ארכיון יומי: 19 באפריל 2013


הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

       

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.  

   ההסתפרדות  של יהודי מרוקו, או הניצחון של המגורשים

אולם באביב 1526 התעוררה מחדש המחלוקת בין התומכים במנהגי השחיטה החדשים לבין המתנגדים להם. האחרונים, בראשותו של הרב חיים גאגין והנגיד שם טוב בן אברהם, החליטו לפתוח אטליזים משלהם, והכריזו על הבשר שנקנה באטליזים שבהם היו נקוטים מנהגי השחיטה  " הקסטיליאניים " בשר טרף.

אך לא צעד זה, ואף לא האיומים בהטלת חרם נגד התושבים שפקדו את האטליזים של המגורשים, וגם לא קריאותיו של הרב גאגין, הצליחו לשנות את מהלך המאורעות, דהיינו, אימוצם הבלתי הפיך של מנהגי השחיטה על ידי הרוב המכריע של יהודי פאס, עד כדי כך שאטליזי התושבים נותרו ריקים מלקוחות.

למען שלום בית ולאחר ש " הופקר " על ידי כל נכבדי התושבים, ביניהם הנגיד החדש שאול בן רימוך, לא הייתה בשנת 1535 לרב גאגין ברירה אלא להיכנע לטיעוני מתנגדיו, אחרי שמועצה שהורכבה מרבנים מגורשים ותושבים קבעה שמנהגי המגורשים היו כשרים למהדרין.

אם כי לכאורה מחלוקת זו הצטיירה כעימות חזיתי בין המגורשים לתושבים, הרי התהפוכות שעבר ויכוח זה בין ליברלים לשמרנים, ובייחוד פתרונו, מוכיחים, עם זאת, שלא היה כאן אלא קרב מאסף מצד מיעוט של תושבים, שלא שבעו נחת מהשתלטות של " התושבים החדשים ", שנגעה לכל התחומים של חיי הקהילה. למעשה הסימביוזה בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית הייתה במצב כה מתקדם, עד שלא היה, בעצם, קו מבדל אמיתי בין שני המחנות. שכן הן התושבים והן המגורשים מצאו את עצמם תכופות בצוותא באותו צד של המתרס. כך למשל, בראש מחנה הליברלי של המתירים, שדחו את טענותיהם של השמרנים, עמד רב מקרב התושבים, יהודה בן זכרי.

במקביל בראש מחנה השמרנים עמד המגורש הרב אברהם ביבאס, יחד עם הרב חיים גאגין, אשר למרות היותו ממוצא " פאסי " ותיק, לא היה פחות " ספרדי " ממתנגדו, שהרי הוא קיבל את כל חינוכו בקסטיליה, ואכל כל חייו, כפי שיעקב רוזלס העיר על כך, בשר שנשחט בשחיטה " ספרדית ".

כך הדבר לגבי רבי שמואל אבן דנאן, שמוצאו היה ספרדי, אם כי הוא נתפס כאחד ממנהיגיהם של התושבים. תוך כדי הגנתו על השחיטה המקומית הרחיק לכת עד כדי פנייה אל הרשויות הציבוריות וביקשם להתערב בסכסוך. המגורשים הצליחו עם זאת, ובלא קשיים מרובים, לסכל את מאמצי יריביהם, בהיותם מבוססים כהלכה בנוף הפוליטי המרוקאי, ובאמצעות נכדיהם, משה אבוטאי ויעקב רוזלס, הם דרשו את התערבות המלך אבו חסון. 

מכל מקום, לאחר שנסתיימה פרשה זו, שכך העימות בין התושבים למגורשים, אשר לאט אך בבטחה רכשו לעצמם מעמד מכריע בחיי הקהילה. התושבים המשיכו ללא ספק לשמור בקנאות על כמה ממנהגיהם, למשל בענייני נוסח התפילה. אך בדרך כלל, ועד כמה שדבר זה ייראה פרדוכסלי, היו אלה הם שנקלטו והשתלבו בקרב המהגרים, ולא להיפך. מכל מקום, המיזוג בין התושבים לבין המגורשים היה הדרגתי. זהו, לפחות, הרושם המתקבל מעיון בתקנות של הרבים הקסטיליאניים של מרוקו מאז 1494.

ב 1545 רב התושבים שמואל אבן דנאן הסתפק בהקראת התקנות שנוסחו על ידי הרבנים הקסאיליאניים בפני ברי בית הכנסת שלו, חמש שנים מאוחר יותר רואים את חתימתו ואת חתימת עמיתו מבין התושבים, מחלוף בן אסולין, מתנוססות על התקנות שחוברו ואושרו על ידי רבני המגורשים, ולאחר מכן אנו רואים את שניהם, ורבנים אחרים מהתושבים חותמים יחד עם רבני המגורשים על תקנות שנוסחו במשותף ביניהם.

יתר על כן, נראה שבהשפעת המגורשים העדיפו רבני מרוקו את פסיקותיו של אשר בן יחיאל – הראש, כל אימת שהתעוררה מחלוקת הלכתית בין הפסוקים, על שני עמודי ההלכה, הרמב"ם ואלפאסי – הרי"ף. מצב זה נשאר על כנו עד למחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר את מקומו של אשר בן יחיאל תפס חכם ספרד אחר, יוסף קארו, בעל ה " שולחן ערוך ". ראוי לציין בהקשר זה, שהיה זה רבם של התושבים, שמואל אבן דנאן, שהיה הראשון אשר אימץ את פסיקתו של הרב קארו, אשר הפכה ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

כמו בכל סימביוזה אמיתית, ההשפעות וההיטמעות התרבותית לא היו חד סטריות אלא הדדיות, ואכן, החל מן המחצית השנייה של המאה ה16 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם ביהודית ספרדית והעדיפו עליה את הערבית או היהודית-ערבית. בנוסף לכך, החל מ 1550 אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים, למשל, בעניין מימוש הכתובה במקרה של פטירת בן זוג.

חוקרים אחדים ציינו את דבר קיומן של כמה תקנות ב " ספר התקנות " המתירות, בנסיבות מוגדרות היטב, ריבוי נשים ומאפשרות למשל לבעל להינשא בשנית, כאשר בשל סיבות כמו עקרות אין לזוג ילדים אחרי עשר שנות נישואים. כלום הייתה סטייה זו מנורמות המונוגמיה סימן ברור להשפעת הסביבה המגרבית על המגורשים ? אין הדבר ודאי כלל ועיקר,  שכן הוכח מעל לכל ספק שה " חרם דרבנו גרשם ", שאסר על הביגמיה בקהילות אשכנז, לא אומץ מעולם על ידי יהודי ספרד ולא קוים אלא באורח חלקי בלבד בקסטיליה ובארגון.

לכן, אף כי הביגמיה הייתה בסופו של דבר תופעה שולית ביותר, הרי היא התקיימה בקרב ביהודים הספרדיים לפני הגירוש, למרות חוקי המדינה שאסרו על קיומה.

כתוצאה מכך יש לקבוע, שבתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לא היה למגורשים כמעט צורך להסתגל למנהגים ולכללים של סביבתם התרבותית החדשה. יחד עם זאת, אין ספק בכך, שבהשפעת המגורשים, הפכה המונוגמיה גם אצל התושבים לנורמה, וריבוי הנשים נעשה חריג. השפעה זו פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים, וכך בהדרגה " הסתפרדה " כל יהדות מרוקו.

התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה " כיסי התנגדות " בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט בכללותו לאזור קסטיליאני.

כך כתב בהקשר זה הרב יהודה בן עטר – 1656 – 1733 בתשובה לשאילתה שהגיעה אליו מארץ ישראל בענייני ירושה.

   " ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהילות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיו במראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע הק"ק המגורשים עושים כמנהג הנזכר ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן… אבל כל שאר ארצות המערב פאס ותיטואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו גם כן עושים כמנהג המגורשים אבך קהילת קודש תאזא יש להם מנהג משלם…."

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

בנימין משה מיוחס ס״ט

מודה אני ח״מ שליחא דרחמנא מרבנן תקיפי ארעא ירושלים דדאיבה איך אמת ויציב מידי עברי פה העירה צפרו יע״א התחננתי ודברתי לפני הק״ק קהל צפרו הנד שיעשו זכרון לירושלים תוב״ב (בשנת שס״ג הותקן בפאס שבמרוקו… לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין ובברית מילה…)לבלתי תשכח מהם כמאמר המשורר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וישמעו לקולי כי מצאתי חן בעיניהם

לארבע ארצות ירושלים תוב״ב חברון וצפת וטבריה הי״ג המחצית תטול ירושלים והמחצית יתחלק לשלשה ארצות בשוה. ונם קבלו לגבות טאסיא באחד באדר זכר למחצית השקל וכן ביום פורים וכן כשיגיע איש לפרק הבונס ביום חתונתו יום החופה עצמה וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר ביום המילה עצמה ובן ביום חנוך בנו למצות תפילין יפרוש מממונו נדבה ככל אשר ידבנו לבו המעט הוא אם רב לזכות ירושלים תוב״ב דוקא כאשר כתוב הכל באורך בהסכמת הקהל יש״ץ, הן עתה מניתי בכח המסור בידי מרבנן תקיפי ארעא ירושלים בבית הכנסת הגדולה מניתי את המו״ן הר' אברהם אלבאז נר״ו, ובבית הכנסת הנק' צלא דלחכם מניתי את החכם השלם הדרם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו. ובבית הכנסת הקנ' ע״ש אתאגיי מניתי לישראל יעקב עולייל ובעד האלטאסא של אחד באדר ופורים והחופה והמילה וחנוך תפילין וכיוצא מניתי בב״ה הגדולה לה״ר אהרון הכהן נרו׳ ובב״ה דלחבם מניתי את החכם השלם כהה״ר יהודה אלבאז נרו׳ ובב״ה דתאגיי מניתי החכם השלם כהה״ר מאיר צבע נרו׳, האנשים האלה בכללותם הם יעמדו על הפקודים לגבות האלטאסאות כאמור ורשות נתתי להם בכח המסור בידי לקבוץ הבל ולתתם בעסקאות במשכונות כפי הנראה להם כפי העת והזמן והכל יהיה מונח בידם לתועלת כללות ירושלים תוב״ב והאמנתי להגזברים הנז' ולב״ך עלי ועב״ך ועל כללות ירושלים נאמנות גמורה ומפר כשע״ך בלי לחייבם שו"ש ק״ו וג"ש וחיים לעולם והכל יהיה נדון כפי ראות עיני דייני צפרו יע״א וגם נתתי רשות לכהר״י אלבאו הנז' שאם יראה אחה גזבר מבני חבורתו שאינו עומד עמידה שיש בה הידור שיעמיד אחר תחתיו כפי ראות עיני הדיינים ולראית האמת והצדק ח״פ צפרו יע״א בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפ״ק כ״ד צעיד המשתלח חוץ למקומו הוא נח.

בנימין משה מיוחס ס״ט

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.

על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.

היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.

אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.

העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.

ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.

תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.

אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא. 

אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".

עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :

1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.

2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.

3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.

4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.

5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.

אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.

אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.

הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.

אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).

המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.

כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.

בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. 

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

מסים

במאה הי׳׳ז וביותר במאה הי״ח,הוכבד עול המסים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית במארוקו. מאז הפכה שומת המם וגבייתו למוקד של מתחים בקהילה. היו עשירים שניסו להתחמק מלישא בנטל, בחסות השלטונות והמקורבים למלכות . וכן נסיונות להכליל ברשימת משלמי המס,גם את אלה שמקדמת דנא היו פטורים מתשלומי מס, כמו תלמידי־חכמים ומשרתים בקודש . נסיון לחלוקת המס בצורה שמכבידה יותר על הבינונים ומקילה על העשירים , ועוד. ואכן הרבנים גילו אומץ ועוז רוח לעמוד נגד כל שינוי לרעה,שיפגע במשרתי הקודש ובפשוטי העם . הם עמדו על כך שהשומה להערכת מס,תיעשה על ידי ועדה מורחבת של שנים עשר אנשים, וגם לאחר קביעתם תשמר לנישום הזכות לערער, וערעורו יתקבל לאחר שיצהיר על ההון שיש לו בשבועה .

 השומה תקבע רק לפי הממון והרכוש ולא לפי נפשות, כמו־כן עמדו על כך, שתלמידי חכמים ומשרתים בקודש יהיו פטורים מכל מם . כנראה להוכחת טענתם ולחיזוק עמדתם, העתיקו גם תקנה קדומה שנתקנה בירושלים,ואשר עליה חתמו חכמים מכמה דורות בין השנים הרס׳׳ט- הת״ח (1648-1509) הפוטרת תלמידי חכמים מתשלומי מס,ואשר נדפסה בשנת התי״א (1651). התקנה הובאה למארוקו בידי אחד השדרי׳׳ם, והיא הועתקה ואושרה על ידי חכמי פאס הרשומים בשנת התס״א , שנה שבה המלך אסמאעיל הטיל על היהודים מס מיוחם בסך מאה ככרות . (יש לציין שהתקנה הירושלמית השתמרה והגיעה לידינו רק מהעתקות שנעשו במארוקו) . מתוך ספרות השו״ת מתברר ששחרור תלמידי חכמים ממס ( במיוחד האמידים שבהם),לווה במאבק מתמיד גם בארצות אחרות. עם זאת יש לציין שחכמי מארוקו היו מאוחדים בדיעה,לפטור תלמידי חכמים מכל מס,כולל מס הסיגא .דבר שרוב רובם של חכמי ישראל במזרח היו מאוחדים בו. אך נשמעו מדי פעם דעות חורגות של חכמים נגד שחרורם של תלמידי חכמים ממס. ידועה דעתו של רבי דוד בן זמרא המצדד בחיובם בתשלום מס. אם כי הם נהגו לשלם מס הסיג׳א על בשר, שמן, בורית, חמאה, פחם ועראק, זאת כנראה מרצונם החופשי,מאחר שהדבר התבטא בסכום מועט .

הקהילה דאגה לעניים . ולא רק לעניי העיר אלא גם לעניים המגיעים מחוץ לעיר "… מצורף לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל לה ואין מאסף אותם הביתה והם הולכים ושבים בפחי נפש וכן לא יעשה…״ . גם למענם תיקנו היטל על הקרביים – חלקי הפנים של הבהמה .

בעטיים של המסים הרבים וכדי לממן את ההוצאות המרובות של הקהילה תוקנו היטלים – סיג׳א על המצרכים בשר, שמן, בורית, חמאה, ועוד . ההכנסה מהיטלים אלה,נועדה לכסות את ההוצאות השוטפות של הקהל, צורכי העניים. וחלק מזה הפריש הקהל כעזרה לתשלומי מסים לשלטונות . בתקנות מובעת הדאגה לכל בני הקהילה, כולל העשירים.וניכרת השאיפה לסייע לאחרונים,מאחר ובאותם הימים מלבד ההטלות הכלליות, היו השלטונות גם נטפלים לעשירים,ומטילים הטלות מיוחדות על עשירים מסויימים, דבר שרוששם.

לכן תוקנה תקנה, שבה הקהילה רואה עצמה עריבה ונושאת באחריות לבטחון רכושו של כל אחד מתושביה, שהשלטנות יטילו עליו הטלות. וכל היטל שיוטל על אחד מבני הקהלה, ייחשב כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל הקהלה תשא בפרעונו. והוא עצמו ישלם רק חלק המגיע ממנו,לפי הערכה כללית של כל משלמי המס .מתקנה אנושית זו בולט צו החיים של היהדות לפיו ״כל ישראל ערבים זה לזה״ . רק בזכות האחדות והעזרה ההדדית, שבה הצטיינו בני ישראל, יכלו להחזיק מעמד מול כל נוגש ואוייב בכל ארצות גלותם.

הגנת הצורכן

פגעי הטבע הרבים שהיו במחצית הראשונה של המאה הי״ח,בצורת דלדול היבול, גרמו למצב כלכלי קשה, שבעקבותיו נתגלו בקיעים במוסר המסחרי. הפקעת מחירים, רמאות בטיב הסחורה, תחרות בלתי הוגנת בין הסוחרים, אונאה ועוד. על כך מצוי מידע בתקנה של שנת התפ״ו( 1726) . שבאה לתקן את המצב בהצבת מפקחים על השווקים, ובהטלת היטל מיוחד על הסוחרים לטובת עניי העיר .

יש לציין שהתקנה נגד מוסרים ומלשינים שנמצאת במרבית קובצי התקנות של שאר קהילות. איננה מופיעה בתקנות פאס, יתכן וזה מוכיח על רמתם המוסרית של כלל היהודים בפאס. אם כי בספרות השו״ת של חכמי התקופה במארוקו, נזכרים גם מקרי מלשינים. כנראה שאלה היו חריגים ונדירים, והרבנים טיפלו בהם בדרך ההלכה המקובלת ולא הצטרכו לחוקק תקנה מיוחדת בנושא.

ארץ ישראל

למרות מצבם הקשה, לא ויתרו יהודי מארוקו על הושטת עזרה לארץ ישראל ״…ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פאס יע׳׳א בצער בלחץ, מופלג קמנו ונתעודד ללקט שבולי החסד בני קהלנו…״.בשנת השס״ג (1603) תיקנו תקנה המבטיחה הסדרי גביה נאותים לטובת ירושלים .

החינוך

על הרקע שתיארנו, יהודים רבים הוציאו את בניהם מבתי-הספר בעודם קטנים,ומסרו אותם כשוליות אצל בעלי המלאכה "… ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאליית (= מסרקות ברזל לצמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל…״, התקנה קובעת איסור בחרם להעסיק הן בשכר הן בחינם נערים שטרם עשו בר־מצוה,וגם אחרי הבר־מצוה מוטלת החובה על המעסיקים לפקח עליהם,ולזרזם שיתפללו עם הציבה/ מעין חוק חינוך חובה .

בתקנות החדשות לא דנו במרבית הנושאים הנ״ל, מפני שלא נהגו בימיהם או מחוסר סמכות. אמנם בעיית החינוך תופסת מקום נכבד בדיוני מועצת הרבנים . בראותם שהחינוך הדתי הולך ופוחת מיום ליום,ואת מקומו תופס חינוך מודרני המעורטל מתכנים דתיים.כדברי הפתיחה לדו״ח על מצב החינוך הדתי במארוקו: ״דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחלשים, החפשים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו …", במלה ״חפשים״ מתכוונים לחברת ״אליאנס״, ומשום מה מהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה .

 בפני המועצה עמדו קשיים תקציביים, העדר מורים ומחסור בספרים , והעדר אנשים דינמיים היכולים גם לארגן ולנהל הענינים בצורה נאותה ומושכת. מועצת הרבנים באה בדברים עם ועד הקהלות ויחדיו ניסו לטכס עצה . את גולת הכותרת לפעילות מועצת הרבנים בנושא החינוך היתה הקמת מדרשה לרבנות ודיינות בשנת התשי״ב (1952) , שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה,אשר יוכלו לדבר אל לב הנוער . מאמצים רבים השקיעו בה חברי בית-הדין הגבוה ובמיוחד הרב הראשי. אך אם נשפוט לפי התוצאות, ספק אם נוכל לומר שאכן המטרה הושגה,ויתכן שגם העלית ההמונית לארץ, שהלכה וגברה עם קום המדינה בשנת התש״ח (1948), ואשר הביאה בעקבותיה תחלופה מתמדת של התלמידים, גרמה להצלחה המוגבלת.

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-חוברת ברית מספר 31  עורך – אשר כנפו

חוברת ברית מספר 31 

עורך – אשר כנפו

חברי המערכת :

ד"ר דוד בן שושן – קנדה

 

054-7339293

אתרן אבוחצירא

פתח דבר
 בשנת 1856, עגנה אונייה בנמל יפו וירדו ממנה חמישים עולים שהגיעו אליה ממרוקו ובראשם רבי משה אלקיים ממרקש.

מאוחר יותר הצטרף אליהם רבי דוד בן שמעון מרבט שגם הוא הגיע בראש תלמידיו ליפו. רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון נפגשו לראשונה בתפילאלת בישיבה שבראשה עמד רבי מסעוד אביחצירא. הם התקבלו לישיבה בשנת 1840 שנת ת"ר לאחר מבחני כניסה אותם עברו בהצלחה.

הישיבה בתפילאלת הייתה קיימת כבר דורות קודמים והתקבלו אליה תלמידים מצטיינים, ושני התלמידים מעידים על עצמם שרק לאחר הצלחה בבחינות יכלו להתקבל לישיבה. הם למדו בתפילאלת יחד עם רבי יעקב אביחצירא בנו של רבי מסעוד ראש הישיבה. בשנת 1884 הגיע לישיבה רבי יהודה ביבאם שנפגש עם רבי מסעוד ושניהם הטיפו לעליה לארץ ישראל מתוך אמונה, שככל שניישב את הארץ נוכל לקרב את הגאולה.

העליה לארץ הייתה מטרתם של רבי משה ורבי דוד יחד עם רבי יעקב אביחצירא, ומכאן צמחה העלייה שלהם ליפו בשנת 1856.

הבאתי סיפור זה על מנת להדגיש את החיבור בין תפילאלת שבדרום מרוקו לעולם היהודי במרוקו וארץ ישראל.

הקשר בין החברים רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון עם רבי יעקב לא נותק וכאשר נפטר רבי יעקב בדמנהור בדרכו לארץ ישראל, נסע מיד רבי משה אלקיים יחד עם תלמידיו רבי יצחק אלבז ורבי אלעזר בו טובו לדמנהור על מנת לטפל בקבורתו.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב ארץ ישראל התבטאה ברצף העליה לארץ ובמיוחד לארבעת ערי הקודש. רבי דוד בן שמעון (הצוף דבש) הקים את הישוב הראשון בירושלים שמחוץ לחומה ועמד בראש הקהילה המוגרבית בירושלים.

השאיפה לגאולה וליישוב ארץ-ישראל מלווה את כל היצירה הדתית של רבני מרוקו, וזה בולט ביצירותיהם של רבני אביחצירא היושבים באיזור תפילאלת.

תפיללאת, דרום מרוקו, הנמצאת במרחק אדיר ממרכזה של מרוקו, ליד מדבר ענקי, הסהרה, הצליחה לשמור על יהודיה ועל קשר מתמיד עם קהילות אחרות. מטרת חוברת זו היא לדון בזעיר אנפין על יהדות תפילאלת וזאת כפתיחה לדיונים ומחקרים נוספים שיבואו בהמשך.

המחקר על חיי היהודים בתפילאלת, ההיסטוריה שלהם, רבניהם, תרבותם ומורשתם עדין לא הושלם. אותם דברים אמורים לגבי המחקר על ההיסטוריה העשירה והתרבות הרב גונית המופלאה של כלל יהודי מרוקו.

עם בואם של יהודי מרוקו לישראל, המחקר על אוצרות התרבות, והמסורות של יהודי מרוקו הוזנח לחלוטין. אפילו רבני מרוקו שהיו נערצים על יהודיה נחשבו כאן, לצערי הרב, כפחותי ערך וכלא משמעותיים. עם השנים, כאשר התעוררה בקרב יהודי מרוקו השאיפה לחזרה למקורות החלו הדברים להשתנות. האוניברסיטאות פתחו מסלולי לימוד על יהדות מרוקו ומורשתה, דוקטורטים נכתבו והמחקר על מאות כתבי היד של רבני מרוקו הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם היו רבנים גדולים ועצומים ושמקומם בין גדולי הרבנים של כל הזמנים. אבל כל זה אינו מספיק, ועדין רחוקה הדרך לגילוי כל אוצרות התרבות והתורה שהיו נחלת יהודי מרוקו ושומה עלינו, אנחנו שנולדנו שם, לעשות כל שלאל ידנו כדי להרחיב את המחקר, ולהשאיר לילדינו ולדורות הבאים אחרינו את מלוא תפארתה של מורשת יהודי מרוקו

תודה לידידי אשר כנפו אשר לקח על עצמו את עבודת העריכה וכל ההכנות הקשורות להפקת הגיליון. תודה לכל המחברים המכובדים שתרמו ממחקריהם ותודה לכל מי שסייע להוצאת גיליון ברית 31.

אהרן אגיחצירא

אהרן אביחצירא בן רבי יצחק אביחצירא (בבא חאקי) לשעבר ראש עירית רמלה, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר