ארכיון יומי: 11 באפריל 2013


שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

 

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

עיתון ״הלבנון״ משנת 1872 כותב: ״המסילה (בין יפו לירושלים) הסלולה וסקולה מאבני נגף … לפני שערי עיה״ק כחצי שעה יתנוססו בניינים נהדרים בתוכם ישכונו אחיו ובני עמו בשלוות השקט בהיכלי חמד, גנות ופרדסים יסובבום יזלו בשמיהם … מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת, ישבו יחד בשלום ושלווה כעשרים בעלי בתים״.

מבנים וחצרות נתווספו למבנים ולחצרות של בתי האמידים המייסדים ונבנו מכספי עיזבונות, מתרומות ומהקדשים בעיקר, וכן מכספים שאספו שד״רים של העדה שנשלחו לקהילות בערי מרוקו ובארצות אחרות.

גבירי העדה שרכשו קרקע עשו זאת למטרות השקעה, אך חלק מהם התגוררו בבתי מידות מחוץ לשכונה כגון מימון עמיאל ומשפחתו, שבנו את ביתם בין נחלת שבעה למגרש הרוסים, ליד בית היתומים דיסקין לשעבר, ברחוב הלני המלכה דהיום, במקום שנבנה בו בנק טפחות על אדמת בית עמיאל שנהרס.

גם אהרון מויאל בנה את ביתו בנחלת שבעה והוריש את הבית ואת החצר לכולל המערבים. הבית נהרס, ובמקומו הוקם ״בית יואל״ ברחוב יפו פינת ריבלין ולידו מגרש חנייה.

שלמה אבושדיד בנה את ביתו לא רחוק משם, ואחריו התגורר בו בנו הנודע ד״ר אברהם אבושדיד והקטנה משלוש בנותיו לאה. לאה הייתה מהיפות בבנות ירושלים ונישאה לאחר חיזור מיוסר ואהבה סעורה לבן ציון בן יהודה, הוא איתמר בן אב״י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.

חמדה בן יהודה כותבת שמעונותיהם של אליעזר בן יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפינה אחת של רחוב בלי שם (אתיופיה 11), סמוך למגרש הרוסים, שאליעזר בן יהודה התגורר בדירה ששכר מיהודי בוכרי וששלמה אבושדיד התגורר סמוך לשם בביתו הגדול (״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה).

המניע החברתי

שכונת מחנה ישראל הוקמה בעיקר מטעמים סוציאליים: לסייע לבני העדה שמרביתם היו עניים מרודים. בימים ההם נחשבה עדת המערבים לענייה ביותר בין יהודי ירושלים. גם מעט העולים שהגיעו ממרוקו באותם ימים עשו את דרכם לירושלים במסע תלאות עד נמל יפו ורק בגדיהם לגופם.

הרדב״ש, מנהיג העדה והאיש שנתן תנופה לבניית השכונה, שם לו למטרה להקים שכונת מגורים לעניי המערבים גם משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים מעבר ליכולתם הדלה של בני קהילתו. הרדב״ש הקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.

הדוחק והחולי בין חומות העיר העתיקה

בחודש ספטמבר 1866 פרצה בירושלים מגפת חולירע, והיא פגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים והבריחה תושבים אלו מחוץ לחומות. העובדה שתושבי משכנות שאננים לא נפגעו במגפה דחפה ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות ומהזוהמה שבין החומות. יעקב גיליס בספרו ״שכונות בירושלים״ מציין זאת כ״דחיפה המעשית לפעולה של ממש״. המגפה השתוללה בעיר כשלושה חודשים. מספר החללים שגבתה בין החומות על פי רישומי החברה קדישא היה מאתיים ושלוש, ביניהם הרופא היחיד בעיר העתיקה ד״ר בנימין רוטציגל ואשתו. המגפה פרצה גם בעבר הירדן, ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה, דבר שהחמיר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת שכר הדירה.

משה מונטיפיורי וציפיות משיחיות

גורם חשוב שדחף להקמת השכונה היה עידודו הכספי והרוחני של משה מונטיפיורי, כפי שנכתב בעיתון ״הלבנון״ מ־ט׳׳ז בסיוון תרכ״ו(1866) שצוטט לעיל.

במאה ה־19 התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי הטורקים. על השמועות המשיחיות בקרב יהודי מרוקו אנו קוראים גם בכתביו של הנוסע הנוצרי ק״ה באזילי, שביקר בארץ ישראל בשנים 1847-1846: ״העליה לארץ ישראל בזמננו גוברת והולכת … מהארצות הברבריות … התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים הקיימים במזרח מסייעים לעליה זו … יש עוד להעיר כי סיפורי העתונים על משא ומתן דמיוני בין השולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת א״י לידיהם, הפיחה תקוה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש״.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 17 א

התרכ"ד

נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרבברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן.

ועתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם  לא היה שום היזק לעניי העיר מחמתצ פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלכ ועיקר.

ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בלתמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטותמההסכמה הנזכרת.

ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.

הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוהדן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה.

ונגמר הכל בקניין ושובעה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפיט הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.

ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפםה וקיים.

סוף תעודה מספר 17א

תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.

הוא היה מלך חזק ונערץ על ידי העם. היהודים התרשמו מיופיו והופעתו, " האלוקים חלק לו יופי חן ויקר מיוחד ". בראשית מלכותו שני מורדים חשבו למלוך ונתפסו על ידו. אחריהם גם תושבי פאס ניסו למרוד בו. שנה שלמה הייתה תסיסה רבה בקרב האוכלוסייה והיהודים היו בפחד מתמיד. שוד והתנפלויות על נשים וסוחרים היו לדבר שכיח. המלך דיכא את המרד הנ"ל באכזריות.

הוא הפגיז את העיר פאס, עד שנדמה היה כי תהפוך לעיי חרבות. התושבים נכנעו. לבטא את הכנעתם שלחו את ילדיהם עם לוחות לימוד הקוראן בידם וידיהם כפותות לאחור. המלך כראותו אותם נמכרו רחמיו וקיבל את הכנעתם. לקח את הצעירים וגייסם לחילותיו, וסלח לתושבי פאס. ההפגנה הזו של פאס, נחקקב בזיכרון היהודים. הפגנת כוח זו הוסיפה להאדרת שמו של המלך והם חיברו " קצידאת " בהם תיארו את המאורע.

בימיו שימש כשר העיר לחאז סעיד בן פאראזי שהטיל מסים כבדים שונים על הקהל. היהודים התלוננו על כך לפני המלך והוא ציווה על השר להימנע מלהטיל עליהם מסים החורגים מהמקובל, בצו המלך משנת 1309 להיג'רא.  

מולאי אחסאן הורה לפנות את בית הקברות היהודי בפאס, כדי להרחיב את ארמונו. אז הובאו לצפרו, בכבוד רב עצמותיו של רבי שמואל אלבאז אביו של רבי רפאל משה, שנפטר בפאס בשנת תר"ד ונקבר שם. רבי רפאל משה היה פעיל מאוד לא רק בענייני קהילתו אלא בענייני הידות המערב בכלל.

בשנת 1885, בא למרוקו השגריר הצרפתי פירו. השגריר הנזכר נצטווה על ידי ראשי כי"ח בפאריס להתעניין בגורל היהודים. אתו נשלחו לצפרו האדון חיים בן שמול והמורה המיועד, לצרפתית, שלמה עולייל, ורבי רפאל משה נתבקש לחבר שיר לכבודם. ואמנם חיבר שיר תפארת לכבודן וכמוהו עשה גם רבי שלום אזולאי.

בשנת 1887 כתב מכתב לחברה היהודית באמריקה, ובו הוא מבקש להחזיר את פיליפ מטיוס שהיה קונסול אמריקאי, שטנג'יר, והתערב רבות למען היהודים אצל השלטונות. היהודים ביקשו להשאירו בתפקיד. בשנים הללו שימשו עוד בדיינות עם רבי רפאל משה אלבאז גם הרבנים, רבי מתתיה בן זכרי ורבי רחמים יוסף אג'ייני, שהיה חותם בראש שיטה. ולבסוף הצטרף רבי רפאל אביטבול בנו השני של רבי עמור.

תעודה מספר 158

התרמ"ז – 1877

רודפי צדק מחזיקי כל בדק ובימין צדקתם יתמכו אשורי אחיהם כל בית ישראל האסורים בחבלי גלות זה המר, המה העומדים על הפקודים להציל עשוק מיד עושקו, ועד טוב, וחברת קדושים היושבים ראשונה דמחוז אמריקא י"ץ  הנה כח כן יבורכו מפי המשגיח העליון בשמים ובארץ מקור הברכות הגומל לחייבים טובות כן יהי רצון.

אדונים הנאורים באנו להודיע לפני כסא תפארתכם כי אנחנו יושבי אפריקא במערב הפנימי נעים ונדים בידי אדונים רשים ומצאנוהו צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר שאם כל אגמי שיחור פשתים יגדלו ולחבל ארוך יפותלו לא ימודו כל התלאה אשר מצאתנו ושטף גלי מרורות אשר סבבונו.

אך מעת הופיע אור השגחתכם על ידי השר פיליס מאטיוס בערי המערב אל ה' חיאיר לנו כי הוא מוטבע החסד והרחמים וקרן עם בני ישראל הדויים וסחופים הורם, ולעת עתה שמענו באומרים כי השר חלף הלך לו ואין חונן  ואין מרחם, ואין דורש ואין מבקש.

ועינינו הרואות כי יצאו מזה תלאות עצומות לתת יד לפושעים לעקור נטוע חס ושלום, לכן אנו מפילים תחנתנו לפני מעלתכם להחזיר עטרה ליונה ולהשיב השר הנזכר לאיתנו.

כי ידענו נאמנה כי אין בכל השרים ובכל העמים שהשגיחו לבקש דרור וחופש לאסירי התקוה ככם, ה' צבאות יגן עליכם אמן כן יהי רצון ועיקר הכל הוא שתשימו עיני השגחתכם לטוב על הכבשה זה רזה, אשר נבין אריות רבצה, ולפני גוזזיה נאלמה.

כ"ד אחיכם המיחלים ומצפים שערי התשועה מהאל המושיע על ידי מעלתכם אל עליון יתמיד שלוותכם, תרב גדולתכם, החותמים פה צפרו יע"א בח' אייר משנת וארכתך מהרה תצמח לפ"ק ואתם שלם

הצעיר רפאל משה אלבאז.

סוף התעודה מספר 158

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

מ״ך בכ״י הח' הש' והכולל כמוה״ר אליהו מאנסאנו זלהי׳ה וז״ל מ״ך בכתב הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל שאול דנאן יזיי״א וז״ן מ״כ בכתב הח' הש' זקינינו כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה בכמוהר״ר שמואל זלה״ה. שהגירוש שהיה בפאיס אלבאליי היה בשי קצ״ח – 1438 למניינם – לפ״ק. וסימניך והפיץ קצח וכמון . והגירוש שבהאלמלאיח היה בש' הרכ״ה 1456 –  ליצי׳ וסימניך הרכ״ה בך והענוגה . וגירוש קהל קאשטיליא היה בשי נז״ר 1495 – והסי׳ בא יבוא ברנ״ה . וכדי שלא ישתכח ממני כתבתיו כאן .

עוד העתקתי מכתב הח' הנז' וז״ל. העתק מכתב כמוהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה אחיו של זקננו כמוהר״ר שמואל זלה״ה וז״ל אור ל״ז למב״י ש' ואתם עבדי נאם ה׳ ואני אל לפמ״ה – לפרט מן הפרט –  והיא ש׳ השפ״ד ליצירה – 1624 עש״ק ב״ך יברך לחדש אייר אידע נס עצום וגדול לא היה כמוהו ובדורינו שהפליא א׳ בין ישראל ובין אוה״ע. רעשה הארץ רעש גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. ונשאר הרעש קרוב לשעה גדולה קרוב כשעמוד השחר עולה. וה' הוא ובית דינו הסכימו ונהרסו בתים ועליות. מרווחות. מחוטבות תבנית היכל ונעשו תל עולם. ומתו בפא״ס אלבאלי אלפים ומחצה ועוד קטנים אין מספר ונעשו בתיהם קבריהם. ומבני ישראל וממקנהו לא מת אחד. ברוך אשר הפליא חסדו. ה׳ יגמור בעדינו בביאת הגואל. והי״ז בס׳ וזכרתי את בריתי יעקב וכוי. ולפי שהיה נס עצום רשמתיו. נאם מימון אבן דנאן עכ״ל. והעתקתיו יום ו׳ בשבת ז׳ ימים לחדש אדר אי. ס׳ וגם נמוגו כל יושבי האר״ץ מפניניו לצירה – היא שנת תקל"ב = הארץ מפנינו – 1772

עוד מ״ך בכ״י הח׳ הנז׳ ז״ל. נתבש״מ: הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן זלה״ה ביום ש״ק כ״ב לחדש כסלו בשי התקכ״ט ליצירה – 1769. אחר תפלת שחרית ונקבר ביום א׳ בשבת. ודרשו עליו בבה״כ שהיה מתפלל בה, והיו ימיו שבעים ושבעה שנים מ״מ, שהוא נולד בש׳ התנ״ב ליצירה – היא שנת 1692

מ״כ בכת״י ישן נושן מכמוהר״ר אליהו מאנסאנו זלה״ה, עת צרה התצ״ז ליציירה אמרתי אספרה קצת מצרותינו. הצרורות והעמוסות על שכמנו. צרות תכופות זו לזו. אין צרה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם. והאחרון הכביד זו קשה מכולם. שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. כי אם השמים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם בשביל שדברי עונות גברו מני ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחות. כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שיניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך. ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ובשני בשבת י״ב יום לחדש שבט התחילו היהודים להתענות, ובשלישי בשבת י״ג לחדש הנז׳ הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשת ימים לילה ויום. ובאחד בשבת י״ח לח׳ הנז׳ התחילו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשאול הגשמים. גם אנשי פא׳ס אזדי׳ד התחילו ג״כ לשאול בשני בשבת י״ח לח׳ הנז׳.

ובו ביום היו היחידים בתענית, ולעת ערב עלינו במתי מעט עם ב״ד יצ״ו לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמה״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא. והשכבנו להרב ז״ל. והלכנו כל א׳ לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בשבת ד׳ לחודש הנז׳ לעת ערב ג״כ עלו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל ועשו לפניו כסדר אתמול ואין קול ואין עונה. גם ברביעי בשבת עשו כסדר אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבע״י הפסקת ב׳ ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בשבת כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו תענית צבור והתפללו כל א׳ בבה״ך שלו וכשסיימנו תפלת שחרית עלינו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הידועים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיבה – הקובה – הכיפה שע בנין שער השכונה -ואמרנו שם קצת סליחות לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קוב״ה אשר היה מימי קדם.

 ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פא׳ס אזדי׳ד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונד׳ק אלאאוד׳א שם קבורים צדיקים ועתיקים וגאוני עולם כידוע. ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות. ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן. וחזרנו לדרכנו ביגון ואנחה. וברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ורבעו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו, והנה עמד לנגדנו איש מומר, ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים אוה״ע הדרים בפא׳ס אזדי׳ד קטון וגדול שם נקבצו ויאמרו איש אל רעהו הבה נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הגדולה הזאת הבאה על כל העולם.

 והעלו שהם נתפסים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם בעוה״ר מושרשים בנו. הראשונה היא מים שרופים הנק׳ בערב׳י מ׳א אלחיי׳א היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א– בית ייצור לעראק –  והיום הזה אין לך בית אשר לא תמצא שם סם המות ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה. ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות. ב׳ היא שבועת שוא ושקר שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גוים היה, ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה׳ ועכשיו נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא ביטול תפילות. כי הם יודעים שהבוקר אור היהודים קמים בהשכמה וזריזות ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם. ועכשיו כשעמוד השחר עולה כל א׳ יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו, והסכימו לשלוח לנו שליח לתקן המעוות אולי יחנן ה׳.

ובחמישי בשבת כ״ט לשבט גזרו ג״ך תענית צבור ועשו כסדר יום ב׳, אך ורק לא הלכו חוץ לעיר. ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שבעיר ההיא ירדו גשמים עד שתתה הארץ. ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפליא חסדו לנו בליל ש״ק אדר א' והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבוקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד לעת ערב והם יורדים טיף טיף. להדי טיף טיף. וקרינו ההודאה כן יעננו ביום קראנו ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שביום ש״ק ו׳ באדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים והפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה' וביום ה׳ י״א באדר שהוא צום אסתר אחר התפלה עלינו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוה״ר יעקב קניזל» זלה״ה יקרינו איכה יועם זהב וכו', זכור ה׳ וכו', וקרינו סליחות ותחנות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול ז״ל וקרינו שם ג״כ קצת סליחות, ועמד כמה״ר שלום אדרעי ודרש, הנושא זכור ה׳ כי וכוי, המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים. ודקדק, ע״ך נמ״ך וחבל על דאבדין.

Le mariage trad. chez les juifs marocains

 

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

A Marrakech, le dimanche est consacre aux preparatifs du mariage. Chez le fiance, les jeunes gens prennent un repas ensemble, alors que les jeunes filles son recues le lendemain pour un repas par la fiancee.

Lundi, "nhar qiman ossora", deux notaires, des leur arrivee a la maison de la jeune fille, verifient sa dot selon la liste inscrite sur le carnet que sa famille avait remis lors des premieres negotiations. Une grande assistance est presente. Le juge tend aux fiances un mouchoir, qu'ils tiennent aux extremites. Les notaires redigent sur place la Ketouba. Ce meme jour ou le lendemain a lieu l'abattage. On couvre la bete d'un drap blanc et d'un foulard vert ou rouge, et on orne ses cornes de bijoux. Les femmes organisent le I'ab et les assistants leur offrent une grama. On sert aux invites des pastel, de la viande et de la mahia.

Mardi soir, on celebre le "hgnna alkbira" (le grand henne). Des le debut de l'apres-midi, les islan et les invites arrivent chez la fiancee. Les musiciens sont la et jouent des airs gais. Les jeunes filles presentes portent leurs plus beaux habits. Le soir, on installe les fiances sur le talamon. La fiance est habillee de la "kaswa slkbira" et porte une couronne d'argent. Son visage est entierement recouvert. Sa mere ou une tamzwara enduit de henne ses mains, pendant que le jeune homme, habille d'un cafetan blanc, place un cadeau dans le creux de sa main. Elle prend soin de ne pas teindre le bout des doigts, afin de lui permettre au besoin de se gratter.Une tamzwara lui couvre alors la main d'un mouchoir. Le lendemain matin, en presence des musiciens, les parents du fiance denouent ce mouchoir et lui remettent un cadeau et du sucre; les parents de la jeune fille font de meme au fiance.

A Beni-Mellal, de nombreuses tamzwarut se reunissent dimanche matin chez la jeune fille, en presence des families et d'autres invites, pour moudre le henne. Pendant la duree de cette operation, les femmes poussent des zgarit, font le I'ab et repetent "Mbark Mss'ud, Mbark Mas'ud" (heureuse destinee, heureuse destinee). On sert de la mahia et des fruits secs. Vers onze heures, apparait la marie, a qui on applique du henne sur les cheveux. La mere du jeunne homme lui offre a cette occasion une robe et du sucre. On teint de henne les mains de toutes les jeunes filles presentes. Chaque femme, en partant, recevra une part du henne prepare.

Lundi matin, 1'abattage comprendra au moins deux betes. Une vache, a laquelle on met du henne et du sucre sur la tete, sera d'abord sacrifice. La deuxieme, "tor di islan", Le boeuf des jeunes gens- est decoree par le cheik, qui lui place un hzam autour des cornes, en disant: 

elhdya, lila,                                 : "Le cadeau, pour le soir,

el hdya dal seh"                          : le cadeau du cheik".

Lundi soir est le "lilt alhanna alzgira" ou la nuit du petit henne. La famille du fiance presente a la jeune fille un mouton, vingt-cinq oeufs, quatre kilos de pois chiches et du henne. Les jeunes gens, portant le fiance, sont accompagnes des femmes qui poussent des zgarit. A la tete du convoi marchent deux islan avec des bougies allumees et une femme qui fait des fumigations d'encens. Les islan chantent des Piyoutim. A leur arrivee, ils installent les fiances sur une table. C'est la mere du jeune homme qui leur appliquera le henne sur les deux mains, qu'elle lie a l'aide d'un mouchoir.Les invites offrent de l'argent aux maries, que la mere de la jeune fille garde pour elle. On sert a boire et a manger, pendant que les femmes s'adonnent aux danses.

L'informatrice ajoute qu'on attache ensemble les deux mains du fiance, comme a un poulet, afin qu'il ne batte jamais sa femme,

Mardi est le "nhar alhanna alkbira" ou jour du grand henne. Une grande fete a lieu chez la jeune fille, qui dure jusqu'au matin. Il n'est pas permis de dormir cette nuit־la.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-העוד המרוקאני והגומבארי

 חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

 

כלי נגינה במרוקו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העוד המרוקאני והגומבארי, מין מנדוליה בעלת שלושה מיתרים

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר