אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

אלונסו די אספינה היה הראשון שסיוג ומיין את עבירותיהם של האנוסים. הוא מנה אותן והעלה את מספרן ל־25, ומנין זה הוא שהיה מעין מנין אב לאותם מניני עבירות שהקטיגור בבית־דינה של האינקויזיציה עתיד היה להאשים בהן את קרבנותיו. מנין זה ניתן לחלקו ולסווגו כך: (א) מצוות תורת משה ומנהגי ישראל, שמהם נזכיר נוסף על המילה: מתן שמן למאור, שמירת שבת! שבועה בנוסח יהודי! מנהגי־קבורה יהודיים! לימודים יהודיים שמלמדים תינוקות של אנוסים בבתי־כנסיות! ביטויים של אמונה ביהדות, ועוד. (ב) העבירות שאנוסים עוברים בדת הקתולית: השתמטות מלקבל את הסקרמנטים! עבודה ביום הראשון!

השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושמה של אמו, מריה! ביטויי־גנאי נגד מריה והנצרות! אכילת ישר־כבש בפסחא! הליכה למיסה רק לשם הסנאה, ״כדי שלא יאמרו הבריות וכדי שלא יגורשו מן הכנסיה״! הימנעות מהתלית סימן הצלב! העמדת־פנים שילדיהם הנולדים הם בסכנת חיים, ובגלל זה עורכים הם להם טבילה בבית בלא טקס בכנסיה! הלואה בריבית לנוצרים וראיית מעשה זה ככפרה לעוון המרתם! אדישות כלפי גירושם מן הכנסיה! וידויי־שקר לפגי כמרים (הם מתודים על מעשים טובים בלבד)! גניבתו או נטילתו של לחברהקודש. (ג) הוא מוסיף נגדם גם טענות מסוג שלישי: נישואי קרבה יתירה! כפירה בכלל, והשקפה שאין בעולם הזה אלא להעלד ולמות! עבודודאלילים לפני איקונין משונים! חישובים אסטרולוגיים, כפי שכבר נרמז לעיל.

אם משוים אנו מנין זה של מעשים, שבהם הוא מאשים את האנוסים, למנין המעשים שהתובע בבית־דין האינקויזיציה מונה בהם, מזדקר לעין הדמיון המפתיע בין שני המנינים. על המנין שמנה בהם אלונסו די אספינה יש לומר שבולטת בו מגמה להראות ברבים באילו מעשים ומצוות דבקים האנוסים. ואין הוא מוגה את מצוות תורת משה בלבד, אלא הוא מדגיש עבירות בנצרות וכפירה בכלל, ואלו רבות ברשימתו מן המצוות שהאנוסים מקיימים. ואילו רשימת המצוות שתובע בית־דין האינקויזיציה מונה באנוסים בכתב־האשמה ארוכה היא בהרבה וגדולה מבחינתה היהודית, והיא כוללת שורה ארוכה של מצוות ומעשים כפי שייראה במקום אחר בספר.

אין אספינה מעלה את מידת הידיעות במצוות תורת משה. ועל־כרחנו אנו למדים כי מגמתו של אלונסו די אספינה, כשהוא מתאר את האנוסים, היא להבהיר יותר את דרכם ושיטתם בנצרות, והנזק שהם גורמים לה, כאילו יצא להתריע על הסכנה המרחפת עליה מדרכם זו שלהם. דרך כתיבתו מוכיחה כמה ראה את בעיית אמונתם הנוצרית כדחופה וכמחייבת פתרון מידי ודרסטי.

ומשציין ותיאר את הסכנה באי אלונסו די אספינה לעוץ עצה למאמינים ולהציע את תכניתו שלו לפתרון שאלת כפירתם של האנוסים בנצרות. הוא מיעץ לנוצרים להתרחק ככל האפשר מהם, שלא לגור בשכנות עמהם, כדי שלא לשקוע בכפירה יחד עמהם. ביון שכגורם לדרכם היהודית של האנוסים ראו את ישיבתם בשכנות עם יהודים, ייתכן שהוא אבי רעיון ההפרדה בין מקום־מגוריהם של אנוסים למקום־ מגוריהם של יהודים.

 רעיון זה מצא את ביטויו בהחלטת הקורטס בטולידו בשנת,1480 והדים מהוצאתה לפועל הגיעו לידנו מכמה משפטי־אינקויזיציה, וביטוי לכשלון ההפרדה בין יהודים לאנוסים נמצא בפקודת־־הגירוש. אך הצעתו עולה על כך, והוא מרחיק לכת ומיעיץ לנוצרים להתרחק מחברתם המזיקה של אנוסים. דומה כאילו רצה ליצור מעין נידוי חברתי נגדם מצדם של נוצרים, כדי למנוע את השפעתם הרעה, כביכול, על נוצרים טובים.

בספרו השני, שבו מיחד אלונסו די אספינה את הדיבור לשאלת הכפירה, סמוך לסיומו, הוא מלמד כיצד יש להתחקות אחרי כופרים וכיצד יש לחקרם. כמבוא לשיטתו הוא קובע שאם האפיפיור ציוה על חקירת מינות יש לנהוג על־פי שיטתו והוראותיו. הוא אומר לקסטיליה, שבה לא נמצא מוסד אפיפיורי לחקירת מינות, הוא מציע את שיטתו. והדרך שבה הלכו לימים חוקרי־המינות מראה עד כמה היה להם אלונסו די אספינה מורה ומדריך. כל החוקר בכפירתו של הזולת, החשוד בכפירה, מותר לו לחפש מודיעים ומוסרים (denunciatores). בהשקפתו זו רצה כאילו לקבוע שכל נוצרי נאמן יכול לשמש בכוח ״חוקר־מינות״ ולחפש כופרים. אבל בזאת תם למעשה חלקם, שכן הוא קובע כי את חקירת העדים יש לערוך בנוכחות שני אנשי־דת, ואם אפשר, שנוטוריון ציבורי יעלה את הודעותיהם על הכתב.

ומהי הצעתו זו אם לא מעמד של חקירת מינות במתכנת בית-דין אינקויזיטוריאלי?די לה לשמועה על מציאותה של כפירה כדי שתהא זו חובתם של ארכיהגמונים, הגמונים ״ארכידיאקונים, לחפשה ולגלותה. אם נחשד מישהו בכפירה יש לחקרו לפחות אחת לשנה, וחובתם של החשודים למסור את כל הידוע להם על אחרים שנתפסו לכפירה. אם הכופר מתודה מרצונו, אפשר להסתפק ביחס אליו בעונש קל כדי לכפר על עוונותיו, אך אם הוא מכחיש את כפירתו יש להוציאו מחוץ לציבור, כלומר להטיל עליו חרם, וכעבור שנה [אם לא חזר בו מכפירתו] – להענישו. חובתם של השלטונות החילוניים היא להקפיד על דברים אלה, ואם לא ינהגו כך יש להעביר את תופסי המשרות החילוניות ממשרותיהם. בעלי המשרות חייבים להישמע להוראות חוקרי־המינות, ואין הם רשאים להתערב בפעולתם. רשאים החוקרים לפעול במישרין ולתפוס בעצמם את החשודים במינות, ואם יש צורך אף להעלים את פרטי ההאשמות ולא להזכיר את שמות העדים. כשאין קיימת סכנה יש לפעול בגלוי ולפרסם ברבים את פרטי הכפירה.

מינות – מתוך הויקיפדיה

ביהדות, מינות (מהמילה מין במובן סוג) היא כינוי שניתן לכל מי שסטה מדרך הישר או הדעה הישרה (האורתודוקסיה) שהייתה נהוגה באותה תקופה. על פי רוב שימש הכינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות, ובתקופה מאוחרת יותר – לתנועת השבתאות. לעתים שימש המושג גם להתייחסות לאתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לאדם בעל אמונה אחרת. רק בשלב מאוחר מאד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי לנוצרים שאינם ממקור יהודי.

הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם וכך הם הדפיסו מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". במספר מהדורות דפוס חדשות שיצאו לאחרונה שוחזר הנוסח המקורי.

תכנית זו מעידה כמאה עדים עד כמה ניתן לראות בה מקור־השראה לאינקויזיטורים של ימי טורקימדה, שהחלו לפעול כעשרים שנה לאחר שהעלה את שיטתו על הכתב. אך אין הוא מסתפק בהצעות ובעצות אלא מברר היטב אילו אמצעים יש לנקוט כדי לבער את כפירתם של אנוסי קסטיליה. ארבעה אמצעים הוא מציע 1. גירוש מן הכנסיה 2. שלילת הדרגות והכיבודים (אותם יש ליטול מכל אחד, בין אם הוא איש־כנסיה או תופס משרה חילונית, ואף הקיסר והאפיפיור בכלל אלה-אותם יש להוריד מכסאותיהם) 3. החרמת הרכוש! 4. רדיפת מינים בכוח הנשק – חובתם של השלטונות החילוניים להוציא להורג כל כופר!

 הזרוע החילונית היא שתוציא לפועל את ענשיה של הכנסיה. כופר שחזר בו מן הכפירה, ולאחר־מכן שקע בה שוב, דינו מאסר־עולם. עד לדור שני אין לתת לבני הכופרים ולתומכים בהם משרות ציבוריות.יש להרבות בענשים ככל האפשר, אף־על־פי שאין האלוהים מעניש פעמים. אלא שכאן מדובר בחטאים מרובים, ובחטאים הגוררים חטאים, ומשום כך החומרה. כל הנותן מחסה לכופר יוצא מן הכנסיה, ואין לתת לו משרה ציבורית, ואף אין הוא כשר לשמש כעד.כל התומך באנוסים הכופרים ועורך להם קבורה כדין מכנסיה יוצא מן מכנסיה, ולא תינתן להם כפרת עוונות אלא אם כן יוציאו הקוברים במו ידיהם את הגופות שקבלו וישליכו אותן בשדה.

הערת המחבר : הוא אף מפרט את המשרות : עורך דין – לא יוכל ללמד סניגוריה ; כומר מסולק מכל משרה ולא ייהנה מכל בניפיקין. מכאן שגם כמרים חשודים בסיוע לכפירת האנוסים.