התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.