ארכיון יומי: 3 באפריל 2013


גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

לאנשי משרדנו לא היו מכרים במרקש. נפגשנו בדרך כלל עם יהודי מקומי, אליקים. לדבריו ציוני מכבר, הוא ידע מעט עברית, איש דתי, פקיד בעירייה. הוא שימש לנו מקור לא אכזב של אינפורמציה על הנעשה בעיר ובין היהודים.

פעם אחת הוזמנו אליו לקידוש של בת בבוקר. היה עמנו דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בירושלים. היינו חמישה אורחים. השולחן היה ערוך בשפע מאכלים של שבת, דובדבני עם החברים האחרים, שהיו אנשים דתיים, הנעימו בזמירות.

האוכל היה קר ואיש איש שם בצלחתו מן המגשים המרובים שעל השולחן. בילינו יפה את הזמן בשיחה עם בעל הבית ואשתו, ילידת צרפת. הקידוש התארך, כבר אחת בצהרים. היינו שבעים כולנו עד להתפקע. הרגשנו שבעלת הבית נמצאת במבוכה, כאילו ציפתה שנקום ונלך לביתנו לאכול ארוחת צהרים.

בסופו של דבר אמרה : שעת הצהרים הגיעה, ואין בידי לכבדכם ב " סחינה " שלא הכינותי בשביל אנשים כה רבים….ניחמנו אותה שכולנו שבעים ומלאים והמשכנו בשיחה.

בעלי הבית הציעו לנו לערוך סיור בביתם. אמידי מרקש בונים לעצמם בתים בני שתי קומות : הקומה התחתונה, כדי לגור בה בקיץ החם. החומות והירק שמסביב מסתירים קומה זו מקרני השמש הלוהטת. הקומה העליונה שבה ישבנו, היא לחורף, פתוחה לאוויר הנפלא ולשמש שאינה לוהטת.

למטה, גינה ובה צמחים מצמחים שונים, והכול מוקף גדר אבנים גבוהה, העולה בגובהה על הקומה העליונה. בחצר, ביתן מצויד בכל האביזרים הדרושים לכיבוד בקפה ובמשקאות חריפים. הכול נתון כאילו בקופסה סגורה והכניסה מהרחוב הראשי היא דרך פשפש בעל מפתן גבוה בקיר – נעול על בריחים ומנעולים. התבודדות גמורה משכנים והסתגרות מטעמי ביטחון.

במרקש היו לנו עניינים רבים לעסוק בהם. פגישות עם עולים בזמן הסלקציה, ניירת רבה, בדיקות וחיפוש שמות. לפעמים כשנשארתי במרקש לכמה ימים, היו אנשי משרד העלייה מקזבלנקה באים לעזרתי. היו אלה הימים שלפני כניסת הגזירות החדשות לתוקפן.

הצוותות עדיין לא הגיעו, ופעלנו בינתיים לפי השיטות הישנות. הייתי שבע רצון ממצב זה, וביחד עם החברים העובדים בקזבלנקה, שמרד העלייה, הייתי משתדל לפסוק לקולא. עבדתי שעות רבות, לפעמים עד שעות הלילה.

בשעה מאוחרת הייתי חוזר מפגישות ומישיבות למלון שלי, ולפעמים ביחידות ולפעמים בלוויית אחד מחברי. תמהים היינו על השקט הגדול ששרר ברחובות. לאן נעלמו כל האנשים שמילאו את הרחובות, את כיכר העיר ואת רובע הזונות במשך כל שעות היום

כשהייתי עובר על פני החצרות ברובעים הערביים, הייתי רואה מבעד לשערים הבלתי מוגפים, תמונות בלתי רגילות – על רצפת האבנים שבחצר שוכבים בלבושם אנשים רבים, אגרופם מתחת לראשם, והפגיון הגדול חגור תמיד למותניהם. כל הערבים במרוקו נושאים נשק. ולבאים מן הכפרים והעיירות גם רובים, לערבים יש תמיד נשק ולנו ?

על היהודים לצאת משם……………..

בכפרי מרוקו

נדברתי עם בא כוח המושבים בישראל, הנמצא בשליחות במרוקו, אברהם גרניקר – להיפגש בשעת בוקר מוקדמת במרקש, במקום מוסים. גרניקר נולד ביסוד המעלה. מילדותו עבד בפלחה, והוא זוכר שהדריך את יצחק טבנקין בעבודות החריש.

גרניקר איש נהלל נרתם בעול הבאת עולים חדשים להרחבת התיישבות המושבים בארץ. איש לא צעיר, אך מלא מרץ, מהלך במהירות, מחליט לאחר שיקול קצר, וכל כולו נתון לרעיון העלאת יהודי מרוקו. לשמחתי מצאתי בו שותף ישקר ונאמן לרעיונות העלייה שהסעירו גם אותו בשמן ההוא.

איתנו נהיו עוד שני אנשי צוות המיון, אחד מהם חבר מושב ומכרי מימי " החלוץ " בפולין. התכנסנו בתוך מכונית מרופטת ויצאנו אל הרי האטלס, כשמגמת פנינו נכפר היהודי " אולד אל מנצור ". יצאנו בכביש ועד מהרה הטינו ימינה בדרך עפר ; עברנו על פני נחלים רדודים שלא היה עליהם זכר לגשר. הדרך עלתה והתפתלה בין גבעות ובין הרים.

הגענו. תחילה לא הבחנו בכפר. רק על אחת מגבשושיות העפר עמד בית עץ. בעלי הבית, שני אחים, עשירי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס. יתר התושבים גרו בתוך האדמה, במערות שחפרו ושלא ניכרו על פני השטח.

סקרן הייתי ורציתי לבקר במערות, אבל גרניקר רמז לי שהדבר אינו רצוי. הוזמנתי אל הרב, יהודי בעל הדרת כבוד, לבוש בבגדי המקום – גלביה רחבה כהה ובעלת שרוולים רחבים, מתחתיה מבצבצים מכנסים מבד לבן גס ונעלים חצאיות על רגלים יחפות.

ניגשנו אל צלע גבעה וראינו בה פתח פעור במידותיו של אדם. נכנסנו בו אל חדר של שניים על שלושה מטר, חפור בתוך הגבעה. הקירות ספוגיים וקל לחפור ולחצוב בהם. הרצפה גם היא חצובה. התקרה כמעט נוגעת בראשינו.

בהמשך החדר – עוד שני חדרים דומים לו ; לא דלתות ולא חלונות, האור חודר לדירה רק מדלת הכניסה. בכל הדירה אין אפילו רהיט אחד ורק במקום אחד נראה כוך קטן בקיר ובו בקבוק ריק ושתי כוסיות של זכוכית.

בחדר המרוחק, על הרצפה ערימה ססגונית של סמרטוטים – אלה המצעים. אין סימן לכלי מטבח, למים, אבל בדירה זו גרה משפחה שלמה. לא ראינו שום סידור או תחליף לבית שימוש, ובאותה מערה – היה גם בית הספר של הכפר.

בחדר האמצעי ישבו ילדים אחדים שהחזיקו בידיהם לוחיות עץ, מהוקצעות היטב. אלת הלוחיות מודבקות פיסות נייר ועליהם מודפסות האותיות הראשונות באלף בית, לא מנוקדות.

עוד אנו סובבים שם והנה שתי נערות בנות המקום נושאות כל אחת מתחת לבית שחיה תרנגולת שנשחטה זה עתה. הנערות – ששערן לא היה מסורק ומראיהן מוזנח ביותר, ]סעו במורד ההר.

הן שבו מדרכן כעבור דקות אחדות והתרנגולות המרוטות בידיהן. ניגשתי בסקרנות למורד וראיתי שכולו מכוסה נוצות של טרחו לאספן. תפסתי אז מדוע היו סביבות המעברות ומחנות הקליטה שבארץ מלאים נוצות פזורות.

ישבנו למלאכת המיון. לצוות המיון היה כאמור, הוראות מפורטות בכל הנוגע לכללי הסלקציה. צוות המיון הפריד בים משפחות הקשורות זו בוב בקשרי קרבה והיוו כעין משפחה גדולה. הממיינים פעלו לאיתור המפרנס הראשי ובני משפחתו הקשורים ישירות אליו במובן הכלכלי.

זהו מבצע שלא היה קל לעשותו במרוקו. רוב יהודי המזרח היו לפעמים המפרנסים לאו דווקא בני המשפחה המצומצמת, ולפעמים היה זה קרוב אחר : בן דוד, אחיין וכו……

כל משפחה הוזמנה למיון בנפרד. השיחה עם האנשים התנהלה בערבית הגם שחלק מהן הבין במקצת עברית. בין הנפסלים הראשונים לעלייה היה רב הכפר בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר מן הגיל המותר שנקבע.

בשל כבודו נוכח בעת המיון. כששמע את ההחלטה נבוך מאוד, החוויר והביט אובד עצות מסביבו. אמנם דרגתי בהנהלה הסוכנות, כחבר ההנהלה, הייתה רמה משל אנשי הצוות, אך לא יכולתי להתערב, כיוון שהצוות היה עצמאי ובלתי תלוי בהחלטותיו. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי בנימין משה מיוחס

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקנ׳׳ז(1797)

מהתוארים שתאר אותו רב העיר רבי שאול אבוטבול נראה שהיה נעים הליכות ונהג שליחותו ברמה והמסמכים שלפנינו כבר נדפסו בספרי קהלת צפרו חא׳ עמי 87 86 85. והמכתב בחתימת השד״ר דידן מסרתי העתק ממנה ליד הגרי״מ טולידאנו ז״ל בחיים חייתו והדפיסה באוצר גנזים שלו תש״ך מכתב כוי ובכותרת כתב וז״ל… ״חידוש ברבר מוצאים כאן ששדר׳ ירושלים השתדל גם בעד שלוש ערי הקדש האחרים. הסכמה זו מוכיחה עד כמה יהודי מארוקו זכרו את ירושלים ושלוש הערים חברון צפת טבריה בכל מקרה של שמחה, ואם החתן שכח לפעמים מלתרום לטובת ארץ ישראל מיד הקהל מחה נגדו: אה! ארבע ארצות להזכיר לו את חובתו״.

מכתב ב׳, שכתב לו לשדר׳ לראיה בידו, הרב שאול ישועה אביטבול הוא ובית דינו ומקצת מראשי הקהל, ושמו של ר׳ שאול נזכר במכתב שמרו אהובים ושימו לבבכם ר״ת שאול. יתר שאת ויתר עז הצרות, ר״ת ישועה. אשר בתוככי ירושלים טרופים באלפס, ונתונים למרמס, ר״ת אביטבול. וכמו כן ״כתב כי זכינו לראות השלוחים וכו׳ כי מיום בושש רכבם לבא למערב וכו׳ היינו בכל רע וכוי, משמע שלפני השדר׳ דידן בהרבה שנים לא באו שדרים׳ למרוקו.

בשנת תקמ׳׳ב – תקמ״ד סיבב בערי אטליה וכו' ונודע לסופרי השדרים׳ מתי יצא למרוקו בשליחות ירושלים רק ממכתב זה אשר לפני. גם יערי בספרו שלוחי א״י לא ידע מזה ובעמוד 557 כתב שנפטר בירושלים ב׳ תשרי תקס״ה 1804.

שימרו אהובים וישימו ליבבכם ייתר שיאת ויתר עז היצרות אשר בתוככי ירושלים טרופים ביראלפס ונתונים למרמס, אנשי חמם. מכי רמו צערי בצערי בת ציון כל כהאי ריתחא דמצערי חיי ומחטטי שכבי והם לדמים יארובו. לרצותם ברצי בסף, ואת מתכונת הלבינים בצירוף אחר צירוף מצטרפי לחשבון גדול כאשר שמענו כן ראינו באגרות שום בעל בכי  מקדשי עליונים רבני וגאוני עיר ע ו לנו ירושלים תובב״א אשר הופיע והורית במחנינו זה האי רעייא מהימנא שליחא קדישא מבני היבלא דמלבא צייר חדש ומקודש מוקף חומת חוקת בתי אבות וראשי סנהדראות רבנן סבוראי תקיפי ארעא גזע היחס החבם השלם והבולל סוה״ר במוהר״ר בנימין משה נרו׳ בן לאותו צדיק הרב הגדול רב נהויראי בבתי גוואיי ובבתי בראיי במוהר״ר אברהם מיוחס זלה״ה מחבר ספר שדה הארץ ובינו לקדשו עפי׳ הראייה ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה, ביאת שמשו וביאת אות ומאי וטהר טהר גברא ובלי עלמא מרינני אבתריה ועונין אחריו מקודש מקודש בי ובינו לראות השילוחים יוצאים וחלים בכרמים ברם ה׳ צבאות אשר באורם נראה אור בי מיום בושש רכבם לבא למערב ולא נגה עלינו אור שכינתם במעט היינו בבל רע משבירירי בירירי צירי אלפים ובעלי אגרופין עושים בעברת זדיון אשתפוך חמימי המים הזדרנים אכלהו בני מערבא ופרץ ה׳ פרץ בעום ופריץ חיות שילח בם מהם אפעה ושרף מעופף עד שהציץ עלינו בעל הבירה וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצינו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו וימן הי האי שליחא דרחמנא שליחא מהימנא ניח לומר זה ינחמנו מעצבוננו ועם היות שאנן בדידן בעיר הזאת בסובלי חולאים מתנינן אתייא תוך תוך היבא דשפיך נהר דנור גלותא וצירה דעניותא, עב״ז קמנו ונתעודד וחסירון הוליד את עימי-נידב לכבוד ארצינו ונחלת אבותינו ולכבוד האי שליחא מהימנא אשר בדברו מעיריב ערבים. ובמתק שפתיו ותחנוניו מוציא הזהובים ותרב משאת בנימין משאת ארוחתו ממשאת השלוחים אשר קדמוהו יותר מפי שנים גברא דמריה סייעיה ויתן חנו חן חן לו בהתנדב עם ברחימו וחביבותא ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף ושש מאות אוקיות בייט בלם לרועה אחד הוא שליח מצוה האמור לעיל בתורת נדבה וצידה לדרכו ועוד נוסף סך מאתים אוקיות בהלואה נתנו מגבייה של מצוה על דעת ליפרע מגביית ירושלים תובב״א אשר עלתה הסכמתינו לזכור את ירושלים מהיום הזה והלאה בהתאסף ראשי עם קדש ובמעמד בלנו להעמיד מכאן ואילך גזבר אחד בבל בתי כנסיות בויברך דוד ולגבות טאס״א לתועלת כללות ד׳ ארצות עזה״ד דהיינו המחצית לירושלים תוב״ב והמחצית יתחלק לשלשה ארצות צפת וחברון וטבריא בשוה. וביחודא שלים הסכמנו עוד לכבוד בית קדשנו ירושלים שכל איש ואיש מבני העיר הזאת יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו ביום החופה עצמה כפי נדבת לבו. וביום שמחת לבו כשנולד לו בן ובר ביום המילה יתן בפי נדבת לבו. וכן ביום חנוך בנו למצות תפלין. ובן בריח אדר יעמוד א׳ מהגבאים לגבות מאת בל איש אשר ידבנו לבו זכר למחצית השקל. וביום פורים ג״ב יעמוד א׳ מהגזברים לגבות טאס״א מאת בל נדיב לבו. ובכל זמן שיראה לגזברים לחזר על הנביאות כגון באיזה עת צרה שלא תבוא או איזה תענית צבור. או באיזה זמן הראוי בגון בעשרת ימי תשובה. ובלבד שיהיה הזמן פנוי מגביית בית הכנסת ומגביית עניי העיר. ועם היות שכך הוא חובתינו שלא לשכוח את ירושלים ולזכרה ביום שמחתינו. מ״מ פן יבשלו רבים בחומר עון נדרים הסכמנו בפירוש שכל אלו הדברים הם בלא נדר ובלא קבלה כלל ואף שיהיה נוהג שנה אחר שנה לא יחול עליו שום נדר והנהגה של מצוה כלל ולראית האמת חתמנו פה בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפק׳ וקיים

שאול ישועה                                                        שלמה בכהר׳             אברהם בלא״א יעק*

בכמוה״ר יצחק                                                     מימון נע                             אצמי

זלה״ה                                                            אביטבול סיל״ט                        סיל״ט

ראשי הקהל

משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן ס״ס

מסף משה צא״ג

אברהם א״א מרדכי אלבאז

ד"ר דן מנור – מאמרים

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע ד"ר דן מנור

באשר לעוה״ב, הרי מונח זה מופיע עפ״י רוב בכתבי הרא״ס, במשמעות מדור הגמול שלאחר המוות. כך עולה מכמה מאמרים. נביא כאן את לשונו של אחד מהם: ״ולפי שתכלית כפרת העונות [העוונות] הוא לרשת עולם הבא כי הוא השכר האמיתי לזה אמר (…) אטייל עמכם בג״ע [בגן עדן]״. דבריו כאן מלמדים, שמדובר בשכר שלאחד המוות כגמול על הצער שבחיים, במיוחד לאור העובדה, שהוא מפרש את עוה״ב במובן גן עדן.

במאמר אחר הוא מבחין, בעקבות חז״ל, בין ממשלת עשו בעוה״ז לממשלת יעקב בעוה״ב. ומוסיף בהמשך: ״ואעפ״י שחלקך וגורלך בעולם הנשמות בטוב הצפון לצדיקים וגו״. כאן הוא מגדיר את המונח עוה״ב כעולם הנשמות, שהוא מדור הגמול למתים, לפי תפיסת הרמב״ן. הדוגמאות מסוג זה רבות ואין צורך להאריך.

בצד זה יש מאמרים אחדים, שבהם כאמור הוא קושר את עוה״ב לגאולה הלאומית, כפי שמתאשר מן הפירוש הבא: ״ולהיותך עם קדוש(דב׳ כו יט) בעולם הנפשות(…) ולחתך עליון על כל הגוים [שם] מדבר על העתיד על עוה״ב אחר המשיח״. עולם הנשמות הוא כאמור מדור הגמול למתים, ועניין הקדושה מתייחם לנשמה הפורשת מן הגוף, בעוד שלגבי עוה״ב מתכוון המחבר לעליונותה הרוחנית של האומה לאחר ימות המשיח.

בהתייחסו למאמר חז״ל על זימונם של מקדשי שם שמים לעוה״ב, הוא מעיד שכוונת חז״ל היא לעוה״ב שלאחר התחייה: ״לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוא אחר התחייה״. במאמר אחר הוא מנסה לבסס את דעתו בטענה, שהזימון לעוה״ב זוכים לו רק יחידי סגולה, כעשרה הרוגי מלכות, בעוד שעוה״ב כמדור הגמול האישי הוא נחלת כל בר ישראל, בהתאם למאמר חז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. שנית, הכרזת בת קול על הזימון לעוה״ב נשמעה אחר יציאת נשמתו של ר׳ עקיבא, דהיינו, כשנשמתו הייתה כבר בעוח״ב, כיאות לכל צדיק. לשם מה איפוא באה הכרזה בת קולי ״והרי כבר נפטר ר״ע ן ר׳ עקיבא] ומדוע לא אמר ואתה בעה״ב אלא אתה מזומן״., מכאן, לדעתו, הזימון הוא לעוה״ב שלאחר התחייה.

לגבי תחיית המתים, הרי זמנו של תהליך פלאי זה, לדעת המחבר, הוא האלף השביעי. על סמך דברי חז״ל: ״שית אלפין שני הוי עלמא וחד חרוב״, מבחין המחבר בין ששת אלפי שנות הבריאה לבין ״חד חרוב״, הוא האלף השביעי, שעתיד להיות ״חרב משטן ומיצר הרע״., זוהי, אם כן, מציאות חדשה המבטלת את היצרים הטבעיים של האדם, ומגבירה את הנטייה להשגה עיונית תוך תהליך רצוף של לימוד תודה! ״לפי שלא ילכו אחר התאוות כמו בראשונה(…) ולא תהיה הנאתם ותענוגיהם אלא להדבק בהשי״ת [השם יתברך] ולעסוק בתורתו(…) כי מצד התורה הם משיגים השגת בוראם לעלות למעלה״.כך צופה המחבר את הגאולה הרוחנית והפלאית בעידן תחיית המתים, שחל באלף השביעי – לעומת ימות המשיח, שזמנם באלף השישי, כפי שראינו בסעיף הראשון.,

על משמעות הגאולה בעוה״ב שלאחר התחייה ניתן ללמוד מלשונו של מאמר אחר: ״ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם שהוא עוה״ב עולמו של המשיח שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה״.מדבריו אלה מסתבר, שגם זמנו של עוה״ב הוא האלף השביעי. הווי אומר, שהוא כורך את תחיית המתים ועוה״ב כעידן אחד. וכך אכן מתאשר מלשונו של מאמר אחר: ״ולפי שזה [השגה מיסטית] יהי׳ [יהיה] בזמן התחי׳ [התחייה] אמר וחכך כיין הטוב [שנה״ש ו י] היא יין המשומר בענביו משי״ב [מששת ימי בראשית] הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים [שם] כנגד דמיכי חברון שיקומו בתח״ה [בתחיית המתים]. הביטוי ״יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״ מסמל גמול רוחני בעוה״ב, לפי המקור התלמודי, ואף כי המקור התלמודי רומז לעוה״ב שלאחר המוות, הרי המחבר קושר אותו כאן לתחיית המתים.

כן ראוי לזכור, שהיחס בין הגאולה של אלף השישי לזו של האלף השביעי, לדעתו, הוא כיחס שבין חול לשבת? הגאולה באלף השישי מסמנת מפנה היסטורי של הופעת מלכות שמים כחלופה למלכות בשר ודם, ואילו הגאולה באלף השביעי מסמנת מפנה על־היסטורי של מנוחת עולמים: ״אנו מובטחים שיגאלנו ה׳ באלף הו׳ כנגד יום ששי שאנו אומרים ה׳ מלך גאות לבש [תה׳ צג א]. ביום ז׳ היו אומרים מזמור שיר ליום השבת [שם צב א] שהוא יום מנוחה (…) וזהו שאמרו לעתיד לבא אומרים מזמור שירו לה׳ שיר חדש [שם צו א] שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים״.המונח ״לעתיד לבוא״ מתפרש כאן כתחליף אקוויוולנטי למונח עוה״ב, שכולו שבת נצחית. ומכאן, שהאלף השביעי הוא מציאות על־טבעית היסטורית, הן של תחיית המתים והן של עוה״ב, לפי תפיסת המחבר.

ה

לסיכום הדברים אפשר לומר, שדיונו של הרא״ס בנושא הגאולה עומד בסימן של זיקה למקורות הקדומים ולמציאות של זמנו. כדרשן אקלקטי אינו נוטה לחידושים מפליגים, וחלק מדיונו בגאולה, הסתייגותו מחישובי הקץ, ונטייתו לאמץ את המקורות הקדומים המייחסים למשיח יסוד אלוהי, בניגוד לעמדת חכמי דורו, שהתייחסו בביטול להאלהת המשיח תוך התנצחות עם הנצרות – כל אלה הם חריגים מרוח הזמן.

מאידך גיסא, יש בדיונו ביטוי די ברור ורחב לעניינים אחדים, שהעסיקו את ספרות הדור, הלא הם: א. גילויי האיבה לנצרות,• ב. פולמוס נגד התיאולוגיה הנוצרית בנושא הגאולה! ג. הדגשת מוצאו של המשיח מבית דוד! ד. הגדרת עוה״ב ותחיית המתים כעידן אחד בגאולה, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. ארבעת המוטיבים האלה מקצים למחבר מקום בין חכמי דור הגירוש, ומציבים אותו על קרקע המציאות של זמנו.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

عود في حزمة يعمل إيه

עוד פיחזמא, יעמאל איה ?

מקל אחד מתוך צרור, מה יכול לעשות ?

דעתך היא דעת יחיד ולא תוכל לכפות אותה על הכלל. כיחיד, אתה חלש, ועליך לוותר.

יחיד ורבים – הלכה לרבים – ברכות טו'

בטל יחיד במיעוטו – בבא בתרא ק"ז

אל תאמר : רבלו דעתי, שהם רשאים ולא אתה – אבות ד', משנה ח'.

إلعاقل بين المجانين٫ هو اكبر إلمجانين

אלעאקל בין אלמג'אנין, הווא אכברי אלמג'אנין

השפוי בין המשוגעים, הוא המשוגע הגדול ביותר.

מבוסס על סיפור ידוע : עיר שאנשיה שתו ממי באר מורעלים והשתגעו. המלך, אשר סירב לשתות, נותר שפוי, התושבים כינוהו משוגע, עד שנאלץ גם הוא לשתות מן המים כדי להראות " שפוי " בעיני בני העיר, יש ללכת עם הרוב, גם אם דיעותיהם מנוגדות לדעתך.

אחרי רבים להטות – שמות כ"ג, ב' .

حب وداري واكره وواري

חוב ודארי, ואכראה ווארי

אהבו והפגן בגלוי את אהבתך, שנא – והסתר את שנאתך

האויב של היום עשוי להיות הידיד של מחר ; אם לא תפגין את שנאתך בגלוי, לא יזכור לך זאת אויבך בעתיד. לעומת זאת, כדאי להפגין בגלוי את רחשי אהבתך

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר