עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ט' בחשון תשט"ו – 5.11.1954

בתשע בבוקר הגעתי לכפר טירסאל. כל משפחות הכפר נרשמו לעליה. בשתיים עשרה בצהרים יצאתי לכיוון איית בלאל, ומכאן נאלצתי לחזור למראכש.

פקיד העליה במראכש סופג מכות אגרוף.

י"ג חשון תשט"ו – 9.11.1954

הגעתי למראכש – העיר האדומה בירת נסיכי האטלס שבדרום מרוקו. במגעי הראשון עם מאיר חרבון ממשרד העליה במקום נודע לי על מאורע רציני שהייתי חייב לדווח עליו למשרד העליה " קדימה " שבקזבלנקה ועליו אספר להלן.

בדעתנו היה לנסוע היום לתל וואד, אולם בגלל קשיי התחבורה שינינו את התכנית והחלטנו לגשת לדמנאת ( עיר אשר לפי המסורת הרווחת במקום הוקמה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ) ולהיפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות. בשעה 9.00 בבוקר באו אלי מר חרבון וקבענו את מועד יציאתנו לדמנאת לשעות הצהריים.

בשעה אחת עשרה בא אלי רץ וביקש ממני לבוא בדחיפות למר חרבון למשרד, כי הוא הוכה עד זוב דם ויושב ובוכה. מיהרתי למרד ומצאתי את מאיר חרבון במצב של דיכאון כשלידו " מאחזאני " – שוטר של הפאשא . השתדלתי להרגיעו וביקשתי ממנו שלא להחריף העניין בפני בא כוח השלטונות בכדי לנוע אי נעימויות שתוצאותיהן יכולות להיות לא רצויות לענייני העליה לארץ בכלל.

וזה סיפורו של מאיר חרבון :

הוא ישב במשרדו כשלפתע נכנס אליו איש בשם מסעוד אלמליח יחד עם בני משפחתו וביניהם בעלי אגרוף. מסעוד דרש ממנו למסור לידו את התיק הרפואי שלו שלא זכה לפי דבריו לשום טיפול והוא בעצמו יסע לקזבלנקה למשרד " קדימה " כדי להחיש את עלייתו יחד עם בני משפחתו.

משסירב חרבון למסור לו את התיק ניסה מסעוד בכוח ובמכות נמרצות להוציאו מידו. המשטרה הוזעקה למקום ושניהם הובאו בפני הפאשא, התיק הוחזר למר חרבון, מסעוד ואשתו נכלאו בכדי להישפט למחרת בבוקר.

בדקתי את התיק וראיתי בכתב יד של ד"ר מתן שבעל התיק צריך להתייצב לביקורת שנייה ב-9 בדצמבר 1954, כלומר בעוד שלושים ושניים יום. מאורע זה גרם להתרגשות רבה במללאח מפחד בן יבולע לענייני העליה על ידי השלטונות.

י"ד בחשון תשט"ו – 10.11.1954

ממראכש יצאתי לאזור תל וואד. כאן נאלצתי להשאיר את המכונית בכפר ערבי תמורת שכר לשומר, ולהמשיך את דרכי ברכיבה או ברגל מכפר לכפר. כשחזרתי לכפר הערבי בו השארתי את מכוניתי, מצאתי כי פנסי המכונית דלקו כל הזמן והמצבר התרוקן כולו. לא הייתה לי ברירה מאשר לפנות לושל המקום, ממנו קיבלתי מלוא העזרה בכדי להמשיך בדרכי.

רישום לעליה.

ט"ז חשון תשט"ו – 12.11.1954

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרו והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית. עתידה של מרוקו היה לוטה בערפל והיהודים לא ידעו מה ילד מחר. אנו שהיינו עדי ראיה למלחמת השחרור בארץ ולפניקה שאחזה בערבים, יכולים להבין לרוחם של אחינו בגולה, על תהייתם ועל היסוסיהם להחליט אם להשאר או לעזוב, ואם לעזוב הרי בוודאי שרק לישראל שהיא המפלט הבטוח מאחרים.

כי אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שריפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם ועל הכל יש להוסיף הדמיון המזרחי הפורה, שכל שמועה הולכת ומתרחבת מפה לפה. על כן הבהלה והתהיה הן במקומן

ניצלנו את הקוניקטוריה והתחלנו ברישום לעליה. משרד הרישום היה בקומה שניה בבניין של שתי קומות.העליה הייתה לוליינית ורוחב המדרגות לא עלה על מחצית המטר. באחד החדרים ישבה וועדת המיון אשר לפניה הייתה צריכה להופיע כל משפחה על זקניה וטפיה.

יש לזכור שלא היינו חופשיים בקביעת המועמדים. מדיניות הסלקציה אשר נקבעה על ידי הממשלה והסוכנות היהודית קבעה חוקים והנחיות חמורות בעניין זה: לכל מפרנס בגיל 18-45, יש רשות להעלות אתו עוד שש נפשות  (הערה אישת שלי-  חוקי הגזע העליון של ממשלה גזענית לא פחות, מקווה שבורא עולם לא יסלח להם גם בתחיית המתים )

כל מועמד שנכנס לוועדת המיון עמד כנר חנוכה וכולו רועד מפני החלטת " הפולונז " ( הכוונה ל " פולנים " – אשכנזים שיישבו בוועדת המיון ( הערה אישית שלי – לא היו מספיק אנשים מוכשרים במרוקו, לכן כל פקיד עלוב שידע שני מילים בעברית, נשלח כבונוס, לטיול במרוקו, וגם קבע גורלות של משפחות, או לה למדינה, שכך הייתה מדיניותה )

לא פעם עמדה הוועדה בפני מספר רב של מתפרנסים על אותו מעמד, בתוספת זקנה, דודה אלמנה וכו'….ולפי הוראות הסלקציה אינם יכולים לעבור, ואז נוצרה התחבולה לקרוא לאיש מעליית הנוער לקחת שניים – שלושה ילדים בנפרד ובכל יכלה הוועדה להקל על תנאי העליה למשפחה.

במקרים אחרים התברר שהדודה אינה כלל דודה אלא על ידי קומבינציה בין שתי משפחות ומתן בסתר מצרפים אותה למשפחה המועמדת והגיעה ארצה היא כבר תמצא את לשכת הסעד שתדאג לה. קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעליה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבא ומי לחסד.

סיכומי וועדת המיון אינם סופיים והאישור הסופי ניתן רק אחרי הבדיקה הרפואית. רוב הנרשמים היו מדלת העם, אך אט- אט התחילו גם השכבות הבינוניות להתעורר לעליה.