ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29 – בעריכת מר אשר כנפו

בחירתם של המגורשים בתיטואן, כמו בשאר ערי צפון מרוקו, היתה מהסיבות שנמנו לעיל, וכמובן בגלל דרך הגישה הנוחה מהים התיכון אל תוך רצועת החוף והמפרצים הטבעיים והמוגנים מפני שודדי-ים ומתנכלים למיניהם. מבין המגורשים, היו משפחות רבות שחששו שיד האינקוויזיציה תרדוף אותם עד לכאן, אלה המשיכו בדרכם אל הארצות דוברות הספרדית והפורטוגזית שבאמריקה הלטינית, כמו ארגנטינה וברזיל, והקימו בהן קהילות יהודיות שהמשיכו במסורת אבותיהם. אל קהילות אלה הצטרפו עוד יהודים מתיטואן שברחו מפני הפרעות שהיו מנת חלקה של קהילת העיר.

יהודים אלה הביאו עמם לדרום אמריקה מומחיות מפליגה בתחומי עיבוד עצי השעם, אותם עצי-יער בהם היו מוקפים במקום מגוריהם. מומחיות זו הקנתה להם את הידע בפיתוח שרף העצים ל״זהב האמזונאס" הוא הגומי, שהביקוש אליו גאה באותם הימים. חלק ממשפחות אלה שב לתיטואן כעבור זמן, לחפש בני זוג מקרב אנשי הקהילה, כשבידם עושר רב ובאמתחתם מנהגים אותם אימצו מהעמים האצטקים, כמו מנהגי הקבורה. ואכן בתיטואן אנו מוצאים בית עלמין יהודי עתיק ובו קברים ומצבות המאופיינים לשכניהם האצטקים שבדרום אמריקה.

ההיסטוריה המרה, לימדה את יהודי תיטואן לשמר בקנאות את מורשתם התרבותית והחברתית. התעקשו להימצא במסגרות מוצאם, לרוב, ע"פ משפחותיהם, והמשיכו לחיות את יהדותם בחשאיות אליה התרגלו כתוצאה משלטון האימים של האינקוויזיציה, וכן מחשש מפני התבוללות וטמיעה בקרב המוסלמים, כפי שחוו אותה בטרם הגירוש מספרד. הבית היה עיקר המפגש המשפחתי, ואילו החברתי, נערך תמיד בגנים, לאורך השדרות, בבתי הקפה ובעיקר בבתי הכנסת. לא נהג אצלם "הבית הפתוח" בפני בני הקהילה. בבתיהם שמרו בקנאות על פרטיותם, גם בפני קרוביהם, על אחת כמה וכמה, בפני זרים.

את עושרם או דלותם, העדיפו להשאיר סמויים מן העיין. גם אם אורח הוזמן אל ביתם, קימצו בתקרובות לכבודו. מהיותם אורחים בארץ מוסלמית, היו חייבים להתאים את עצמם לשפת המקום, יחד עם זאת, השתדלו לשמר את השפה הספרדית הקשטילאינית. בינתיים התפתח ביניהם ניב של ספרדית- יהודית מיוחד המשלב את הספרדית, הלאדינו היהודית, העברית והערבית המוגרבית, זהו הדיאלקט הספרדי הידוע כ״חכיתייה׳^, , שהקיף את כל צפון מרוקו. בתקופת הפרוטקטוראט הספרדי בצפון מרוקו, דחו יהודי תיטואן את שפת "החכיתייה" ושבו ללשון הספרדית הקשטיליאנית, ולזכרונותיהם הנעימים מהעבר הלא רחוק בשהותם בקשטיליא.

רק עם תום הפרוטקטוראט, שבו אל "החכיתייה", בה הם ראו את השפה שיש לשמרה עבור הדורות הבאים. שפה זו עשירה מאוד במשלים ובפתגמים ספרדיים-יהודיים רבים ומגוונים. יש בה מן חוכמת החיים ברמזים הלקוחים מהמקורות היהודיים, ומחיי היום-יום של הקהילה. גם אותם יהודי תיטואן שהרחיקו נדוד אל המחוזות שמעבר לים, והגיעו עד העיר "בֶלֶם" שעל גדות האמאזונאס שבברזיל, משמרים עדיין את שפת הייחכיתייה", ממשיכים לפעול במתכונת של קהילת האם שבתיטואן, ונושאים בגאווה את שמות המשפחה המיוחסים, כמו בנדאלאק, ביבס, אלמוזנינו, אבודראהם, קוריאט, חדידה, נהון, טוראל, פלקון, בנגיו ועוד.

 כשם ששימרו את שמות המשפחה ואת שפתם, כך גם שימרו את המנהגים אותם הביאו עמם מספרד, ונהגו מנהגים אחדים שונים ממרבית שאר הקהילות, שהפכום לתקנות מחייבות, על מנת לשמור שהמסגרת היהודית לא תפרוץ. בין היתר, הכניסו בשוליה של הכתובה שנותן החתן לכלה, נוסח משלים האומר:"… ומתחייב לעשות ולקיים כל הכתוב כפי מנהג אבותינו, קהילות הקודש המגורשות מקשטיליא, ינקום נקמתם ה^,, ויחון ויחוס ויחמול על שארית פליטתם… ״. כ"כ נהגו שלא להכריז בפומבי מי משלם את המיסים הגבוהים ביותר בקהילה, אלא להטיל על העשיר ביותר מיסים בשיעור השווה לשני לו בעושרו, כדי למנוע את זיהויו, בעיקר בגלל עינם הבוחנת של השלטונות. מפאת רגישותם של בני הקהילה העשירים אל דלת העם, הביאה אותם למצב שגזרו על עצמם שלא להתעטף בטלית בימי חול, זאת כדי שלא לבייש את אלה שאין ידם משגת לרכוש טלית גדול. כמו-כן לא נהגו המשפחות להזמין אחת את השנייה לליל הסדר, על מנת שכל אחד יזכה לארח בביתו את אליהו הנביא, זאת ועוד מנהגים מיוחדים להם.

תיטואן הפכה למרכז דתי רוחני שבראשו עמדו גדולי תורה מצאצאי המגורשים. הראשון לרבנים הראשיים בעיר, היה ר׳ חיים ביבס שהגיע בשנת 1530, מפאס לתיטואן, והקים בה בית־דין ואת הישיבה הראשונה. בית הדין המקומי היה אחד מחשובי בתי הדין במרוקו, שהפך ליייצואן" של רבנים לערי מרוקו השונות, ואף לקהילות יהודיות ספרדיות אחרות ברחבי העולם. אחד מרבניה נשלח לקהילת יהודי טיביליסי שבגרוזיה שהיו על סף התבוללות, והשיבם למקורות. כך קרה גם אצל יהודי בוכרה, שרבנים שהגיעו אליה מתיטואן, עצרו את התבוללותם שהיתה בשלבים שלקראת אבדן הזהות היהודית.