יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פרק שני – יהודי מארוקו ותוניסיה בין הימין הקיצוני הצרפתי לבין מזימות הגרמנים והאיטלקים

במבט מקיף נראה כי בין מצבם של היהודים בשני הפרוטקטורטים לבין מצבם של יהודי אלג׳יריה לא היה אלא דמיון רופף למדי. הן מארוקו הן תוניסיה ראו אמנם את צמיחתה של תנועה חתומה בקסנופוביה אנטי־יהודית, וכמו באלג׳יריה היתה תנועה זו תוצר של הקשר בין הימין הקיצוני הצרפתי, הלאומנות הערבית והתעמולה הגרמנית־האיטלקית. אולם ככל שנבדלו מרכיביה של שלישייה זו מארץ אחת לאחרת, כך השתנה המעשה האנטי־יהודי והתעצב בכל אחת מארצות המגרב על־פי קווי־אפיון משלו.

הימין הקיצוני

ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי לא הגיעו מעולם במארוקו ובתוניסיה לממדים שנודעו להם באלג׳יריה. הבדל זה אפשר להסביר לא רק מתוך החולשה המספרית של האוכלוסייה האירופית ומתוך מצבם המשפטי המיוחד של שני הפרוטקטורטים, אלא גם — ובעיקר בתוניסיה — מתוך ׳הפתיחות׳ של המתיישבים האירופים, שרבים מהם פעילים היו בסניפים המקומיים של ׳הסתדרות העובדים הכללית׳(.C.G.T), המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית. בשל סיבות אלה, לא היו הארגונים האנטישמיים שפעלו בקרב האוכלוסייה הצרפתית — במארוקו כמו בתוניסיה — אלא שלוחות דלות־כוח של התנועות האנטי־יהודיות במטרופולין ובאלג׳יריה. נזכיר את ׳האלומה הצרפתית׳ (Faisceau Français) של ז׳אן רנו: ׳התנועה הפראנסיסטית׳ (Mouvement Franciste), שהתפרסמה בפאס ב־1934: סניפי ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שהוקמו במארוקו הצרפתית ובתוניסיה באותה שנה: ׳צלבי האש׳ (Croix de Feu): ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳: ׳האיחוד הלאטיני לפעולה צרפתית׳: ׳הברית הגזענית הבינלאומית׳ (Alliance Raciste

Universelle ׳האיחוד האנטי־יהודי הצרפתי׳ (Rassemblement anti-juif de France) ; ו׳ליגות הידידות הלאטיניות׳, בהנהגתו של האב לאמבר. גופים אלה שקדו על תעמולה אינטנסיבית, בעיקר באמצעות עיתונים, כרוזים וחוברות., אחרי 1936, חוזק המסע האנטי־יהודי של ארגונים אלה ביומונים רבי־תפוצה, כגון ה׳דפש טוניסיין׳ (Dépêche Tunisienne), ה׳פרס מארוקיין׳(Presse Marocaine}, ה׳סואר מאורקייץ׳ (Soir Marocain), ה׳סולי דו מארוק׳ (Soleil du Maroc), וה׳וואה פראנסייז׳(VoixFrançaise),• מרוב התנגדות לליאון בלום ול׳חזית העממית׳ נעשו למעריצים מודעים של פראנקו, היטלר ומוסוליני.

התנועה הלאומית המגרבית והתעמולה הגרמנית והאיטלקית

אף כי אין לקבוע בוודאות את מידת השפעתה של תעמולה זו, אין ספק כי הפצתה החריפה את המתיחות ששררה בין יהודים למוסלמים, מתיחות שניזונה בעיקר מהידיעות על המאבק בארץ־ישראל, התעמולה הפאן-איסלאמית וההתעוררות הלאומנית בשני הפרוטקטורטים. כך היה במארוקו, שם היו לאומנות ואיסלאם מכלול אחד! ואילו בתוניסיה הושפע המאבק האנטי־קולוניאלי עמוקות מן המגמה החילונית של בורגיבה ותנועת הניאו־דֶסתור. בספטמבר 1934 — חודש לאחר מהומות קונסטנטין — השתמשו פעילי הניאו־דסתרר שהפגינו נגד הגלייתו של בורגיבה בין שאר הססמאות גם בזו: ׳היהודים אחינו הם׳.

בה בעת שררה ברבעי היהודים שבערי מארוקו הגדולות תחושת אי־ביטחון שהפכה לפסיכוזה אמיתית, בעקבות שמועה שפשטה בהם, כי יעשו שפטים ביהודים ביום הכיפורים 1934 (19 בספטמבר), וכי יהיה זה יום ה׳סן־ברטלמי׳ של יהודי מארוקו. הקונגרס הפאן־איסלאמי שנערך בירושלים ב־ 1931 חולל מפנה אמיתי ביחסים שבין יהודים ומוסלמים במארוקו, שמצא את ביטויו בשורה של תקריות בקזבלנקה, רבאט, אל־קסר אל־כביר וטנג׳יר,4 שאותן ניפחה העיתונות הלאומנית המקומית. עיתונות זו הושפעה במידה רבה מן ׳הוועד הסורי־הפלסטינאי׳ של שאכיב ארסלאן אשר ממקום מושבו בז׳נבה טווה והתווה את חוטי התסיסה הפאן־ איסלאמית במגרב. חניכיו במארוקו של שאכיב ארסלאן — עבד אל־חאלק תורס, אל־חאג׳ עבד אל־סלאם באנונה, אחמד אל־וזאני ואל־מאכי אל־נאסירי — שילבו אלה באלה וללא הבחנה טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות: הם הוכיחו את צרפת על האמנסיפציה של יהדות מארוקו, שהיתה בעיניהם ׳הפרה גלויה׳ של חוזה הפרוטקטורט, על יחסה האוהד כלפי החינוך היהודי ועל חופש הפעולה שממנו נהנו הארגונים הציוניים שפעלו בממלכה השריפית.

תחילה כוונה תעמולה זו כלפי ההמונים, אחרי־כן חדרה בהדרגה עד לדרגים הגבוהים של הממשל המקומי: באוקטובר 1934 הסב הוואזיר הגדול את תשומת־לבם של שלטונות צרפת על הסכנות הטמונות במתן רשות ליהודים להתגורר ב׳מדינות׳(רבעים מוסלמים): בשנה שאחר כך אסר הפחה של קזבלנקה על יהודים להתיישב ב׳מדינה החדשה׳, וב־1937 עשה הפחה של מראכש לאיסור העסקתם של משרתים מוסלמים בידי יהודים.

בהשפעת הססמאות שהאשימו את היהודים בשימוש ברווחיהם כדי לתמוך במאבק נגד האיסלאם במזרח התיכון, צמצמו מוסלמים רבים את קשריהם העסקיים עמם, נמנעו מלהעסיק כוח־אדם יהודי, ׳ואף דחו את שירותיהם של ספרים יהודים בתוך המדינה (הרובע המוסלמי) עצמה׳.

בלי לגרוע מחלקם של גורמים פנימיים — מסורתיים או מודרניים — שמהם ניזונה התעמולה האנטי־יהודית, אין ספק כי ינקה גם ממקורות חוץ: תחילה איסלאמיים־מזרחיים, אחרי־כן גרמניים־איטלקיים.

בעודו מניח את אגן הים־התיכון לתאוותיו של מוסוליני, ולמרות זלזולו ב׳גזע׳ הערבי, פקח היטלר את עיניו על התנועות הלאומיות במגרב ובמזרח התיכון. הוא היה נקי מן החטא הקולוניאלי והפיק תועלת משמה הטוב של גרמניה בעולם המוסלמי מאז ימי וילהלם השני: אך היטלר הבין כי עניינו בגיוס הלאומנות המגרבית נגד צרפת, מתוך תקווה כי בבוא העת ישותקו מאחזיה בצפון-אפריקה במהומות ובמרידות.

השפעתה של התעמולה הגרמנית רחוקה היתה מהיות מבוטלת: הרי כי כן, לצד המופתי של ירושלים, אל־אמין אל־חוסייני, שאכיב ארסלאן ואישים סורים, עירקים ומצרים אחרים, נטלו לאומנים רבים (במארוקו בעיקר) חלק פעיל בהצלחת התעמולה הגרמנית, שהתמקדה באופן בלעדי כמעט בהסתה אנטי־יהודית ואנטי־קולוניאלית. ראש הקהילה המוסלמית בברלין, שמוצאו היה במארוקו,יזם את יצירת הקשרים בין ׳אגודות התרבות האיסלאמיות׳(Islamischer Kulturband) בווינה (אל־ראביטה אל־תקאפייה אל־אסלמייה) לבין מנהיגי התנועה הלאומית במארוקו (אל־נאסירי, אל־ואזאני ובאמנה): ב־1938 הוקם בברלין ׳הוועד להגנת תוניסיה׳, נוסף על ׳הוועד להגנת המגרב הערבי׳ ו׳הוועד למען הפליטים הפוליטיים של צפון־אפריקה׳: ערב מלחמת־העולם השנייה הגבירו הגרמנים את מאמציהם, בהכפילם את מספרן של מהדורות החדשות בערבית ובברברית ששודרו אל עבר שלוש ארצות המגרב, ואף סיפקו הכשרה צבאית לקבוצת פעילים קיצוניים ממפלגת העם האלג׳ירי P.P.A.)), אשר לימים הסבה את שמה ל׳ועד צפון־אפריקני לפעולה מהפכנית.(C.A.R.N.A

במגרב עצמו שימשו סאוטה (Ceuta), תיטואן וטנג׳יר בתורת תחנות־ממסר של התעמולה הגרמנית: בעיר הבינלאומית השתקע זה מכבר הערביסט אדולף לנגנהיים, שב־1932 ארגן את ביקורו במארוקו של המסית האנטישמי קארל שליכטינג, מן האגודה הפאן־גרמנית ׳פיכטה בונד׳ (Fichte Bund): אחרי המרד של פראנקו השתמשו אוניות גרמניות בנמלים הספרדיים שבמארוקו כדי להחדיר אלפי כרוזים שקראו את אוכלוסיות המגרב לחולל פוגרומים:

היהודי מכרסם בכם כשם שהתולעים מכרסמות בכבש. צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה של צרפת ותומך בה. גרמניה כולאה ורודפת את היהודים ומחרימה את רכושם. אלמלא הייתם עבדיה של צרפת, יכולתם לנהוג באותה דרך."

בין השאר הפיצו הסוכנים הגרמנים את השמועה כי שלטונות צרפת בצפון־אפריקה הסכימו לקלוט מאות פליטים יהודים מגרמניה.

תפקידם של האיטלקים בתסיסה האנטי־יהודית היה דו־משמעי וגלוי באותה מידה: עד 1938 נעדרה האנטישמיות כמעט לחלוטין — לפחות רשמית — מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. באיטליה, כמו בטריפוליטניה ובקרב המתיישבים האיטלקים שבתוניסיה ובמארוקו, היו יהודים רבים פעילים בפאצ׳י (Fasci) המקומיים.

אמנם כן, החל בשנת 1923 אירעו כמה קטטות בין ה׳חולצות השחורות׳ והיהודים בלוב. אולם אין לפרש תקריות אלה, ואף לא את אמצעי הכפייה שבהם אילצו את היהודים לפתוח את חנויותיהם או לשלוח את ילדיהם לבית־הספר בשבת, בתור ביטוי לפוליטיקה גזענית באותם הימים. נציגיו של מוסוליני היו מודעים היטב לחלקם של היהודים בכלכלה הלובית ולשגשוגה של מושבתם, ולכן נמנעו — לפחות עד 1940 — מלישם במלוא חומרתה את התחיקה האנטי־יהודית שהותקנה ברומא שנתיים קודם־לכן ואשר מבחינה רשמית היתה בתוקף גם בלוב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר