ד"ר דן מנור – מאמרים

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

הרמב״ן צופה את החירות המדינית במציאות הקיימת, שבה פועלים חוקי הטבע וההיסטוריה. כך הוא מגדיר את ימות המשיח. ואילו עוה״ב מוגדר אצלו כמציאות רוחנית חדשה לאחר ימות המשיח. זהו מדור הגמול הרוחני, רק לאלה שעתידים לקום בתחיית המתים. עולם הגמול שלאחר המוות לכל אדם, לדעת הרמב״ן, הוא גן עדן שהוא עולם הנשמות." זוהי גם תפיסתו של ר׳ יוסף אלבו. ימות המשיח הם עידן היסטורי של חירותה המדינית של האומה, מעין ריסטורציה היסטורית, ואילו עוה״ב הוא מציאות שעתידה להתחדש כעולם הגמול לבני התחייה בלבד, להבדיל מגן עדן כעולם הגמול שלאחר המוות. אלבו תמים דעים עם הרמב״ן, שהגמול בגן העדן(ג״ע) הוא נחלת הנשמה בלבד, בעוד שבעולם הבא לאחר התחייה, גם הגוף זוכה לתענוג רוחני יחד עם הנשמה.

מבין חכמי דור הגירוש ראוי להתייתם לתפיסתם של אחדים, שאף הם הולכים בעקבות קודמיהם. ביבאגו מביא את דעת הרמב״ן, בדבר ההבחנה בין ג״ע כעולם הנשמות שלאחר המוות, לבין עוה״ב לאחר התחייה, ומשתדל לחזק אותה על־פי המשמעויות השונות של המושג עוה״ב בספרות חז״ל.לאחר דיון ארוך מסיק ביבאגו, שאכן יש להבחין בין עוה״ב הקיים ועומד מששת ימי בראשית, כמדור לנשמות בלבד לאחר המוות, לבין עוה״ב שלאחר התחיה כמדור רוחני לנשמה עם הגוף יחד: ״ובצד שלישי יאמר עולם הבא על עת התחייה (…) אשר יחיו המתים לקבל שכר נעלה(…) אחרי שהם בגוף ובנפש פעלו וקיימו המצות [המצוות] ראוי הוא שיקבלו שכר״. גם ר׳ יוסף יעבץ מחזיק בגירסת הרמב"ן, וכורך את תחיית המתים ועולה״ב כעידן אחד אחרי ימות המשיח, להבדיל מעולם הנשמות שלאחר המוות. רמז להבחנה זו מצוי, לדעתו, בשוני שבין משמעות המילה ״קץ״ ובין משמעות הביטוי ״קץ הימים״(דני׳ יב יג). המילה ״קץ״ רומזת לעולם הנשמות, והביטוי ״קץ הימים״ רומז לתחייה ועוה״ב: ״ואתה לך לקץ [שם] לעולם הנשמות ותנוח שם תחת כנפי השכינה ותעמוד להחית המתים (…) עיקר שכרך והוא קץ הימים״.לגבי ימות המשיח, הרי אף הוא כקודמיו מגדיר אותם כעידן החירות המדינית. ⁴¹

הבחנה זו בין ימות המשיח כעידן החירות המדינית ובין עידן התחייה ועוה״ב, שבו יתממשו כל הייעודים הרוחניים, נדונה גם אצל אברבנאל. על מאמרו של שמואל ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״,מעיר אברבנאל, ש״העולם הזה״ רומז לתקופת בית ראשון, והמונח ״שיעבוד מלכויות״ פירושו שיעבוד אומות העולם תחת עול מלכות ישראל. הווי אומר, שהחירות המדינית בימות המשיח תהיה העתק נאמן של תקופת בית ראשון, ללא שום שינוי כמציאות הטבעית! השוני היחיד יהיה, שמלכות ישראל בעידן המשיח תהפוך למעצמת על, החולשת על עמים רבים. על סמך הסיפא של המאמר – ״אבל עוה״ב עין לא ראתה״ – קובע אברבנאל, שמדובר בעוה״ב של זמן התחייה: ״הנה כל זה [הייעודים הרוחניים] יחסו שמואל לעוה״ב שהוא זמן התחייה״.

עקבותיה של תפיסת עולם זו, שנדונה בכתבי מחברים שונים, ניכרים כאמור גם ככתבי הרא״ס. אף הוא, כחכמי דורו, כורך את עוה״ב ותחיית המתים בעידן אחד של גאולה רוחנית, להבדיל מן השאיפות הלאומיות שיועדו על־ידי הנביאים לימות המשיח. שאיפות אלו מוגדרים בלשונו: ״דבר יותר כולל ויותר גופני לרוב העם המבקשים את זה״.״ בכך הוא מביע יחס של ביטול מה כלפי הפן המדיני של הגאולה, כיון שלפי הגדרתו זו יוצא, שייעודי הנביאים לימות המשיח אינם אלא קניינים חומריים, העונים על הצרכים של העם. עמדה זו מנוסחת בבהירות יתרה במאמר אחר, הדן בהבדל שבין ימות המשיח לעוה״ב, ובו כותב המחבר בין היתר: ״שענייני המשיח אעפ״י שהם דברים גדולים מאד הם דברים גשמיים וגופניים בערך [ביחס ל] ענייני העוה״ב לפי שעניין עה״ב הוא דבק בו ית׳ [יתברך] (…) לפי שהוא דבר פנימי ודק מאד״." משמעות דבריו כאן היא, שהחירות המדינית, על כל רכיביה, טפלה לתכלית הרוחנית.

בין השאיפות הלאומיות לימות המשיח, שהמחבר מדגיש במיוחד : א) מפלת המלכות הנוצרית – משאלה שנדונה כבר באחד הסעיפים הקודמים – או כדבריו במקום אחר: ״זרעו של עשו עתיד לפול ביד בניה של רחל״,• ב) מפנה חדש של חיי חומד ורוח באווירה אפופה שלווה וביטחון: ״לרמוז כי שם [בית שלישי] ינוחו יגיעי כח(…) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד(…) ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף ותרבה התורה ולומדיה״: ג) בניין הבית, שגם עליו דובר לעיל. יש לנו כאן איפוא אותה תפיסה, של רוב חכמי הדור, הרואה את הגאולה בימות המשיח כריסטורציה היסטורית.