מורשת יהדות מרוקו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחותו מקבל מידי השולחים שורה של תעודות, ואלו הן; האגרת הכוללת, אגרות לנדיבים, שטר כוח־הרשאה משפטי, שטר תנאי השליחות, פנקס. השליחות. וזו מהותן של תעודות אלו;

האגרת הכוללת היא החשובה שבתעודות. היא תעודה ארוכה ומפורטת, כתובה על פי רוב על קלף, בלשון נמלצת ובכתב יפה של סופר־אמן וחתומה בידי חכמים מרוביס ככל האפשר. האגרת הכוללת כתובה לכל הקהלות שאליהן עשוי השליח להגיע, ובה מתנה העיר השולחת את צרותיה ואת הסיבות שגרמו לשליחות, מציגה את השליח כראוי, ופונה אל הקהילות שיעמדו לימינו ויתרמו בעין יפה. האגרת מתחילה בפסוקים המדברים בשבח הארץ ובשבח הצדקה ובכותרת של כבוד וברכות לקהילות, רבניהן, חכמיהן, ראשיהן ונדיביהן. בחלק זה נזכרות הארצות והגלילות שאליהם נשלח השליח, וגם שמות הקהילות החשובות שבהם. אחר־כך נפתח גוף האגרת בשבח העיר השולחת, המקומות הקדושים וקברי הצדיקים שבה; ירושלים מזכירה בעיקר את הכותל המערבי ״שלא זזה שכינה ממנו״, ועתים גם את קבר רחל, קבר שמעון הצדיק וקברי הנביאים שבסביבותיה; חברון מזכירה את מערת המכפלה, ועתים גם את קברי אבנר בן נר, ישי אבי דוד, גד החוזה וכו' ; צפת מזכירה בעיקר את קבר ר׳ שמעון בן יוחאי שבמירון, וטבריה את קבר ר׳ מאיר בעל הנס ואת קברי ר׳ עקיבא וכ״ד אלף תלמידיו.

אחר־כך בא גוף האגרת שבו מספרים השולחים על הסיבות שגרמו לשליחות ומתנים את צרותיהם בדברים המעוררים רחמים. בחלק זה אנו שומעים על שנות־בצורת, מלחמות, מרידות, פרעות, עלילות, מגיפות, עול חובות, רעש, מפולת מחמת גשמים ושלגים, מושל עריץ, ימי תוהו ובוהו שבין מלכא למלכא ובין מושל למושל וכוי. ובשנים שאין בהן מאורעות מיוחדים כאלה (והן מועטות מאד), מתארים השולחים את העול הכבד המוטל עליהם בתדירות; מסים קשים, נשך כבד על החובות משנים קודמות, שוחד למושלים ומשמשיהם, מתנות לשכנים הערביים המציקים, וכוי. לפעמים מסופר באגרת על עול ההוצאות שגדל בגלל ריבוי עולים, או יוקר הדירות שהאמיר בגלל כך, ואז מדגישים שהעולים באו מאותה ארץ שאליה נשלח השליח, מה שמחייב במיוחד את הקהילות בארץ ההיא. כך כותבים, למשל, מירושלים באגרת לפאס בענין שליחותם של ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון בשנת ש״ץ (1630); ״כי לא נעלם מעיני קדושתכם כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה הזאת, ולכם הכהנים משפט הגאולה הזאת״. ובאגרת־שליחות מירושלים לתורכיה נאמר; ״כי רוב העניים הנמצאים בכוללינו הם מערי טורקיאה״.

מוטיב שמופיע וחוזר ומופיע ברוב אגרות השליחות הוא ענין החובות. ודבר זה טעון קצת הסבר. רוב הכנסות השליחות לא הוצא לצרכי יחידים ואף לא לצרכי מוסדות, אלא בעיקר לתשלום המסים והשוחד. ואם אירע (וזה אירע לעתים קרובות ביותר) שמושל העליל עלילה על הקהל, או סחט כספים שלא כחוק, או נשתבשו הדרכים וכספי חו״ל לא הגיעו בזמנם, או היתה השנה שנת בצורת ויוקר־השערים וכוי, הוכרח הקהל ללוות ברבית מ״אילי הארץ״, כלומר, עשירי הערביים, ששמחו תמיד להלוות ליהודים ברבית קצוצה, לפחות עשרים למאה, וביחד עם מתנות שלשים למאה. המלוים ידעו שסופם של היהודים לשלם, שכן הישוב היהודי כולו שימש להם משכון, וכן ידעו שאחיהם שבכל העולם ישתדלו תמיד לפדותם, אבל מאידך לא היו מעונינים כלל שהיהודים ישלמו מיד, אדרבה ככל אשר יארך זמן הפרעון כך נוח למלוים, שכן אז תצטרף בכל שנה הרבית לקרן — נשך כבד המתרבה משנה לשנה ומכביד עד אין קץ, ועושה את הישוב היהודי עבדים לנושיהם.

לא ״פלא איפוא, שאין השולחים חדלים מלהפוך בענין החובות בכל אגרות השליחות מכל ארבעת ערי הקודש. לעולם לא השיגו בזה יהודי א״י את חפצם בשלמות, כלומר שאחיהם שבגולה יאפשרו להם לפרוע את החובות בבת־אחת כדי שיוכלו לפרק מעל עצמם את עול־הרבית המכביד, אבל שמחו אם יכלו לפחות לשלם את הרבית בזמנה שלא תתווסף אף היא אל הקרן. לא תמיד המאורעות המתוארים באגרת הכוללת הם עקות ומצוקות. יש גם שהכותבים מופיעים כמבשרים, כגון שלוחי תנועות־עליה גדולות, כר' ישראל מפולוצק, שליח העולים החסידים בצפת בשנת תקל״ח (1778), או ר׳ ישראל משקלוב, שליח העולים תלמידי הגר״א בשנת תק״ע (1810), שבאגרות־שליחותם מתוארים מאורעות העליה, החדוה שזכו לשבת בארץ, האפשרויות הרוחניות בה — ועל סמך זה נתבעים אחיהם שבגולה לעזרה. וכן מבשרים מנהיגי כולל הפרושים בשמחה בשנת תקצ״ז (1837) שקבלו רשיון לבנין חצר חורבת ר׳ יהודה חסיד ותובעים ע״י שלוחיהם את עזרת יהודי הגולה לבצע את המעשה הרב הזה שהם רואים בו, בצדק, ראשית תקופה חדשה בישוב.

מענין תינוי הצרות ותיאור המאורעות האחרונים עוברים המשלחים להציג באגרת את השליח מתוך הדגשת חכמתו, קדושתו ויחוסו, ועתים גם מדגישים שהשליח נענה להפצרתם לצאת בשליחות למרות זקנתו או חולשתו, או צעירותו, או קושי הפרידה מן הארץ או מחבריו ובני־משפחתו, או בניגוד לעניניו הפרטיים המכריחים אותו להשאר בארץ. במקרים מועטים מודגש שהשליח עושה את שליחותו שלא על מנת לקבל פרס.

בחלק האחרון של האגרת באה עיקר מטרתה, הבקשה להעניק לשליח תרומות ביד נדיבה. וכאן מדגישים לעתים, שהעזרה היא בגדר פדיון שבויים, והכוונה בזה שראשי הקהילות יתנו לשליח לא רק מכספי קופות ארץ־ישראל אלא גם מכספי קופות פדיון שבויים, ולפע­מים גם מבקשים זאת בפירוש, כגון באגרת ירושלים שניתנה לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, בשנת תקנ״ט (1799) ״שירחמו עלינו ויתנו לנו גם מן הקופה של פדיון שבויים״. במקרים שבהם מתוארת השליחות כדחופה מבקשים מהקהילות שלא יסתפקו בתרומות וקצבות הנהוגות, אלא ינדבו נדבה מיוחדת בשם ״נדבה חדשה״, ומאותן הקהילות שכבר שילמו לשליח קודם גם את התחייבותם לשנה זאת, מבקשים שיתנו לשליח זה ״בתורת מוקדם״, היינו על חשבון השנים הבאות.

 במקרה אחד מבקשים השולחים מהקהילות שמלבד התרומות הרגילות יתנו סכומים בתורת הלוואה, כמובן בלי רבית, כדי שיוכלו לשלם את החובות לנושיהם. כך נדרש באגרת חברון שנמסרה לשלוחים ר׳ חיים רחמים באגאייו ור׳ יצחק זאבי בשנת תקכ״ג (1763). יש שמבקשים מאת הקהילות שלא יעכבו את השליח יותר מהראוי, כגון באגרת צפת שניתנה לשלוחים ר׳ יחיאל אשכנזי ור׳ שלמה ן' צור בשנת שס״ד (1604), שבה מתבקשות קהילות צפון־אפריקה שלא לעכב את השליחים למעלה מחמשה־עשר יום בקהילה אחת. (העיכוב לא נגרם תמיד מחמת אי־רצון לתרום, אלא עתים דוקא מפני חיבת השלוחים וכיבודם).

האגרת הכוללת מסתיימת בברכות הראויות ובחתימות. חותמים לא רק הרב הראשי עם בית־דינו, אלא גם חכמים סתם, שלוחים קודמים, וראשי ישיבות בשם ישיבותיהם ואנשים חשובים. במאה התשע־עשרה, בשבת קונסולים של מדינות זרות באו־ץ־ישראל, צירפו בשולי אגרת־השליחות גם אישור הקונסול של המדינה שאליה יצא השליח, ובו הוא מאשר את החתימות או גם תומך בגוף הבקשה.

באגרות רבות מתחילה כל פסקא במלה אחת ומסתיימת כל פסקא במלה אחת, כגון באגרות מירושלים מתחילה כל פסקא במלה ״ציון״ ומסתיימת במלה ״ירושלים״, והמלים הללו נכתבות באותיות גדולות, ועתים גם בצבע מיוחד.

בדורות האחרונים הוסיפו לפעמים בראשי האגרות ציורי מקומות קדושים בא״י (כגון מקום המקדש וכותל המערבי) שיש בהם כדי למשוך את הלב ולהוסיף תפארת־הוד.

יש שהשולחים מצטדקים באגרת על ריבוי השלוחים הנשלחים על ידם ומסבירים את הדבר בחומרת מצוקתם. באגרת שליחות מירושלים שנשלחה אחרי שנת שפ״ו (1626), שנת גזירות המושל העריץ ן׳ פרוך, נאמר: ״ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת״ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות, לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים״.

האגרת הכוללת נכתבת תמיד עברית. אבל יש שהשליח בבואו לחוץ־לארץ מתרגם את אגרת השליחות או תמציתה ללועזית ומדפיס את התרגום בצד המקור לשם תעמולה. תרגומים כאלה מתהילים להופיע רק במאה השמונה־עשרה. ר׳ יוסף דוד עייאש, שליח חברון בשנת תקפ״ח (1828), הדפיס תרגומים של אגרת שליחותו לאיטלקית, צרפתית ואנגלית בעברו דרך איטליה, צרפת ואנגליה! ר׳ יעקב בורלא, שליח ירושלים, הדפיס באמשטרדם בשנת תקל״ו(1776) תרגום ספרדי מאגרת־שליחותו. רק אגרת כוללת אחת מצאתי שנכתבה שלא בעברית, אבל היתה זו שליחות מיוחדת במינה, שליח ששלחו הנשים האשכנזיות בירושלים בשנת ת״י (1650) לערך אל הנשים בארצות אירופה המרכזית. אגרת־שליחות זו נכתבה ביהודית־אשכנזית שתהא מובנת לנשים שאליהן מכוונת השליחות. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה היו כמה שלוחים מדפיסים את אגרת־השליחות בעתונים, במקורה או בתרגומה לשפת העתון.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר  17ב 

התרס"א

מודעת זאת כי לשעבר בשנת התרכ"ד ליצירה תקנו יחידי קהלינו תקנה קבועה לדורות עולם לתועלת עניי העיר וזה נוסחו תורף התקנה הנזכרת שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

א.      תֹּרֶף (ז') [הגיזרון לא הוברר]

ב.      
1.^ת הַמָּקוֹם בְּטֹפֶס הַשְּׁטָר הַמְּיֹעָד לְרִשּׁוּם הַפְּרָטִים הַמְּדֻיָּקִים (תַּאֲרִיךְ, שֵׁם, מָקוֹם, סְכוּם, יוֹם הַפֵּרָעוֹן וְעוֹד): "כָּתַב תָּרְפּוֹ בַּטֹּפֶס" (ירושלמי גִטין פד ג). "וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַתֹּרֶף" (גִטין כא:). "טֹפֶס שֶׁיֵּשׁ מְחִיקוֹת בְּתָרְפּוֹ לֹא יִתְקַבֵּל" (הודעה). מילון אבן שושן

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היעזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה איזה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או צבור לפתוח פתח החנות הנזכרת כלל.

על כן תורף התקנה הנזכרת ככתבה וכלונה, ושם ראינו שבקנין ושבועה חמורה יחידי הקהל לאשר ולקיים התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, וגם ראינו שהסכימו על ידם חכמי ורבני העיר אשר היו בימים ההם תהיה מנוחתם כבוד.

אלא שלא ארכו הימים שנהגו בה מנהג הפקר בפני המתקנים עצמם בעודם חיים, שהרבה מבני קהלינו פתחו חנויות מחדש ואיש לא עמד בפניהם למונעם מלפתוח עד שיתנו לעניים מנת חלקם בגוף החנות כפי מה שהתקנו.

אלא שכל אחד היה פותח כרצונו ולאחר שסיים בכי טוב אז הולך ומקבץ שבעה אנשים מיחידי הקהל ומבקש מהם להודות לו שטרמכר מהשליש המגיע לעניי העיר בחנות שחדש כפה"ת, בעד סך מה שיתן לקופה של צדקה והם נעתרים לבקשתו ועושים רצונו כרצונו וכותבין לו שטר מכר בעד מעט הכסף שנותן אשר לא יעלה למחיר חלק מועט מהחנות אף בשער הגבוה ואין קצבה לדבר אלא הכל לפי מה שהוא אדם .

וזאת עשו להם לבל יאמרו הקדש יוצר לחולין בלא פדיון, כמו שכל זה מפורסם אצלנו, ואולם לפי הנשמע שעוד חזרו ויסדוה ואסרו אסר על נפשם שלא לוותר עוד בהקדש עניים ככל אשר עשו, והן היום ראינו אפשר לרוב התבור לעמוד בגזירה זי כי כבדה מאוד.

ואם נאזור חיל לעצור ביד העוברים ירבו מחלוקות בישראל, ובפרט במאי דקמן שהמתקנים עצמן כבר הפרו בקודמין כנזכר לעיל, ואיך אנחנו נסתופ הפתח בפני הכל ואם יבואו בריב בטענת למה נגרע אין לנו פה להשיב

אי לזאת נועדנו יחד בבית הכנסת הי"ג ונשאנו ונתננו בדבר זה ותהי עצתינו שלא לבטל התקנה הנזכרת מכל וכל, אך נחדש בה דבר כאשר יוכלון רוב הצבור שאת ויטב הדבר בעינינו לתת גאולה לחלק ההקדש כפי התקנה הנזכרת במחיר הזול כאשר עשו בראשונה.

אך בערך קצוב ושווה לכל נפש שלא להטיל קנאה, ועלתה הסכמתינו לקצוה כסף גאולתו בשלשים צ'ורוס כסף טוב, זה יתנובפדיון חלק העניים בחנות א' וכן אם הם שתים או יותר לא יפדו כי ם לעקך זה שלשים דורוב לכל אחד ואחת.

ודטבא ליהו לעניים עבדינן ליהו יען הרבה קרקעות מהמוקדשים לשמם הלא המה ממשוכנים ביד הזולת ולא מטי ליהו מנייהו שום הנאה ואולי על ידי זה נוכל לפדותם מכסף הפדיום וה' אלוקים יעזור לנו, ובכן מהיום הזה והלאה עוד כל ימי הארץ לא יורשה שום בעל בית לפתוח מחדש שום חנות בכל שכונת היהודים בעיר זו עד שיתן לגזבר העניים אשר יהיה בימים ההם כסף פדיון חלק המגיע לעניים לפי ערך הנזכר מושלם.

ואחר ילך אצל בית דין צדק והם יכתבו ויחתמו ויתנו בידו כתב ראיה שכבר פדה חלק ההקדש בכרך הקצוב כפי התקנה החדשה ואז יורשה לפתוח כרצונו, ומעתה אין רשות לשום אדם קטון וגדול לוותר כלום מהערך הנזכר לשום נפש איך שיהיה .

וכל המכסים לוותר כלום מהערך הנזכר ה"ז גוזל את העניים. וכל איש אשר י\יד לתוח קודם שיגאל חלק הקדש כנזכר ידע כי יש להקדש חלק בנכסיו כפי התקנה הראשונה ועליו נאמר גזילת העני בבתיכם, ואלוקינו מאחם ישפות שלום לנו ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו לא נטה ימין ושמאל, אמן כן יהי רצון ועד כאן חתומים פה צפרו יע"א בח' אדר הנהדר שנת כי שמרו אמרתך לפר,ק היא שנת התרס,א ליצירה וקיים

סוף תעודה מספר 17 ב

 תעודה מספר 49

התרכ"ו – 1866

אחינו בני בריתנו, אנשי גאולתנו, חומה הם עלינו, רבני אלפין ( שרי אלפים ) אחידי סייפין ( תאור לרבנים הלוחמים מלחמת מצוה ), החכמים השלמים כוללי תהלות הדיינים המצויינים חכמי ורבני מתא פאס יע"א ועל צבא חכם לבב, ית"ר חוב,ב, הן גביר החכם הוותיק שר וגדול כבוד הרב מרדכי אפלאלו אתה ה' תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו. 

מראשי ש"ורים ( במדבר כב ט, ושם צורים וכאן בשין. הומליצה בראש השורות של המכתב ), כפלינן שלמא למלכא על ישראל ועל רבנן אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, מאדון השלום, קול האול ךהודיע והשמיע במרו קדשים כי הגיע אלינו כתבם הטהור יום ה'.

ושם ראינו שכבוד כתר תורתו מצירים ומצטערים עמנו בצרת התלמיד חכם אשר בעוונותינו הרבים בימים האלה ובזמן הזה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וירדו לצערים עם ה' ( שופטים ה, יא וכאן המליצה הירידה של העם לצער היוקר ועלית השער ) כי הקרה ה' ( בראשית כז, כ והמליצה כאן כי ה' גזר על יוקר הפרנסה )

יוקק השערים כי עלה השער מאשר לפנים עשר ידות והאחרון הכביד צרות תכופותוברכים כושלות ויעל הארבה ויאכל את כל עשב הארץ,וחכמי ישראל מאנין תביריןדי קב"ה, רעבים גם צמאים, יושבים בצער הגבוה ולמפורסמות אחד באחד יגשו.

וקרינו עליהם את כל דברי האגרת מלה במלה והיתה תשובתם שהיה להם לקרוא לחהם לשלום ולהגיד להם צערם ודוחקם וכשלא יעשו…סוף דבר ישראל רחמנים בני רחמנים בישנים בני בישנים, התעוררו והסכימו שני גזברים כדי לתקן המעוות.

ומכאן ולהבא חושבנא טבא ובעזר משדי והי מידי חדש בחדשו ומדש"ב ישגיחו עליהם בעין החמלה והחנינה די מחסורם אשר יחסר להם אם יגזור ה' בחיים ואל אלוהים הוא יודע ובוחן לבבות הוא יבין כי היה רצוננו ללכת אצל כבוד תורתו, ולדבר על לב התלמיד חכמים דברי פיוסים ולהחזירם לבתיהם ולשלום.

אבל לסיבה ידועה אצלינו מנענו את עצמינו, ולכן כבוד תורתו ידברו על לבם דברים המתיישבין על הלב ולשלחם למקומם ובער משדי אנחנו נחלץ חושים עד אשר מיעשו להם יחידי קהלנו רצונם איש את נפשם וכנפש נאמני אהבתכם החותמים פה בסדר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט משנת ברוגז רחם תזכר.

סוף תעודה מספר 49