשמעו לקולנו תמצאו חן בעיני כל אדם. והמלך בחסדו ירחב לכם בצר, וכצינה יעטור אתכם רצון.

מדברי תוכחה אלו ניתן ללמוד קצת על הגיגיהם של יהודי מרוקו בתקופת מעבר זו. אירופאים רבים נמצאו במרוקו. ובשיתוף עם ארגונים ומוסדות יהודיים באירופה, התערבו רבות אצת השלטונות למשעם שפר את מצבם של היהודים. הללו, שלמדו כי יהודי אירופה יש לאל ידם לעזור להם, נפנפו בטענה זו במריבותיהם וסכסוכיהם עם השכנים הערבים. איימו שהנה יכתבו לאחיהם שבאירופה ויגידו להם את הקורות אתם.

איומים אלו עשויים היו לסכל כל אפשרות של התערבות מבחוץ, מחשש שהמלך יראה בכך משום פגיעה ביוקרתו וסמכותו, שבלאו הכי לא היו חזקים אצל השבטים שהתקוממו נגדו לא פעם ולא פעמיים.

ובשנת 1862 נראה כוכב אחד ברקיע עם זנב ארוך ועמד כן כמו חודש ימים וסמוך ונראה קם מורד אחד בשם ארוגי שהיה מכשף גדול וקיבץ חיל לרוב אנשים ריקים ופוחזים והרעיש את העולם בכשפיו והיה שונא היהודים וגם הגויים כל הנקרא בשם שריף. וגם המלך נכנס פחד גדול בלבו ולא ידע מה לעשות ובכל מקום שהיה הולך משתחווים לו ונשמעים לעצתו עד שהגיע לעיר זרהון שאז עמדו גדולי העיר ונמנו וגמרו להורגו כי בלבל העולם והמלכות בכשפיו וחבליו ובלכתו להשתטח על קבורת מולאי אידריס שבזרהון ושלחו לו גלח אחד לגלח את שער ראשו וציוו עליו להורגו וכן עשה ואחז בזקנו ושחט אותו כן יאבדו ותשקוט הארץ.

בצפרו איננו יודעים אילו מאורעות חשובים היו. אך אנו יודעים שבשנת 1864 תוקנה תקנה שלא יפתחו חנויות נוספות עד שיתנו שליש בחנות לעניים דבר המצביע על קידום כלכלי, שנתן מקום לפתיחת חנויות חדשות. באותה שנה ביקר השר משה מונטיפיורי ז"ל במרוקו והשתדל להטות לבב המלך לטובת היהודים. בשנת 1867 היה רעב וארבה, תלמידי חכמים רבים עזבו את צפרו בגלל שלא השגיח הקהל עליהם לתמוך בם ולפרנסם. חכמי פאס שלחו אגרת תוכחה על כך לרבי יקותיאל אלבאז אחרי מות המלך סידי מוחמד מלך בנו.

החי נושא את עצמו

מרגלא בפומיה דרבנו, שמשפחת משאש שונה משאר המשפחות שבמרוקו. ישנם משפחות שכיון שזכו והיו בהם חכמים גדולים, דחקה המשפחה ורוממה אף את הרקים שבהם, וכך היה אומר ״אנחנו משפחת משאש פה, מי שאין בו תורה אין ליחוסו כל ערך״.

כל ימי גדלתי בין החכמים

תשוקה עזה השתוקק רבנו להתוודע אל חכמי התורה והיראה משובבי נתיבות שבעירו, ללמוד משיטותיהם בהלכה וביראה כמיטב יכולתו והזדרז לשחר פניהם, ותוך כדי משא ומתן שערך עימהם נגלו לו אופקים חדשים בחקר ההלכה והתלמוד, והאורחות החיים ואוצר הערכים שינק משחרית ימיו, הם שעיצבו את גאונותו וכבשו לפניו מסילות בתורה. אחד מן הדברים המיוחדים בהן זכה רבנו זצ״ל משחר ילדותו ועד ליומו האחרון, הוא שזכה לגדול בין החכמים איתני הארץ קדושי עליון, שאין לך מוסר גדול מזה, ומהם שאב את כוחותיו הכבירים לעסק התורה לתפלה ולאהבת ישראל, ואכן עוד בהיותו צעיר לימים, מנהלי בית הספר ורבותיו ניבאו לו כי לגדולות נוצר, וכידוע שהראב״ד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל כשעקב אחריו וראה בו את חשק התורה והתפלה, החל לקרוא עליו: את הפסוק ״נזיר אחיו קדש קדשים הוא״ ׳ושהוא קודש קדשים מבטן׳ כשרונותיו בלטו לכל אשר בא עימו במגע, הוא ירד לעומק הסוגיא בהבנה ישרה קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, כל דבר הקשה היה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה, תלמיד המחכים את רבותיו היה, הליכותיו הליכות מלכי בקודש, בענווה ובצניעות יתירה, אהוב ואוהב את הבריות.

וכפי שרבנו מספר שבבית הכנסת שהיה מתפלל בצעירותו היו בערך כשבעים תלמידי חכמים, הלא הם מקצתם הגאונים רבי יעקב טולידאנו ובנו רבי רפאל ברוך, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, רבי אהרון אסודרי, רבי יהושע בירדוגו, רבי חיים מוריגן, (מריזי׳ן) רבי יוסף משאש, אבי רבנו, רבי אהרון חסין, רבי יצחק סבאג, רבי יצחק בן דוד אוחיון, רבי יוסף אלקובי, רבי משה ויזגן, רבי יעקב ורבי רפאל בירדוגו, רבי ידידיה טולידאנו, משפ׳ הדיין רבי רחמים בן עמרא, רבני מש׳ בן שמחון, מש׳ שלוש, מש׳ בן עמרם, רבי מרדכי עאמר ועוד. (רשימה חלקית זו מלמדת לדורות, שהתורה והקדושה ששררה בעיר מקנס היתה בדרגה גבוהה מאד, לא יאומן כי יסופר.) כמו כן היו לו קשרים עם אבות בתי הדין שבכל ארץ מרוקו והתכתב עימהם בד״ת בפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. במרוקו היו כעשרה בתי דין המוסמכים מטעם המלך והממשלה: בקזבלנקא, רבאט, מראכש, מקנס, צפרו, פאס, תיטואן, צווירא, בני מלל, מוגאדור, ארפוד, טנזי׳ר. (בנוסף לעוד עשרות בתי דינים שהיו בכל כפר ובכל ישוב)

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשבתו עם זקני ארץ

גם כל השנים שהיה בירושלים הקשרים היחידים שהיה לו זה היה עם תלמידי חכמים, חוץ מקשרים שנוצרו עם אנשים מתוקף משרתו בהיותו מנצח על כל המחלקות הקיימות במועצה הדתית. ובדרך זו של חיפוש אחר הבני עליה המועטים הצליחו כל גדולי ישראל שחיו ושחיים עמנו הן בארץ והן בגולה. וכך

מספר הרה״ג חיים אמסלם שליט״א: שפעמים רבות היה מבקש רבנו ממנו שימצא לו דירה בשכונת הר נוף שהיא שכונה מלאה ישיבות ותלמידי חכמים. אמנם הדבר לא יצא לפועל כיון שלא נמצאה דירה בגודל שרבנו רצה ובסביבה בה רצה, ופעמים מסיבות אחרות.

עיין בוחנת

עוד מקטנותו היה מתבונן רבנו בכל דבר לעמקותו, וגם פעולות שהיו אנשים עושים, שנראות לכאורה פשוטות, גם בהם היה מתבונן בעין חדה. ואכן מדה זו עזרה לו לענות על המון שאלות, כשהתשובה היא עפ׳׳י מה שראה שכך נהגו רבותיו, ושכך ראה לגדולים חסידים ואנשי מעשה, בכל הערים שעבר בהם. וכמה פעמים מוצאים אנו, שגם בהנהגות שבסעודה היה משים עינו, לראות מה עשו הרבנים והדיינים.

אשרי עין ראתה כל אלה

שליח ציבור בעם ישראל הוא שם דבר של יוקרה, שליח ציבור זו אחריות וגם אומנות, שליח ציבור זו אחריות ־ ובפרט בציבור של בני תורה. שליח ציבור זו אומנות ־ ובפרט אצל יהדות מרוקו שאצלם כל שבת אינה דומה לחברתה בנגוניה, כל שמחה מלווה בשירים משלה, אומנות – ובפרט אם הוא צריך להיות המסדר של התפלה מראש ועד הסוף בקול, כולל קריאת התורה בדקדוק גדול. וכפי שסיפרנו שכבר בגיל יג׳ הגישוהו לתיבה לשמש כחזן. ולאחר שנתמנה רבי רפאל ברוך טולידאנו לדיין העיר בסוף שנת תרצ״ט מינוהו לרבנו לש׳׳ץ הקבוע עם כל סידור התפלה עם כל תורת ההנהגה המנהגים השירה והפיוט כידוע אצל יהודי מרוקו, בשחרית היו מתפללים בנץ החמה הן בחול והן בשבת, שזה כידוע הזמן המהודר ביותר לתפילת שחרית, ושימש באותה הבית כנסת בחזנות, עד שעבר לכהן כדיין בעיר קזבלנקא, בהיותו בן 40.

תפלותיו שהיו יוצאים מתוך לב טהור, ושהיו כבן המתחטא לפני אביו, תוך שהוא סופר את מילותיו כמונה מרגליות, היו מעוררים את הצבור לחיזוק בתפלה, ולתשובה גמורה.

כבר בגיל שש עשרה ידע את כל החמישה חומשי תורה, עם הטעמים שלהם על בוריים, באותה התקופה החזיר אותו אחד מן הציבור בדקדוק איזה מילה, אמר לו רבנו תסתכל בתוך הספר ותראה שהאמת איתי, וכך היה.

גדולה תורה שיש עמה יראת שמים היה רבנו מספר בערגה על אותם הימים בימי בחרותו כבן טו׳, שהיה קם יום יום באשמורת הבוקר לסליחות, והוא היה הש״ץ, והיו עושים כל שבוע תיקון כרת כל הלילה, בבית הרה״ג החסיד המקובל רבי יוסף אלקובי זלה׳׳ה (נפטר יא׳ חשון תש״א) וכך אומר רבנו ״ואעפ״י שהייתי בחור ישיבה, (והיה חשש שזה יפריע ללימודים במשך היום) אף על פי כן גדולה היראת שמים והחרדה שהוספתי לעצמי, שעד היום הרושם מאותם הסליחות לא סר ממני, וזה עוזר לי להתחזק בעסק התורה ולא לאבד הזמן בבטלה, והכוונה שקמים לשם שמים עוזרת הרבה. וכל אחד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. והריוח שירויח מזה לכל ימיו, עדיף הוא מול ביטול תורה שנגרם עי״ז לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יר״ש בטלה. (שמש ומגן ח״ג/צז).

בתקופת החסות של צרפת.

בימי מלחמת העולם השנייה, נבזזו או חוללו בתי כנסת. ב -11 בנובמבר 1942 נבזזו בקזבלנקה שני בתי כנסת, של הקהילה ובית הכנסת " רבי אליהו ". ( שאותו אני מכיר אישית – אלי פילו ) בשנת 1943 חולל בית הכנסת באוג'דה הושכנת קרוב לגבול אלג'יריה.

חילול בית כנסת

לפי מכתבו של שלמה כהן בפאס בט"ו מרחשון תש"י ר בנובמבר 1949 על מצבם של היהודים בעיירה תאזה. נאמר לו על ידי הרב של הקהילה בין השאר הביזיונות שהם סובלים מהמוסלמים כי עברים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת, ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב.

בית הכנסת ב BOUJARD במרוקו חולל בשנת 1963 לאחר שהיהודים עזבו את המקום. בעקבות חיסולם של קהילות בשנות ה – 60 של המאה ה-20, נמכרו בצי כנסת פרטיים לנוכרים. רבי יהושע מאמאן נשאל האם מותר למוכרם ולהוציאם לחולין. תשובתו חיובית

פקר ג' : איסור על הרמת קול בתפילה ובתקיעת שופר.

כל הפגנת דת שאינה מוסלמית, ביניהן הרמת קול בתפילה, תואמת את הנאמר ב " תנאי עומר " שהנוצרים קיבלו על עצמם, לפי הנוסח של אבן חלדון 1322 – 1406 " שלא נפגין את דתנו…ושלא נרים את קולנו עם הלווית מתינו.

החוק המוסלמי איפשר חופש דת במידה ואין הדבר פוגע באסלאם, תקיעת שופר, למשל, ברובע המוסלמי היא פגיעה בעיקרון זה.

לפי מכתב משנת תקכ"ז – 1767 שכתב יהודי בקהילת צפרו לדיין מתתיה סירירו על " מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל – מושל – אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם לאמר, למה תרימו קול. בהמשך מסופר שאחד מהקהל שנבחר כנגיד לאותו חודש הלך למושל כדי לפייסו להתיר האיסור, והוא היה קרבן לעלילה שקילל את דתם.

המחבר מביא כאן הערה אודות תעודה מספר 146 מתוך ספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל, ובה מפרט רבי דוד ז"ל את פרטי האירוע עליו כתב פרופסור בשן. זו כבר תוספת שלי לספרו של פרופסור בשן. להלן נוסח התעודה הנזכרת.

 תעודה מספר 146

התקכ"ז – 1727

המלך המשפט אור תורתו זורח, כשמש וכירח והוא ניהו אדוני החכם השלם הדיין המצויין חדות מעוזי וציץ נזרי הרב המובהק כמוהר"ר מתתיה סירירו יזיי"א.

אחרי נשיקת עפר ארץ הדום רגלי מורי שיחיה וארחי דרישת שלומם כל הנלווים לאדוני השם עליהם יחיו ובפרט אחי וראש כהה"ר שאול יהי שלום בחילו שלוה בארמנותי, ישאו ברכה האותיות הכתובים בנחיצה רבה יתיצבו לפני אדוני ישאלו אודות מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל ( מושל ) אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם.

לאמר למה תרימו קול, ולהיות שבעוונתינו הרבים נשארו בני קהילנו כצאן אשר אין להם רועה לא שר ולא שוטר ומושל, עשו ביניהם שכל אחד מיחידי הקהל יהיה לנגיד חדש ימים, חודש תשרי היה לנגיד ידידנו הרב מרדכי אלבאזלעת שומע שאסר הפליל תלמידי חכמים, הלך הוא קצת מיחידי הקהל לפליל כדי לפייסו ולהתיר האסורים.

 בעת ההיא בעיו שם גויים ובעוונותינו הרבים גרם החטא והעלילו על רבי מרדכי הנזכר לאמר שקלל והתריס נגד דתם והוא לא הוציא שום דבר.

על כך העידו העדים והוציא כמה הוצאות עד שסייעוהו מן השמים והייתה לו נפשו לשלל וכעת רצה לקחת הוצאותיו הנזכרות מהקהל י"ץ באומרו שאלולי שהיה עליהם לנגיד לא היה לו ללכת ולא היו מעלילים עליו עלילות ברשע.

ואם כן אחר שהוא שלוחם לכל דבר ובסיבתם  הלך למה תלקה מדת הדין כנגדו, ובקהך אומרים האמת שהלך לשם בסיבתם ומזלו גרם להתעולל עליו ובפרט שהגוי שהעליל עליו הייתה לו טינה בלבו עליו כי כך אמר הגוי הנזכר ובהדא מילתא לא שלוחם הוא, והרבי מרדכי הנזכר טוען שהגוי שקר דבר.

ולי אני עבדך נראה לומר דאין הקהל כלום שהרי הנתפס בפירוש בשביל חבירו פטור חבירו כדכתב מרן קכח ב' ושפח ו' וכמו שכתוב זה שלא נתפס בפירוש בשביל שום אדם אלא מזלו גרם וכמו שכתוב שאומרים שהגוי אמר שהיה נוטר לו איבה אם כך, הוא מזיק לעצמו כדכתב הרשב"א הביאה מרן בביתו קסג מחו' ט', ואי משום שהיה לו לנגיד עליהם האמת אלו תפסוהו בפירוש בשביל שום דבר מהקהל יפה כחו כי זה כל האדם שהוא לנגיד על הציבור.

אבל בדבר שהעליל עליו מי יאמר שבשביל הקהל נתפס שהרי המסים שותפים ולא בעלילות כדכתב מורם ס"ס קס"ג, ואדוני יסיר מחשך מעיני להוריני הדרך אשר אלך ותשובה מה' נאם השואל מאדוני מחילה וסליחה עבד ה' אדוני מורי שיחיה

יהושע ס"ט 

  הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

רומאנלי שביקר במרוקו בסוף המאה הי"ח ותיאר את המנהגים שראה, כותב :

ויתנו באצבעות ציונים על הספים, בחומר ובזפת להפחיד את השדים, ויתלו על הפתח פיסת בלויי סחבות ורקיקי מצות להיות מנת חלקם, מאכלם ובגדם ללבוש. זה דרכם כסל למו, באמרם כי זה חלק וגורל לעזאזל, וזובחים את זבחיהם לשעירים להחזיק במנהג אוולתם כאמור….

על מנהגי דפי השמירה, הוא כותב : אם תלד בן, וימהרו ויתלו מגילות רשומות בשני משולשים הנקראים מגן דוד, בפסוקים ובשמות מלאכים לשמור היולדת מ " לילית ".

 רבי יעקב משה טולידאנו בספרו נר המערב עמוד שו מוסיף : פעולות שמירה מוזרים בתור מגן מעין עין הרע ורוחות רעות, את בית היולדת יקיפו מיד בשת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים.

ראוי לציין כי מכל המנהגים שהוזכרו, לא נשאר אף אחד היום, זולת דפי שמירה שעדיין נהוגים במרוקו עד ימינו. נוסף לדפי השמירה האלה ננקטו עוד אמצעים יעילים כפי שיסופר להלן :

1 – אל-כ'ממוסא : המיילדת צבעה על מצחו של התינוק " קו שחור " במאונך, אחר כך ציירה בין שתי עיניו חמש נקודות שחורות, לציון המספר חמש שהוא נגד עינא בישא, גם המלה כ'ממוסא, מזכירה את הכ'מסא ( חמישה )

2 – לכחול : בין תפקידיה הנוספים של המיילדת, עליה לייפות את גבוטת עיניו של הרך בצבע שחור הנקרא לכחול ( כחל ) זהו מין פיח שחור הנשאר מפתילות נרות חנוכה ונרות של שבת. אחרי שהנרות דולקים ונשרפים, נשאר מהם פיח הנאסף בדרך כלל על ידי המיילדת.

את הפיח הזה מורחים בעזרת המרוויד כמין חוט עשוי מכסף טהוא או מפליז. ה" כחול " שומר על מאור עיניו של התינוק ומוסיף לו חן ויופי. המרוויד יש בו ברכה ומרחיק את המזיקים.

3 – אשיב ולחרמל : כורכים סיב יד התינוק שקית קטנה מבד לבן, בצורת רצועה ובה צריף ( אלום ) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן ) מילון אבן שושן, הנקרא אשיב ( זהו מלח גבישי בעיקרו מגופרית אשלגן ), מעט " חרמל " ( זרעי עשב יבש טחון המשמש לכל מיני תרופות מסוג זה )

4 – אודיעת : לוקחים כמה צדפים הנקראים " אודיעת " ומשחילים אותם לידו של התינוק כמו צמיד, ויש גם העונדים לו סרט שחור בידו. באזור החוף ובצפון, קוראים לצדפים האלה : אל בובוס ( בריבוי )

5 – שקיות שרפים מעל מיטת היולדת : לוקחים שקיות קטנות, ובהן תערובת של " חזאמא " ( פרח אוזובין, " זעתאר ( קורנית ), " זאווי " ( שרף ריחני ) " אל כברית " ( גופרית ) משחילים אותם בחוט עבה ותולים אותן מעל מיטתה של היולדת.

הנשים מכינות דם כן מין קטורת עשויה מקורנית זעתאר ולענה ומשתמשות בה לטקס התחדיד. שוראקי : בתאת התינוק לאוויר העולם, מכינים שקית אדומה מבד קטיפה בה : חרמל, אלום, מלח וסכין פתוחה. קית זו מניחים ליד הרך ומשאירים אותה לידו, ואם מחליפים מקום לתינוק, לוקחים את השקית עימו ותמיד תהיה על ידו.

6 – גילוי השם : אסור לגלות את שמו של היילוד עד לברית המילה, מחשש עין הרע והמזיקים. עד יום הברית, הוא בחזקת " דיף " ( אורח ) כדי שלט יחטפו אותו השכנים ( השדים ) ולא יחליפו אותו חס ושלום.

7 – הפחד מבועמירא – התנשמת –LA CHOUETTE . אם האֵם הצעירה לא תיזהר ותאחוז את עוללה על ברכיה ותשב עמו בערב תחת כיפת השמים, לאור הירח והכוכבים, היא עלולה לסכן את חייו. ציפור ידועה בשם בועמירא ( התנשמת ) עלולה לעוף מעל התינוק ותטיל את צואתה עליו, דבר שיגרום לו מחלות כמו שלשולים ודלקות עיניים. לכן נמנעו גם מלייבש חיתולים לאחר שקיעת החמה. 

הערת המחבר.

לג'י עמוד 108. כדי למנוע סכנה זו, השתדלו הנשים הערביות להשיג ציפור זו התנשמת, לפתוח את המקור שלה ולהטיל לתוכו כמה טיפות חלב מדדיהן, אחר כך, ללטף אותה, לנשקה ולשחררה.

הנשים היהודיות נהגו גם כן להשיג ציפור זו, למשוח את רגליה בחיננא, ללחוש לה כמה משפטים מאגיים, לבקש ממנה לשמור על הילד ולא להזיקו, לנשק אותה ולשחררה נוהג בחכמה, ערך יונקי שדים. סוף ההערה.  

8 – כף נחושת – במכנאס תולים מעל משקוף הדלת של חדר היולדת, כף נחושת המסמלת את המספר חמש או הכ'מסא כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרע, וכך תצא למסתכל " היין " ואומרים : אם יסתכל בין הרע, " תכ'רזלו עינו " , תצא לו העין או תתפוצץ לו העין

9 – סגולה לרך נגד העין הרע וכישוף – מחבר " מראה הילדים " מביא שורה ארוכה של סגולות ושמירה על הרך מעין הרע, ואחת מהן היא :

אם רוצים שהילד שנולד זה עתה לא תשלוט בו עין הרע ולא כישוף לעולם, יקחו הוריו עפר מקרקע המקום בו נולד וישימו אותו בתוך שקית קטנה מבד פישתן, ויתלו את השקית על צוואר הילד ויהיו בטוחים שבנם לא יוזק ( סגולה זו היא בדוקה מבטיח המחבר )

10 – הזמנת מלמד תינוקות – בדבדו נהגו להזמין בימים שלפני הברית את מלמד התינוקות עם תלמידיו, לאמירת פרקי תהלים בית היולדת, ובסיום הקריאה הגישו להם ארוחת ערב. במקומות אחרים המלמדים מוליכים יום יום במשך אותו השבוע, את תלמידיהם לבית היולדת, לקורא בו " שמע ", " המלאך הגואל ", והם מקבלים דברי מתיקה.

הערת המחבר.

ספר מטעמים , עמוד 47 סימן ך' : אצל האשכנזים קיים מנהג דומה : קורין קריאת שמע בבית היולדת כל השבוע, מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים. קריאת שמע כדי להבריח את המזיקין, והבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אין בו חטא, לכן מחלקים להם מגדנות שיתרגלו לבוא.  סוף ההערה.

אלה רק מעט מזער מהאמצעים הרבים הננקטים נגד הסכנות של עין הרע. יש לציין שהאמונה בעין הרע רווחת כמעט בכל תרבות בעולם, ועל אחת כמה וכמה בקרב יהודי צפון אפריקה ויהודי מרוקו בפרט.

בשל הפחד מעין הרע, ביקש האדם אפילו המשכיל ביותר, אמצעי הגנה שונים. משום שלפי האמונה הרווחת, עלולה עין הרע לגרום למחלה ואף למוות, והתינוקות חסרי המגן חשופים במיוחד לפגיעה ממנה.

טיפול קוסמטי אחרון בתינוק – לפני שהמיילדות נפרדו מהאימא הצעירה, הן עשו עוד " תיקון ובדיקה " אחרונה לעולל. המיילדת הראשית קשרה סביב ראש התינוק סרט בד, כדי שהראש לא יגדל עקום ועבה, חיתלה את כל גופו, ידיו ורגליו בצורה חזקה, כדי שאיבריו ועצמותיו לא ינקעו ויהיו חזקים, משכה את אפו של הרך, הלוך וחזור, כדי לתת לו צורה נאה.

גם את שפתיו לא שכחה ומשכה וסידרה אותן, כדי להוסיף חן ויישרה כל מיני בליטות בגופו ובידיו. אחרי שגמרה עם התינוק, בא תור האם, המיילדת לחצה בצורה קלה ולאט על דדיה של האם הצעירה, כדי להוציא מהן את הטיפה הראשונה של החלב ומשחה בשמן זית זך, את הפטמות הזעירות, כדי שתתרגלנה לנשיכת העולל, ורק אחר כך היא מסרה את הבן לאימו.

מושאם – כדי שלילד תהיינה שפתיים אדומות, מיד אחרי היניקה הראשונה, אימו מעבירה על פיטמות דדיה, שיכבת ששר ( צנובר ) כך שהפיטמה מקבלת גוון אדום חזק.

פתיחת הפה – חללאן לפום.

כאשר יצא התינוק לאור העולם נהגו, לקרוא מיד לאחת השכנות כדי שתניק אותו בפעם הראשונה מאחר שלאימא עדיין אין חלב. השכנה המניקה חייבת להיות אישה שתקנית ולא פטפטנית. כמו שבוחרים באדם הגון להיות סנדק, כך בוחרים באשיה צדקנית והגנה כדי להיות המיניקה הראשונה של התינוק.

יניקה זו נקראת חללאן לפום – פתיחת הפה – פעולה זו חשובה שבעתיים אחרי טכס ברית המילה, משום שעתה נכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו והוא חייב להיות מושלם בכל.

בדרך כלל בחרו באישה של תלמיד חכם, , או שאישה צדקנית ולא דברנית כדי שהילד ידמה לה ויהיה כמותה. בשעת היניקה, נזהרו לסגור היטב את הפרגוד שעל המיטה – אל-כ'אמייא – המפריד בין מקום מושבה שלך היולדת לבין הסובבים אותה.

אף אישה אינה צריכה להתבונן באם או במיניקה, ובכל הנעשה מאחורי הפרגוד, זולת אימה של היולדת, החמות והמיילדת. וזאת כדי למנוע במטים לא רצויים, היכולים לעלות ביוקר הן לאם והן לעוללה.

יולדת הלוקה במחסור בחלב אם, היה קשה מנשוא. היא נאלצה לחזר אחר שכנותיה המיניקות כדי להיניק את התינוק כי חלב אחר לא היה בנמצא.

בדרך כלל חלב שכנותיה הספיק בקושי להניק לילדיהן לכן היא נאלצה להתרוצץ בין זקנים וזקנות הבקיאים ברפואה ובסגולות, על מנת להשיג מהם מרשמים המועילים לריבוי החלב. ואכן ברפואה העממית שבעל פה ושבכתב, ידועים מרשמים וסגולות בנושא. להלן מספר דוגמאות. 

מרשם למינקת שאין לה מספיק חלב

קח זרעי מלפפונים טחונים היטב בשל אותם עם יין ותשתה את זה לפני השינה בלילה ובבוקר השכם עלן קיבה ריקה. במידה שיש לה שפע חלב תרתיח עצמות במים עם מעט מלח ותשים אותם על שדיה ובזה יפתח החלב אצלה.

לאישה שחסר חלב ממנה כתוב על שני שדיה את השם אבקנסיי"א

מות התינוק לפני יום הברית

אם הרך הנולד מת בתוך שמונת הימים, לפני יום הברית, נהגו למול אותו לפני שקברו אותו. את " התזת דם הברית " עשו לו על ידי הקבר וכל היה נקבר כיהודי.

שו"ע עמוד תקלד : תינוק שמת מלין אותו אצל קברו, וקוראין לו שם, וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם וצריכין להזהיר את הקברנים על זה. גם אצל המוסלמים במרוקו קיים מנהג : אם התינוק מת לפני שמלאו לו ארבעים יום, קוברים אותו בחולצה בה הלבישוהו ביומו הראשון.

סוף פרק הלידה. 

המאה ה־18

רבי יעקב פינטו

העיר מראקש נוסדה במאה ה-11, תקופה ארוכה נאסר על היהודים לגור בה ואפילו ללון בתוכה. רק בשעות היום הותרה כניסתם לצורכי עבודה ומסחר. היהודים גרו באגמאת, שבקרבת אוריקה, כ-40 ק״מ ממראקש. פליטים יהודים מספרד, מהפרעות של שנת 1391, הגיעו למראקש ובהם רבי אפרים אנקאווה, אשר שבת במקום ודרש בבית הכנסת. דומה כי בגלל מעמדם הירוד של היהודים במקום, כפי שהוא מתארו בחיבורו " שער כבוד ה׳ ", החליט לא להתיישב בעיר והתיישב בעיר תלמסאן. מיעוט של יהודים ממגורשי ספרד, התיישבו במראקש, ב-1492, והקימו להם בית כנסת הקיים עד היום בשם ״צלאת לעזאמה״ ( בית כגסת של הזרים ). במחצית הראשונה של המאה ה-17 ישבו בעיר בני משפחת פאלאץ׳, שבניה שימשו כסוכני הסולטאן ושגריריו לארצות אירופה. החל מהמאה ה-18 הגיע לידינו מידע מפורט יותר על יהודי מראקש, שמות חכמיה ויצירותיהם. בעיר המדבר היפה, נכתב בתקופה זו, פירוש שיטתי של ספר הזוהר, על־ידי חבורת חכמים, בראשות רבי אברהם אזולאי ותלמידיו, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן, רבי יעקב גדליה ורבי שלום בוזאגלו. החומר נערך בידי החכם האחרון, שנאלץ לברוח ממרוקו לאירופה מאימת המלכות. בהיותו בלונדון הדפיס את החיבור " מקדש מלך ^". זהו הפירוש הראשון שנדפס על הזוהר, ומאז נדפס כמה פעמים ומשמש כספר יסודי ללימוד הזוהר.

רבי ראובן ובנו רבי יעקב פינטו, כיהנו כרבנים ודיינים במראקש, ממעט כתבי ידם שהשתמרו, אנו למדים על תשובות ופסקים שנתנו. לרבי יעקב היו חמשה בנים, תלמידי חכמים ידועים, ביניהם הרבנים המלומדים אברהם, יוסף ויצחק, שכיהנו ברבנות, השאירו אחריהם חיבורים והתפרסמו כמחוללי נסים. ענף מהמשפחה עבר למוגאדור במאה ה-19, וממנו התפרסם רבי חיים פינטו, שכיהן כרב במוגאדור והתפרסם כמלומד בנסים. על קברו משתטחים מרי נפש וחסידיו עורכים לכבודו הילולה מדי שנה. מחכמי מראקש נותרו והגיעו לידינו מעט יצירות, ורק מקצתן זכה לפרסום בדפוס

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אהבה ללא פחד

פתאום נכנסו שדיים לכיתה. באמצע שיעור תלמוד. לא שמענו כשנכנסו ופתאום הם פה, ואולי היו שם מזמן, אלא שלא שמתי לב, ורק עכשיו הבחנתי שלאסתר ק. ומרים פ. שיושבות בספסל לפני יש שדיים, והם לא נותנים לנו לראות כלום, מסתירים את המורה לתלמוד ואת הנוסחאות החדשות בחשבון, את משפט פיטגורס וערך משולש וממלאים את הכיתה בריחות וצבעים והן, אסתר ק. ומרים פ., בכלל לא מופתעות, אולי בכלל לא יודעות, אז אנחנו צריכים להגיד להן הי! תראו י יש לכן פה שתי חיות קטנות ונושמות, הן רוצות להגיד משהו! תקשיבו! לא יכול להיות שאתן לא שומעות, הן לא נותנות בכלל להקשיב למורה לתלמוד כשהוא שולח אצבעות לכל הכיוונים ופניו מליאות חדווה כאילו גילה גם הוא חיות קטנות ורוטטות בין דפי הגמרא, צריך להאזין להן, מאז שנכנסו לכיתה אני לא מרוכז בכללבלימודים, הפסקתי להתרוצץ בהפסקות ובמקום זה אני קורא ספרים: דוד קופרפילד, אוליבר טוויסט, רובינזון קרוזו, אמיל והבלשים, אבל הם עוד לא גילו את השדיים! לא שמעו ולא ראו, את דוד קופרפילד מצאתי מאובק ברחוב, דפים יבשים, התקמטו בשמש, לקחתי ויישרתי אותם, הרטבתי אותם, שמתי מתחת למזרון, ישנתי עליהם וייבשתי, טיפלתי בהם כמו בספרי קודש, הרי זה כתוב באותיות עבריות כמו התנ׳׳ך, המשנה והתלמוד, אבל לגמרי שונה, סיפור חיים אמיתי של ילד בגילי שאביו מת ואימו מתחתנת עם גבר אחר והוא נשאר בחוץ בלי בית, ואין לו למי לצעוק הצילו ואלוהים לא נמצא בסביבה וגם הוא, דוד קופרפילד לא פונה אליו, ואני אומר לדוד קופרפילד, למה אתה לא פונה לאלוהים, אבל אצל דוד קופרפילד אין לא אלוהים ולא שדיים, בתנ״ך יש כל הזמן רק אלוהים, בשיר השירים יש רק שדיים, ואין אלוהים בכלל, אולי איפה שיש אלוהים אין שדיים ואיפה שיש שדיים אין אלוהים, אולי הם דומים וממלאים אחד את מקומו של השני, בספר הזוהר שאבא קורא וכותב כל לילה הם מגיעים לשילוב בזכותה של השכינה שהיא דמות אלוהים בצורת אשה אהובה עם שדיים, אבל אסתר ק. ומרים פ. הן לא שכינה, השיער הארוך שלהן נופל לי על דפי התלמוד, מסתיר לי קטעי פסוקים, אני מסלק את הקווצות מעל מסכת נזיקין, כדי לעקוב אחרי המורה כשהוא מתווכח עם האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא או לא, מת בעלי – תתיבם או לא…

 מתפלפל עם שאלות רחוקות במקום לתת תשובות לשאלות קרובות. למה אסתר ק. ומרים פ. לא מקשיבות לשדיים שלהן, למה הן לגמרי אדישות כאילו לא היו להן שדיים, הן עיוורות? חירשות? איתי הם מדברים וצוחקים, שמחים ומתפנקים כאילו היו יצורים חיים, אולי השדיים עצמאיים ולא הם צמודים לאסתר ק. ולמרים פ., אלא להיפך: אסתר ק. ומרים פ. צמודות להם, לפעמים המורה חנה צמודה להם, לפעמים הם מרקדים על ספר התלמוד ולפעמים הם תלויים על העצים בחצר, כמו תפוחים ואגסים, אם הם היו שלי הייתי מטפל בהם כמו בתינוק קטן,מפנק אותם, רוחץ ומבשם, אולי אפילו מציג אותם בחוץ לאנשים שייהנו, כמו שמציגים זר פרחים או קערת פירות, ריח השדיים נעים והאצבעות שלנו נשלחות קדימה, מאגפות מהצד את אסתר ק. ומרים פ., פוגשות את הרכות העגלגלה שאינה מסרבת ואינה מזמינה, אבל אסתר ק. ומרים פ. לא מסתובבות לשאול מה אני רוצה, כאילו האצבעות שלי לא מלטפות, לא צורבות, לא בוערות, אז אולי השדיים לבד והן לבד, אולי הקשר ביניהם הוא מקרי והשדיים בעצם לא שלהן והם קיימים גם בלעדיהן, ואפשר לראות אותם, למשל, מונחים על טס, עצמאיים נגיד כמו שאלוהים זה דבר עצמאי, קיים רק בשביל אלה שמאמינים בו, מי שמאמין באלוהים יכול כמוני לראות אותו, אחרים לא, כך גם לגבי שדיים, אני רואה אותם בשעה שאחרים לא. ואולי צריך לשים אותם כמו שני לוחות הברית בארון הקודש, בשיעור למתימטיקה השיער של אסתר ק. ומרים פ. נופל לי על משפט פיטגורס ומבלבל הכל, או על מיני משולשים חופפים שצריכים הוכחה, ואני חושב למה שדיים לא צריכים הוכחה, יש על הלוח קשת ועיגול וכדור ונפח כדור ומעטפת ומשקל ושני השדיים האלה מולי, איך אפשר למדוד את המשקל שלהם, או את המעטפת? האם יש רק מידה אחת נכונה או כמו בתלמוד שאפשר כמה תשובות.

אני לא מאמין בנוסחאות של המורה, כי הרי יש בהם חום וריח וחיים ואיך אתה שוקל את זה ? שד ועוד שד זה שניים? למה? הרי יש כל מיני שדיים, קטנים וגדולים, רכים וקשים, לבנים וכהים, אי אפשר להגיד תמיד שניים, לפעמים שד ועוד שד זה שלושה, אולי אלף, הנה חידה שאין לה פיתרון ואין לך בכלל תשובה, סוגיה חדשה שצריך להכניס גם לתלמוד וגם לחשבון. יש גם הבדל בין שד לשד, תסתכלו על כל השדיים בכיתה, אחד גאוותן, השני עניו, זה שובב וזה שקט, זה חכם וזה ליצן, זה מהיר וזה איטי ואם היו השדיים סוחבים מרכבה היא היתה מתהפכת. אני מסתכל על החברים שלי יוסי א., אברהם ש., שמואל ר. הם עשר בכל המקצועות, גם בחשבון והנדסה. יוסי, שמואל, אברום, מה אתם עושים? תסתכלו ימינה, שמאלה,הכיתה מלאה שדיים! אתם לא שומעים ? לא מריחים ? מדברים שם עם המורה על תפוחים ותותים ואגסים ואין שם כלום, רק מאפרים וכאן יש להם שדיים אמיתיים ואת זה הם לא רואים. ואולי אני רק מדמיין אותם ? שהרי אף אחד חוץ ממני לא רואה ולא שומע אותם ואולי הם באמת לא נמצאים שם, ואולי כולם רואים, יודעים ומסתירים את זה ממני, עושים עצמם שאין שדיים בכיתה.

למה? עשו נגדי חרם? המורה לתלמוד ממשיך את השקלא וטריא שלו לבד מול מסכת נזיקין, בטוח שכולם אחריו, מתלהב ומדבר בכל גופו, לוהט וטוחן הרים זה בזה, שניים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה… בעוד כולם מחכים לצלצול, מכינים את הילקוטים לרוץ הביתה, הבוקר כשנכנסתי לחנות מכשירי כתיבה ועיתונים גליתי ספר יוצא דופן. על הכריכה הרכה שלו פנים של אישה בלונדינית עם מחשוף ושני שדיים גדולים, כמעט חיים, דיפדפתי בספר בעמידה וגיליתי שם דברים שאף פעם לא שמעתי ולא קראתי, סודות כל כך גדולים שהרגשתי שאני מחזיק ביד גחלים לוחשות, בכל דף סוד אחר, השדיים היו רק התחלה צנועה. מה שנתגלה לי מתחת לזה היה סוד נורא ואיום ופחדתי להמשיך לקרוא לבד שמא יקרה אסון, נזכרתי בסודות הנוראים שאבא וחבורתו קוראים בספר הזוהר הקדוש שידוע שאסור לאדם מתחת לגיל ארבעים לקרוא בו, עכשיו אני מבין למה אסור, אדם לא יכול לעמוד מול כל הסודות. כל דבר בזמנו. מה שקורה בין גבר לאשה זה פלא, פחד, סוד גדול.

הרגשתי שאני מחזיק בידי אלומת אור להאיר מנהרה אפילה לאוצר נורא, או מפלצת מפחידה. לא יכולתי לעזוב את הספר, וגם הוא לא רצה לעזוב אותי, ספרתי את הכסף שהיה לי בכיס, חסרו לי כמה גרושים, אבל המוכר ויתר, יצאתי עם הספר כשהוא בוער לי ביד, הכנסתי אותו מתחת לחולצה, כדי שלא יראו והרגשתי שהוא שורף לי את הגוף, הייתי מוכרח להתחלק בסוד עם מישהו, אי אפשר להישאר עם זה לבד, כמובן שפניתי לשלושת החברים הטובים שלי, אברהם ש., יוסף א. ושמואל ר.

אני מראה להם את העטיפה וקורא כמה שורות. אברהם ש. מתפוצץ מצחוק, יוסף א. משתתק, קופא על מקומו, שמואל ר. נבהל ובורח. אצל אברהם ש. אנחנו תמיד מתכוננים למבחנים בתלמוד, מתיישבים מסביב לשולחן כמו אבא עם חבורת המקובלים שלו סביב ספר הזוהר ואני מסכת נזיקין מולי, מסביר את הארמית לשלושת העולים החדשים שעברית בקושי יודעים, מחקים את המורה לתלמוד עם תנועות הידיים והאצבעות, כשהוא מפליג לבדו רחוק בים התלמוד הסוער, האבא והאמא של אברהם ש. יושבים על המיטה שלהם בחדר האפלולי שבו גם המטבח והמקרר הלבן שקיבלו מהדוד באמריקה, צופים בנו עם אושר בפנים, הם לא יודעים מילה עברית וודאי לא ארמית, רואים את חבורת העילויים והבן הקטן שלהם ביניהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, בקושי שרדו בין פולין לסיביר, רעב, שלג, קור, בדרך הם הזקינו והוא הילד הראשון והאחרון שלהם, מפעם לפעם קמה האמא הגדולה וכחולת העיניים ושופכת ביסקויטים מתוך פח גדול שהדוד בעל המכולת מקרית ים שלח לה, לתוך קערת הבדיל שעל השולחן. אנחנו קוראים ואוכלים, אולי זאת הסיבה שאהבנו את הבחינות בתלמוד. הערב התאספנו מסביב לאותו שולחן ופתחנו לא את מסכת נזיקין אלא את ״אהבה ללא פחד״ עטופה באותה עטיפת עיתון שהורדנו מהחוברת לתלמוד.

ההורים יושבים על אותה מיטה וצופים בנו איך אנחנו עוקרים הרים ורואים מסוף העולם ועד סופו, מגלים את מה שכולם כיסו והחביאו מאיתנו, כל דף שהופכים מקפיץ את המתח, הקול שלנו משתנה כמו חשמל שהמתח שלו יורד ועולה. מרוב זהירות יוסף א. מרים את הקול ומסלסל מנגינה תלמודית ואנחנו מניעים אחריו ראש וידיים, סוד אחרי סוד ואבר אחר אבר, האצבעות צורבות, הלחיים סמוקות, והאבא והאמא שופכים עוד עוגיות ואנחנו אוכלים ומפליגים בנתיבים חדשים, פורצים דרך לכוכבים נעלמים, עד שראינו מה שלא ראתה שפחה על הים, עיני ההורים כבר נעצמות, אבל הם לא ילכו לישון כל זמן שאנחנו יושבים במקום שבו צריכים לפרוש את המיטההמתקפלת, אך שומו שמים!

מישהו שולח יד לקחת ביסקויט ומפיל את הספר מהשולחן, ההורים פוקחים עיניים עייפות ומתכופפים להרים את הספר מהרצפה, אך המעטפה נושרת ובידיים נשאר הספר עם העטיפה החמה והצורכת שעליה מופיע לא רב מזוקן עם פיאות מסולסלות ועם אצבע ובוהן בתנועת פלפול, אלא אשה עם שדיים גדולים, והשם ״אהבה ללא פחד״ מפזז מול העיניים.

היבטנו בזוג ההורים בפחד, כשהם בוחנים את האשה חשופת השדיים, האב דפדף, חייך לעצמו והעביר לאשתו. האמא אחזה בספר בידיים נרגשות, מנשקת אותו כמו שמנשקים ספר קדוש שנפל ומחזירה אותו לבן, הם בטח חושבים שזאת אשתו של רבי עקיבא, או אולי זאת השכינה בכבודה ובעצמה, שמרוב עיסוק בסוגיות הקדושות הצלחנו לעצב בדרך פלא את דיוקנה שכיסה בצבעים וביופי את המילים ״תלמוד בבלי, מסכת נזיקין״. פתחנו את הספר במקום שהפסקנו והמשכנו לקרוא, הפעם ביתר התלהבות ולהט, בתנועות של תלמידי חכמים שטוחנים הרים זה בזה, והאב והאם מביטים בנו בחיבה והערצה ועיניהם זולגות דמעות של אושר.

ה. מבחר נועזאים הנדונים בתקנות

 מעמד האש

התקנות משקפות מגמה של הרמת מעמדה של האשה היהודית,שמירת כבודה וזכויותיה. התמונה המצטיירת עומדת בניגוד להנחה הנפוצה,על מעמדה הנחות של האשה היהודית בארצות האיסלאם. להלן מספר תחומים שבהם בא הדבר לידי ביטוי. בעניני ירושה , באיסור ביגמיה  גם כשנמצאו אנשים שניסו לזלזל בהתחייבות שהתחייבו בכתובה,שלא לשאת אשה שניה על נשותיהם. בעזרת פקודה שיצאה מהמלך,המתירה לשאת אשה שניה ומפקיעה תוקף התחייבותם. עמדו החכמים וראשי הקהל בפרץ, פנו למלך ולמעשה ביטלו את פקודתו . וכן התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות בעד בעליהן נוהג שהביא למאסרן של הנשים ופגע בכבודו , ועוד.

במיוחד בולטת ההתחשבות באשה בתקנות החדשות,עד כדי העדפתה המוחלטת על פני הגברים. למשל, בקביעת פיצויים הולמים לנשים שטענו שנבעלו לגברים לאחר שהבטיחו להן נשואין, פיצויים לנשים שהרו לגברים, פיצויים לאשה אם הבחור חזר בו מכוונתו לנשואין לאחר השדוכין. ואילו אם חזרה בה הבחורה לא נקבעו לבחור שום פיצויים (והדין יקבע רק לפי ההלכה) . הסכומים שונו מדי פעם בהתאם ליוקר המחיה . הכחשת הנתבע בכל מקרה מחייבתו שבועה. ויהודי מארוקו רובם ככולם, העדיפו לשלם מאשר לישבע . דבר שפתח פתח לסחטנות מצד נשים שאינן הגונות, ויתכן שאף עודד את המתירנות המקום לדכאה .

מתקבל הרושם שלנגד עיני הרבנים המתקנים,עמדה בת ישראל התמימה מהמאה הקודמת ״שכל כבודה בת מלך פנימה", וכל האשמה בפגיעה בה מוטלת על הגברים, כדברי ההצעה לתקנה: עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנו בפח מוקשים״ . או "… ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן. גן נעול מעין חתום …" .

הדבר מתמיה במבט לאחור, והרי לאו עכברא [רק] גנב אלא [גם] חורא גנב . והרי מדובר בחברה שבה הבחורות יוצאות לבילויים תקופה ממושכת, ומה יעשה הבן ולא יחטא?. הגבלת גיל הנשואין לחמש עשרה שנה לבנות . אין לחייב אשה לגור עם הורי בעלה גם כשהסכימה לכך מראש . דחיית האיש בדירה מפני האשה כשנתגרשו . ירושה לבת הרווקה כמו לבן בין מאביה בין מאמה , ועוד.

יחסי יהודים וגויים

מתוך ספר התקנות נראה שהיחסים ששררו בין יהודים לגויים היו מניחים את הדעת, הם קיימו ביניהם יחסי מסחר והלואות הדדיים . קשרי משפט בפניה לערכאות – בהיתר שנקבע על ידי תקנה,המחייבת לאשרר כל עוסקת מקרקעין גם בכתיבת אלעק״ד בערכאות, כדי להבטיח העיסקה מפני הרמאים . וכן במקרה שצד אחד אינו נשמע לבית־דין . או באיסור בפניה לערכאות . היהודים אף סיפקו למוסלמים משקאות חריפים, דבר האסור להם לפי דתם. והשלטונות ראו זאת בחומרה ודרשו פעמיים מהקהילה לסתום פרצה זו, בהטלת איסור כליל על המסחר במשקאות חריפים .

 ממה שתקנה בענין זה חוזרת ונשנית, ומהטכס היחודי רב הרושם, שבו התקבלה תקנה זו בפעם השלישית, במעמד כל הקהל ובהוצאת ספרי תורה לרחובה של עיר ביום השבת . מראה בעליל שהמדובר בבעיה בוערת,ושאין הקהלה מצליחה ליישם את התקנה על כלל אזרחיה הלכה למעשה. והאיסור למכירת יין לא קויים במילואו.חרף העונש החמור – הוצאה להורג והחרמת רכוש העבריין על־ידי השלטונות. וזאת בגלל בצע הכסף שהביא העראק – מאחיי״א בעקבותיו. תופעה זו חוזרת ונשנית בכל הדורות,ובמקומות רבים בארצות האסלאם. ועד השנים האחרונות נמצאו יהודים שמכרו בסתר משקאות חריפים לערבים . יש לציין שתקנה האוסרת מכירת משקאות חריפים היתה קיימת מקדמת דנא באלג׳יריה וגם שם מכח פניית השלטנות .

גם היחסים בין היהודים לשלטונות היו נסבלים. המלך העניק לרבנים סמכות שיפוטית מלאה לדון בין יהודים , ואף כאשר הוציא פקודה המתירה פוליגמיה לכל האזרחים, כולל היהודים , דבר שעמד למוטט את סדרי המשפחה היהודית , לאחר פניה אליו הוא חזר בו והפקיד היתר זה בידי הרבנים בלבד, והם הרשאים להחליט אימתי ולמי יעניקו את ההיתר, דבר שרוקן פקודתו מתוכנה כלפי היהודים.

במאה הי״ז והי״ח הוטלו מסים כבדים: ״ביען וביען כובד המסים והארגוניות מבלה אפילו הגויות…״ . עד כי היה כבד מנשוא, אולם מלבד המיסוי הכבד לא השתנה יחם השלטון ליהודים מבחינה עקרונית.

תקנות בתחום החברה .

בתקנות זכו לתשומת לב המנהגים שנהגו בהם היהודים במארוקו,וההווי שאיפיינם במסיבותיהם הרבות והמגוונות,כגון: ברית מילה, פדיון, אלכתאייב . בר מצוה, חתונה על מסיבותיה ומנהגיה הרבים, ועוד. דבר שהביא בעקבותיו הוללות ותחרות, ופגע בטוהר המידות והמוסר שלבני הקהלה . מנהגים אלה היו מושרשים עמוק בחיי הציבור והיה קשה מאד לעוקרם, על כך יעידו התקנות החוזרות ונשנות בנידון . בתקנות מוזכרות גם סיבות חיצוניות ופנימיות שהביאו לקבלתן, בתקנה האוסרת ראוותנות יתר ומגבילה ענידת תכשיטים ומלבושי פאר מוזכר ׳…כמה נזיקין יבאו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובת כאלכאליס אי תאזראש או עקוד די אלג׳ופאר ועיני העמים ראות וכלות…״ .

 הרקע לתקנה מודגש כדי שלא לעורר קנאת הגויים ושנאתם. בתקנה המגבילה את סכומי הנדוניה שנותנים ההורים לבנותיהם, מודגשת הדאגה לבנות העניים ולהוריהן, מחמת הנוהג שהחל להתפשט אז להעניק לבנות מלבד הנדוניה המקובלת.שכללה דברי מלבוש, כלי בית ומיטה, גם תכשיטי זהב ויהלומים, קרקעות ועזרה כספית לחתן, דבר שהעמיד הורים רבים שאינם אמידים בדאגה מתמדת לנדונית בתם, ועורר אצלם החשש שאם לא יצליחו להכין לה נדוניה כמו בנות העשירים, לא יהיה מי שישאנה לאשה. השתדלות ההורים מעל ליכולתם למען נדונית בנותיהם, השקיעה אותם בחובות גדולים שהרבית היתה אוכלת בהם .הדבר בא לידי ביטוי ברור יותר גם בתקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות, סוגי התפריטים והמוזמנים:

מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בעניני המסים ושערי ההשפעה דחוקים וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם, מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בעניני הסעודות, עניים ועשירים לוקחים ברבית, כדי לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות. כדי שישוה עצמו במעשיו גם למושפעים.

מתקנה זו נלמד על ההוצאות המופרזות הנהוגות במסיבות,מתוך הרצון לעמוד בנורמה החברתית, נאלצים העניים לקחת על עצמם נטל חובות שאינם יכולים לעמוד בו. בתקנה אין הבחנה בין עני לעשיר והיא מחייבת הכל לנהוג לפיה.

מניעיה של התקנה האוסרת נוכחות נשים בבית קברות בשעת הלוית המת. היו הלכתיות משום צניעות . היא מזכירה לנו את ההווי ומנהגי קבורה,הנהוגים בין יהודי מארוקו עד עצם היום הזה. גם תקנה זו תוקנה פעמיים. בראשונה נתבקשו הנשים לצעוד בנפרד מן הגברים,בהליכתן אחר המטה.(= ארון המת ) ובבית הקברות לעמוד במרחק מה מהקבר, מאחר שהן לא כיבדו את ההוראות, נתקנה תקנה שניה האוסרת לגמרי את השתתפותן בהלויות

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

משה בר-אשר (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית ומופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שםחיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף הוא מכהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית".

בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.תלשנת 2012.

בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפון-אפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.

האוכלוסייה המוסלמית ויחסה לאנטישמיות האירופית

נושא חוזר, העובר כחוט השני דרך כל דוחות המשטרה האלג׳ירית, עניינו במתיחות -היחסים בין יהודים ומוסלמים, מאז מאורעות קונסטנטין. כל פרובוקציה עלולה הייתה לגרום בכל רגע להתפוצצות כללית, אגב התנגשות שתי הקהילות זו בזו.

 לפיכך הסבו השלטונות תשומת־לב מרבית אף לקטנה שבתקריות, כגון קטטה שפרצה בבריכת־שחייה שבקונסטנטין, וכפי שהוברר לא הייתה אלא מריבה ׳שגרתית׳ בין שיכורים יהודים ומוסלמים; הם הודאגו גם בשל שמועות מגמתיות ביותר, כגון אלה שהפיצו ׳עדי־ראייה׳ אירופים, בדבר התנגשויות שאירעו כביכול בעיר בין יהודים למוסלמים, או בדבר סגירתו של בית־קפה ערבי עקב התערבותם של יהודי אוראן.

כן הפגינו השלטונות רגישות רבה כלפי כל צעד, ולו הקטן ביותר, שהמוסלמים יכלו לפרשו כמשוא־פנים לטובת היהודים. לפיכך התבקשה העיתונות המקומית בצנעה שלא לסייע למסע שערכו כמה ארגוני יהודים בעניין משפט־חוזר לה׳ זאואי, יהודי שנידון למוות בעוון רציחתו של נכה המלחמה אוברטן, שכן: ׳דברים כאלה עשויים לשלהב את הרגשות האנטישמיים אצלם " המוסלמים "׳. והסיבה לכך:

האוכלוסייה המוסלמית […] מתלהבת מעונש המוות [של זאואי], מה גם ששני מוסלמים נערפו לפני כמה ימים באוראן, בעוון פשע שאינו נתעב יותר. החוק צריך להיות אחד, ליהודים כמו למוסלמים…³

לעומת זאת, הוכיחו השלטונות התאפקות מרבית נוכח יוזמותיהם של ארגוני הימין הקיצוני, שעודדו את הקמתם של גופים אנטישמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, או לפחות ניסו להצית בה איבה מתמדת כלפי יהודים.

פעילים ביותר בתחום זה היו האב לאמבר ואמיל מורינו: ראש־העיר אוראן הוא־ הוא שהגה את הרעיון להוסיף חטיבה מוסלמית ל ׳ליגות הידידות הלאטיניות " ואת ניהולה הטיל על טייב אחמד, האחראי על שירותי הניקיון של העירייה.

 בין שתי אסיפות פרסם איש זה ׳קריאות אל העם המוסלמי " שבהן הוצגו היהודים בתורת ׳מחריבי הדתות׳ ו׳אויביו המושבעים של האיסלאם׳. אין ספק כי הקמתה של חטיבה מעין זו, בחסותה של אישיות בכירה כמו ראש־העיר עצמו, חייבת הייתה לעורר את תשומת־לבם של מוסלמים רבים, אשר לא הושפעו כלל בעבר מן התעמולה האנטי־ יהודית:

הילידים מניחים כי השלטונות התירו את הקמתה של חטיבה זו, או לפחות לא התנגדו לה: כך לובש המאבק נגד היהודים אופי של תנועה חוקית. 

באותה עת פרסם העיתון ׳ לה רפובליקיין ׳ (Le Républicain), של קונסטנטין, מובאות נרחבות מן העיתונות הערבית המזרח־תיכונית על המאורעות בארץ־ישראל, וכן מכתבים של קוראים מוסלמים — שספק אם היו אמיתיים — שקראו לבני דתם ללכת בעקבות אחיהם הפלסטינאים, ׳הכורעים תחת העול הציוני׳.

בדומה ל׳פטי אוראני׳ (Petit Oranais ) ופרסומים אחרים מאותו זרם, העניק העיתון הקונסטנטיני מקום נרחב לנושאים האנטי־יהודיים השונים ששירותי התעמולה הגרמניים והאיטלקיים הועידו לאוכלוסיות המוסלמיות של המגרב.

 אם כי הוא התעלם מן ההיבטים האנטי־קולוניאליים והאנטי־צרפתיים החריפים של התעמולה הפאשיסטית; בנשימה אחת גינתה העיתונות האנטישמית גם ראשי התנועה הלאומית האלג׳ירית, שאותם כינתה לעתים ׳ערבים מתייהדים " על רקע מאבקם למען הצעת החוק בלוס-ויולט. דחייתה של הצעת חוק זו וביטול ׳צו כרמיה׳ היו שני נושאים המשלימים זה את זה, בתעמולת התנועות האנטישמיות:

יש לזרוק את היהודים הימה, יש לשלול מהם את אזרחות צרפת… [אל להם למוסלמים] להאזין ליהודים אשר, תחת לספק להם עבודה ולחם מבקשים להשיג עבורם את זכות ההצבעה, שלא תביא להם תועלת.

אולם את תכסיסיהם של הארגונים האנטישמיים גינו פעמים רבות פעילי התנועה הלאומית באלג׳יריה. וכך כתב הפעיל הקומוניסטי בן־עלי בוקורט בביטאון השמאל ׳המאבק החברתי׳ (La Lutte Sociale).•

להחניק את תנועתנו הלאומית על־ידי הסבתה אל עבר האנטישמיות, הרי זהו אחד מאמצעי הלחימה של אויבי ענייננו. מיהו המוסלמי שמצפונו תמים עד כי טחו עיניו מראות את כוונתם הפושעת של כל האנטישמים שונאי הערבים האלה ?

אשר למאורעות בארץ־ישראל, שהזכירה לעתים כה קרובות עיתונות הימין הקיצוני, הרי ׳אין המאבק מתנהל שם עוד בין ערבים ליהודים׳, אלא ׳בין העם הערבי הפלסטינאי והאימפריאליזם האנגלי ושותפו הציוני׳, הסביר ק׳ בלקאיים.

בעיני הריפורמיסטים המוסלמים, הייתה שאיפתם של מנהיגי ׳ליגות הידידות הלאטיניות׳ ׳לחולל מהדורה חדשה של דרמת קונסטנטין׳; או, כדברי השיח׳ זאהירי:

הם רוצים היו כי בחסות המהומות יונהג מצב־חרום ויופעלו בתי־דין צבאיים, כדי שאפשר יהיה לכלוא את כל הפעילים שלנו, לשבור את התנועות הערביות, לסגור את בתי־הספר שלנו…

האם הושפעו גילויי־דעת אלה מאישים יהודים או מגופים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ (.L.I.C.A), שנציגיה באלג׳יריה עשו לבלימת התפשטותה של התנועה האנטישמית בקרב המוסלמים ? ללא כל ספק, אם להאמין לדוחות המשטרה; אולם על־פי גישת היסוד שלהם, עשו השלטונות כמיטב יכולתם כדי להכשיל כל מסע נגד… האנטישמיות בין המוסלמים.

ראש ׳המרכז למידע ולמחקר׳ שבאוראן הסביר מדיניות זו מפורשות, לאחר שהצנזורה אסרה לפרסם מאמר פרו־יהודי בעיתון ׳אוראן דפובליקייך(Oran Républicain).-

זה כמה ימים שהגורמים היהודים, הממלאים תפקידים רבים בעיתון זה, הפעילו לחצים כדי לעשות משהו ולהיאבק באנטישמיות, שעליה מתלוננים. לפיכך פנו לשיח׳ זאהירי שיכתוב מאמרים, בפרט כדי להרגיע את הערבים; הוא התחמק, על־פי עצתי, שכן הערכתי היא כי בנסיבות הנוכחיות פרסומים כאלה עלולים למעשה להביא להחרפת האנטישמיות. דומה כי אותם השיקולים הנחו את הצנזור הצבאי כאשר החליט לבטל את המאמר האמור.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

התקווה המשיחית.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המיצג את העמדה האחרת הוא החכם מטריפולטאניה. יהודי מרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שנגרמו ליהודים במשך הדורות.

בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זאת מצויות גם אצל הנוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים אך ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודית לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. לדבריו, שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל ה " אדומים " ( הנוכריים לפי כינויו ) ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קרבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.[anti-both]

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם ייתכן ששמע זאת מפיהם שלמוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה.

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משענת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסיה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה – 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים יהודים ומוסלמים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היה המעיין ממנו שואבים הם את הכוח ואת החיוניות לחיות ולפעול.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב, וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא, כידוע, רעיון במסורת ישראל.

גם כאן ראינו, אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחי מצמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת עול הגויים. מצה שמאלף בכתביו של אנגלי זה, כי למרות היותו מיסיונר נוצר י שמתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזהו מכשול להצלחתו כמיסיונר.