ארכיון חודשי: אפריל 2013


ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך שלישי.ממזרח וממערב

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

מראשית דרכו ידע היעב"ץ נדודים, מכאוב ומכשול. בהיותו ילד כבן אחת עשרה שנה נפטר עליו אביו, ונאלץ לפלס את דרכו בחיים ללא סומך ותומך, עש שהגיע לפרק הנושא.

לפי דברי רבי יוסף בנן נאיים, נשא לאישה את בתו של רבי יהודה עוזיאל. , אך היה גם חתנו של רבי וידאל הצרפתי. ומאחר שבפאס נהגו כפי תקנות המגורשים שלא לשאת שתי נשים, סביר שרק אחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא אישה שנייה.

בג' באלול התנ"ח – 1698 נפטר אחיו רבי יוסף. רבי יוסף נפטר מכווייה אחרי שנשפך עליו מחבת שמן רותח. אחיו היה תלמיד חכם המתמיד על לימודו, ונפטר צעיר ללא בנים, כנראה ייבם היעב"ץ את אשת אחיו.

עד לשנת התב"ב – 1702, קבר היעב"ץ ארבעה מבניו : " בחודש שבט שנת התס"ב שבא אלוה נגעה בי בהלקח ממני שני בני יוסף ומנשה הוספתי מכאובים ונשיתי טובה ואהי כערער בערבה. אך זכרתי ימים מקדם כאשר חכולתי שכלתי משני בנים הראשונים ראובן רבה וראובן זוטא " ( עת לכל חפץ )

ליעב< היה בן שלישי בשם ראובן, וגם אותו קבר בחייו, ראובן זה נפטר בעיר סאלי כבן עשרים וחמש שנה, בחודש אב התק"ב – 1742. הגיעו לידינו מכתבי ניחומים ואחד מההספדים שנישאו בפטירתו. באוסף שטרות השייכים למשפחת היעב"ץ, השתמר " שטר מודעה " שמסר רבי ראובן בשבט הת"ק  1740.

כנראה נסע עם אביו בשנת התצ"ח לתיטואן ונאלץ להשאיר אשתו ובנו התינוק בסאלי. בן זה היה תלמיד חכם. הגיעה לידינו תחינה שחיבר וסימנה – ראובן חזק, מבניו של היעב"ץ ידועים לנו עוד רבי אליהו ורבי יצחק, אף הם נפטרו בחייו.

 וכן בן נוסף בשם רבי נחום, אשר שטר התחייבות לשידוכין שנערכו במכנאס ב"א טבת שנת עזרתי"ך – התע"ז – 1717, בינו וביןרבי יצחק בן הרב אברהם די אבילה, לשאת את בתו אסתר לאישה, נמצא באוסף השטרות הנ"ל.

כנראה היה עוד בן ליעב"ץ בשם רבי שמואל, אשר נפטר בדמי חייו בחיי אביו, הגיע לידינו מכתב תנחומים שנשלח בפטירתו ליעב"ץ.  לא מוזכר במסמך הזה לא תאריך ולא שם שולחה. וייתכן שהיה רבי שמואל אחר בנו של יעב"ץ השני שחי במאה ה-19, אך לא ידוע לנו ממקום אחר שהיה לו בשם שמואל. 

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

 מיד עם בואו קיבלו אותו יהודי המקום בזרועות פתוחות, וגם הגויים למדו לכבדו, כי צדיק גדולה היה. ובימים ההם אסור היה ליהודים לשבת בעיר אחת ושמה תלמאסאן . ויהי היום, ובתו של שר העיר תלמסאן חלתה, ונואשו ממנה הרופאים בני עם הארץ.

בא רבי אפרים והבטיח להביא ארוכה למכתה, אבל תנאי אחד התנה, שיינתן ליהודים לשוב אל העיר. שר העיר הסכים, הרב היה רופא דגול וגם השם תמך בו והנערה הבריאה.

שר העיר עמד בהבטחתו, ושבו היהודים בששון ובצהלה  אל עירם האהובה, במותו, נקבר הצדיק בעיר תלמסאן, ומאז ועד עצם היום הזה עולים יהודים לקברו ביום פטירתו, א' בכיסלו, וגם בל"ג  בעומר, שהרי מנהג הוא במקומותינו שבל"ג בעומר נוהגים אנו לפקוד קברי צדיקים וקדושים, אתה בוודאי יודע את הדברים האלו, נכון ? סבא שלך בוודאי סיפר לך על רבי שמעון בר יוחאי.

צדק רבי לוי, אכן סיפר הזקן לנער על רבי שמעון בר יוחא, אולם לא היה בכל הדברים האלו להסביר את פשר האריה והנחש.

יום שישי אחד, החל רבי לוי לספר, כאילו ניחש מחשבותיו של הילד, יום שישי אחד יצא רבנו אפרים אנקווה הקדוש ליער להגות בתורה. לרב הגדול היו נהירים כל השבילים שבתורה, אבל שבילי היער. הוא חיפש מקום מבודד ושקט, כדי שאיש לא יפריע לו בלימודיו.

 אבל כשמצא מקום כזה , לא מצא אחר כך את הדרך חזרה. בינתיים, השמש התקדמה בשמים והשבת עמדה בפתח, כבר התכונן רבנו לבלות את השבת ביער, כי הזמן קצר היה, והוא לא רצה לבוא לידי חילול שבת. פתאום, אירע נס, ובא אריה והזמינו לרכב עליו.

והוא לא פחד ? שאל הילד. לא הוא לא פחדן כמוך, השיב קול של נער. נמרוד עמד כמה צעדים מהם והקשיב לסיפור בשקט, חיים הביט בו, נפגע, והילד הגדול חייך אליו. גם אני שמי אפרים כמו רבי אפרים, וגם אני לא פוחד מאריות.

 והנחש ? אמר חיים והצביע על נחש הרתמה. הנחש בא והציע לרבי אפרים להיות רתמה לאריה, נטל נמרוד את רשות הסיפור, וכך רכב רבי אפרים על האריה ומשך בנחש, ותוך שניות מעטות הגיע לעירו לפני כניסת השבת, ובני המשפחה שלו שמחו מאוד. ואני אפרים כמוהו, וביום ראשון בבוקר אלך למלמד ואבקש ממנו מחילה ואלמד תורה, הוא ליכסן מבט של משובה לעבר אביו, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה.

אכן רבי חיים בן עטר הצליח להשפיע על הילד. אך נמרוד הוסיף מיד, אבל אם המלמד ישתמש שוב במקלו, הוא לא סיים את איומו, רק צמצם את עיניו ואחר הרחיב אותן בצורה מאיימת, ואמר לאביו , בוא, אבא נלך.

האיש והנער נפנו ללכת, וכאשר הגיעו אל שער החצר, סובב נמרוד את ראשו ואמר לחיים הקטן, אם מישהו מהילדים בסביבה יהודי או ערבי, ינסה לפגוע בך, תגיד לי ואני אשבור לו את הראש. הוא שילח חיוך חטוף בילד הקטן ממנו בכמה שנים, ונעלם מאחורי הפשפש. חיים הקטן עקב אחריהם במבטו, מאחוריו שמע את קולו השלו של סבו, ספר ויקרא, פרשה אחרי מות, פרק ט"ז.

למן הרגע שלמד לדבר ולהבין, כבר הושיבו סבו על ברכיו ופתח לפניו את ספר הספרים. " זהו האור ", אמר לו סבא חיים. " הבא וראה , חיים נכדי, הספר הסגור, כריכתו כהה היא, חשוך כמו הלילה.

פתח את הספר ומיד יציף אותך אור התורה ". הזקן פתח את הספר, בהינף יד, והאותיות השחורות כאילו זינקו רסיסים – רסיסים מעל הדפים הבהירים, וקרני השמש מפזזות ביניהן, כאילו אור החמה המוחזר מעל הדפים הוא ורק הוא אור התורה.

שנים רבות לאחר המעשה, משנתאמתה נבואת זקנו ורבי חיים בן עטר היה לגדול רבני מרוקו, וכתב פירוש לתורה, עלו בזכרונו דברי סב ו על האור שבתורה, והוא קרא לספרו הגדול " אור החיים "

אור מדאורייתא, חזר הזקן והדגיש, : התורה היא אור והחיים הם אור. יוצא מכך שהחיים והתורה חד הם. וכי חושב אתה שלחינם קרא אביך את שמך חיים ? סיים בחיוך.

חיים החליט לנצל שעת רצן זו ולנסות ולגלות מה הדברים שאמר סבו לנמרוד, אשר בהם הצליח בקלות רבה לשכנעו לחזור לספסל הלימודים.

אמרתי לו ? מה אמרתי לו ? השיב הזקן בשאלה, " למען האמת כמעט שלא אמרתי לו דבר. הוא דיבר כל הזמן. נתתי לו לדבר כאוות נפשו. ילד פיקח מאוד, פרא אדם משולח רסן, אבל מהיר שכל. הוא דיבר על משפחתו, על עצמו, על עירנו סאלי, על שודדי ים הפקדים אותנו מדי פעם.. הוא הרבה לדבר על שודדי ים.

וכשהתעייף, אמרתי לו : ביום ראשון בשבת, נערי, אתה חוזר אל תלמודך, וחייכתי אליו. והוא חייך ואמר, נכון אמרת רבי. זה הכל.

אתה כמו קוסם סבא.

ועכשיו הגיע הזמן שתחזור אתה אל תלמודך, מקווה אני שאתה אינך חולם על שודדי ים יתתר על המידה, ובכן פתח את הספר בפרשת אחרי מות בפרק ט"ז

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

13 – מעשה בבת המלך שרצתה לדעת הכל

מספר שלמה אילוז. מספא הסיפורים 13 – 15, נולד בפאס בשנת 1945ונתחנך שם " בחדר ". בני המשפחה עלו לארץ בשנת 1955 והתיישבו בקרית מלאכי. כאן סיים שלמה את בית הספר היסודי והמשיך אחר כך ללמוד במרכז הנוער בקרית גת.

עתה הוא עובד כטרקטוריסט. כתלמיד מצטיין בתפישה מהירה ורצון ללמוד ולהתקדם. כבן הבכור הוא עוזר לאביו לפרנס את המשפחה בת תשע נפשות, בכללן סבתא זקנה כבת מאה.

סבתא זו,זהרה, שמה, היא מקור סיפוריו של שלמה. תמיד נראים הנכדים מקיפים אותם ומבקשים לספר להם עוד ועוד סיפורים. סבתא זהרה איינה יודעת קרוא וכתוב, ואת סיפוריה שמעה בילדותה בפאס.

שפת הדיבור של הילדים ושל האב בבית היא עברית, בשפה זו סיפר שלמה את הסיפור ליעקב אביצוק. אבל עם האם והסבתא הם מדברים ערבית מרוקאית.

היה היה מלך עשיר, העשיר בעולם, ולו בת, שרצתה לדעת הכל, כל מה שניתן לדעת. בלבה הייתה בת המלך מתברכת, שהיא החכמה ביותר בכל העולם כולו. יום אחד שמעה על זקן היודי לקרוא בכוכבים. התרגזה בלבה ובכתה. שמע אביה את בכיה, נכנס לחדרה ושאל – מה לך בתי, כי תבכי ?

יש מישהו היודע יותר ממני. רוצה אני שיבוא וילמדני- ענתה בת המלך. רתמו את מרכבת הזהב של המלך ושליחים יצאו בה כדי להביא את הזקן הקורא בכוכבים.

עוד מרחוק הבחין הזקן בשליחי המלך ותמה בלבו : מה מביא אותן אליו . – איל לך סיבה לפחד, המלך לא יעשה לך דבר רע – הרגיעוהו השליחים. הגיע הזקן לארמון. אמרו לו – שמענו שאתה יודע לקרוא בכוכבים. רוצים אנו, שתלמד את בת המלך את כל מה שאתה יודע. בשכר זה תקבל שליש מן המלוכה.

הסכים הזקן, אך הוסיף – אלמד את הבת בתנאי אחד : איש לא יימצא אתנו בחדר, שעה שאני מלמד אותה.

הסכימו לתנאי זה. והזקן ישב עם בת המלך ולימד אותה כל מה שידע על הכוכבים. בת המלך הייתה מרוצה ושמחה בידיעותיה החדשות. הזקן קיבל שליש מן המלוכה וכסף רב, וחזר לעירו.

עבר זמן מה ושוב הגיעה שמועה אל בת המלך : יודע המורה הזקן שלה מקומו של הר המלא זהב. ולא זו בלבד, אלא שהוא יודע לפתוח ולסגור את ההר הזה והוא יכול להוציא מתוכו זהב בכל עת שירצה בכך. שוב התרגזה בת המלך בלבה ובכתה. ושוב שמע אביה את בכייה נכנס לחדרה ושאל – מלך בתי, כי תבכי ?

הזקן, שהיה מורי, מכיר הר מלא זהב, הוא יודע לפותחו ולסוגרו. רוצה אני שילמדני זאת – ענתה בת המלך הבוכייה.

ושוב רתמו את מרכבת הזהב של המלך והביאו את הזקן לארמון. הראה לבתי את מקומו של הר הזהב ולמד אותה מהי הדרך לפתוח ולסגור אותו – ציווה המלך על הזקן והוסיף – שליש מן המלוכה אתן לך בשכר.

הסכים הזקן ואמר כבראשונה – אלמד את הבת בתנאי אחד, איש לא יימצא אתנו בחדר, שעה שאני מלמד אותה. המלך לא התנגד, ושוב נותרו הזקן והנערה לבדם.

בחצות הלילה, בשעה שתיים עשרה בדיוק – הודיע הזקן לבת המלך – עלינו להגיע אל ההר. הלכו שניהם בחשיכה והגיעו אל ההר בשעה היעודה. קרא הזקן את הסיסמה הפותחת את ההר בשעה שתים עשרה והסוגרת אותו בשעה שתים עשרה וחצי.

ההר נפתח והשניים נכנסו לתוכו. הראה הזקן את הזהב לבת המלך והזהיר אותה – בדיוק בשעה שתים עשרה וחצי את צריכה לצאת מכאן. ולא – ייסגר ההר עליך.

כעבור חצי שעה עזבו השניים את ההר וחזרו לארמון. קיבל הזקן עוד שליש מן המלוכה ומאוצרות המלך וחזר אל ביתו.

בלילה הבא, בשעה שתים עשרה, יצאה בת המלך אל ההר, היא חזרה על הסיסמה, כפי שלמדה אותה מפי הזקן, ונכנסה לתוך ההר. שוב נתגלו לנגד עיניה, אוצרות הזהבה, שאתה אותם בלילה הקודם. הסתחרר ראשה של בת המלך למראה כל הזהב, והיא שכחה לשים לב לזמן החולף בשעה שתים עשרה וחצי, כאשר נזכרה כי עליה לצאת, נסגר עליה ההר.

למחרת בבוקר נשמעו קריאות מתוך ההר – הצילוני, הצילוני – המלך הוזעק למקום, והוא הבין כי הקול קול בתו הוא. פקד המלך על כל חייליו להצטייד בטוריות ובמכושים, לחפור בהר ולהוציא משם את בתו.

החיילים היכו בהר במכושים ובמעדרים, אך הכל לשוא, כי הכלים היו נשברים בידיהם. האיץ בהם המלך – קדימה, הוציאו את בתי – אך גם הוא נוכח לדעת שאין טעם במאמץ. המכושים היו נשברים, כי ההר היה מאבן, מאבן קשה.

נזכר המלך בזקן ושלח מיד את מרכבת הזהב שלו כדי להביאו. הגיעו השליחים לביתו של הזקן, שום נודע להם שהוא מת. מיד חזרו השליחים אל המלך והודיעו לו – מת הזקן.

התעצב המלך אל לבו ובכה על בתו ואל תאוותה לדעת את הכל – לא די בכל שהזקן קיבל שני שלישים מן המלוכה, והנה גם בתי מתה עלי.

ימים רבים התאבל המלך על בתו. וגם עמו השתתף באבלו.

מאז – מספרים הזקנים – שומעים אחת למאה שנה את זעקת נשמתה של בת המלך פורצת מתוך ההר – הצילוני, הצילוני.

סוף הסיפור. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

לאנשי משרדנו לא היו מכרים במרקש. נפגשנו בדרך כלל עם יהודי מקומי, אליקים. לדבריו ציוני מכבר, הוא ידע מעט עברית, איש דתי, פקיד בעירייה. הוא שימש לנו מקור לא אכזב של אינפורמציה על הנעשה בעיר ובין היהודים.

פעם אחת הוזמנו אליו לקידוש של בת בבוקר. היה עמנו דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בירושלים. היינו חמישה אורחים. השולחן היה ערוך בשפע מאכלים של שבת, דובדבני עם החברים האחרים, שהיו אנשים דתיים, הנעימו בזמירות.

האוכל היה קר ואיש איש שם בצלחתו מן המגשים המרובים שעל השולחן. בילינו יפה את הזמן בשיחה עם בעל הבית ואשתו, ילידת צרפת. הקידוש התארך, כבר אחת בצהרים. היינו שבעים כולנו עד להתפקע. הרגשנו שבעלת הבית נמצאת במבוכה, כאילו ציפתה שנקום ונלך לביתנו לאכול ארוחת צהרים.

בסופו של דבר אמרה : שעת הצהרים הגיעה, ואין בידי לכבדכם ב " סחינה " שלא הכינותי בשביל אנשים כה רבים….ניחמנו אותה שכולנו שבעים ומלאים והמשכנו בשיחה.

בעלי הבית הציעו לנו לערוך סיור בביתם. אמידי מרקש בונים לעצמם בתים בני שתי קומות : הקומה התחתונה, כדי לגור בה בקיץ החם. החומות והירק שמסביב מסתירים קומה זו מקרני השמש הלוהטת. הקומה העליונה שבה ישבנו, היא לחורף, פתוחה לאוויר הנפלא ולשמש שאינה לוהטת.

למטה, גינה ובה צמחים מצמחים שונים, והכול מוקף גדר אבנים גבוהה, העולה בגובהה על הקומה העליונה. בחצר, ביתן מצויד בכל האביזרים הדרושים לכיבוד בקפה ובמשקאות חריפים. הכול נתון כאילו בקופסה סגורה והכניסה מהרחוב הראשי היא דרך פשפש בעל מפתן גבוה בקיר – נעול על בריחים ומנעולים. התבודדות גמורה משכנים והסתגרות מטעמי ביטחון.

במרקש היו לנו עניינים רבים לעסוק בהם. פגישות עם עולים בזמן הסלקציה, ניירת רבה, בדיקות וחיפוש שמות. לפעמים כשנשארתי במרקש לכמה ימים, היו אנשי משרד העלייה מקזבלנקה באים לעזרתי. היו אלה הימים שלפני כניסת הגזירות החדשות לתוקפן.

הצוותות עדיין לא הגיעו, ופעלנו בינתיים לפי השיטות הישנות. הייתי שבע רצון ממצב זה, וביחד עם החברים העובדים בקזבלנקה, שמרד העלייה, הייתי משתדל לפסוק לקולא. עבדתי שעות רבות, לפעמים עד שעות הלילה.

בשעה מאוחרת הייתי חוזר מפגישות ומישיבות למלון שלי, ולפעמים ביחידות ולפעמים בלוויית אחד מחברי. תמהים היינו על השקט הגדול ששרר ברחובות. לאן נעלמו כל האנשים שמילאו את הרחובות, את כיכר העיר ואת רובע הזונות במשך כל שעות היום

כשהייתי עובר על פני החצרות ברובעים הערביים, הייתי רואה מבעד לשערים הבלתי מוגפים, תמונות בלתי רגילות – על רצפת האבנים שבחצר שוכבים בלבושם אנשים רבים, אגרופם מתחת לראשם, והפגיון הגדול חגור תמיד למותניהם. כל הערבים במרוקו נושאים נשק. ולבאים מן הכפרים והעיירות גם רובים, לערבים יש תמיד נשק ולנו ?

על היהודים לצאת משם……………..

בכפרי מרוקו

נדברתי עם בא כוח המושבים בישראל, הנמצא בשליחות במרוקו, אברהם גרניקר – להיפגש בשעת בוקר מוקדמת במרקש, במקום מוסים. גרניקר נולד ביסוד המעלה. מילדותו עבד בפלחה, והוא זוכר שהדריך את יצחק טבנקין בעבודות החריש.

גרניקר איש נהלל נרתם בעול הבאת עולים חדשים להרחבת התיישבות המושבים בארץ. איש לא צעיר, אך מלא מרץ, מהלך במהירות, מחליט לאחר שיקול קצר, וכל כולו נתון לרעיון העלאת יהודי מרוקו. לשמחתי מצאתי בו שותף ישקר ונאמן לרעיונות העלייה שהסעירו גם אותו בשמן ההוא.

איתנו נהיו עוד שני אנשי צוות המיון, אחד מהם חבר מושב ומכרי מימי " החלוץ " בפולין. התכנסנו בתוך מכונית מרופטת ויצאנו אל הרי האטלס, כשמגמת פנינו נכפר היהודי " אולד אל מנצור ". יצאנו בכביש ועד מהרה הטינו ימינה בדרך עפר ; עברנו על פני נחלים רדודים שלא היה עליהם זכר לגשר. הדרך עלתה והתפתלה בין גבעות ובין הרים.

הגענו. תחילה לא הבחנו בכפר. רק על אחת מגבשושיות העפר עמד בית עץ. בעלי הבית, שני אחים, עשירי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס. יתר התושבים גרו בתוך האדמה, במערות שחפרו ושלא ניכרו על פני השטח.

סקרן הייתי ורציתי לבקר במערות, אבל גרניקר רמז לי שהדבר אינו רצוי. הוזמנתי אל הרב, יהודי בעל הדרת כבוד, לבוש בבגדי המקום – גלביה רחבה כהה ובעלת שרוולים רחבים, מתחתיה מבצבצים מכנסים מבד לבן גס ונעלים חצאיות על רגלים יחפות.

ניגשנו אל צלע גבעה וראינו בה פתח פעור במידותיו של אדם. נכנסנו בו אל חדר של שניים על שלושה מטר, חפור בתוך הגבעה. הקירות ספוגיים וקל לחפור ולחצוב בהם. הרצפה גם היא חצובה. התקרה כמעט נוגעת בראשינו.

בהמשך החדר – עוד שני חדרים דומים לו ; לא דלתות ולא חלונות, האור חודר לדירה רק מדלת הכניסה. בכל הדירה אין אפילו רהיט אחד ורק במקום אחד נראה כוך קטן בקיר ובו בקבוק ריק ושתי כוסיות של זכוכית.

בחדר המרוחק, על הרצפה ערימה ססגונית של סמרטוטים – אלה המצעים. אין סימן לכלי מטבח, למים, אבל בדירה זו גרה משפחה שלמה. לא ראינו שום סידור או תחליף לבית שימוש, ובאותה מערה – היה גם בית הספר של הכפר.

בחדר האמצעי ישבו ילדים אחדים שהחזיקו בידיהם לוחיות עץ, מהוקצעות היטב. אלת הלוחיות מודבקות פיסות נייר ועליהם מודפסות האותיות הראשונות באלף בית, לא מנוקדות.

עוד אנו סובבים שם והנה שתי נערות בנות המקום נושאות כל אחת מתחת לבית שחיה תרנגולת שנשחטה זה עתה. הנערות – ששערן לא היה מסורק ומראיהן מוזנח ביותר, ]סעו במורד ההר.

הן שבו מדרכן כעבור דקות אחדות והתרנגולות המרוטות בידיהן. ניגשתי בסקרנות למורד וראיתי שכולו מכוסה נוצות של טרחו לאספן. תפסתי אז מדוע היו סביבות המעברות ומחנות הקליטה שבארץ מלאים נוצות פזורות.

ישבנו למלאכת המיון. לצוות המיון היה כאמור, הוראות מפורטות בכל הנוגע לכללי הסלקציה. צוות המיון הפריד בים משפחות הקשורות זו בוב בקשרי קרבה והיוו כעין משפחה גדולה. הממיינים פעלו לאיתור המפרנס הראשי ובני משפחתו הקשורים ישירות אליו במובן הכלכלי.

זהו מבצע שלא היה קל לעשותו במרוקו. רוב יהודי המזרח היו לפעמים המפרנסים לאו דווקא בני המשפחה המצומצמת, ולפעמים היה זה קרוב אחר : בן דוד, אחיין וכו……

כל משפחה הוזמנה למיון בנפרד. השיחה עם האנשים התנהלה בערבית הגם שחלק מהן הבין במקצת עברית. בין הנפסלים הראשונים לעלייה היה רב הכפר בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר מן הגיל המותר שנקבע.

בשל כבודו נוכח בעת המיון. כששמע את ההחלטה נבוך מאוד, החוויר והביט אובד עצות מסביבו. אמנם דרגתי בהנהלה הסוכנות, כחבר ההנהלה, הייתה רמה משל אנשי הצוות, אך לא יכולתי להתערב, כיוון שהצוות היה עצמאי ובלתי תלוי בהחלטותיו. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי בנימין משה מיוחס

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקנ׳׳ז(1797)

מהתוארים שתאר אותו רב העיר רבי שאול אבוטבול נראה שהיה נעים הליכות ונהג שליחותו ברמה והמסמכים שלפנינו כבר נדפסו בספרי קהלת צפרו חא׳ עמי 87 86 85. והמכתב בחתימת השד״ר דידן מסרתי העתק ממנה ליד הגרי״מ טולידאנו ז״ל בחיים חייתו והדפיסה באוצר גנזים שלו תש״ך מכתב כוי ובכותרת כתב וז״ל… ״חידוש ברבר מוצאים כאן ששדר׳ ירושלים השתדל גם בעד שלוש ערי הקדש האחרים. הסכמה זו מוכיחה עד כמה יהודי מארוקו זכרו את ירושלים ושלוש הערים חברון צפת טבריה בכל מקרה של שמחה, ואם החתן שכח לפעמים מלתרום לטובת ארץ ישראל מיד הקהל מחה נגדו: אה! ארבע ארצות להזכיר לו את חובתו״.

מכתב ב׳, שכתב לו לשדר׳ לראיה בידו, הרב שאול ישועה אביטבול הוא ובית דינו ומקצת מראשי הקהל, ושמו של ר׳ שאול נזכר במכתב שמרו אהובים ושימו לבבכם ר״ת שאול. יתר שאת ויתר עז הצרות, ר״ת ישועה. אשר בתוככי ירושלים טרופים באלפס, ונתונים למרמס, ר״ת אביטבול. וכמו כן ״כתב כי זכינו לראות השלוחים וכו׳ כי מיום בושש רכבם לבא למערב וכו׳ היינו בכל רע וכוי, משמע שלפני השדר׳ דידן בהרבה שנים לא באו שדרים׳ למרוקו.

בשנת תקמ׳׳ב – תקמ״ד סיבב בערי אטליה וכו' ונודע לסופרי השדרים׳ מתי יצא למרוקו בשליחות ירושלים רק ממכתב זה אשר לפני. גם יערי בספרו שלוחי א״י לא ידע מזה ובעמוד 557 כתב שנפטר בירושלים ב׳ תשרי תקס״ה 1804.

שימרו אהובים וישימו ליבבכם ייתר שיאת ויתר עז היצרות אשר בתוככי ירושלים טרופים ביראלפס ונתונים למרמס, אנשי חמם. מכי רמו צערי בצערי בת ציון כל כהאי ריתחא דמצערי חיי ומחטטי שכבי והם לדמים יארובו. לרצותם ברצי בסף, ואת מתכונת הלבינים בצירוף אחר צירוף מצטרפי לחשבון גדול כאשר שמענו כן ראינו באגרות שום בעל בכי  מקדשי עליונים רבני וגאוני עיר ע ו לנו ירושלים תובב״א אשר הופיע והורית במחנינו זה האי רעייא מהימנא שליחא קדישא מבני היבלא דמלבא צייר חדש ומקודש מוקף חומת חוקת בתי אבות וראשי סנהדראות רבנן סבוראי תקיפי ארעא גזע היחס החבם השלם והבולל סוה״ר במוהר״ר בנימין משה נרו׳ בן לאותו צדיק הרב הגדול רב נהויראי בבתי גוואיי ובבתי בראיי במוהר״ר אברהם מיוחס זלה״ה מחבר ספר שדה הארץ ובינו לקדשו עפי׳ הראייה ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה, ביאת שמשו וביאת אות ומאי וטהר טהר גברא ובלי עלמא מרינני אבתריה ועונין אחריו מקודש מקודש בי ובינו לראות השילוחים יוצאים וחלים בכרמים ברם ה׳ צבאות אשר באורם נראה אור בי מיום בושש רכבם לבא למערב ולא נגה עלינו אור שכינתם במעט היינו בבל רע משבירירי בירירי צירי אלפים ובעלי אגרופין עושים בעברת זדיון אשתפוך חמימי המים הזדרנים אכלהו בני מערבא ופרץ ה׳ פרץ בעום ופריץ חיות שילח בם מהם אפעה ושרף מעופף עד שהציץ עלינו בעל הבירה וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצינו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו וימן הי האי שליחא דרחמנא שליחא מהימנא ניח לומר זה ינחמנו מעצבוננו ועם היות שאנן בדידן בעיר הזאת בסובלי חולאים מתנינן אתייא תוך תוך היבא דשפיך נהר דנור גלותא וצירה דעניותא, עב״ז קמנו ונתעודד וחסירון הוליד את עימי-נידב לכבוד ארצינו ונחלת אבותינו ולכבוד האי שליחא מהימנא אשר בדברו מעיריב ערבים. ובמתק שפתיו ותחנוניו מוציא הזהובים ותרב משאת בנימין משאת ארוחתו ממשאת השלוחים אשר קדמוהו יותר מפי שנים גברא דמריה סייעיה ויתן חנו חן חן לו בהתנדב עם ברחימו וחביבותא ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף ושש מאות אוקיות בייט בלם לרועה אחד הוא שליח מצוה האמור לעיל בתורת נדבה וצידה לדרכו ועוד נוסף סך מאתים אוקיות בהלואה נתנו מגבייה של מצוה על דעת ליפרע מגביית ירושלים תובב״א אשר עלתה הסכמתינו לזכור את ירושלים מהיום הזה והלאה בהתאסף ראשי עם קדש ובמעמד בלנו להעמיד מכאן ואילך גזבר אחד בבל בתי כנסיות בויברך דוד ולגבות טאס״א לתועלת כללות ד׳ ארצות עזה״ד דהיינו המחצית לירושלים תוב״ב והמחצית יתחלק לשלשה ארצות צפת וחברון וטבריא בשוה. וביחודא שלים הסכמנו עוד לכבוד בית קדשנו ירושלים שכל איש ואיש מבני העיר הזאת יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו ביום החופה עצמה כפי נדבת לבו. וביום שמחת לבו כשנולד לו בן ובר ביום המילה יתן בפי נדבת לבו. וכן ביום חנוך בנו למצות תפלין. ובן בריח אדר יעמוד א׳ מהגבאים לגבות מאת בל איש אשר ידבנו לבו זכר למחצית השקל. וביום פורים ג״ב יעמוד א׳ מהגזברים לגבות טאס״א מאת בל נדיב לבו. ובכל זמן שיראה לגזברים לחזר על הנביאות כגון באיזה עת צרה שלא תבוא או איזה תענית צבור. או באיזה זמן הראוי בגון בעשרת ימי תשובה. ובלבד שיהיה הזמן פנוי מגביית בית הכנסת ומגביית עניי העיר. ועם היות שכך הוא חובתינו שלא לשכוח את ירושלים ולזכרה ביום שמחתינו. מ״מ פן יבשלו רבים בחומר עון נדרים הסכמנו בפירוש שכל אלו הדברים הם בלא נדר ובלא קבלה כלל ואף שיהיה נוהג שנה אחר שנה לא יחול עליו שום נדר והנהגה של מצוה כלל ולראית האמת חתמנו פה בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפק׳ וקיים

שאול ישועה                                                        שלמה בכהר׳             אברהם בלא״א יעק*

בכמוה״ר יצחק                                                     מימון נע                             אצמי

זלה״ה                                                            אביטבול סיל״ט                        סיל״ט

ראשי הקהל

משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן ס״ס

מסף משה צא״ג

אברהם א״א מרדכי אלבאז

ד"ר דן מנור – מאמרים

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע ד"ר דן מנור

באשר לעוה״ב, הרי מונח זה מופיע עפ״י רוב בכתבי הרא״ס, במשמעות מדור הגמול שלאחר המוות. כך עולה מכמה מאמרים. נביא כאן את לשונו של אחד מהם: ״ולפי שתכלית כפרת העונות [העוונות] הוא לרשת עולם הבא כי הוא השכר האמיתי לזה אמר (…) אטייל עמכם בג״ע [בגן עדן]״. דבריו כאן מלמדים, שמדובר בשכר שלאחד המוות כגמול על הצער שבחיים, במיוחד לאור העובדה, שהוא מפרש את עוה״ב במובן גן עדן.

במאמר אחר הוא מבחין, בעקבות חז״ל, בין ממשלת עשו בעוה״ז לממשלת יעקב בעוה״ב. ומוסיף בהמשך: ״ואעפ״י שחלקך וגורלך בעולם הנשמות בטוב הצפון לצדיקים וגו״. כאן הוא מגדיר את המונח עוה״ב כעולם הנשמות, שהוא מדור הגמול למתים, לפי תפיסת הרמב״ן. הדוגמאות מסוג זה רבות ואין צורך להאריך.

בצד זה יש מאמרים אחדים, שבהם כאמור הוא קושר את עוה״ב לגאולה הלאומית, כפי שמתאשר מן הפירוש הבא: ״ולהיותך עם קדוש(דב׳ כו יט) בעולם הנפשות(…) ולחתך עליון על כל הגוים [שם] מדבר על העתיד על עוה״ב אחר המשיח״. עולם הנשמות הוא כאמור מדור הגמול למתים, ועניין הקדושה מתייחם לנשמה הפורשת מן הגוף, בעוד שלגבי עוה״ב מתכוון המחבר לעליונותה הרוחנית של האומה לאחר ימות המשיח.

בהתייחסו למאמר חז״ל על זימונם של מקדשי שם שמים לעוה״ב, הוא מעיד שכוונת חז״ל היא לעוה״ב שלאחר התחייה: ״לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוא אחר התחייה״. במאמר אחר הוא מנסה לבסס את דעתו בטענה, שהזימון לעוה״ב זוכים לו רק יחידי סגולה, כעשרה הרוגי מלכות, בעוד שעוה״ב כמדור הגמול האישי הוא נחלת כל בר ישראל, בהתאם למאמר חז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. שנית, הכרזת בת קול על הזימון לעוה״ב נשמעה אחר יציאת נשמתו של ר׳ עקיבא, דהיינו, כשנשמתו הייתה כבר בעוח״ב, כיאות לכל צדיק. לשם מה איפוא באה הכרזה בת קולי ״והרי כבר נפטר ר״ע ן ר׳ עקיבא] ומדוע לא אמר ואתה בעה״ב אלא אתה מזומן״., מכאן, לדעתו, הזימון הוא לעוה״ב שלאחר התחייה.

לגבי תחיית המתים, הרי זמנו של תהליך פלאי זה, לדעת המחבר, הוא האלף השביעי. על סמך דברי חז״ל: ״שית אלפין שני הוי עלמא וחד חרוב״, מבחין המחבר בין ששת אלפי שנות הבריאה לבין ״חד חרוב״, הוא האלף השביעי, שעתיד להיות ״חרב משטן ומיצר הרע״., זוהי, אם כן, מציאות חדשה המבטלת את היצרים הטבעיים של האדם, ומגבירה את הנטייה להשגה עיונית תוך תהליך רצוף של לימוד תודה! ״לפי שלא ילכו אחר התאוות כמו בראשונה(…) ולא תהיה הנאתם ותענוגיהם אלא להדבק בהשי״ת [השם יתברך] ולעסוק בתורתו(…) כי מצד התורה הם משיגים השגת בוראם לעלות למעלה״.כך צופה המחבר את הגאולה הרוחנית והפלאית בעידן תחיית המתים, שחל באלף השביעי – לעומת ימות המשיח, שזמנם באלף השישי, כפי שראינו בסעיף הראשון.,

על משמעות הגאולה בעוה״ב שלאחר התחייה ניתן ללמוד מלשונו של מאמר אחר: ״ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם שהוא עוה״ב עולמו של המשיח שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה״.מדבריו אלה מסתבר, שגם זמנו של עוה״ב הוא האלף השביעי. הווי אומר, שהוא כורך את תחיית המתים ועוה״ב כעידן אחד. וכך אכן מתאשר מלשונו של מאמר אחר: ״ולפי שזה [השגה מיסטית] יהי׳ [יהיה] בזמן התחי׳ [התחייה] אמר וחכך כיין הטוב [שנה״ש ו י] היא יין המשומר בענביו משי״ב [מששת ימי בראשית] הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים [שם] כנגד דמיכי חברון שיקומו בתח״ה [בתחיית המתים]. הביטוי ״יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״ מסמל גמול רוחני בעוה״ב, לפי המקור התלמודי, ואף כי המקור התלמודי רומז לעוה״ב שלאחר המוות, הרי המחבר קושר אותו כאן לתחיית המתים.

כן ראוי לזכור, שהיחס בין הגאולה של אלף השישי לזו של האלף השביעי, לדעתו, הוא כיחס שבין חול לשבת? הגאולה באלף השישי מסמנת מפנה היסטורי של הופעת מלכות שמים כחלופה למלכות בשר ודם, ואילו הגאולה באלף השביעי מסמנת מפנה על־היסטורי של מנוחת עולמים: ״אנו מובטחים שיגאלנו ה׳ באלף הו׳ כנגד יום ששי שאנו אומרים ה׳ מלך גאות לבש [תה׳ צג א]. ביום ז׳ היו אומרים מזמור שיר ליום השבת [שם צב א] שהוא יום מנוחה (…) וזהו שאמרו לעתיד לבא אומרים מזמור שירו לה׳ שיר חדש [שם צו א] שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים״.המונח ״לעתיד לבוא״ מתפרש כאן כתחליף אקוויוולנטי למונח עוה״ב, שכולו שבת נצחית. ומכאן, שהאלף השביעי הוא מציאות על־טבעית היסטורית, הן של תחיית המתים והן של עוה״ב, לפי תפיסת המחבר.

ה

לסיכום הדברים אפשר לומר, שדיונו של הרא״ס בנושא הגאולה עומד בסימן של זיקה למקורות הקדומים ולמציאות של זמנו. כדרשן אקלקטי אינו נוטה לחידושים מפליגים, וחלק מדיונו בגאולה, הסתייגותו מחישובי הקץ, ונטייתו לאמץ את המקורות הקדומים המייחסים למשיח יסוד אלוהי, בניגוד לעמדת חכמי דורו, שהתייחסו בביטול להאלהת המשיח תוך התנצחות עם הנצרות – כל אלה הם חריגים מרוח הזמן.

מאידך גיסא, יש בדיונו ביטוי די ברור ורחב לעניינים אחדים, שהעסיקו את ספרות הדור, הלא הם: א. גילויי האיבה לנצרות,• ב. פולמוס נגד התיאולוגיה הנוצרית בנושא הגאולה! ג. הדגשת מוצאו של המשיח מבית דוד! ד. הגדרת עוה״ב ותחיית המתים כעידן אחד בגאולה, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. ארבעת המוטיבים האלה מקצים למחבר מקום בין חכמי דור הגירוש, ומציבים אותו על קרקע המציאות של זמנו.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

عود في حزمة يعمل إيه

עוד פיחזמא, יעמאל איה ?

מקל אחד מתוך צרור, מה יכול לעשות ?

דעתך היא דעת יחיד ולא תוכל לכפות אותה על הכלל. כיחיד, אתה חלש, ועליך לוותר.

יחיד ורבים – הלכה לרבים – ברכות טו'

בטל יחיד במיעוטו – בבא בתרא ק"ז

אל תאמר : רבלו דעתי, שהם רשאים ולא אתה – אבות ד', משנה ח'.

إلعاقل بين المجانين٫ هو اكبر إلمجانين

אלעאקל בין אלמג'אנין, הווא אכברי אלמג'אנין

השפוי בין המשוגעים, הוא המשוגע הגדול ביותר.

מבוסס על סיפור ידוע : עיר שאנשיה שתו ממי באר מורעלים והשתגעו. המלך, אשר סירב לשתות, נותר שפוי, התושבים כינוהו משוגע, עד שנאלץ גם הוא לשתות מן המים כדי להראות " שפוי " בעיני בני העיר, יש ללכת עם הרוב, גם אם דיעותיהם מנוגדות לדעתך.

אחרי רבים להטות – שמות כ"ג, ב' .

حب وداري واكره وواري

חוב ודארי, ואכראה ווארי

אהבו והפגן בגלוי את אהבתך, שנא – והסתר את שנאתך

האויב של היום עשוי להיות הידיד של מחר ; אם לא תפגין את שנאתך בגלוי, לא יזכור לך זאת אויבך בעתיד. לעומת זאת, כדאי להפגין בגלוי את רחשי אהבתך

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת עווז ארגבא

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, אמי 138-137).

הזקן והחסיד, מנא דכשר, מגזע אראלים, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: אהרן.

אוצר כלי חמדה, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, נפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הניח ברכה: דוד, קמרא, עווישא.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, איש אמונים חי מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: אהרן, אברהם, יוסף, משה, יעקב, יהודה, שלמה, מרימא, צליטנא, תמירא.

גברא רבא ויקירא, אוהב תורה ולומדיה, מתהלך בתומו צדיק, בעל צדקות ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, שמואל, ר׳ דוד, יצחק, סאעודא, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח, צניע ומעלי, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: דוד, משה, אליהו, עווישא, ג׳והר, מאחא, רחל, חנאני, נונא, לוויהא, סטונא, סתירא, סאעודא, מרימא.

הנכבד הזקן הכשר, חי מיגיע כפיו, טוב וישר, מאושר בעניניו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, אברהם, מימון, נונא, מרימא, מאחא, עווישא, פרטון, סתירא, סטונא.

היקר ונכבד, איש תבונה, נשיא קהילת לעיון, נודב נדבות, אוהב צדקות הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, שמעון, מכלוף, מאיר, קמיל, סטונא, עווישא, נונא.

היקר ועניו, מתפרנס ונהנה מיגיע כפיו, יקר רוח, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, אליהו, שמעון, אסתר, סטונא, רהיט.

המנוח הנכבד, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הזקן הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: דוד, אברהם, אהרן, אסתר, רינה.

החשוב והמעולה ר׳ שלמה הכהן הי״ו הנד בירכו ה׳ בבנים ובנות הי״ו.

יהודה, תמירא (דביתהו של רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל).

הזקן הבשר, צדיק תמים, ענף עץ עבות, מדובר בו נכבדות, חונן דלים, ר׳ יהודה הכהן הנד הניח ברכה: דוד, אהרן, מרישא, עווישא.

הצדיק, השם הטוב, גומל חסדים טובים, בעל אבסניא, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יהודה, יעקב, יוסף, סעדיה, אליהו, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.

גברא יקירא, יקר רוח איש תבונה, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יהודה, סעדיה, אליהו, רחל, שמחה, פריחא, נונא.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.

שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית- מעשייה ב' בשלמותה, כולל תרגום לעברית

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל. 

מעשייה ב'

חמי

מַעֲשֶׂה מְנַאֲיֵן כָּאן הָרַב בַּעַל שֵׁם טוֹב עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵאָזֶל סְגִ'יר קָבַל מָה תָּבֹאןָ לְמַעְלָה דֶּיְאֵלוֹ וְלַקְּדֻשָּׁה דַּי פָּאס כָּאןכָּאן ימסי יְתַכַּבָּא מלמוואדע לִמְכַבְּיָן בָּאֵס מָה יִתְלָפוֹ חַד פֶּלַעְבּוֹדָה דֵּיהקב"ה.

משעה היכן שהיה הרב בעל שם טוב עליו השלום, עודנו צעיר בימים לפני שנתגלתה גדולתו וקדושתו שהיה שרוי בהן. נוהג היה להסתתר במסתורים על מנת שלא יסיחו את דעתו בעבודת הקב"ה.

באס כאן יכון מתבודד מעא די כלקו ויקרא תורה לשם שמים בלפרחה כתירה בזאף כטר מן די יצוור לולוף דרייל ודבלון פחל די קל דוד המלך עליו השלום

היה מתבודד עם בוראו וקורא בתורה לשם שמים בשמחה רבה מאור יותר מאשר שכר של אלפי רייאל וזהובים כמו שאמר דוד המלך עליו השלום.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וכתרת לייאם דייאלו כאן ימסי לוואחד סנדוק מכבי באיין זוז דלזבל וכאנת ענדו בית הטבילה פאס כאן יעמל טבילה כל נהאר באס יעבד הקב"ה בקדושה ובטהרה וכאן יקרא תורה בלהתלהבות ולקדושה בלא קייאץ

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ורוב ימיו שלו נהג ללכת לארגז אחד שהיה חבוי בין שני הרים, והיה שם בית הטבילה שבה טבל כל יום על מנת לעבוד הקב"ה בקדושה ובטהרה, והיה קורא בתורה בהתלהבות וקדושה אין קץ.  

ופהאד זמאן דייאלו כאן וואחד לגביר דישראל כביר בזאף וענדו ממון כתיר ומה כאנת ענדו גיר ואחד לבנת  הייא די יכסאב ואחד נהאר מן לייאם דקבהא השי"ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת וטאר עקלא.

ובזמנו הוא היה גביר אחד מעם ישראל גדול מאוד ולו ממון רב, ולו בת אחת יחידה , זה מה שהיה לו. ויום אחד מן הימים הטיל עליה הקב"ה מחה גדולה דהיינו השתעה ודעתה נטרפה עליה

והאדיך לבנת כאנת עזיזה בזאף ענד בוהא כטר מן שיעור ובוהא גאצטאר עליהא ממון קווי פדוייאת ופי כל ווקת כאן יזיבלהא טביב די ידאוויהא וטביב מה זא כאן יכדדם חערף דייאלו וכאמלין מה קדאווסי בדייאת דייאלהום השם יצילכם משעות רעות המתרגשות לבוא בעולם.

ובת זו הייתה יקרה מאוד בעיני אביה למעלה מן המקובל. ואביה בזבז עליה ממון רב, כל הזמן היה מביא לה רופא שירפאו אותה, והרופאים הללו לא יכלו לרפא אותה וכולם יחד לא יכלו עם התרופות שלהם השם יצילכם משעות אעות המתרגשות לבוא בעולם.

והאדאך לגביר כאן ישכן פוואחד לבלאד ישמהה ( עליטש ) ופהאדיך לבלאד כאנו נאס מלאח בזאף חכמים שלמים ויראי ה" ברוך הוא וכיף ראוו בעיניהום האדאך צער די האדאך לגביר די ענדו עלא קיבל לבנת דייאלו די דימא צאבלהא חתא דווא הררו מעאה.

והגביר הנזכר התגורר בעיר אחת ושמה ( עליטש ) ובעיר הזו, אנשיה היו טובים מאוד חכמים שלמים ויראי ה' בקוך הוא ותכף שראו בעיניהם את הצער של הגביר הנזכר בשל סיבת מחלתה של בתו שלא מצא לה הפצירו בו

קאלולו אידה תשמע ראיי דייאלנה קום מסי לענד רב בעל שם טוב למקודש די שמענא עליה באיין הווא עטרת ישראל ושמענה עליה באיין יקדר יעייס למיית די מאת

ואמרו לו באם תשמע לעצתנו קום ולך לרב בעל שם טוב למקודש ששומעו הגיע אלינו, יען כי הוא עטרת ישראל ושמענו עליו שיוכל הוא יחייה המת שנהלך לעולמו

וכיף תמסי ענדו רגבו מליח ראה הווא יקדר ידאוויהא בלא סךּ וכיף שמע האדאך לגביר האד לכלאם פרח בזאף ותכף ומיד קאם מסא להאדיך לבלאד די פאס רב רבנו ישראל בעל שם טוב עליו השלום.

ומיד שתלך אליו בקש ממנו יפה כיוון שהוא יכול לרפותה בלי שום ספק, ותכך ששמע הגביר מלים אלו שמח מאוד ומיד קם והלך לעיר הזו שרבנו בעל שם טוב עליו השלום נמצא בה.

וכיף אוצל לענדו עאוודלו עלה בנתו ורגבו בזאף באס ימסי מעאה לבלאדו באס ידאווילו לבנת דייאלו די קולנה  די הבלת

ואיך שהגיע אצלו, סיפר לו הנ"ל אודות בתו וביקשו מאוד שיתלווה אליו לעירו על מנת שירפא לו את בתו , שכפי שאמרנו הייתה חולת נפש.

וכיף סאף רב עליו השלום צער די האדאך לגביר כא יתמרמג קודאמו חן קלבו בזאף ועטאה לכלמה באס ימסי מעאה ידאווי לבנת דייאלו .

ואיך שראה הרב עליו השלום צערו של אותו גביר שמתחנן אליו בכל לבו ונתן את דברתו שילך עמו לרפא את בתו.

וכיף הווא זאיי מעאה פטריק ראח עליהום ליל ודכלו ולאווחד לבליידא פאיין יביתו פליל. והאדיך לבליידא ישמהא פישטין.

וכשהיה אתו בדרך, ויהי ערב, ונכנסו לעיירה אחת על מנת ללון בה. והעיירה הנזכרת שמה פישטין

ובאתו תמה האדיך לילה וגיא ווצל נץ ליל והומה כא שמעו ואחד ציחה כבירה פי האדיך לבליידא די מא ענדהא חתא קייאץ

וילונו שמה באותו לילה ובחצות הליל והם שומעים צעקה גדולה בעיירה הזו, צעקה שאין לה גבולות

 וכא שימעו ואחד לברראח כא יברר חוכא יקול קומו בני אדם מן נעאסכום חתא ואחד מה יבקה ראקד ואזיו דכלו לצלאוואת וקראו תהלים וצלליו להקב"ה באס יחן מנכום ויחן מננא.

ושמעו כרוז אחד מכריז בקול שיקיצו בני האדם משנתם, ואף אחד לא ימשיך לישון וביואו לבית הכנסת ויקראו תהלים ויתפללו לבורא עולם שירחם עליכם ועלינו

וגיר שמע רב בעל שם טוב האד לברראח והאדוך קווט לעייאט צקצא נאס דלבליידא קאלהום אס נעדכום עלאס קאמת האד ציחא קד האדא קאלולו כא תעארף יא חכם באיין לקאייד דיילנא דלבלאד ענדו ואחד לבנת עזיזה והבלת וכא תדרב נאס בלחזאר

ותכף ששמע הרב בעל שם טוב הכרוז וצעקות רמות, שאל את אנשי העיר , ואמר להם מה קורה לכם שצעקה כזו יצאה מכם בצורה עזה, אמרו לו שתדע הוי חכם שהקאייד העיר שלנו יש לו בת יקרה לו מאוד, ודעתה נטרפה עליה וזורקת היא אבנים לעיני עוברי אורח.

ועייאו פיהא זמיע טבבא די הומא כבאר פטב ומה קדאווסי כלל וחתא לכומרים לכבאר מא קדאווסי כלל וכיף ראוו לכומרים באיין מה קדרוס ידאויוהא קאלולו תנזר עלא ליהוד די סאכנין פהאד לבליידא דייאלך הומה ידאוייאוהא.

הרופאים נואש ואפילו גדולי הרופאים שביניהם, ולא יכלו כלל וכלל, וגם הכמרים הנעלים לא יכלו לעזור גם. וכיוון שראו שהכמרים הגדולים נוכחו לדעת שלא יוכלו לרפא אותה, אמרו לו שיתייעצו עם היהודים הדרים בעירך, הם ירפאוה.

ואידא מא קדרוסי ידאויוהא תחדאז תעארף באיין הומא מכרוהין ענד השי"ת בקוות דנובהום ופסבייאת דנובהום באס מרדת האד לבנת ועליהא מנור מא יצליו לשי"ת ומה יואזבהום ותבקא האד לבנת מרידא כא יחדאז לקאייד ולמחללה דייאלו ידרבוהום בלעצי ויספלאן.

ואם לא יוכלו לרפא אותה, עליך לדעת שהם דחויים מפני הקב"ה, בשל עוונותיהם. וסיבת חוליה של הבת, הם אלה העוונות של היהודים. ולכן לאחר שיתפללו לשם יתברך, ולא יעתר לתפילותיהם, אזי הבת תישאר חולה. על הקאייד וצבאותיו יכו את היהודים בכל הנשקים.

ודחיווהום מן לבלאד ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רואה ולא רזק האדי הייא לגזירא די גזרו עליהום בעוונותינו הרבים והרעים.

ועליך גם לגרשם מן העיר ולא ישאר בשונאיהם של ישראל לא דבר ולא תקווה. זו הגזירה שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים והרעים.  

וכיף שמע רב בעל שם טוב עליו השלום האד לכלאם קאלהום קומו מסיו ענד האד לקאייד וקולולו הא הווא זא לענדנא לבלאד וואחד לחכם די שיראל די יקדר ידאויהא דגייא בזהר די הקב"ה יתעלה שמו

מיד ששמע הרב שם טוב עליו השלום דברים אלו, אמר להם, קומו ולכו לקאייד הזה ואִמרו, שהחכם דישראל הגיע לעירנו שיש ביכולתו לרפא אותה בעזרת השם יתבקך שמו

וכך מסאוו ענד לקאייד וקאלולו האד לכלאם די קאל רב עליו השלום מה אמנסי באיין יקדר יכון האד סי ואס ואחד לחאזא די פאס אוחלו זמיע טבבא ולכומרים כאמלין יזי ואאחד ליהודי ידאוויהא ?

וכך הלכו לקאייד הזה ומרו לו דברים אלו שמסר הרב עליו השלום, לא יכול כדבר הזה שמיטב הרופאים כשלו והכמרים כולם גם יחד, ויבוא יהודי זה וירפא אותה ?

ואזבוה האדוך נאס דאבא תסוף בעיניך זהד דלחכמים ותורה דייאלהום לעזיזה קדאס קווייא

הביאוהו אנשים אלו על מנת שיראה במו עיניו את כוחם של החכמים בזכות תורתם היקרה, מה הוא כוחה

וזה לחכם עליו השלום להאדיך דאר די פאס בנת לקאייד מנרידה וקאלהום האד לבנת תכון נקייה בזאף ומה יכון פיהא חתא עבודה זרה

ובא החכם עליו השלום לבית של בת הקאייד החולה, ואמר להם, הבת זהו חייבת להיות נקייה ביותר ולא יהיה בה שום סימן של עבודה זרה.

ואידא תמה סי תצווירא די פיהא סי איסור יחדאזו יזבדוהא מן תמא וחתא בנאדם מה יבקה פהאדיך לביתץ גיר לבנת אוחדהא.

ואם יש שמה איזו תמונה שיש בה איזה איסור, צריך להוציאה משמה, ואף בנאדם לא ישאר בחדר הזה רק הבת לבדה

וקאלהום עקדוהא בצראייט ורקדוהא עלא זנבהא ליצרי ודיך סאעא ידכאל הווא ידאוויהא

ואמר להם, כבלו אותה בחבלים והניחו אותה על צידה השמאלי ובאותה שעה נכנס הוא לרפאה.

וכיף שמע ואחד לכומאר האד לכלאם מסא הווא תכבא פואחד למודע מכבי בזאף די מה יראה חתא חד.

ותכך ששמע כומר אחד הדברים האלה הלך לו והתחבא במקום אחד בצורה טובה על מנת שאיש לא יראה אותו

ופהאדיך שאעא דכל רב עליו השלום ווקף פם לבית די פאס נהייא לבנת, קאלהום ראני כא נזכר באיין מכבי הינא וואחד בנאדם סירו וכרזוה, ודיך שאעא אנא נדאווי האד לבנת בזהד שם יתברך.

ובאותב שעה נכנס רב עליו השלום, נעמד בפתח הבית שבו נמצאת הבת, ואמר להם אני רואה שמאן דהו נמצא כאן לכו והוציאו אותו. ואחר כך אני ארפה את הבת בעזרת השם יתברך

ופהאדיך שאעא דכלו פתשו פלמכאעב דלבית וצאבו האדאך לכומאר וזבדוה ודיך שאעא לבש לחכם ואחד ליזאר עלא וזהו לעזיז

באותה שעה נכנסו והחלו בחיפושים בכל פנות הבית, ומצאו כומר אחד והוציאוהו, החכם התעטף בסדין וכיסה את פניו הנעימות

ותכטא ביה באס מאת באן מננו חתא שערה והדר להאדיך לבנת פלודן דייאלהא לימנייא ודגייא רזעת האדיך לבנת כיף כאנת פצחתא קבל למרד

והתכסה בו עד שלא נראתה ממנו ולו שערה ודבר אל הבת הזו באוזנה הימנית ותכף חזרה הבת למצבה הקודם, דהיינו הבריאה הבת

וקאלהום לחכם עליו השלום זוולו האדוך סראייט די באס עקדתו ידיהא ראהי בראת כאמלא וכיף שאף לקאייד ולמחללה דייאלו ולכומרים האד לעזב למתעזב באיין פי שאעא אוחדא בראת כאן קדוש ה' ברוך הוא כביר בזזאף

ואמר להם החכם עליו השלום, הסירו את הסרטים שבהם קשרתם את ידיה, כיוון שהבריאה רפואה שלמה, ותכך שראה הקאייד ופמלייתו והכמרים פלא זה, שבשעה אחת הבריאה, שמו של הקב"ה היד אדיר ונאור

ועארפו זמיע נאס לכח די הקב"ה ותורה לעזיזה ולקדושה דלחכמים קדאש נהייא והאדוך לכומרים תבזאוו ואחד לביזוי כביר.

נתוודעו האנשים לכוחו של הקדוש ברוך הוא ולכוחה של התורה היקרה והקדושה של ההחכמים והכמרים התבזו מאוד.

 

מא בקאווסי יסוואוו ענד לקאייד חתא סי וקלאהום, כזרו לחכמים דליהוד ותורה דייאלהום אש בא תשווא ענד מולאנא כלק שמא ולדאר.

ולא היו בעיני הקאייד שווים דבר עד כי אמר להם, באו חכמי היהודים ותורתם כמה היא שווה ויקרה אצל אלוהים בורא שמים וארץ

ומנורא דאך סי מסא רב עליו השלום מעא האדאך לגביר די זאבו מן בלאדו באס ידאווי בנתו, חתא הוואדי פבלאד עליטש כיף קולנה וכיף אוצלו קאל לחכם עליו השלום באש תזי האדיך לבנת לגביר די מרידא תוקף קדאם צלא די פאס נצללי

לאחר הדברים הללו, הלך רב עליו השלום עם הגביר הנזכר שהביאו מעירו על מנת לרפא את בתו, ששמה של העיר עליטש כפי שאמרנו, ותכך שהגיעו אמר לחכם עליו השלום, שהבת הנזכרת החולה, תבוא ותעמוד מול או ליד בית הכנסת שבה נתפלל

ותתצנט בודניהא לתפלה די נצללי ותתצנט לתורה די נקרא ותכף ומיד יהרב מנהא למחס כאמל מזמוע ותברא דגייא.

ותשמע באוזניה את התפלה שנתפלל ותאזין לתורה שנקרא וציד יסור ממנה החולי כולו ובשלמותו ותתרפא מיד.

והאגדאך כאן גיר שמעת לקול דרב עליו השלום פתפלה דייאלו ותורה די קרא בלכחד לקדושה דייאלו בראת ורזעת בריאה ממש.

וכך היה הדבר, רק שמעה את קולו של הרב עליו השלום בעת תפלתו ודברי התורה שהשמיע, בכוטח קדושתו הבריאה וחזרה למצבה הקודם טרם החולי.  

וזמיע נאס ראוו לכחד תורה ולקדושה דרב בעל שם טוב עליו השלום וכאן תעמל ואחד קדוש ה' ב"ה מררא אוכרא כטר מן אלוול די בנת אלקאייד כיף קולנה האדה תמאם די האד למעשה דרב עליו השלום.

והאנשים ראו את כוחה של התורה הקדושה של הרב בעל שם טוב עליו השלום ועשו כן על קידוש השם יתברך עוד פעם אחת נוספת גדול יותר מן הראשון שבת הקאייד כפי שאמרנו וזה סופו של מעשה הרב עליו השלום

מן האד למעשה לעזיז יעארפו בני אדם די כאי חבו לעבודה דשם יתברך קדאס הווא לכחד צדיקים לכבאר ולכחד תורה אלעזיזה די כא תקדש לגוף די בנאדם וכא תראוו באיין בלכח די צדיק ואחד עאשת בלאד כאמלה.

המסקנה מן המעשה הזה היקר הזה, ישדעו בני האדם שאוהבים את עבודת השם יתברך כמה גדול כוחם של הצדיקים הגדולים וכוחה של התורה היקרה שמקדשת את הגוף של בן האדם, ורואים שבכוחו של צדיק אחד עיר שלמה ניצלה היא.

די בטל עליהום לגזירה די נגזרת עליהום לאיין לוכאן מה כאנסי תמא רב בעל שם טוב פהאדיך לבלאד לוכאן האדאך לקאייד ימח שמו קטלהום

מי שביטל עליהם את הגזירה שנגזרה עליהם, לו לא היה שם נוכח רב בעל שם טוב עליו השלום בעיר הזו , היה יכול הקאייד הזה ימח שמו להורגם ולאבדם

 

 ויחווץ מאלהום גיר בלכח דלקדושה דרב עליו השלום עמל פקוח נפשות די בלאד מזמועה כאמלה.

וריחם עליהם רק בזכות כוחו של הרב עליו השלום, שעשה פקוח נפש על כל העיר בשלמותה.

לאיין מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך וביהא כא יקדר יעמל כל מה יחב פחאל די קאל לפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

כיוון שמרוב קדושתו, הוריד עליה אור שכינתו יתברך ודרכה היה בכוחו לעשות כאוות נפשו , כמו שאמר הפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

ממזרח וממערב כרך ד

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם

בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.

יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.

הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…

 לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ . וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…

אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ 

שיטתו ותרומתו

בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…

 על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .

לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.

אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.

 ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.

מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.

וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.

וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.

 אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.

 וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון- טכס התחדיד –

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחדים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה )

תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.

בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .

מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.

מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.

סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )

בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :

בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.

חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :

צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'

יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'

הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'

ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.

האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.

יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.

אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.

אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.

להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו במקומות נוספים.

כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.

מנהג פאס.

כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.

בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.

מנהג צפרו.

עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.

ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

מנהג הדרום.

במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.

סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר