מורשת יהדות מרוקו

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאטיר המציץ

כל שנה צומחות פה יותר ויותר נשים, ותמיד יותר פורחות, יותר ריחניות, יותר צוחקות, יותר תמימות כמו התותים והדובדבנים באביב ובלי אודם ופודרה. הגברים, חיוורים וחלושים, לובשי ג׳לאבה וטרבוש, נטשו את הכפר לחפש פרנסה בהרים הרחוקים, נשארו פה רק זקנים וילדים ועיר מלאה נשים וחלומות על לילה שהיה וחתונה שתהיה, העיירה קטנה, סיבוב אחד וגמרת אותה, קיימת אולי אלפיים שנה אבל באותו גודל, נולדים מהר ומתים מהר, לא מספיקים לשנות כלום מסביב, עד שנעלמים וחדשים באים להתחיל את הסיבוב, משנה לשנה הקירות מתפוררים יותר, בית המרחץ טחוב יותר, בתי הכנסת יותר חרבים, הציציות יותר מטולאות, התפילין משופשפים, רק הנשים יותר ויותר יפות ואדומות וריחניות, שלא כמו הערביות הן מסתובבות בחוץ, משחקות, צוחקות מכבסות על גדת הנחל, מיבשות כביסה עלהגגות, מתרוצצות בין הבית למאפייה, עולות עם כמון וחוזרות עם זעתר, הנשים הערביות נעולות בין חומות הבית, לבושות רעלה, והגברים, בקרבת מקום, קוטפים את הזיתים, הוורדים והרימונים ובערב אחרי הטג׳ין והקוסקוס מוסקים את החמוקיים שלהן. מפעם לפעם נכנסים למללאח כמה חיילים צרפתים מחיל המצב שחונה סמוך לכפר, מסתובבים בין החנויות הזעירות, קונים קצת גרעינים או בוטנים, מציצים לתוך בתי הכנסת והישיבות ולפעמים משתהים אצל מוכר היין, שותים אצלו כוסית או שתים וזהו.

יש גם כמה מאפיות שמפיצות בסמטאות ריח של לחם טרי והנערות הצחקניות והמפתות, המובילות את הלחם על הראש, מותר להסתכל, אבל אסור לדבר, יש גם סוזאן, ספק משוגעת ספק זונה, שמגישה להם את כוסית היין, מפטפטת ומתבדחת ואחד מהם אף חיבר עליה שיר: אי סוזאן ווי ווי ווי, אי סוזאן נו נו נו, שי סוזאן איל יא דו בון ואן, סודאן היא במקום קולנוע, תיאטרון, כנסיה, בית קפה או מועדון שאין, אפשר לשמוע אצלה סיפורים, בדיחות, רכילות על העירה, אפשר לצחוק, להתלוצץ ולהשתעשע, אבל כל מי שניסה יותר נתקל בחומה. קפיטן מאטיר שונה מחיילים אחרים, מגיע בערב כשכולם כבר הסתלקו, לבוש חליפת צבא מגוהצת ועל ראשו כובע לבן עם מצחיה נוקשה של לגיון הזרים, על כתפו סולם קטן במקום רובה, מסתובב בשקט בסמטאות ובכל מקום שרואה חלון מעמיד את הסולם על הקיר, מטפס, מצמיד את ראשו לתריס ומציץ פנימה, מאטיר אוהב להציץ, מה שגלוי וניתן חופשי לא מעניין אותו, הוא מתחיל להיות סקרן רק באפילה, הוא אוהב לראות רק מה שנשמר בסוד, בחושך או לאור הנר, דרך החלון הוא מציץ עכשיו בסולטנה, נערה צעירה עם בטן של חמאה, מתרחצת בגיגית, שערה השחור נופל עד ברכיה, ואדי המים הרותחים מכסים אותה, בעלה אהב מסיבות ושמחות והבית היה תמיד מלא חברים. יום אחד תפשו אותה השכנים עם חבר, הבעל נאלץ לגרש אותה למרות שאהב אותה, הם רצו לחזור ולהתחתן, אך הרבנים לא הרשו להם,מאטיר סופג את האדים, יורד מהסולם ומעביר אותו לחלון הסמוך, האם הוא יודע מי זאת היפהפיה שם למטה שיושבת בחדר בשעה מאוחרת מול הנול ומציירת על השטיח עצים וציפורים בצבע העיניים שלה? זאת היא יאקות עובדיה, התחתנה לפני שנים, רק נגמרה החתונה, החתן נסע, היא נכנסה להיריון, הילדה כבר בת עשר והוא עוד לא חזר, וזאת בחלון ממול שיושבת שם ובין רגליה קערת קמח וסולת והיא עושה קוסקוס היא באדא אזייני, נערה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואין, בחודש החמישי הוריה חיתנו אותה עם זר שהגיע מהדרום, שלושה חודשים אחרי זה נולד ילד, החתן מת מבושה והיא השתגעה, וההיא שכבר ישנה, עיניה עצומות ולידה כלוב מלא יונים לבנות היא אסתר והדה, בעלה נסע רחוק ורווק מבוגר היה עולה אליה דרך החלון, לא ידוע אם הצליח לחדור פנימה או לא, אבל היו עדים ובעלה נאלץ לגרש אותה והיא הסתלקה ללא כתובה. קפיטן מאטיר יורד לאט ובשקט, מקפל את הסולם, שם על הכתף והולך הלאה מחלון לחלון, נשים בחסות החושך, לפני שהולכות לישון לבדן, או עם הילדים הקטנים, יפות, שמנות, רזות, מיייחלות, סוערות, אילמות, חירשות, הן לא רואות אותו שם ליד הסורגים מציץ עליהן, מרוכז, כשהן שם בחדר הבודד בלילה בלי בעל, ישנות, עירות, משוחחות עם הראי, נוגעות בגופן, מסרקות שיער, מפזרות צמה, עושות חינה, היה רוצה לשלם בעד הצפייה, ההנאה, זה הקולנוע שלו, זאת הכנסיה שלו, לא יודע איך ולמי, הוא לא שואל אם זה מותר, איזה אוצר של יופי, מופקר ללא שמירה של נשים קטנות וגדולות, יפות ועניות מחכות לבעלים שנטשו אותן למאטיר, לדמיונו הפרוע. מאטיר עובר מחלון לחלון, כל חלון סיפור, כל חלון ציפור בכלוב, לפעמים הוא לוקח משקפת ומציץ לחלון של סמטה אחרת. אילו היה סופר היה יכול לכתוב על העיר יותר מכל תושב, כל אחד ראה רק את ביתו, או בתי קרוביו ואילו הוא ראה את כל הבתים, את יושביהם ישנים ומתעוררים, נולדים ומתים, השתתף בחתונות ובהלוויות, בבריתות ובחגיגות אירוסין, באהבות ובבגידות, בשעות שמחהוברגעי טירוף, הוא תמיד שם, לא מדבר, לא לוקח כלום, לא מצלם, לא מקליט, לא כותב, לא מצייר, רק סופג לתוכו את המראות, הנה עכשיו הוא בחלון אחר בסמטת העטרין הכחולה גם בלילה, רבקה סיסו לבד, בעלה איננו, יצא לקסר אסוק, היא לבדה בחדר בדירה של הוריו, מסדרת את המיטה לשינה, מתכוננת להתפשט, לפתע מרימה עיניים לחלון ומבחינה בו. מבטיהם נתקלים זה בזה, היא יכולה לצרוח וכל הרחוב יתעורר, יתפוש אותו ויקרע אותו לגזרים, היא לא אומרת לו כלום, הוא לא בורח, מה הוא יעשה? ממשיך להצמיד את פניו לסורגים ולהביט בחמוקיה הגלויים, בשערה המפוזר, היא תצעק? תקרא לעזרה את החותנת? להיפך, היא נועלת את החדר מבפנים וחוזרת לפגוש את מבטו, צרפתית היא לא יודעת, ערבית הוא לא יודע, הם ממשיכים להביט זה בזה, הסורגים ביניהם, האם הוא יוכל להם? הוא ממשיך לעמוד על הסולם ולהסתכל בה, מה הוא יכול להציע לה? לדקלם לה שיר? מה היא יכולה להציע לו? האם היא תטפס על הכיסא ותושיט לו יד חמה? היא מורידה מעליה את השמלה הפרחונית הקרועה, אחר כך את הקומבניזון ונשארת עם החזיה והתחתונים, אחר כך מתירה את כפתורי ההזיה מאחור והשדיים מול עיניו, נשלפים ומזנקים קדימה שועטים כמו שני סוסים רתומים לרכב מלכות, הוא כמעט נשאב פנימה בין הסורגים, כשהיא מסתובבת עם התחתונים לגופה, השיער השחור מתגלגל על כתפיה כמו רעמה, מלטף את גבה ועיניו פעורות כאילו חזה בהתגלות אלוהית.

כנסיה אין במרחק אלפי קילומטרים מפה, והוא אולי רואה בחסיבה הערומה את המדונה, חסיבה מיסו, היא לוחשת לו כשהיא מקריבה את הנר ומחייכת, הוא מדליק פנס קטן ומאיר על פניו: מאטיר רויסו, הוא אומר ומתחיל למלמל תפילה, מוריד את שרוך ההדרכה שלו ומשלשל אליה דרך הסורגים, עם משרוקית בקצהו, היא מצמידה את המשרוקית לפיה ונושפת, שריקה חדה מתגלגלת מסמטה לסמטה ומבית לבית, העיר מתעוררת, המרפסות והגגות הומים, מאטיר מידרדר מהסולם, בורח, הרב עובדיה והחזן בראש ההמוןרודפים אחריו, אך הוא נעלם, בלעה אותו האדמה, דופקים על דלתה של חסיבה, היא ישנה, לא, היא לא שמעה כלום, לא ראתה, למחרת באותה שעה היא מרימה עיניה לחלון ורואה אותו מחייך, מסיר בברכה את כובע הלגיונר שלו ומגלה שיער בוער, כשהיא מסירה את חזיתה ושני שדיה מזנקים החוצה, הוא רואה את המשרוקית שלו, מתנדנדת ביניהם, מושך את המשרוקית החדשה משרוך ההדרכה שלו, שם בין שפתיו ונושף קלות, היא מצמידה את המשרוקית שלה לשפתיה ועונה לו, וצלילים משני צדי הסורגים מנסים לנגוע זה בזה, מלטפים זה את זה, מתמשכים ומתקצרים, נסוגים ומסתערים זה על זה, מעולם לא נשמעה בספרו מנגינה מוזרה וענוגה כל כך, לאט לאט הנשים יוצאות ממיטותיהן, עולות על המרפסות והגגות ומצטרפות בלחש לשיר. על פני המתפללים תפילת שמונה עשרה ב״בית הכנסת הגדול״ נשפך אור מיוחד וקולו של החזן מסתלסל בערגה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, מלטף כל מילה, עוטף אותה אהבה, אוחז ומשחרר ויחד עם השיר הוא מתמר ועולה, איבריו מתקשים והוא חש איך הנימים שלו מתרחבות ובגופו הזקן נמסך טעם של יין. הרב עובדיה שנשאר מפוכח בכל מצב שם ליבו אל קולו של החזן ומעיר לו על כך, הוא בטוח ששמע בגרונו את קולו של המואזין וחושב לפנות לקאדי, אך למחרת מגיע אליו הקאדי עם המואזין מתלונן על קולו המיוחם של החזן שמבלבל את שירתו, הרב עובדיה לא נח ולא שקט עד שיום אחד תפש את מאטיר בשעת מעשה ליד חלונה של חסיבה. מאטיר המציץ הידרדר בבהלה למטה ונעלם, כשהוא מפקיר את הסולם שלו טרף לתאוותו של עובדיה שטיפס מיד לחלון וראה מה שלא ראתה שפחה על הים. חסיבה ערומה עם שדיים זקופים ושיערה השחור ממלא את כל החדר, הזעיק מיד את כל העיר לבית הכנסת, הכריז צום ושלח את הנואפת למאסר באורוות הסוסים. מפקד הגדוד שאליו הרב פנה בתלונה ביקש ממנו שלא יקפידו עם מאטיר, זה הרגל שכזה אצל הקפיטן ואי אפשר לרפאו, כברכמה שנים מחוץ לבית, נלחם באלג׳יר, טונים, הודו סין ונפצע בכל גופו, בסופו של דבר הוא רק מציץ, שום דבר מזיק, המפקדים איימו עליו, הענישו אותו, אך זה לא עזר. נאלצו לספק לו סולם צבאי מתקפל ומשקפת, כדי שידעו שהוא מציץ מורשה מטעם הצבא. ביקש מהרב להסגירו לידיו, אך איש לא ידע איפה הוא. כעבור זמן הגדוד נערך לעזוב את האיזור ופלוגה שלימה נכנסה לתוך המללאח לחפש את הבן האובד.

אותה שעה מאטיר התחבא מתחת לטלית בברכת כוהנים, מפיק את אחת המנגינות היפות ביותר שנשמעו אי פעם בבית הכנסת: נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש, המשלשים לך קדושה, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש…

הנשים על החומות והגגות ליוו את הקדושה בהמהום וגם המואזין מחוץ למללאח היה מסלסל בגרונו ולא היה ברור מי חוזר אחרי מי, חבריו של מאטיר איתרו אותו, חיכו עד שתיגמר התפילה, שמו עליו את הסולם שלו וגררו אותו אחריהם.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.