ארכיון יומי: 6 במרץ 2013


גאוני משפחת אביחצירא- שלמה מיארה

גאוני משפחת אביחצירא –  גאוני משפחת אביחצירא- שלמה מיארהגאוני משפחת אביחצירא

מסכת חיים של עמל בתורה ועבדת ה'

גאוני משפחת אביחצירא- ר' יוסף אביחצירא

משפחת אבן דנאן אף היא יחוסה עולה ומטפס עד לאדוננו הרמב״ם. ראה בהקדמת שו׳׳ת אשר לשלמה להגאון רבי שלמה ן׳ דנאן שחותם בסוף ההקדמה בשמו וביחוסו:

זעירא דרבנן שלמה אבן דנאן הי״ו, בלאו״ץ (בן לאותו צדיק) יושב אוהלים, צדיק תמים, חכם חרשים בנן של קדושים, הרב הכולל, בישראל להלל, כמוהר״ר משה זלה״ה, בלאו״ץ זקן מלא רחמים, נאה דורש מוסר מלכים, יראת ה׳ היא אוצרו, שייף עייל שייף נפיק, הרב הכולל, כמוהר״ר שמואל זלה׳׳ה, בלאו׳׳ץ רב חביבא מטע ה׳ להתפאר, נחל נובע מקור חכמה, הלא זה הו״ד, הרב הכולל, אין גומרין עליו את ההלל, הלא זה הדד, כמוהר״ר מנשה זלה״ה, בלאו׳׳ץ בר אבהן ובר אוריין הרב הכולל, אין גומרין עליו את ההלל, כמוהר״ר שמואל זלה׳׳ה, בלאו׳׳ץ עטרת זקנים, יראת ה׳ היא אוצרו, וכל יקר ראתה עינו, מורינו ורבנו, הרב הכולל, אין גומרין עליו את ההלל, הלא זה הו״ד כמוהר״ר מנשה זלה״ה, בלאו׳׳ץ האשל אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק, סיני ועוקר הרים, הדיין המצויין, כמוהר״ר אברהם זצוקלה״ה, בלאו״ץ אביר הרועים, משקה מי התורה לעייפין, דרש אורייתא בשבעין אנפין, מדברנא דאומתיה חריפא סכיניה, ומחדדן שמעתתיה, ה״ה הרב הגדול, מעוז ומגדול הדיין המצויין כמוהר״ר שאול זצוקלה״ה, בלאו״ץ יסוד עולם, אור ישראל וקדושו, נזר אלוהיו על ראשו, בקי בכולהו ש״ס ופירושו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, אבן הראשה, זיהרא דשימשא, הרב המפורסם, גאון עוזינו ותפארתינו, נר המערבי, סבא דמשפטים, הדיין המצויין כמוהר״ר סעדיה זצוקלה״ה, בלאו׳׳ץ הנשר הגדול בענקים, בהיר הוא בשחקים, הנזר והצפת( צ"ל מצנפת )  האות והמופת, אור עולם ופ׳לאו, ממזרח שמש ועד מבואו, נודע שמו בשערים, סיני ועוקר הרים, המאיר לארץ ולדרים, ראש המדברים והמורים, דגל התורה מרים, גדול אדונינו, הוא אבינו הוא רועינו, נר המערבי, הגאון המופלא וכבוד ה׳ מלא, הדיין המצויין, כמוהר״ר שמואל זצוקלה״ה, בלאו״ץ רכב ישראל ופרשיו, הרב הגדול מעוז ומגדול, צדק ומשפט מכון כסאו, אור עולם ופלאו, גדול אדונינו הוא אבינו, סבא דמשפטים, כמוהר״ר סעדיה זצוקלה״ה, בלאו״ץ הרב המובהק ואח לברק, גאון עוזינו ותפארתינו, המקדש שמו יתברך ברבים, כמוהר״ר מימון זצוקלה״ה הי״ן, בלאו״ץ רבין חסידא, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, אריה דבי עילאי, גוזר ים החכמה לגזרים, הרב המופלא גדול אדונינו, זה סוה״ר(סיני ועוקר הרים), הדיין המצויין, כמוהר״ר שמואל זצוקלה׳׳ה [והרב מו״ז הנז׳ איהו גופיה מגורש מקסטילייא], בלאו״ץ הרב המובהק ואח לברק, המאור הגדול, גדול מרבן שמו, פום ממלל רברבן, סוה״ר, כמוהר״ר מימון זצוקלה׳׳ה, בלאו״ץ הרב הגדול מעוז ומגדול, גאון עוזינו ותפארתינו, עטרת ראשינו, הרב המפורסם, הגאון הדיין המצויין, כמוהר״ר סעדיה זצוקלה״ה, בלאו״ץ הרב המובהק ואח לברק, סוה׳׳ר, כמוהר״ר מימון זצוקלה״ה, בלאו״ץ גאון עוזינו ותפארתינו, הרב הגדול מעוז ומגדול, סוה׳׳ר, כמוהר״ר משה זצוקלה׳׳ה, בלאו״ץ הרב הגדול מעוז ומגדול, זיהרא דשימשא, הרב המפורסם, נר המערב, הגאון המופלא, כמוהר״ר מימון זצוקלה״ה, בלאו׳׳ץ מאור המלה, נס התעודה ודגלה לא יעדכנו פטדת כוש זהב וחוילה, מופלא שבסנהדרי גדולה וקטנה רעייא מהימנא, פטיש החזק עמוד הימיני, לא יעדכנו כל אבן יקרה ופניני, האי תנא קאי בין הרים, ארי במסתרים, שומעו תולך מסוף העולם ועד סופו ושמו נודע בשערים, חוקיו ומשפטיו לישראל להורות להם תורה ומצות ומשפטים ישרים, זיו כבודו והודו מאיר לארץ ולדרים, הגאון המפורסם, גוזר ים החכמה לגזרים, גדול אדונינו, הודנו והדרנו, רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, רכב ישראל ופרשיו, הדיין המצויין מרנא ורבנא, כמוהר״ר משה זצוקלה״ה זיעי׳א, בלאו״ץ זה סיני, גאון עוזינו ותפארתינו, הגאון סיני ועוקר הרים, הדיין המצויין, כמוהר״ר מימון זצוקלה״ה, המכונה אבן דנאן.

מסכת חיים של עמל בתורה ועבדת ה'

משפחת בן סוסאן ( בן שושן ) המיוחסת עד לשבט בנימין, כפי שמעיד הגה״ק רבי יששכר בן סוסאן זי״ע, יליד העיר פאס', בהקדמת ספרו, תקון יששכר בענין עיבור השנים וחישוב התקופות (דף ד.). ז״ל: על שמי הקטן, בן השם הגדול, שם אדוני אבי נר׳׳ו, עם כינוי משפחתי הצעירה מכל משפחות שבטנו, שבט בנימין בן יעקב עכ׳׳ל. מיוצאי חלציו היה, הגה״ק רבי אברהם בן סוסאן זי״ע שחי בין השנים תרי״ג לתש״א והיה גאון מפורסם באותו העת ובתואר מצב״ק תארוהו בזה׳׳ל: כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא קדוש יאמר לו שבו נגנז ונטמן נזר ועטרה ארון התורה, אספקלריא המאירה, אורה זו תורה, המאיר לארץ ולדרים, גדול ומהולל מאוד בכל השערים המצויינים להלכה ובמשפט האורים, אורים ותומים, אביר הרועים, אבינו רועינו, רועה צאן קדשים, מעודו בהיותו בן כ״ב שנים, נתמנה מהרבנים המופלאים חב״ח להורות ולדון בכל דבר המשפט והוא שפט את ישראל בעיר מולדתו המהוללה, עי״ת דבדו יע״א, גם בעי״ת דאר לבידא יע״א, גם שמש פה, קרוב לעשרים שנה, גם ריבה פעלים ־ בתורה מהם חכמים מחוכמים, ומהם רבנים מובהקים, יושבי כסאות למשפט בערי מערב הפנימי והחיצון, הלא הוא גדול אדונינו, עוז תפארתנו, ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, כקש׳׳ת כמוהר׳׳ר אברהם בן סוסאן זלה׳׳ה וזיע׳׳א עכ׳׳ל. מוהר׳׳א הנז׳ היה נכדו הישיר של הגה״ק רבי יעקב בן סוסאן זיע׳׳א הנקרא ׳בן כולילף׳, שהיה רבו של הקדוש מרן רבי יעקב אביחצירא זי״ע״י.

רבי יששכר בן סוסאן נולד בשנת ר״ע בקירוב. והיה יליד העיר פאס. משם עלה לירושלים ולמד בשנת רפ״ז אצל רבי לוי ן׳ חביב, הרלב״ח. מירושלים עקר מושבו לעיר צפת שם התחמם לאורו של מרן הבית יוסף זיע״א ושימש כרבה של קהילת המערביים בצפת. חייו היו מלאי יסורין וגלות ועל הכל לא מלאו לבו חלילה לעזוב את עסק התוה״ק. אודות כל יסוריו וגלויותיו שנדד מהכרח, הינם מתוארים בכתב ידו בהקדמתו לספר תקון יששכר.

לקדושים אשר בארץ המה ואדירי בל חפצי בם

בין אותם גדולי וגאוני עולם שהאירו את שמי מרוקו, מן המשפחות המיוחסות והעניפות, היו הגאונים ממשפחת ׳אביחצירא׳ אשר את עיקר גאונותם ובקיאותם הסתירו בתכלית ההסתרה מהמון העם. בודדים המה אשר זכו להתוודע לגאונותם האמיתית ועומק עיונם הזך של גדולי המשפחה, בכל מכמני התורה הן בדרך הפשט והרמז, והן בדרך הדרש והסוד. בעוד שלשאר המון העם נתוודעו בעיקר בדרכי קדושתם ופרישותם מהעולם החומרי.

מן היושבים ראשונה היו: ראש בית אב, מרן הגאון הקדוש המקובל האלקי רבי יעקב אביחצירא זיע׳׳א. משם יפרד והיה לארבעה ראשים: בנו בכורו הגה׳׳ק רבי מסעוד זיע״א, הגה״ק רבי אהרן זיע״א, הגה״ק רבי אברהם זיע״א ובן זקוניו הגה״ק רבי יצחק זיע״א. נכדיו הק׳ מהם: חסידא קדישא, איש אלוקים נורא, רבי דוד הי״ד, המכונה: ׳בבא דו׳, ולאחר הריגתו, זכה לכינוי נוסף בשונה משאר בני משפחתו: ׳עטרת ראשנו׳. אחיו: הגאון הקוה״ט רבי ישראל זיע״א, המכונה: ׳בבא סאלי׳, הצדיק רבי יצחק, המכונה: ״בבא חאקי״. החסיד הק׳ בן בתו של שם רבי יחייא אדהן זיע״א. הגאון הגדול רבי שלום אביחצירא זיע״א. גם ניניו הק׳ יצא קוום בכל העולם, מהם: הגאון הגדול מתקיפי קדמאי איש האמת, ראב״ד מקודש רבי מכלוף אביחצירא זיע״א. הגאון הקוה״ט רבי מאיר זיע״א (בבא מאיר), אשר גאונותו היתה למופת אצל כל חכמי התורה וגאוני עולם, שזכו להתוודע אליו ולהתבשם מאור תורתו וכנפי קדושתו. הגאון הצדיק רבי שמעון אביחצירא זצ״ל. הגאון החסיד והענו רבי אברהם אביחצירא (בבא הנה) זצ״ל.

הגאון הקדוש איש אלוקים נורא בקדושתו וצדקותו, גאון מופלג בפרד״ס התורה אשר הושיע את קהילתו בכל עת צרה וצוקה והיה להם כאב, ברחמיו המרובים. קדוש ה׳ רבי יצחק אביחצירא זיע״א (דמן חיפה). שהיה נכדם הישיר של מרן הגה״ק, רבי יצחק הגדול, בן זקוניו של מרן רבי יעקב זי״ע. ומצד אמו, נכדו של קה״ק מרן רבי דוד אביחצירא זי״ע, ׳עטרת ראשנו׳, בנו בכורו של הגה״ק רבי מסעוד אביחצירא, הבן הבכור של מרן רבי יעקב זי״ע.

דמשק אליעזר

ממזרח למורדות הר חרמון, על הדרך ההולכת מעמק תפרת והחדקל אל מצרים ועוברת דרך ארץ ישראל, שוכנת העיר דמשק – הנמנית מן הערים העתיקות בעולם. מקרא מלא מעיד על קיומה של העיר דמשק עוד מתקופת האבות: ״ויאמר אברם ה׳ אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״. ורש״י פי׳ בשני אופנים ראשונים: לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק ע״כ.

ב׳ תתפ״ד לערך, היתה ׳דמשק׳ בידי ארמיים והיתה יריבתה של מלכות ישראל, כנזכר בשמואל: ״ותבא ארם דמשק לעזר הדדעזר מלך צובא״. עד אשר נכבשה בידי דוד להיות תחת שלטונו, שם: ״ויך דוד בארם עשרים ושנים אלף איש. וישם דוד נציבים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה״.

דמשק עיר של חכמים וסופרים. בעיר זו התגורר התנא רבי יוסי בן דרומסקית ונקרא על שם עירו כנזכר בדבריו: אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק. בשנת ד׳ תתק״ג ביקר בדמשק רבי אברהם ן׳ עזרא. ארבעים שנה לאחר מכן עבר בה בראש קבוצת יהודים רבנו הרמב״ן.

ה׳ ש׳ התגוררו בעיר דמשק גדולי המקובלים בראשם רבי חיים ויטאל זי״ע, גדול תלמידי רבינו האריז״ל. רבי משה אלשיך. רבי אפרים פנצ׳ירי, שחיבר וערך את כתבי מהרח״ו בחוליו האחרון. רבי חיים אבולעפיא, בן בתו של מהר״י בירב. רבי יאשיהו פינטו ששימש אותה תקופה כמרא דאתרא. הר״מ נג׳ארה מגורי האר״י ובנו הרב ישראל נג׳ארה. הר״י ן׳ צאייאח ועוד.

בעיר של חכמים וסופרים זו – דמשק, החלו לבצבץ ניצני התייסדותה הראשונים של משפחת ׳אביחצירא שם קבע ראש המשפחה רבי שמואל את משכנו בהעלותו מירושלים עיה״ק. זאת למרות שבכל ימות השבוע לא היה נמצא רבי שמואל בביתו שבדמשק, אלא, נוסע ומתבודד בבית הכנסת שבכפר ג׳ובאר השוכן דרומית מזרחית לדמשק, כמהלך שעה מן העיר. לפי עדות אחרת רבי שמואל התגורר בצפת.

לפי המסורת המקובלת בידי בני משפחת אביחציראשהולדתו של רבי שמואל היתה בירושלים ואח״כ עקר מקום מושבו לדמשק. יש להניח שתי אפשרויות, בנוגע לזמן עקירתו מירושלים: בעלון התור הניח בפשיטות שרבי שמואל עזב את ירושלים יחד עם אבותיו בעודו בעונת הפעוטות. אולם לפי המסורת המשפחתית עקירתו של רבי שמואל מירושלים, היתה בסוף ימיו. הסיבה לעזיבתו, היתה מחמת ששמו התחיל להתפרסם ומוניטין שלא יצא בקרב אנשי ירושלים. על מנת לברוח מן הפרסום והגדולה, עקר מקום מושבו לדמשק. אודות פרטי המעשה ראה לקמן.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

חלק ראשון.

ראשיתה של יהדות צפון אפריקה מקרת חדשת עד ביזנץ.

העבר הרחוק ביותר של המגרב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך כדי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים. הכיר שם היהודי את כל המלכויות וּצררן בצרור ההמשכיות ההיסטורית שלו.

קרת חדשת, רומי, הונדלים, ביזנץ, הערבים והתורכים פגשו בדרכם בקומץ גולים שעתידים היו – ראה איזה פלא – להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסריות שלהם.

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד למחרת ההתחדשות של אותה מדינה עצמה, משך אלפיים שנה ויותר, ידעו היהודים בברבריה שעות של פריחה, שעמדו בסימן התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים.

שעות של נסיגה לצורך התגוננות, בעקבות ניצחונה של הנצרות בקיסרות הרומית ושעות של חיים מסוגרים תחת שלטון האסלאם. כאשר כבשה צרפת את צפון אפריקה הוסיפו הקיבוצים היהודיים לעמוד על המשמר בציפיה להגשמת היעוד השמור להם – לשעה הקרובה של שיבתם לארץ ישראל.

פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

בראשית.

אין ספר שראשיתה של יהדות צפון אפריקה נעוצה במעמקי העבר הנודע של האזור. מבחינה היסטורית קרוב הוא לוודאי, כמדומה, שמתיישבים משבטי ישראל הצטרפו למייסדיה של קרת החדשה, על חופי אפריקה, כאשר נאחזו הצידונים במקום.

אך מאין תעודות בידינו אין לנו אלא להיתלות בהשערות, כפי המקובל על הרוב, שעה שבאים להבהיר את התהוותה של תופעה היסטורית.

בעבר הזה פוגשים אנו באגדה עקשנית : אגדת המקור הארץ ישראלי של האוכלוסים הברבריים\ חיבור אחד של פרוקופיוס, שכה הרבו לצטטו ולפרשו, מעלה את הסברה שהצידונים, תושביה הקדמונים של הארץ שכבש יהושע בן נון, עזבו את מולדתם ועקרו למצרים ומשם עברו לאפריקה, שאותה כבשו כליל עד עמודי הרקולס.

כראיה לסברתו מביא פרוקופיוס את העובדה, שעוד בימיו דיברו ילידי אפריקה פונית, שהיא השפה הקרובה מאוד לעברית. כפי שעוד נראה. הוא גם מציין כי בעיר תיגיסיס – היא אולי עין אל בורג', מהלך חמישים קילומטרים מדרום מזרח לקונסטאטין – נמצאו שני עמודי אבן לבנה ועליהם הכתובת הצידונית, שאינה מתקבלת כלל על דעתנו " אנו ברחנו מפני הגזלן יהושע בן נון ".

סברה זו, שאכן קנתה לה קיום ותוקף בלתי רגילים, מושתתת על עובדה אחת של ממש : משך אלף שנים של שלטון קרת חדשת הפך העולם האפריקאי להיות אזור שמי מובהק. אגדת המקור הכנעני של האוכלוסים הברבריים שאובה מעובדה זו, אך נראה כי לצרכי פולמוס המציאוה סופרים יהודים או נוצרים בתחילת התקופה הנוצרית, אף כי היסטוריונים מוסלמיים עתידים היו להעלותה.

ההיסטוריון המוסלמי הגאון אבּן ח'לדון מצהיר בחיבורו " דברי ימי הברברים " כי הברברים הם בני כנען, בן חם בן נח….הם קיבלו את יהדותם מידי שכניהם האדירים, יהודי סוריה.

גְזֶל GSELL  יִחס את מקורות האגדה לאנשי כהונה נוצרים. נכונה יותר נראית לנו גישתו של מרסל סימון, הרואה באגדה רעיון שנולד ופוּתח בספרות העברית. לפי ספר היובלים חילק חם בן נח את אפריקה והנחילה לבניו. 

מסתבר, שכבר במאה הראשונה לפני הספירה, התקופה בה נערך כנראה " ספר היובלים, הייתה האגדה של מקורם הכנעני של הברברים נפוצה ביותר. ביתר החלטיות מצהיר יוסף בן מתתיהו כי ילידי צפון אפריקה אינם חמיים, כי אם שמיים, צאצאי מדין בן קטורה, היא אשתו השנייה של אברהם.

האגדה הקובעת קשרים הדוקים כל כך בין הברברים לבין עם ישראל התנ"כי עתידה לחזור ולהופיע חזור ושוב גם בספרות הרבנית בתקופות מאורחות יותר.

מאמר תלמודי, שתוספתא של המאה השנייה מייחסת לו עתיקות רבה, מדבר על הגירתם של הגרגשים, אחד משבעה גויי כנען בתקופת יהושע, לאפריקה : " גרגשי עמד ופנה מאליו ( מארץ ישראל, לפי דרישת יהושע ), לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו – זו אפריקי "

במקום אחר בתוספתא שוב אנו נתקלים באותו נושא : " אין לך בכל העממין מתוך יותר מן האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש ברוך הוא וגלו לאפריקי " ( בעת כיבוש כנען בידי יהושע ).

אגדה זו מצויה בספרות היהודית של ימי הביניים ושם היא עשירה יותר : לא רק הכנענים אלא גם בני עשיו הם אבותיהם של אוכלוסי צפון אפריקה. ספא יוסיפון טוען כי יוצאי חלציו של עשיו ברח ממצרים ותר לו מפלט בקרת חדשת והקים שם עם.

אם נחזור לספרות הנוצרית הקדומה, הרי בה נמצא דברים מאת אוגיסטינוס הקדוש הנוסכים אור אופייני ביותר על הסוגיה שלפנינו : " שאלו את האיכרים שלנו מי הם; הם עונים לאמור " כננים ". בניבם המקולקל נשמטה אות אחת. יש להבין כנענים ".

אלה הם הדיה השונים של מסורת עתיקה זו. חשיבות ניכרת לה לעניינו, שכן על פיה הברברים אחים הם ליהודים בגזע, בלשון, וכפי שעוד נראה – גם בדת. אין לדחות בקש אגדה כזאת, שהיא מסורת בידיהם של יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.

המובאות שצוטטו שימשו בזמן האחרון למרסל סימון נושא לניתוח בהיר ומפורט שלא כאן המקום להביאו במלואו. יסוד האמת שבאגדה הוא זה, שההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה עם תחילת ההתיישבות הפניקית, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. 

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשים שסירבו להתאסלם עם התאסלמות בעליהן.

אליעזר בשן " נשות חיל יהודיות במרוקו "

המידע בנושא זה מקורו מהמאה ה -18 וה – 19. נשים יהודיות עמדו בלחץ שהופעל עליהן להתאסלם. ידועים מקרים מספר, שבהם סירבו נשים להתאסלם למרות בעליהן התאסלמו. הן שמרו על יהדותן למרות הלחצים ואחדות מהן אף התגרשו מהבעל שהתאסלם. על פי דיני האסלאם נשארת אישתו של הבעל שהתאסלם עם בעלה.

הרב מימון בירדוגו ממכנאס כתב על אישה שרצתה להתגרש ולקבל את כתובתה שכן בעלה המיר את דתו. הרב עמרם אלבאז מצפרו דן גם הוא בנושא זה בשנת 1854, הוא תיאר מקרה של בעל שהתאסלם ואשתו עמדה בלחץ. בשלב מסוים שכנעה אותו האישה לחזור ליהדות ואף עזרה לו בדרך מקורית.

המעשה היה באברהם בן יהודה בן סיסו, שהיה נשוי לחנה בת יחייא אזולאי, ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל ( התאסלם והמיר טוב ברע…

ולפי שמיר תחת יד בן השר הצורר היא מתאלם עליה ( מתייחס אליה באלימות ) בכוח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם והנה הנזכרת אף דעדו עליה כמה הרפקי ( למרות שבאו עליה כמה אי נעימויות ) ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה.

כעבור זמן מת השר הנ"ל והאישה החלה לשדלו לחזור ליהדות כדי שתוכל להתגרש ממנו על פי דין. האיש בסכים אולם פחד " פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור ", שכן על פי הדין המוסלמי מי שחוזר מהאסלאם לדתו המקורית דינו מוות בשריפה.

 כדי להינצל היה עליו לעבור למקום שלא הכירו אותו. אמר לה האיש, שעליו למכור את מטלטלי הבית ואת הכלים שבחנותו והוא חושש, שאם יראוהו הגויים שהוא מחסל את עסקיו יראו בכך סימן שברצונו לחזור ליהדות

אישתו הרגיעה אותו באומרה שלא יחשוש, שכן היא תקנה ממנו את כל מטלטלי הבית ואת הכלים העיקריים בבית המלאכה או בחנות ואף תשלם תמורתם. השניים הסכימו על כך בתקיעת כף. האיש עבר למכנאס כדי לסיים את ענייניו ולגרש את אשתו בגט כשר ומשם אמור היה ללכת למקום רחוק כדי לחזור ליהדות.  

שני יהודים שהתאסלמו אך נשותיהם סירבו להתאסלם – מראכש 1893 .

בשנים 1892 1894 הגיעו ידיעות ממראכש ללונדון ולפריס על מושל אכזר בשם חג' מוחמד ויגה ועל אל קאדי אכזר עוד יותר בשם מוסטפה., המציקים ליהודי מראכש. גברים ונשים סבלו, מהם שנאסרו ( ביניהם ראשי הקהילה ), מהם שהולקו עד מוות ואחרים שהתאסלמו בעקבות הלחץ, אך נשותיהם לא הלכו בעקבותיהם.

התכתבות ענפה התנהלה בנדון בין משרד החוץ הבריטי ובין נציגי בריטניה במרוקו, הממשל המרוקני והאגודות היהודיות בלונדון בין ה – 4 באפריל 1892 ל – 25 ביולי 1894. מעשיו של המושל גרמו למורת רוח אצל הסולטאן חסן הראשון, וב – 27 בדצמבר 1892 כתב למושל מכתב תוכחה, אך המושל לא פוטר. מוזכר גם במכתב ממשרד החוץ הבריטי מן ה – 30 בדצמבר 1893.

מותו של הסולטאן בשנת 1894 ועליית בנו על כס הסולטנות ( בהיותו בן 14 ) הגבירה את כוחם של המושלים המקומיים מול השלטון המרכזי החלש. בשנת 1896 הופצה שנועה, שהמושל יפוטר בקרוב.

במכתב שנשלח ממוגדור ב – 8 באוקטובר 1893 לשמואל מונטיגיו 1832 – 1911 פילנתרופ יהודי מלונדון, חבר פרלמנט הבריטי, מתואר סבלם של יהודי מראכש, מלקות וייסורים אחרים, שגרמו למותם של יהודים אחדים. כתוצאה מן הלחץ התאסלמו שני יהודים.

המתאסלם הראשון דרש מאשתו ומילדיו שיעשו כמוהו, אך אלה סירבו. הקאדי פקד על האשה להתאסלם וכדי להימנע מכך ברחה עם ילדיה לעיר אחרת.

 זקני הקהילה נדרשו להחזיר את האישה גם בניגוד לרצונה ואוימו, שאם לא יעשו זאת יולקו וייאסרו תוך הפרה וביזוי של הדת היהודית. מקרה זה הינו דוגמה לכל סוגי בעוולות וההצקות לקהילה, הנתונה לחסדו או לשבטו של המושל.

מקרהו של המתאסלם השני חמור עוד יותר. יהודי התאסלם למחרת יום כיפור. הקאדי שלח את שליחיו, שגררו את אשתו ממיטתה 12 ימים לאחר שילדה, הביאוה לרובע המוסלמי ושם נאסרה. היא אולצה לעבוד בשבתות בניגוד לחוקי דתה.

 שוב איים המושל על זקני הקהילה שחששו  מפני מלקות ומאסרים. התחשבות ורחמים הפכו לנחלת העבר. האיגרת מסיימת בבקשה שיינקטו צעדים לפטורי המושל הקאדי, שכן אם לאו – תמשכנה הצרות ואף תגברנה.

במכתב מט' מרחשון תרנ"ד  – רשום 20 באוקטובר 1893 – , שנשלח על ידי רשאי קהילת מראכש לחברת, כל ישראל חברים, בפריס, מתוארת אכזריותו של המושל וידא. בין השאר כתוב :

" ומרוב הצרות עד שכמה בני אדם המירו דתם ועוד כשהאיש ממיר את דתו שולח הצד הנזכר אנשי חיל על אישתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם וזה מעשה בכל יום.

ומעשה באחד שתפש אותו הצד הנזכר על דבר ריק וציער אותו עד שהוכרח להמיר דתו כדי לפטור את עצמו והבו ביום שלח הצד הנזכר אנשי חיל ותפש את אשתו ובנו הקטן שהוא בן עשרים יום לילך אחר הבעל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר