ארכיון יומי: 19 במרץ 2013


مقالات باللغة العربية

אנטישמיות איסלאמית: מקורות ומטרות. ד"ר מרדכי קידר

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה : משה בר אשר

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

בכל בירוריי המבוססים על עדויות שבעל־פה נתתי דעתי לא רק למרכזים גדולים אלא גם לקהילות קטנות ולקיבוצים נידחים (הלא הם מפורטים להלן במפתח שמות המקומות). שכן דרכם של בני מקומות אלו לשמר מה שנפלט לפני דורות מפיותיהם של יושבי ערים מרכזיות. בחומר המתפרסם כאן ובחומר נוסף המצוי עמי נתאשר דבר זה בכוללות ובפרטים: מה שנשכח או לא נודע עוד לבני הערים הגדולות – הן בלשון המדוברת הן בלשון הגבוהה הן ביסודות עבריים משוקעים הן במסורות העברית – המשיך להתקיים בשולי הדרך באזורים מרוחקים.

כך נמצאנו מתעדים ומבררים ענייני לשון לרוב שהיו נעלמים כליל, לולא נרשמו מפי מוסריהם. מי שקרוב אצל תחומי מחקר אלו יודע כמה מאות (ושמא אלפי) נתונים ועניינים במסורות העברית הולכים לאיבוד עם הסתלקותם של מידענים נאמנים. ופעמים שיש לדבר על להגים שלמים ועל מסורות שלמות שירדו לטמיון. למשל, כידוע שקהילות רבות באלג׳יריה לשונותיהן ומסורותיהן נשכחו ונעלמו כליל. עם זאת יש לציין בסיפוק, שבעשרים השנים האחרונות נתרחב העיסוק בתחומי המחקר הכלולים באסופה זו. קרוב לעשרים חוקרים – רובם בארץ ומיעוטם בחו״ל, וביניהם מספר לא מבוטל של טובי התלמידים המתקדמים – רשמו הישגים נכבדים בתחומים אלו וקירבו אותנו להכרת תרבותה של יהדות צפון-אפריקה, ובכלל זה להכרת מסורותיה הלשוניות ולהגיה הכתובים והמדוברים. כמו כן נידונו לא מעט שאלות עקרוניות וסוגיות יסוד במשא ומתן בין החכמים. וכל זה בהמשך ליבול המחקרי החשוב של טובי המלומדים בדורות קודמים, כמרסל כהן וג׳ורג׳ ויידה זיכרונם לברכה וחיים זעפרני ודוד כהן יבלח״א. בהקשר זה יוזכר השירות החשוב שאברהם (רוברט) הטל שירת את מחקר יהודי צפון־אפריקה בעבודותיו הביבליוגרפיות המקיפות והחשובות על חקר הקהילות בארבע ארצות המערב המוסלמי.

 

לקראת פרסום האסופה הזאת נעשו שינויים לא מעטים – אך לא מפליגים – בניסוחם של מאמרים אחדים. חלקם של השינויים והתוספות שולבו בהערות השוליים וחלקם בגופי המאמרים או בנספחים קצרים בסופיהם. כאן וכאן הועברו פרטים אחדים מן ההערות אל גופי המאמרים. לנוחיות הקורא פושטו ההפניות ממאמר למאמר, וכל אחד מהם נושא מספר סידורי מא׳ עד יח׳ ומסועף לסעיפיו.

כמובן, גם ההפניות הביבליוגרפיות פושטו בשל עריכתה של רשימת ספרות אחת לאסופה כולה, אם כי לא מעט פרסומים שנזקקנו להם, במיוחד אלו שאין עניינם יהדות צפון־אפריקה, לא נכללו בה והם באים בהערות השוליים בלבד.

כל אחד מן המאמרים נתפרסם בשעתו כיחידה לעצמה, ויש מהם שקדם בזמן כתיבתו למאמר אחר ונתפרסם הרבה זמן לאחריו. בשל כך ראיתי בעת הפרסום הראשון להביא פרטים אחדים בכמה מאמרים! נהגתי כך בעיקר בסעיפי המבוא של כמה מן המאמרים על השרח. הכוונה בעיקר להגדרות ולהצגה כוללת של חיבורי השרח (כגון הספרים שנכללו בו, החומר שהוקלט וכדומה) כדי להכניס את הקורא לעולמו של הנושא וכדי לקבוע את מסגרת העיון. בפרסום הזה השתדלתי על פי רוב לקיים דברים אלו במאמר אחד ולהשמיטם או לקצרם במאמרים אחרים, אך לא תמיד עלה הדבר הזה בידי, שכן הוצאתם הגמורה הייתה פוגמת ברציפות הדיון ומשבשת את מבנה המאמר: ועם הקורא הסליחה.

במהלך כתיבת המחקרים נסתייעתי במענקים שקיבלתי מקרן הזיכרון למען תרבות יהודית וממשגב ירושלים. תודתי העמוקה נתונה להם בזה.

פרסומה של האסופה הזאת הוא פרי יזמה של המכללה האזורית באשקלון. ראשי המכללה מבקשים להגביר את הקשר בין חוקרי תרבותה של יהדות צפון־אפריקה ובין הקהל המשכיל והציבור הרחב. לשם כך יזמו פעולות משותפות עם המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהן באוניברסיטה העברית, ובכללן פרסום מחקרים ואסופות מאמרים. לא רק אנשים מן השורה אינם יכולים לעקוב אחרי הבמות הרבות שבהן רואים אור פרסומים מדעיים העוסקים בחקר תרבותם של יהודי צפון־אפריקה; גם סטודנטים מתקדמים וחוקרים מתקשים לעתים קרובות באיתורן של אכסניות מדעיות אלו. זה הרקע להופעתן של אסופה זו ושל הבאה אחריה (העתידה לכלול מבחר מפרסומיו של פרופ׳ יוסף שיטרית בחקר השירה העברית במרוקו) כפעולה משותפת ראשונה של שני המוסדות הנזכרים.

כאן המקום להודות למר פינחס חליוה המנהל הכללי של המכללה האזורית באשקלון על יזמתו ועל פעילותו הנמרצת והמתמדת להעמדת האמצעים להדפסת האסופות. יבורך נאמנה גם פרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי של המכללה, שתמך בכל לב בפרסום האסופות ועשה רבות להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל. כמו כן מבקש אני להודות ביותר לאנשי מוסד ביאליק ובראשם פרופ׳ משה ברש, יושב ראש הוועדה לספרות מדעית, ומר יצחק טאוב, מנהל המוסד, על שיתוף הפעולה הנמשך שלהם עם המרכז ללשונות היהודים באוניברסיטה העברית, המוצא ביטוי חוזר בפרסום האסופה הזאת. כן נתונה תודתי לגב׳ אורית ורטהיים־אלירז על טיפולה המסור בהדפסת הספר. תודה מיוחדת נתונה למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הקובץ וכתב את רוב המפתחות, ולמר מחמד חאמד, שכתב את מפתח המילים בערבית (בעזרתם המסורה של אחי ד״ר מאיר מיכאל בר־אשר ושל פרופ׳ משה פייאמנטה). ברכתי נתונה לגב׳ אנלי וילק שהקלידה את האסופה, לגב׳ עירית ריבובסקי שהעמידה את הסדר ולגב׳ ליזה מוהר שהביאה את הספר לדפוס – שלושתן מן היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית. ועל כולם יבורכו בכול רעייתי היקרה נחמה וילדיי היקרים, המלווים אותי ואת עבודתי באהבה ובחיבה. יברך ה׳ חילם ופועל ידם ירצה.

האוניברסיטה העברית בירושלים בין כסה לעשור תשנ״ח

ד"ר דן מנור – מאמרים

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

הרמב״ן צופה את החירות המדינית במציאות הקיימת, שבה פועלים חוקי הטבע וההיסטוריה. כך הוא מגדיר את ימות המשיח. ואילו עוה״ב מוגדר אצלו כמציאות רוחנית חדשה לאחר ימות המשיח. זהו מדור הגמול הרוחני, רק לאלה שעתידים לקום בתחיית המתים. עולם הגמול שלאחר המוות לכל אדם, לדעת הרמב״ן, הוא גן עדן שהוא עולם הנשמות." זוהי גם תפיסתו של ר׳ יוסף אלבו. ימות המשיח הם עידן היסטורי של חירותה המדינית של האומה, מעין ריסטורציה היסטורית, ואילו עוה״ב הוא מציאות שעתידה להתחדש כעולם הגמול לבני התחייה בלבד, להבדיל מגן עדן כעולם הגמול שלאחר המוות. אלבו תמים דעים עם הרמב״ן, שהגמול בגן העדן(ג״ע) הוא נחלת הנשמה בלבד, בעוד שבעולם הבא לאחר התחייה, גם הגוף זוכה לתענוג רוחני יחד עם הנשמה.

מבין חכמי דור הגירוש ראוי להתייתם לתפיסתם של אחדים, שאף הם הולכים בעקבות קודמיהם. ביבאגו מביא את דעת הרמב״ן, בדבר ההבחנה בין ג״ע כעולם הנשמות שלאחר המוות, לבין עוה״ב לאחר התחייה, ומשתדל לחזק אותה על־פי המשמעויות השונות של המושג עוה״ב בספרות חז״ל.לאחר דיון ארוך מסיק ביבאגו, שאכן יש להבחין בין עוה״ב הקיים ועומד מששת ימי בראשית, כמדור לנשמות בלבד לאחר המוות, לבין עוה״ב שלאחר התחיה כמדור רוחני לנשמה עם הגוף יחד: ״ובצד שלישי יאמר עולם הבא על עת התחייה (…) אשר יחיו המתים לקבל שכר נעלה(…) אחרי שהם בגוף ובנפש פעלו וקיימו המצות [המצוות] ראוי הוא שיקבלו שכר״. גם ר׳ יוסף יעבץ מחזיק בגירסת הרמב"ן, וכורך את תחיית המתים ועולה״ב כעידן אחד אחרי ימות המשיח, להבדיל מעולם הנשמות שלאחר המוות. רמז להבחנה זו מצוי, לדעתו, בשוני שבין משמעות המילה ״קץ״ ובין משמעות הביטוי ״קץ הימים״(דני׳ יב יג). המילה ״קץ״ רומזת לעולם הנשמות, והביטוי ״קץ הימים״ רומז לתחייה ועוה״ב: ״ואתה לך לקץ [שם] לעולם הנשמות ותנוח שם תחת כנפי השכינה ותעמוד להחית המתים (…) עיקר שכרך והוא קץ הימים״.לגבי ימות המשיח, הרי אף הוא כקודמיו מגדיר אותם כעידן החירות המדינית. 41

הבחנה זו בין ימות המשיח כעידן החירות המדינית ובין עידן התחייה ועוה״ב, שבו יתממשו כל הייעודים הרוחניים, נדונה גם אצל אברבנאל. על מאמרו של שמואל ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״,מעיר אברבנאל, ש״העולם הזה״ רומז לתקופת בית ראשון, והמונח ״שיעבוד מלכויות״ פירושו שיעבוד אומות העולם תחת עול מלכות ישראל. הווי אומר, שהחירות המדינית בימות המשיח תהיה העתק נאמן של תקופת בית ראשון, ללא שום שינוי כמציאות הטבעית! השוני היחיד יהיה, שמלכות ישראל בעידן המשיח תהפוך למעצמת על, החולשת על עמים רבים. על סמך הסיפא של המאמר – ״אבל עוה״ב עין לא ראתה״ – קובע אברבנאל, שמדובר בעוה״ב של זמן התחייה: ״הנה כל זה [הייעודים הרוחניים] יחסו שמואל לעוה״ב שהוא זמן התחייה״.

עקבותיה של תפיסת עולם זו, שנדונה בכתבי מחברים שונים, ניכרים כאמור גם ככתבי הרא״ס. אף הוא, כחכמי דורו, כורך את עוה״ב ותחיית המתים בעידן אחד של גאולה רוחנית, להבדיל מן השאיפות הלאומיות שיועדו על־ידי הנביאים לימות המשיח. שאיפות אלו מוגדרים בלשונו: ״דבר יותר כולל ויותר גופני לרוב העם המבקשים את זה״.״ בכך הוא מביע יחס של ביטול מה כלפי הפן המדיני של הגאולה, כיון שלפי הגדרתו זו יוצא, שייעודי הנביאים לימות המשיח אינם אלא קניינים חומריים, העונים על הצרכים של העם. עמדה זו מנוסחת בבהירות יתרה במאמר אחר, הדן בהבדל שבין ימות המשיח לעוה״ב, ובו כותב המחבר בין היתר: ״שענייני המשיח אעפ״י שהם דברים גדולים מאד הם דברים גשמיים וגופניים בערך [ביחס ל] ענייני העוה״ב לפי שעניין עה״ב הוא דבק בו ית׳ [יתברך] (…) לפי שהוא דבר פנימי ודק מאד״." משמעות דבריו כאן היא, שהחירות המדינית, על כל רכיביה, טפלה לתכלית הרוחנית.

בין השאיפות הלאומיות לימות המשיח, שהמחבר מדגיש במיוחד : א) מפלת המלכות הנוצרית – משאלה שנדונה כבר באחד הסעיפים הקודמים – או כדבריו במקום אחר: ״זרעו של עשו עתיד לפול ביד בניה של רחל״,• ב) מפנה חדש של חיי חומד ורוח באווירה אפופה שלווה וביטחון: ״לרמוז כי שם [בית שלישי] ינוחו יגיעי כח(…) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד(…) ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף ותרבה התורה ולומדיה״: ג) בניין הבית, שגם עליו דובר לעיל. יש לנו כאן איפוא אותה תפיסה, של רוב חכמי הדור, הרואה את הגאולה בימות המשיח כריסטורציה היסטורית.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל. 

הדבר גרם לעוגמת נפש ולמורת רוח מרובה, לשליח ולשולחיו, על כן רבני העדה ובראשם הרב צוף דב"ש, הריצו מכתב בקשה לגביר רבי יוסף יום טוב אבירג'יל, מראשי הקהילה הג'יברלטאר – נפטר בשנת 1894 – ושהיה קרובו ובעל השפעה של רבי שמעון לקנוי, וביקשוהו להתערב בנושא, ולהיות מליץ יושר בעד העדה ושליחה.

המכתב שלפנינו מדבר בעד עצמו :

ירושלים תובב"א ראש חודש תמוז שנת ויברכ"ו ש"ס כבוד"ך לפ"ק.

למעלת ידינו ואור עינינו הדר כולו בהדרת הגביר המרומם ונעלה לשם טוב ותהילה. רודף צדקה וחסד נדיב ושוע כבוד הרב רבי יום טוב אבירג'יל יצ"ו. אתה ה' תשמרהו לעד ולעולם, כן יהי רצון.

אחרי עתרת החיים והשלום, שבח השלמים רבים ועצומים. ומצלאין אנינא לפני שכינת עוזנו שלא זהה מכותל המערבי למען יעמוד חי לנצח אב שמח שקט ובוטח, במרומי ההצלחות בשובע שמחות, שקט ושאנן כזית רענן כן יהי רצון.

ובא האות לחלות פנו רו"מ על דבר מצוה רבה ויקירא, כי אנחנו בקודש שלחנו שליח מצווה דרבים למעלת ידידינו ציר אמונים הרב הכולל, בישראל להלל, מזר"ק טהור כמוהר"ר חיים בן וואליד יצ"ו לערי המערב החיצון לשד"ר נהוג מזה כמה שנים.

לעורר אחינו בית ישראל אל החסד והרחמים ולחלצנו מן המיצר, כי בצרה גדולה אנחנו, הן מחמת ריבוי העניים המתחדשים ובאים יום יום ממערב פנימי וחיצון., עניים מרודים נודדים ללחם, והנה כהיום יותר מסך אלף נפשות ואת היותרת ועלית על כולנה צרת המס המוטל על הכולל מאת המלך יר"ה, ארבע אלפים בשנה.

ומאין יבוא עזרנו אם לא מאחינו בית ישראל אשר במערב פנימי וחיצון כי להם משפט הגאולה. ודאבה נפשינו לנהלם בלחם, עם עניות כוללנו אשר הוא כולל עני ומדולדל כידוע, וחוץ משכירות בית דירתם אשר מלבד חצר הקודש אשר בנינו שהוא מלא על כל גדותיו.

עוד הוצרכנו לשכור להם שני חצרות קרוב לסך אלף וארבע מאות פראנק הוצאות השכירות שנה זו בלבד. וכאשר כל זה הנהו גלוי במכתבים שמסרנו ביד הרב השד"ר הנזכר ומשם באר"ה, ומודע למעלתו כי תלי"ת בכל קצווי ארץ נתקבלה שליחותינו באהבה וברצון גם בערים אשר לא ידעו אותנו תמול שלשום.

צרפת וענגלאנד ואיטלייא וערי מזרח הקרובים והרחוקים ביודעם או בשומעם צרת כוללינו האומלל, זולת עי"ת ווהראן יע"א, אשר לדאבון רוחנו זה פעמים הקשו ערפם לבלתי קבל שליחות המערבים כלל, וחזרו בידיים ריקניות ואשמם בראש הפרזידאן סידי לקנווי אשר הצאכזר על כוללינו בשצף קצף. ולא נתן לשליח כוללינו ליכנס בתחום ווהראן, מה שלא עשו בשאר המדינות.

ותחת אשר המה היו מחזיקים בידינו בכל כוחם בעבור בני מערב החיצון אשר אתנו. ומקבלים מקופת כוללינו בלי הפרש כי כולנו קומפנייא אחת. ונהפוך הוא יצאו לקאתינו בלב אמיץ וחזק לבלתי תת מקום לשועתנו. ומי יודע אם לא גם הערים הקרובות אליה יתלמדו גם הם לעשות כדבר הזה. ומזה ימשך נזק גדול ליישוב קהלינו בארץ.

אי לזאת באנו בתחינה ובבקשה, נא ידידינו, שן שמענו כי רו"מ שיחיה יש לו שאר בשר עם סידי שמעון לנקווי יצ"ו ודברי קודשו חביבים הן בעיני סידי שמעון הנזכר. חהי נא חסדו שמנו שרו"מ יכצוב אגרת ריקומאנדסיון להרב השד"ר חיים עד העולם ההולך להת"ם ע"ד פתגם לסידי שמעון אלקנווי יצ"ו, ולהגיד לו צרותינו רחמיו בדברים המשברים את הלב.

כאשר באמת כל השומע צרותינו ומכאובינו הפנימיים תרדנה מעיניו דמעה. ובטחנו בה' שעל ידו תהא צליחת העם הזה. ובפרט כי לשמע אוזן שמענו שרק הוא המעכב, כי כל גבירי ואצילי ווהראן יחפוצו לקבל שלוחינו בעשר ידות.

כי למה נגרע ? ואנחנו לא נדע מה חטאו ומה עוו אלו העניים עם ווהראן אשר לא מצאו בעיניהם חנינה, וחוסה נפשינו כי במתק שפתי פי חכם חן ילהיב לב סידי לקנווי אל החסד והרחמים. ויכולה היא שתגן אלף המגן עליו ועל כל אשר לו מסבי למען צינה וסוחרה.

ואנן מהכא על משמרתינו נעמדה להעתיר בעדו עתרת החיים. כסא כבודו ירום ונשא וגבה מאוד כעתירת חו"ר ופקמו"ש כו…קהילת קודש המערבים ישצ"ו בעה"ח פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ושלום.

הצב"י מעט דב"ש – הצעיר משה מלכא – הצעיר מאיר עובדיה – ע"ה שלמה אבושדיר – ע"ה שלמה חזן

לא נוכל לסיים פרק זה, מבלי להעלות על נס, את הסדרים והדפוסים החדשים שהנהיג הרב צוף דב"ש, בענייני הכספים והחשבונות. הוא הגבר הוקם על, ראשון במעלה שפתח את פנקסי החשבונות של העדה. לפני הציבור הרחב.

ואף פרסם מעל דפי העיתון " החבצלת " שנה ב' גיליון 1-5 ז' תשרי כ"ו חשון תרל"ב. ובשנה ב', גיליון 25 עמוד 196 – דין וחשבון כספי משליחותו של רבי משה מלכא – ראה אודותיו פרק בפני עצמו – וכך כותב הסופר יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותם עמוד 741.

כשחזר רבי משה מלכא לירושלים מסר דין וחשבון כספי משליחותו לרבי דוד בן שמעון, ראש עדת המערבים בירושלים, והלה פרסם את הדין וחשבון בעיתון ירושלמי " החבצלת ".

עורך " החבצלת ", שהשתדל מאז שמוסדות ירושלים יפרסמו את חשבונות הוצאותיהם והכנסותיהם מציין בשמחה, שרבי דו בן שמעון " הנהו נותן כעת לפני כל קהל קוראינו הנכבדים חשבון מאוסף הכספים אשר אסף שלוחם מורנו הרב משה מלכא הי"ו במדינת איטליה, ומעט במדינת אונגרין וטירקאיי לשם בניין " בית המחסה " אשר למו.

ובשובע העבר, בשוב השד"ר הנזכר ירושלימה, התאספו כל מנהלי הקהילה הזאת ובראשם הרב הגאון מורני הרב דב"ש הנזכר, ומתוך ספר המסע אשר לו, אשר בו חותם יד כל נדיב ומקווים בחותם הרב אשר בכל עיר המעיד על מכסת הכסף אשר השיג יד השד"ר לאסוף.

פרסום הד"וח ראשון במינו עשה רושם, והסופר א.ב. גוטלובר, הביע את שביעת רצונו בכתבו : " מה מאוד שמח לבי לראות חשבון שד"ר מודפס במכתב עת לבני ישראל, נגדה נא לכל עמי, סימן טוב ומזל טוב הוא לנו ולכל בני ישראל, כי אי"ה יהיה אור במושבותם וכבוד ה' עליהם יזרח ".

הנה כי כן נוהג חדש שהנהיג הרב צוף דב"ש. נוהג יוצא דופן ומגדר הרגיל באותם הימים, דבר חדש, שלא נהגו בו קודמיו באשר קהילות הקודש, למרות שהיו קיימים מאות בשנים, אך זהו כוחו ויפי דרכיו של הרב צוף דב"ש, לחדש בעל עת וזמן, הנהגות חדשות, ובפרט בנושא חשבונות וכפסים.

למען יראו כל הציבור את ניקיון כפיהם של מנהלי העדה, וגם התורמים ידעו, כי כספיהם ותרומתם הגיעו ליעדיהם, והם בידיים נאמנות, והשליח עשה את שליחותו הדק היטב ומסר את ממונם בידי מנהלי וגזברי העדה במושלם עד פרוטה האחרונה. 

ברית- בעריכת אשר כנפו.אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה.

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה – ברית מספר 29

טמודא – Tamouda

אמנו אלקבץ

אותנו מעניינת חלקה ההיסטורי של הקהילה היהודית בעיר שאכלסה אותה במשך דורות רבים, בהם תמיד שימשה כמרכז יהודי חשוב, בתולדות כלל הקהילות היהודיות במרוקו. בעבר הלא רחוק שלאחר הגירוש מספרד ופורטוגל, מנתה האוכלוסייה היהודית כ-10000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של כ-18000 תושבים. היהודים היוו בה אפוא, כ56%. יהודי העיר היו קורבן תמידי למאבקי הכוחות שהיו פורצים בין המוסלמים, הספרדים והצרפתים. ולא תמיד שפר חלקם של יהודיה עם שכניהם המוסלמים. לא אחת נגזרו עליהם גזרות שונות ומשונות של לבוש מיוחד, או איסור לצאת מתחומי המלאח עם נעליים וכד'.

 אין זה המקום לפרט את תנאי החסות של היהודים כדהימי,  וההבטחה להגן עליהם מן הבחינה הפיסית. היו מקרים לא מעטים של התנכלויות ואף מקרי-רצח של מוסלמים ביהודים. הגדיל לעשות זאת המלך יזיד, הנקרא ב״דברי-הימים של פאס",  "המזיד". מלך זה שהיה חולה בנפשו, עלה לשלטון אחר מותו של המלך מולאי מוחמד בן-עבדאללה. את הדרך לכסא-המלך סלל באמצעות מלחמות נגד אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבדאללה, בני מולאי אשיך. כל אחד מהשלושה טען לכתר, אלא שהשניים האחרונים לא הספיקו לרשתו, ונפלו בקרבות אלה. במהלך שתי-שנות שלטונו(1792-1790), שהיו עקובות מדם ובמעשי-אכזריות רבים כלפי הקהילות היהודיות, כמעט ונכחדה כל הקהילה היהודית בתיטואן.  ראשית דבר, הוציא להורג את יעקב אטאל, חצרן המלך בתיטואן, אליו נטר את איבתו על כי לא בא לעזרתו בבורחו מפני אחיו להרי הריף. אחיו של יעקב נאלץ להתאסלם, ובכך ניצל ממוות. "דברי הימים של פאס" מספר:

"… ולא עברו ימים מועטים, עד שבאה שמועה שיצא (יזיד) מך ההר והלך לתיטואן. ויצאו קהל תיטואך (היהודים) ומנחה בידם, ביום שבת קודש. וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי, יתנו לו עשרה מתקאלים. ותפסום חיים לקהל הנזכר… והעיר ה' את רוח השופט (הקאדי המקומי)… ואמר לו זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם, והרי הם כמתים. ומיד יצתה הגזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואך, ושללו אותם ביום שבת קודש… ״.

מקרים נוספים של אינוס להמרת דת או החרמת רכוש והגליה, היו לרוב, ואין זה המקום להרחיב. אחרי יזיד, עלה למלוך מולאי סולימאן,  ובאה תקופת רגיעה יחסית, שאפשרה את המשך התפתחות הקהילה היהודית בתיטואן. תקופה זז לא האריכה ימים, ובשנת 1798, ערכו המוסלמים פוגרום ביהודי העיר, רבים נהרגו, ויתרם גורשו. רק בשנת 1808 הורשו לחזור אליה, בתנאי שירוכזו ויגורו בשכונה מיוחדת להם שנקראה בספרדית הי׳חודריה" (מושבת היהודים), היא המלאח.

 המחשבה שעמדה מאחורי המעשה עלתה מתוך צרכיהם הפנימיים של מושלי העיר, אם מתוך רצון להגן עליהם מפני פורעים מוסלמים, אם מתוך כוונה לצופפם למקום צר ולהשפילם, ואם מתוך אינטרס שכך יהא קל לפקח עליהם לצורכי גביית מסים וכד'. למרות הצפיפות הרבה ששררה ב״חודריה", נבנו בה 16 בתי-כנסת, שלוש ישיבות לתלמוד תורה וכן בתי־ספר. הקהילה היהודית שבה לגדול ולשגשג והייתה לעזר-רב בבנין העיר ופיתוחה. היו אלה בעיקר סוחריה היהודים של תיטואן, ששמם נישא בכל רחבי הממלכה, שריכזו את רוב הסחר של הממלכה השריפית עם ארצות אירופה ועם האימפריה העותומאנית. מקרבם צצו סוהרים בינלאומיים ששלטו בספנות בין מרוקו לספרד, צרפת, אנגליה ופורטוגל, והרחיקו אף לליוורנו שבאיטליה או לאמסטרדם שבהולנד. יהודים אלה התעשרו ואגב כך, הביאו עושר רב למרוקו.

– משאש, ר' יוסף, אוצר המכתבים, א, דפוס המערב, ירושלים, תשכ״ח, (עי מ״ז, ס' קכ״ז). הרב משאש מעלהמספר השערות לגבי משמעות השם "מלאח". בין היתר הוא אומר שבערבית עתיקה, פירושו "מושלך-מוקצה, כלשון גנאי ליהודים שהושלכו אל מחוץ למסגרת החברתית. ויתכן כי זה נוטריקון בערבית יהודית, "אל-מא – לאח", כלומר, אותן גרוטאות שמי הים משליכים אל החופים, ושאין חפץ בהן. כמובן שיש עוד פרשנויות רבות לשם מלאח, נסתפק בזה.

כאשר השולטאן סידי מוהמד בן-עבדאללה (1790-1757) רצה להשתחרר מלפיתתם החזקה של אנשי הצבא וראשי השבטים בכלכלה המדינית, שהיתה תלויה בעיקר בחקלאות, החליט להרחיב את העיר מוגדור (אצאוירא) ולבנות בה את הנמל הגדול ביותר בכל מרוקו, במקביל לנמל שבטנגייר, בעזרת מהנדסים וארכיטקטים צרפתיים. מטרתו היתה לפתח את המסחר הבינלאומי בו תהיה לו שליטה על העושר הפנימי של המדינה, ואגב כך תחסם דרכם של הסוחרים הנוצרים מאירופה, בפני השווקים המרוקנים.

הוא עשה זאת ע״ י פנייה למספר מוגבל של יזמים יהודים מרחבי מרוקו, בחלקם היו גם מוסלמים ובעלי עסקים גדולים, כל אחד בתחומו, מתיטואן, טנגייר, לאראש ואף ממראכש, והציע להם לעבור לעיר החדשה-ישנה המתפתחת. השולטאן העניק להם זכויות יתר מפליגות ומונופול, כשותפים עם בני המלוכה והשרים, על הסחר-חוץ שיעבור דרך נמלה. זאת היתה הזדמנות כמעט בלתי מוגבלת להתעשרות. הוא העניק להם כתב הסמכה מיוחד, הוא "תגיאר אל-סולטאן" (סוחר המלך) העמיד לרשותם חנויות ומחסנים, עזרה בדיור מיוחד ופטר אותם מתשלומי מיסי הגיזיה.

 מעתה הפכו "סוחרי המלך", למשענתו הכלכלית העיקרית של הארמון. כך קרה שמשפחות עתירות יוחסין מצאצאי מגורשי-ספרד ופורטוגל, כמו משפחות רוזיליו, לומברוזו, קורקוס, אפללו, אלמליאח ועוד, עברו למוגדור, והיו בין מייסדיה של אחת הקהילות החדשות, הידועות ומפוארות שביהדות מרוקו. בגלל שליטתן של משפחות אלה בשפות רבות, וידיעתם ברזי המדיניות הבינלאומית, היו ביניהם כאלה שמונו בקונסולים זרים, או שגרירים של הממלכה במדינות שונות באירופה.

 בשנת 1724, מונה הנגיד יעקב רותי מפאס, לפעול בתיטואן בשליחות המלך מולאי אשיך, גם כגובה מסים מהקהילה. ב-1740, מונה אברהם בנידאר, סוחר יהודי עשיר, כקונסול כללי של מרוקו באנגליה. גם בנו יעקב, המשיך בדרכו של אביו והיה לסגן הקונסול שם. אחד אחר היה יעקב בנידאר, ששימש תחילה כקונסול הכללי של אנגליה במרוקו, ומשהודח מתפקידו, קראו אליו המלך מוחמד בן-עבדאללה, ושלחו בחזרה לאנגליה כשגריר בשליחות מיוחדת. אחר מותו של הנגיד היהודי הפאסי אברהם מאימראן, מונה במקומו משה בן-עטאר, ע״י המלך מולאי איסמאעיל. בן-עטאר העדיף את מקום מגוריו בתיטואן. נגיד זה זכה לשבחים מפי המלך, כאשר הצליח להביא לכריתת ברית שלום בינו ובין מלך אנגליה, גיורג־ הראשון. בשנת 1772, נשלח חיים טולידאנו ששימש כחצרן אצל הקאיד המחוזי של תיטואן, בשליחות מיוחדת ללונדון, ועוד רבים.

כאמור, תיטואן, העיר בעלת ההיסטוריה היהודית-ספרדית הארוכה, אוכלסה תחילה במתי- מעט יהודים "תושבים" לפני בוא "המגורשים" הראשונים מספרד בשנת קנ״א (1391). עם הגיע זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים בשנת רנ״ב (1492), יחד עם האנוסים שברחו לפורטוגל בשיא האינקוויזיציה, בשנת רנ״ז(1497), ושבו בה ליהדותם, שבה העיר לפרוח מחדש. המגורשים נתקבלו בסבר פנים יפות ע״י המלך מולאי מוחמד א-שיך (-1505 1472), "החסיד", שעזר בקליטתם המהירה בערי הצפון, ובמיוחד בתיטואן. מאז ניתנה תנופה לתחיית הקהילה היהודית ולעיר בכלל, כאשר המגורשים מהווים את הקבוצה הדומיננטית בקרב הקהילה שהיתה למופת. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר