מורשת יהדות מרוקו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

ויש, כנראה שהתגיירו גם כן על ידי אדוניהם. ועליהם, על העבדים האלה אף שהתנהגו בדת היהדות חמלו אנשי לברדעי ולא הרגום. בראש העבדים ההם נחשב האיש מימון אנג'אר, שלפי הנראה התגייר בידי אדוניו ויהי גם ליהודי אדוק.

הוא אסף אליו עוד עשרה עבדים כמוהו ויאמר להם, דעו אחי, את בעת כזאת שאדונינו מושלכים ארצה מתבוססים בדמם, לא נעשה להם את חובתנו, למתי עוד נוכל לעשות אתם טובה ולגמול להם כאשר גמלונו, דברי מושלם זה, העבד מימון, עשו רושם על לבם, ויתאחדו עשרת העבדים ההם לשאת עד מהרה את אדוניהם היהודים ההרוגים ולהובילם לקברות.

עשרת העבדים נשאו איש איש הרוג אחד, ולכל עשרה הרוגים קברו בקבר אחד, וכן הלאה עשרה עשרה נתנו בכל קבר עד תום ההרוגים. אל המקרה הזה נלוו גם סיפורי בדים שונים, שהם התהלכו אחרי כן גם בקרב תושבי המקום המושלמנים, ההגדות ההם תספרנה, כי כאשר היו העבדים מוליכים את אדוניהם היהודים לרחצם על שפת הנחל, היה הנחל גאה ובא לקראת ההרוגים ושוטף את בשרם מדם ומלכלוך, וכאשר הוליכם לקברים, מוצאים היו קברות פתוחים ולפניהם גם תכריכין.

ואחרי אשר קברו את ההרוגים נסגרו הקברות מאליהם מבלי שהעבדים יצטרכו לקחת העבודה הזאת עליהם. כן, יסופר כתשלום הדבר, כי בפעם האחרונה שגמרו לקבור את כל החללים, נשארו להקבר תעה אנשים וילכו העבדים לקבור אותם, ואמנם בפעם ההיא האחרונה, לא חפץ הקבר ההוא אז להסגר מאיליו כראשונים.

וידעו כי עליהם להביא עוד להשלים את מספר עשרה ואז יקברו העשרה ביחד. ובכן פנה מימון אנג'אר זקן העבדים אל ראש היהודים הפליטים שנמלטו בבתי מכריהם המושלמנים, וידרוש מאתו לתת לו עוד יהודי אחר להשלים " מנין " לתשעת החללים ההם הנשארים עוד.

וכן, ראש היהודים, דרש כזאת מזקן יהודי אחד מבני בן סעדון, ואמנם האיש ההוא בן סעדון נאות לזה, ורק אמר להתייעץ עם בני ביתו, כי יתנו לו הרשות לזכות במצווה זו, להלוות את ההרוגים על קדושת השם התשעה הנשארים ולהקבר יחד אתם, אך אנשי בית בן סעדון לא הסכימו לזה, ויהי שקן העבדים ההוא נאלץ לעשות זאת בנפשו, ועד מהרה שם קץ לחייו ויוטל בקבר.

ויסתם הקבר עליו ועל תשעת החללים יחד כאשר כבר היו עתה במספר עשרה. ההגדה הזאת עוד תוסיף כי גם האיש בן סעדון ההוא אשר שמע לקול משפחתו לבלתי בוא להקבר עם התשעה ההרוגים, מת ביום ההוא בעצם, וכאשר חפצו לקוברו, קאה הארץ אותו ותשליכוהו מחוץ לקברו רחוק כתחום שבת.

עם כל הזרות והדמיון שיש בספורים הללו שנטפלו את המאורע הזה, יכולנו גם להוכיח כי באמת כל כך מאורע רע, מעציב ומדכא, היה המקרה הזה בקורות יהודי וואד דרעא, הרס נורא וכליון חרוץ יחשב גם בחיי כנסת ישראל כלה המרוקאית, ובקורות האומה בכלל.

סופר אחד מרוקאי יספר עוד אודות המאורע הזה, כי מקודם כאשר עמדה הממשלה היהודית הזאת על תלה, היו אנשי החיל היהודים יחד עם המושלמנים שנלוו אליהם, לובשים על ראשם כובעים אדומים גבוהים, ואחרי כן כשגברה יד המושלמנים לא הניחו עוד ללבוש כובעים כאלה כי אם שיהיו כפולים בשפתם וזה לאות קלון לבלתי יחשבו עוד ליטול שררה ושלטון.

כן במות לברדעי המנצח, וימשול תחתיו משנהו קאיים בן עלי, קבע מס גולגולת שנתי – אלג'זיה – על יהודי ואאד דרעא, מלבד אשר לקח מהם תחלה את אדמתם כל חבל העיר תאמגרות, וכה נשארו יהודי וואד דרעא הולכים ומתנונים, נענים ונדכאים, תחת המושלים השונים הפראים והאכזריים אשר משלו אחרי כן, ואשר עשו את הארץ בכל החבל ההוא כמרקחה על ידי מלחמת כתות וריב משפחות, עד שעתה שמשלו במרוקו שבא בני מרין במחצה השנית של המאה השלש עשרה לספירה, שאז התאחד גם כל חבל וואד דרעא להיות תחת ממשלת מרוקו זמן רב.

אמנם כן, בכל חשיבותו וערכו של הסיפור הזה לקורות המדינה היהודית הזאת של וואד דרעא, במלואה ובחורבנה, עוד לא מצאנו לו זכר כלל אצל כותבי קורות עם ישראל וסופרי זכרונות האמה, אבל הסבה לזה ידועה כבר כי תנאי המקום ההוא ורחוקו, העלימו כל המקרה המשמח והמעציב הזה מעין חוקרי התולדות לבלי דעת עד מה אודותיו.

ואולם על פי חקירתנו יכולנו למצוא שמץ דבר מעקבות המאורע האחרון, האחרית המרה של המדינה היהודית שוואד דרעא, אצל החוקר והנוסע הקדמון רבי אברהם אבן עזרא בקינתו המפורטת על חרבן קהלות מערב וספרד על ידי אלמוואחידין, שתבוא הלאה בפרק החמישי שם וקונן הראב"ע במר לבו ויאמר :

ומה אקרעה, עלי דרעא, אשר לפנים נתפשה

וביום שבת, ובן עם בת, שפכו דמם כמים

דברי הקינה הזאת יראו לנו בראי מלוטש את דבר אחריתה המרה של המדינה היהודית בחבל דרעא, שכפי מה שזכרנו קרה באמת ביום השבת, כן המלות, " אשר לפנים נתפשה " כמו יעידו לנו כי הייתה מקודם למדינה יהודית חפשית ורק אז נתפששה בידי המושלמנים.

על פי הדברים האלה אשר גלה לנו המקונן ראב"ע – בתור שריד – זכרון למאורע הנוחכי, הננו יכולים גם לדעת כי זמן המאורע הזה, של תפישת דרעא, והריגת בניה, היה שנים אחדות לפני כיבוש האלמוואחידין את ארץ מרוקו, לאמר, בסוף תקופת האלמורביטית, ובכן היה המאורע הזה, כמבשר רע אל ירידת היהדות במרוקו וספרד, ומפלתם על ידי האמוואחידין.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

רבי יהודה כן צור ב״ר משה

חכמי סאלי

הוא דודו של היעב״ץ, שכידוע קרובי משפחתו התגוררו בסאלי. רבי יהודה היה חי במאה החמישית למניינינו וידוע שבימים אלו היו רדיפות קשות כנגד היהודים בחלק מערי מרוקו. בי״א בתמוז נשרף למוות רבי יהודה בבחרותו בעיר מקנס בעת הרדיפות, הי״ד.

רכי יהודה דאבילא ב״ר יצחק

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. היה גיסו של רבי רפאל בן צור. אשתו מתה בחייו ומשום כך הוצרך לחלוק בנכסיה עם רבי רפאל גיסו, כמנהג המגורשים.

רבי יהודה יאיון

מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו. נמצא חתום בקיום שטר עם רבי מסעוד אלנקאוה ב״ר מרדכי בשנת התקצ״ו.

רבי יונה הלוי בן צאפת

מחכמי מאלי בתקופתו של הרב שלם בן צור והיה מידידיו.

רבי יוסף ביבאס ב״ר יעקב

אביו גלה מתיטואן לסאלי (דבר שקרה במשפחות רבות בתקופה זו). רבי יוסף תואר ב״לשון לימודים״ ־ ״איש ירא את ה׳ מרבים״. כן נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ ובאיגרת משנת התרל״ט. הוא צאצא של רבי וידאל הצרפתי ובנו של רבי יעקב עליו ידובר לקמן.

חיבר:

״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

רכי יוסף דאבילא ב"ר יצחק

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף הכהן כן שמעון(אלקונייא)

 מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התצ״ב

רכי יוסף הצרפתי ב״ר אהרן

בגו של רבי אהרן מחבר ״משגב האמהות״. על פי מלכי רבנן״, חיבר חיבור אחד שהיה מצוי לפניו בכת״י.

חיבר:

קונטריס דיני טריפות ־ (כת״י).

רבי יוסף טולידאנו

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף מלול

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נמצא חתום עם רבי אברהם בן מוסא ורבי שלם בן צור באיגרת ליעב״ץ

רבי יוסף צבע

מורה צדק בסאלי, ממשפחת צבע הנודעת שהזכרנו. רבי יוסף נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן נ״ו) בשנת הת״ע עם רבי מרדכי כהן ורבי יעקב ביבאס וכן חתום בסימן פ״ב בספר זה בשנת התע״ז.

במסמך צילום כת״י, חתום עם חכמי סאלי, רבי יעקב ביבאס, ורבי שמואל אזאווי, על שאלה לחכמי פז והשיבו להם, רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם אבן דנאן.

רבי יחיא אביקציץ

מרבני סאלי ־ רבאט. היה מו״צ עם רבי מרדכי הכהן ורבי יעקב ביבאס במאה החמישית למניינינו.

נזכר עם חבריו בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (ח״ב סימן

רבי יחייא אדהאן בר שלמה

מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התפ״ט.

משפחת אדהאן נודעה בסאלי וכן במחוז תאפילאלת והנודע שבהם רבי יחיא אדהאן, נכדו של רבי יעקב אבוחצירא ומחבר הספר ״אני לדודי״. במשפחתם נודעת מסורת שהם שייכים לבית דוד וסימוכין לכך: אדהאן בערבית פירושו משוח (כלומר נמשח בשמן המשחה).

ר״ת אדהאן – ״אני דוד המלך אשר נמשח״.

רבי יחיא אסולין

מצדיקי סאלי, יליד העיר והוא דודו של רבי לוי אסולין מחבר הספר ״זבחי אלקים״ שהעיד בספרו שלמד אצלו תורה וכן כתב כי דודו רבי יחיא הנזכר היה פרוש, חסיד ומלומד בניסים. רבי יחיא נלב״ע בג׳דידה ורבים עולים ומשתטחים על קברו. (מוזכר בספר ״הערצת קדושים״).

רבי לוי כתב עליו:

״מנעורי גדלני כאב… והוא אחי אימי אשר לו יד ושם, הרב הקדוש המלומד בניסים וסדר קדשים גם סדר טהרות, חופף עליו כל היום בטלית ותפילין. שמו כבוד יחייא אסולין״.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דקומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

תוכן מכתבו לווזיר.

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו.