גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

עם מותו של אנריקי הרביעי (1474-1454) החלו פרנאנדו ואיסבל למלוך בקסטיליה ועם מותו של חואן השני מלך אראגוניה ב־1479, הגיעו מלכויות קסטיליה ואראגוניה לידי איחודן הלכה למעשה. אלא שמבחינה יהודית נפתח הדף החדש בתולדות יהדות קסטילה כבר בשנת 1474, ובו נמצא ביטויים ראשונים לדרך שעתידה היתה לכלול ולהקיף את ספרד כולה.

השאלה הראשונה העולה היא אם כבר אז היתה לאיסבל ולפרנאנדו במדינתם תכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי. ונוסף על כך, במה נתבטאה תכנית זו בצעדיה הראשונים. בירורה של שאלה זו ביחס למיעוטים עשוי ללמד כיצד נבנתה תכנית זו החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. בשני המעשים נתבטא שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזו של קסטיליה במיוחד, לקראת אותו חיבור שנעשה בנישואי איסבל ופרנאנדו והשלכותיו על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי יכול היה הציבור היהודי לקוות שעם התבססותו של שלטון יציב תבוא גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע, עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה שהיה תוצאה של אותו שמד נורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזירות קנ׳׳א (1391).

 בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה ופועלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים, בתעמולה אנטי־יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים ואלה שיצאו מכלל ישראל מרצון ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. אלה לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי־אנוסי שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. הם היו רובו של אותו ציבור שהמיר דתו באונס ונסחף במשבר שנתחולל בנפשו. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה על־ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ־ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים כיהודים לכל דבר.' להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה הט״ו והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ומשלטונות הכנסייה והמדינה. הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות, אמנם החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שכפי שנראה להלן, עתידה היתה למצוא ביטוי תקיף למעשים מצד הכנסייה והשלטון בימי מלכותם של פרנאנדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

את ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים יש למצוא עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה טוב היה מצבה של יהדות זו משל יהדות אראגוניה. כאן ניכרת יזמתו של מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו, ולו, בכוחו האדמיניסטרטיבי כממונה מטעם השלטון על יהדות זו לצורכי מיסוי וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים, סמכות ציבורית רבה. בניסיונו לכנס את ה׳מעיינים׳ (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות ניסיון קונסטרוקטיבי מרחיק לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה, שהמסורת מספרת עליו שהיה הולך בחצר המלכות כשהוא לבוש שחורים ובכך ביטא את יחסו ל׳חצרנים׳ יהודים שביקשו לחקות את דרכי הגויים, הגה רעיון גדול בזימון זה של ראשי הציבור היהודי.

מתוך ויקיפדיה

דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) היה איש ציבור ורב ראשי של קסטיליה במאה ה-15. מתקן תקנות ויאדוליד (Valladolid).

היה איש ציבור ורב החצר של חואן השני מלך קסטיליה (1406–1454). אחראי על המימון הציבורי וביחד עם אלווארו די לונה היה אחראי גם על המינהל בממלכה. היה בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. הגן על יהודי עיר ליד אסיחה (Ecija), ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח. לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר.

מיד אחרי מינויו לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר ויאדוליד (Valladolid) בבית הכנסת ברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות. בנבנשתי היה יושב ראש הכנס שהסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא "תקנה" (קרוי בפי החוקרים תקנות ויאדוליד). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.

נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. ניניוהתנצרו והיו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על המאזן שעשה בחיי הציבור היהודי, ואלו הם הדרכים לחידוש החיים היהודיים במלכות. התקנות, שנבנו לפי שערים ונתכנו על שם מקום ההתכנסות ׳תקנות וליאדוליד׳ — העיר הראשה של מלכות קסטיליה (העיר הראשה האחרת היתה טולידו) — הן פתח להבנת אותה ריפורמה שביקש להנהיג בקהילות קסטיליה לחידוש חייהן. תפישתם של ר׳ אברהם בנבנשתי ושל מתכנסי ההתוועדות בווליאדוליד היתה כי בקיומן של התקנות, לפי שעריהן, ניתן יהיה לחדש את פני היישוב היהודי בימי המשבר שעברו עליו ולאששם.

וצעד ראשון הוא ארגון החינוך היהודי וחיוב הקהילות באחזקת מלמדים לפי דרגות הלימוד המתבססות על אותם יסודות שהיו מקובלים ונוהגים ביהדות, וזאת תוך יצירת התנאים הכספיים המתאימים. בחינוך ראו המתקנים יסוד ראשון במעלה להשרשת ערכי היהדות בחברה שסכנת התפוררות איימה עליה. לא פחות מן החינוך היה ערכם של שערי התקנות האחרים, כגון: שער המשפט היהודי וסדריו והשער שדן כיצד על הציבור היהודי ללחום בנגע המלשינות שפשה בו ומהי חובתו של הכלל ואחריותו לתשלום המם השנתי לכתר שהיה מוטל עליו. וייזכר גם אחרון השערים הדן בבעיית הלבוש היהודי ובהתגנדרות בלבוש ובתכשיטים, שדרכם נראו חיי היום־יום היהודי בעיני הגויים, ובחובה להימנע מחיקוי דרכיהם. לא בכדי אף גזר השלטון לא אחת בנידון זה.

ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה ועמו ראשי הציבור היהודי בקהילות קסטיליה קיוו כי באמצעותן של התקנות הללו, שיש לראותן כתחיקה יהודית־פנימית, אפשר יהיה להקים מחדש את הריסותיהן של הקהילות ולבנות מחדש את חייו של הציבור על אשיות מחודשים. אך ספק אם אכן חלה ההתאוששות שקיוו לה.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ויאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ויאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א 1391.

התקנות כללו חמישה פרקים:

לימוד תורה.

מינוי דיינים וראשי הקהל.

דיני מסירוֹת ומלשינות‏‏. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.

מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.

הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות המגורשים מספרד במרוקו אימצו אותן. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

ממחצית המאה הט״ו ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי־יהודית ואנטי־אנוסית שנכרכו יחד כאילו נתקיימה מזימה שניזומה על־ידי היהודים והאנוסים להביא כליה על הנצרות על־ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים, כאשר האנוסים הם השליחים לכך. אלו היו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי. עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים (1453) שבה ראו היהודים ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון לקיום תככים בין־לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת שנתקיימו בלא יהודים. את הרעיון הזה הביע בכתובים הנזיר האובסרבנטיני אלונסו די אספינה, בספרו ׳מבצר האמונה׳.