גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

לאנשי משרדנו לא היו מכרים במרקש. נפגשנו בדרך כלל עם יהודי מקומי, אליקים. לדבריו ציוני מכבר, הוא ידע מעט עברית, איש דתי, פקיד בעירייה. הוא שימש לנו מקור לא אכזב של אינפורמציה על הנעשה בעיר ובין היהודים.

פעם אחת הוזמנו אליו לקידוש של בת בבוקר. היה עמנו דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בירושלים. היינו חמישה אורחים. השולחן היה ערוך בשפע מאכלים של שבת, דובדבני עם החברים האחרים, שהיו אנשים דתיים, הנעימו בזמירות.

האוכל היה קר ואיש איש שם בצלחתו מן המגשים המרובים שעל השולחן. בילינו יפה את הזמן בשיחה עם בעל הבית ואשתו, ילידת צרפת. הקידוש התארך, כבר אחת בצהרים. היינו שבעים כולנו עד להתפקע. הרגשנו שבעלת הבית נמצאת במבוכה, כאילו ציפתה שנקום ונלך לביתנו לאכול ארוחת צהרים.

בסופו של דבר אמרה : שעת הצהרים הגיעה, ואין בידי לכבדכם ב " סחינה " שלא הכינותי בשביל אנשים כה רבים….ניחמנו אותה שכולנו שבעים ומלאים והמשכנו בשיחה.

בעלי הבית הציעו לנו לערוך סיור בביתם. אמידי מרקש בונים לעצמם בתים בני שתי קומות : הקומה התחתונה, כדי לגור בה בקיץ החם. החומות והירק שמסביב מסתירים קומה זו מקרני השמש הלוהטת. הקומה העליונה שבה ישבנו, היא לחורף, פתוחה לאוויר הנפלא ולשמש שאינה לוהטת.

למטה, גינה ובה צמחים מצמחים שונים, והכול מוקף גדר אבנים גבוהה, העולה בגובהה על הקומה העליונה. בחצר, ביתן מצויד בכל האביזרים הדרושים לכיבוד בקפה ובמשקאות חריפים. הכול נתון כאילו בקופסה סגורה והכניסה מהרחוב הראשי היא דרך פשפש בעל מפתן גבוה בקיר – נעול על בריחים ומנעולים. התבודדות גמורה משכנים והסתגרות מטעמי ביטחון.

במרקש היו לנו עניינים רבים לעסוק בהם. פגישות עם עולים בזמן הסלקציה, ניירת רבה, בדיקות וחיפוש שמות. לפעמים כשנשארתי במרקש לכמה ימים, היו אנשי משרד העלייה מקזבלנקה באים לעזרתי. היו אלה הימים שלפני כניסת הגזירות החדשות לתוקפן.

הצוותות עדיין לא הגיעו, ופעלנו בינתיים לפי השיטות הישנות. הייתי שבע רצון ממצב זה, וביחד עם החברים העובדים בקזבלנקה, שמרד העלייה, הייתי משתדל לפסוק לקולא. עבדתי שעות רבות, לפעמים עד שעות הלילה.

בשעה מאוחרת הייתי חוזר מפגישות ומישיבות למלון שלי, ולפעמים ביחידות ולפעמים בלוויית אחד מחברי. תמהים היינו על השקט הגדול ששרר ברחובות. לאן נעלמו כל האנשים שמילאו את הרחובות, את כיכר העיר ואת רובע הזונות במשך כל שעות היום

כשהייתי עובר על פני החצרות ברובעים הערביים, הייתי רואה מבעד לשערים הבלתי מוגפים, תמונות בלתי רגילות – על רצפת האבנים שבחצר שוכבים בלבושם אנשים רבים, אגרופם מתחת לראשם, והפגיון הגדול חגור תמיד למותניהם. כל הערבים במרוקו נושאים נשק. ולבאים מן הכפרים והעיירות גם רובים, לערבים יש תמיד נשק ולנו ?

על היהודים לצאת משם……………..

בכפרי מרוקו

נדברתי עם בא כוח המושבים בישראל, הנמצא בשליחות במרוקו, אברהם גרניקר – להיפגש בשעת בוקר מוקדמת במרקש, במקום מוסים. גרניקר נולד ביסוד המעלה. מילדותו עבד בפלחה, והוא זוכר שהדריך את יצחק טבנקין בעבודות החריש.

גרניקר איש נהלל נרתם בעול הבאת עולים חדשים להרחבת התיישבות המושבים בארץ. איש לא צעיר, אך מלא מרץ, מהלך במהירות, מחליט לאחר שיקול קצר, וכל כולו נתון לרעיון העלאת יהודי מרוקו. לשמחתי מצאתי בו שותף ישקר ונאמן לרעיונות העלייה שהסעירו גם אותו בשמן ההוא.

איתנו נהיו עוד שני אנשי צוות המיון, אחד מהם חבר מושב ומכרי מימי " החלוץ " בפולין. התכנסנו בתוך מכונית מרופטת ויצאנו אל הרי האטלס, כשמגמת פנינו נכפר היהודי " אולד אל מנצור ". יצאנו בכביש ועד מהרה הטינו ימינה בדרך עפר ; עברנו על פני נחלים רדודים שלא היה עליהם זכר לגשר. הדרך עלתה והתפתלה בין גבעות ובין הרים.

הגענו. תחילה לא הבחנו בכפר. רק על אחת מגבשושיות העפר עמד בית עץ. בעלי הבית, שני אחים, עשירי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס. יתר התושבים גרו בתוך האדמה, במערות שחפרו ושלא ניכרו על פני השטח.

סקרן הייתי ורציתי לבקר במערות, אבל גרניקר רמז לי שהדבר אינו רצוי. הוזמנתי אל הרב, יהודי בעל הדרת כבוד, לבוש בבגדי המקום – גלביה רחבה כהה ובעלת שרוולים רחבים, מתחתיה מבצבצים מכנסים מבד לבן גס ונעלים חצאיות על רגלים יחפות.

ניגשנו אל צלע גבעה וראינו בה פתח פעור במידותיו של אדם. נכנסנו בו אל חדר של שניים על שלושה מטר, חפור בתוך הגבעה. הקירות ספוגיים וקל לחפור ולחצוב בהם. הרצפה גם היא חצובה. התקרה כמעט נוגעת בראשינו.

בהמשך החדר – עוד שני חדרים דומים לו ; לא דלתות ולא חלונות, האור חודר לדירה רק מדלת הכניסה. בכל הדירה אין אפילו רהיט אחד ורק במקום אחד נראה כוך קטן בקיר ובו בקבוק ריק ושתי כוסיות של זכוכית.

בחדר המרוחק, על הרצפה ערימה ססגונית של סמרטוטים – אלה המצעים. אין סימן לכלי מטבח, למים, אבל בדירה זו גרה משפחה שלמה. לא ראינו שום סידור או תחליף לבית שימוש, ובאותה מערה – היה גם בית הספר של הכפר.

בחדר האמצעי ישבו ילדים אחדים שהחזיקו בידיהם לוחיות עץ, מהוקצעות היטב. אלת הלוחיות מודבקות פיסות נייר ועליהם מודפסות האותיות הראשונות באלף בית, לא מנוקדות.

עוד אנו סובבים שם והנה שתי נערות בנות המקום נושאות כל אחת מתחת לבית שחיה תרנגולת שנשחטה זה עתה. הנערות – ששערן לא היה מסורק ומראיהן מוזנח ביותר, ]סעו במורד ההר.

הן שבו מדרכן כעבור דקות אחדות והתרנגולות המרוטות בידיהן. ניגשתי בסקרנות למורד וראיתי שכולו מכוסה נוצות של טרחו לאספן. תפסתי אז מדוע היו סביבות המעברות ומחנות הקליטה שבארץ מלאים נוצות פזורות.

ישבנו למלאכת המיון. לצוות המיון היה כאמור, הוראות מפורטות בכל הנוגע לכללי הסלקציה. צוות המיון הפריד בים משפחות הקשורות זו בוב בקשרי קרבה והיוו כעין משפחה גדולה. הממיינים פעלו לאיתור המפרנס הראשי ובני משפחתו הקשורים ישירות אליו במובן הכלכלי.

זהו מבצע שלא היה קל לעשותו במרוקו. רוב יהודי המזרח היו לפעמים המפרנסים לאו דווקא בני המשפחה המצומצמת, ולפעמים היה זה קרוב אחר : בן דוד, אחיין וכו……

כל משפחה הוזמנה למיון בנפרד. השיחה עם האנשים התנהלה בערבית הגם שחלק מהן הבין במקצת עברית. בין הנפסלים הראשונים לעלייה היה רב הכפר בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר מן הגיל המותר שנקבע.

בשל כבודו נוכח בעת המיון. כששמע את ההחלטה נבוך מאוד, החוויר והביט אובד עצות מסביבו. אמנם דרגתי בהנהלה הסוכנות, כחבר ההנהלה, הייתה רמה משל אנשי הצוות, אך לא יכולתי להתערב, כיוון שהצוות היה עצמאי ובלתי תלוי בהחלטותיו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר