תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
תקציר
בתחילת המאה ה- 19 נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. המאמר מתאר את ההשפעה שהייתה לתהליך זה על יהודי מרוקו מבחינה כלכלית ואת ההשלכות שהיו לקבלת החסות הזרה על היחסים עם האוכלוסיה המקומית.
מרוקו ויהודיה : יהודי מרוקו במאה התשע-עשרה
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול
בתחילת המאה התשע-עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעְראיְש (לראש, לראצ'ה), טנג'יר, אנפה-קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש-עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר.
האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה.
הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ- 100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, למעלה מ- 25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג'יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה.
בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מַזַגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.
החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המְלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש.
אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד'מי בעבר.
שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו.
היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג'ר, שם התיישב הרב מרדכי אַבִּיסרוּר עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג'יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.
בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל"סוחרי המלך" (תֻג'אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני המְכְ'זן (הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.
סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקַסבּה, אזור המינהל.
הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה.
על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.
המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים.
מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד'מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכו', פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עֻמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו.
מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה"חוצפה" והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.
מכתב מאת הווזיר אל טייב ן' אל-ימאני אל הגב' מסעודה קורקוס (27 באוגוסט 1858)
השבח לאל לבדו
אין חייל ואין כוח אלא באלוהים
אל-טייב ן' אל-ימאני (אל) מסעודה, אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם העניין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם עבורנו.
הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל-צוירה, דיינו: הוא נהג עמנו בריעות והפיג את עצבנו, והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו, ואם מצאנו נעצבים, התעצב כמונו.
קרה גם כשראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כך פעם שראיתיו רוויתי מנחת פוגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם, אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את עבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך. תמיד אני שואל לשלומך, ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך, והרי אין אדם מוכיח אלא את חברו, והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף.
17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.
מתוך: מ' אביטבול, משפחת קורקוס
וההיסטוריה של מרוקו בזמננו,
ירושלים תשל"ח, תעודה 3.
ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם-קולוניאלית – בדמנאת ב- 1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב- 1907 ובפאס ב- 1912, השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.
לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה.
בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.
לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן.
ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.
על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו.
הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.
ב- 1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ- 5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי"ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו- 2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש-עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג'יר, העיר שזכתה למעמד בין-לאומי.
נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית.
נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב- 1900, סאפי ב- 1903, פאס ב- 1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה.
שכונת מחנה ישראל
שכונת מחנה ישראל
רבי משה מלכא
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.
חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.
אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.
בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.
סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.
אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.
יצחק נבון
נשיא כבוד של המרכז העולמי
מחנה_ישראל – מפה
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.
רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.
רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.
רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.
רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.
בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.
למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.
מתקן תקנות.
תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.
בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.
מסים.
עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.
אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.
והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.
מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.
כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.
אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.
וכה ניסח את דבריו :
בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….
אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.
ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.
גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת השם
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
אל מעין העדן
שער שני
גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם
כאן יספר מנסיו ונפלאותיו של הצדיק לאחר פטירתו מפי עדי ראיה ובפרט מפי בני קהלת יהודי ווזאן
בפתח שירשור זה על הצדיק הנערץ עלי ביותר, מבלי חלילה לגרוע מגדולתם של האחרים.אנו נהגנו שנים רבות וכן בהילולה לפני העלייה לארץ לעשות את ההילולה של הצדיק מדי שנה. זה ארך ימים רבים, כאשר היה לנו חדר קבוע למשפחתנו.
זו הייתה חוויה בלתי נשכחת משום החופש שניתן לנו הילדים להתרוצץ ולהינות ממטעמי אמי שתחיה. אך גם נס קרה לנו שם, ואני חזיתיו בעיניי.
את סיפור הנס אביא מאוחר יותר.
זכותו תגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל באשר הוא.
אלי פילו
סגולת ההשתטחות על קברי הצדיקים
מספרת לנו התורה הקדושה על המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ. לפני כניסתם לארץ ישראל כאשר הגיעו לחברון, כלב בן יפונה הוא לבדו מתוך שנים עשר המרגלים נכנם למערת המכפלה כדי להשתטח על קברי האבות הקדושים ולהתפלל שלא יושפע מעצות הרעות של המרגלים, ולדבר סרה על הארץ הקדושה. את זה לומדת הגמרא מהפסוק האומר: ויעלו בנגב ״ויבא״ עד חברון. שואלת הגמרא היה צריך הפסוק לומר ״ויבואו״ בלשון רבים ומדוע נאמר בלשון יחיד? אמר רבא: מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המתלים.
ומעירים שיהושע בן נון מדוע לא הלן להשתטח? ומשיבים כי כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״. כוונתו לומר, יה יושעך מעצת מרגלים. והוא שנאמר: ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, לומר שכלב שינה את דעתו במשך הזמן ע״י התפילה על קברי האבות ואילו יהושע מתחילה כך היה בדעתו שלא לשמוע לעצת המרגלים.
כ״כ הגמרא במסכת תענית (ט״ז ע״א) שואלת: למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? עונה הגמרא שני טעמים לדבר, ואחד מהם, כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים.
ואומר הר״ן: שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה ביותר, להימצא שם גופות אשר כבר חל עליהם השפע האלקי, כי הצדיקים עצמם בחייהם כמו המקדש המקודש המשמשים בעצמם מעון לשכינה. לא בחייהם בלבד, אלא גם אחרי מותם מקומות קברותיהן ראויים להימצא השפע שם, כי עצמותיהם אשר כבר היו בחייהם הם כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר הם מן המעלה והכבוד. (עד כאן דבריו)
נמצאנו למדים שהתפילה והתחינה על קברי הצדיקים גורמת בשמים להתעוררות של עת רצון והרחמים על החיים. כן כתב רבי חזקיה מדיני בעל ה״שדה חמד״ שהמתים בראותם את החיים שבאים אליהם ומספרים להם צערם חסים הם עליהם ומצטערים בצרתם, כיון שהמתים שוכני עפר אינם ראוים לעונש מחמת צדקותם, מרחם עלינו השם יתברך בזכותם.
מאמרי חז״ל אלו הם נר לרגלם בכל דור ודור של אנשים מבני קהלינו מוקירי הצדיקים, אשר לא מסתפקים רק בשהייה קצרה על קברי הצדיק אלא קבעו לעצמם ישיבה על מצבת הצדיק לזמן ממושך ולמדו שם לעילוי נשמת הצדיק הקבור במקום. ומעוררים זכותו שיעמוד בתפילה להמליץ טוב בעדם ובעד כל אחינו בית ישראל, להקמת שכינתא מעפרא ולקירוב קץ הגאולה. כפי שיסופר לקמן:
סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים
פעם ניגש תלמיד לרבו הצדיק הנסתר רבי יוסף דיין זצוק״ל ,, ואמר לו: ״ ילמדנו רבנו סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים ", איך יתנהג ומה הלימוד אשר נלמד על קברם״? ענה לו רבי יוסף כאשר תגיע לקבר הצדיק תאמר בזו הלשון: אדוני הקדוש אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני, זכרונך לברכה, השוכב פה, אני עבדך, שלום עליך, אנא, אני מבקש מהקב״ה ועל ידי כבודך – (פה יפרט את הבקשה שרוצה מהצדיק)״״
אנא אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני זכרונך לברכה השוכב פה, בעד כל בקשותי, הריני לומד התורות ונותן הצדקות לעילוי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה שלך בל״נ. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני לומד התורות ונותן הצדקות יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך השם צורי וגואלי, ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. (כופל הפסוק פעמיים).
קיום ההילולה באשגֵ'ן אחרי פטירת הצדיק ר׳ עמרם
הילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ע״ה, מתקיימת מדי שנה ושנה ביום ל״ג בעומר ונקבעה כמסורת יהודית עם הפסקת מיתתם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא.תאריך זה מצוין כיום הילולא של רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א במירון ושל כל התנאים, וביום ל״ג בעומר המוני בית ישראל פוקדים את קברותיהם של כל הצדיקים האחרים. כן היה נהוג גם בתפוצותיה של גלות יהודי המזרח וצפון אפריקה. ציון קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן לא מזוהה ע״י מצבה או בנין אלא כערימת אבנים מתחת לעץ הזית העתיק יומין כפי שספרנו לעיל.
מר חאליווא סיפר שבמקום הקדוש שמסביב לקבר הצדיק נכחו עשרות אלפים חוגגים שבאו מכל רחבי מרוקו, ממרקש ומדמנאת בדרום, מאוגידה, מאלזיריה ומאלקאסר במרוקו הספרדי ־ כולם היו נוהרים בהמוניהם, ואלפים שבאו במאות כלי רכב היו נראים בחניתם בתלמים בשדות ובחורשות, אחרים היו עושים דרכם לאיטם בכבישים המפותלים: ברחבת בית הקברות, בפרדסים שבסביבה ובכל האופק הוקמו מאות אוהלים של החוגגים הנותנים מחסה אוכל ומשקה לכל דיכפין וזאת נוסף למבנים שהוקמו על מנת לקלוט חוגגים נוספים שהגיעו מרחוק. ועדת ההילולות חגיגות של המקום העמידה בנינים אלה לרשות הצבור שהזמין חדרים למפרע תמורת חשלום סימלי.
בשנה הזו נערכה ההילולא במוצאי שבת, וכמו בכל שנה, גם השנה נערכה קבלת פנים מכובדת כיאה לנכבדים ולשלטונות הצבא, אשר מתוך יחם הערכה וכבוד באו למקום. נערך מסדר צבאי צרפתי שבסיומו נורו זקוקי דינור שעלו לגובה רב. מתוך המהומה החגיגית נראה עץ הזית ירוק שמתחתיו נמצא קברו של הצדיק במלוא הדרו כשהלהבה נושקת את ענפיו המרובים.
מספר אנשים עובדי האתר הקדוש, מזהים עצמם שהם שלוחיו ומשרתיו של הצדיק, ומותר להם לדרוך כשהם יחפים על האבנים שמסביב לקבר הצדיק, כל האבנים היו חמות ומפוייחות מרוב עשן הנרות נזרקו בכמויות עצומות, במרחק מה ישבו אנשים בחצי גורן, לומדים זוהר ומשנה וקוראים תהלים לאור הנרות. או לאורם של פנסי תאורה חלשים, ראש הועד מר אליהו אלחדד מלווה ברב הראשי עשו דרכם לאוהל בו מקבלים פני הנכבדים, זהו אוהל ענקי מסודר לקבלת הפנים על שטיחים וכריות משי בישיבה מזרחית, הראשונים שהתקבלו ראש העיר ופמלייתו, המפקד הצבאי האזורי. את האורחים הנכבדים השונים קידם רב העיר, עם ראש הקהילה מר אלחדד ויו"ר ועד של המקומות הקדושים.
בגמר הטקם הצבאי והשמעת ההימנון, הנעימה תזמורת אנדלוסית שירים לנכבדים, שזכו לכיבוד של שתיית תה ועוגות מכל הסוגים והטעמים, סגל הנכבדים ישבו באוהל המיועד להם, ומלבדם היו גם לא מעטים מאנשי המלוכה שראו לעצמם כבוד להגיע למקום ההילולא, יש לציין שכל הכיבוד וקבלת פני הנכבדים והאורחים נעשו ע״י מר ומרת אלחדד אלי הי״ו. לאחר לגימת כוס התה וטעימה מהכיבוד התפזרו כולם לא לפני שהודו על הזמנתם, נשיא הקהילה פנה אף הוא לנכבדים על השתתפותם המפוארת בקבלת הפנים האזרחית והצבאית. והכל נערך בסדר מופתי.
ראיתי גורמים המנצלים את החגיגות לתועלתם האישית כמו ״היחפנים״ הדורכים על האבנים הלוהטות שכאילו הם משרתי הצדיק אשר בכחם להתפלל ולברך את המעריצים שבאו למקום לשפוך ליבם ולבקש מהצדיק שיתפלל עבורם.
הבנתי שלטענת כל הבאים יש צד חיובי גדול בכל החגיגות : האלה, וזה ההכנסות המסייעות לועדת החגיגות לקייםהחגיגות על כל ההוצאות הכרוכות בהן, הניגבות מאגרת הכניסה לשטח.
ועד הרבנים הורה לכל אלו שנוהגים לפגוע בקדושת המקום, להשתדל לשמור על כבוד המקום ולהתנהג כמקובל וכראוי למקומות קדושים.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
הכל שוחטין
אצל הגאון רבי אהרון בן חסין למד רבנו את תורת השחיטה ובגיל 15 קיבל סמיכה. היה בקי גדול בתורת הספרות והשחיטה, מידי פעם היה מזמינו רבי יצחק סבאג שיבוא לבחון את תלמידי ישיבתו, בחינותיו היו על דרך החקירה כגון מדוע לא תירצה הגמרא אחרת וכדו', כתב את הספר מטה אהרון, לאחר כמה שנים נתמנה לרבה של מוגאדור הסמוכה לעיר קזאבלנקא. רבי אהרון היה נין לגדול משוררי מרוקו בכל הזמנים הגאון רבי דוד בן חסין שחי בין השנים 1730-1792. באותם הימים ראה רבנו שחכם פלוני אסר עוף לאישה, רבנו שדעתו היתה להכשיר את העוף אמר לאותה האישה לא בפני החכם שהעוף כשר, האשה שלא ידעה את נפשה שמה פניה ללכת לרבי יהושע בירדוגו האב״ד ואכן רבי יהושע הכשיר את העוף. לאחר מכן נודעו הדברים לאותו חכם, ומאז התבייש אותו חכם מרבנו, עקב גילו הצעיר שהעמידו על טעות, ואז קבל רבנו על עצמו שכדי שלא לבייש, ימנע מלהסתכל כשלא שואלים אותו, עד שיגדל ויהי גבר.
ענבי הגפן בענבי הגפן
כשהגיע לפרקו בגיל שבע עשרה, נשא לאשה את הרבנית הדגולה ג׳אמילה תבדל לחיים טובים וארוכים אמן, בתו של החכם השלם רבי משה אלכריף ומרת רחל זצ״ל, ונינת הגאון רבי בנימין אלכריף תלמידו של המלאך רבי רפאל בירדוגו וחתנו של המשורר הגדול הגאון רבי דוד בן חסין זצ״ל ומחבר הספר הנפלא ״גבול בנימין״, (הרבנית היתה אז בת 12). ואכן שמחה גדולה היתה לכל יושבי העיר ביודעם שאלו הנישואין הם ענבי הגפן בענבי הגפן.
בתוך ימי חופתו עמדו ראב״ד מקנס הגאונים רבי יעקב טולידאנו והגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל וסמכוהו בסמיכת חכמים, וברכוהו שבעתיד יאיר עיניהם של ישראל, ומאז נקרא בשם רבי שלום על אף גילו הצעיר. ואכן זכו שברכתם התגשמה. ואכן זכה רבנו לאשת חיל על כל המשתמע, וכמו שאחדל אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ואכן היא שסייעתו עד יומו האחרון במסירות נפלאה לעלות ולהתעלות אל פסגת העולם שאליה הצליח להגיע, עמדה לצדו וחשבה כל הזמן איך לעזור לו, ונשאה עמו בעול הרבצת התורה לעדרים, חינוך ילדי ישראל, ולענות לשואלים דבר זו הלכה, קרוב ל ־ 80 שנה, ובהכנסת האורחים הרבים שהיו באים להתייעץ עימו, וכמאמר החכם ׳לכל איש גדול יש מאחוריו אשה גדולה׳. את כל עניני הבית נטלה אותם על שכמה, כדי שיהיה הוא פנוי אך ורק לעניני תורה וקדושה, מדת הסתפקותה במועט במשך השנים הראשונות בפרט, וגם לאחר שהמשפחה גדלה וההוצאות גדלו עם המשפחה, היא ההצלחה של רבנו, הופעתו המסודרת והנקיה שהיתה לסמל איך ת״ח צריך להיות מסודר ונקי, נזקפת המון לזכותה. וכותב רבנו בשבח אשתו ־ שהיתה מביאה לחמה ממקומות הרחוקים מן הדעת לגמרי. (וחם השמש/ט)
סמוך על שולחן אביו
לאחר נישואיו, המשיך רבנו להתמיד בישיבתו של רבי יצחק סבאג עוד חמש שנים, כשאביו סומכו על שולחנו ונוטל עליו את כל עול פרנסתו, וזה כתוצאה שראהו אביו לומד בהתמדה רבה, ומתוך כך הבין שאדם גדול צומח בתוך ביתו, לכך סייע לו בכל עניני הפרנסה, כולל דיור ־ שנתן לו חדר בביתו שידור שם לאחר נשואיו. בזכותו היה מסוגל רבנו לשקוע כולו ביגיעת התורה בלא שום היסח הדעת, ובלי שיהיה לו שום שיח ושיג בענינים אחרים לילות כימים שנה אחרי שנה, עד שהפך להיות בקי וחריף בתחומים רבים מתורתינו הקדושה. וזכר לו רבנו לאביו, את אשר היטיב והתחסד עימו בשנים הללו, שהיו אולי השנים המאושרות ביותר בחייו, כשהוא מתענג על חמדת התורה ועושה חיל, וכשהוציא את ספרו ׳מזרת שמש׳ מבטא שם בהקדמתו את רגשי הכרת הטובה שרוחש לאביו.
לאחר נישואיו החל בלימוד הגמרא עד ההלכה למעשה בהלכות יורה דעה, תוך שהוא עומל לתרגם הדברים למעשה, ולהבין דבר מתוך דבר, למציאות הקיימת
בזמננו, בדרך העיון המקורית לימוד גמ׳ ומפרשים עד ללימוד ההלכה. (מעניין מאוד שגם רבי יוסף קארו וגם הרמ״א, שניהם כיונו לדיעה אחת, לכתוב ולפרסם בראשונה את ביאורם על הטור בעניני יורה דעה! כנראה ששניהם הבינו שנושאים אלו נצרכים מאוד לעיצוב הלמדנות של הלומדים! ורבנו צעד בדרכם, והחל את העיון בנושאים אלו שהם יהוו לו בסיס להמשך בכל תחומי ההלכה והפסיקה.)
בין החברותות שקבע איתם לימוד רבנו באותו הזמן, היה הגאון רבי משה ויזגאן זצ"ל שהיה חברותא של במשך עשרים שנה, אשר לימים נתמנה לאב״ד בעיר הגדולה מראקש, וכותב רבי משה (הודפס במכתבי תהילה, שבראש תבואות שמש חחו״מ) מי כמוני יודע את חשקו והתמדתו של רבי שלום, שעם כל הטרדות הכרוכות בהנהלת התלמוד תורה, היה לומד על חשבון הזמן המיועד לאכילתו ובלילות לראש אשמורות. (הלימוד שלמדו יחד, היה גם בעניני הדיינות, ושניהם הוסמכו לדיינות באותו היום. רבנו רחש לו הערכה רבה, ומינה אותו ל׳בוחן׳ התלמוד תורה, וכשנתמנה רבנו לדיין בקזבלנקא והיתה לו סמכות למנות דיינים המליץ עליו שראוי הוא לכהן כדיין במראקש, ובשנים בהן היו רבנו ורבי משה גרים בירושלים, והיה אמור רבנו לטוס לבניו לחו״ל, היה נוסע קודם לרבי משה להיפרד ממנו כפי שנפרדים מידיד טוב, וגם לקבל ממנו ברכת הדרך. דרך אגב: רואים את ענותנותו של רבנו, ממה שלא שכח את ימי הידידות כחברים, אלא אדרבה נעשה כמי ששכח שהוא במשרה רוממה של ראב״ד ירושלים. (וכמים הפנים אל הפנים: כשהיה רבי משה מברך בזמן ההבדלה את ילדיו ונכדיו היה מקדים לברך את רבנו קודם לנכדיו.)
וכן מוצאים אנו את ידיד נעוריו רבי שלמה טולידאנו זצ״ל. (אביהם של ראשי ישיבת אור ברוך הגאונים רבי גבריאל ורבי מיכאל שליט׳׳א, ומחבר הספר ׳ויקהל שלמה׳) שלימים היה דרשן גדול בעי״ת בני ברק יע׳׳א, שהיה החברותא של רבנו בשנים האלו בשעות אחר הצהריים, ולמדו בצוותא את כל יורה דעה, והלימוד של אותם השנים היה הבסיס לספרו ׳מזרח שמש׳. וגם הוא כותב (שם) במכתב תודה ששלח לרבנו, על ששלח לו את ספריו ״ובפתחי את ספריך אורו עיני, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
Ben Adam ahrito el mout L'homme a la fin trepasse
Oulissim el mleh a'mro maymout Mais bon nom jamais ne passe
Proverbe d'inspiration commune judeo-musulmane et qui reprend et traduit une des plus connues des Maximes des Peres: "Bon nom vaut mieux que bonne huile et le jour de la mort que le jour de la naissance" C'est en Medina que ce proverbe trouve sa meilleure illustration. On connait le statut privilegie dont beneficient dans la societe marocaine les "chorfa", les descendants directs de la famille du Prophete. Aucune caste n'avait au Mellah de semblables privileges hereditaires. Les Cohen (descendants des serviteurs du Temple) ont certes garde
טולידאנו
quelques uns de leurs privileges sacerdotaux honorifiques, mais ils pouvaient les perdre en cas d'inconduite (par exemple mariage avec une femme divorcee). De meme la saintete n'etait pas consideree comme hereditaire et il n'y a jamais eu au Mellah de dynasties de marabouts comme chez les Musulmans ou des lignees de rabbins miraculeux comme chez les Hassidim d'Europe Orientale. a l'exception notable de la famille Abehsera. A la mort de Baba Sale en 1984 on a vu son fils Baroukh lui socoeder comme si c'etait un droit natnrel ..
A 'mar el mlah ma doued Jamais le sel ne se gate
C'est la meme idee developpee dans ce proverbe typique de la Madina. Dis-moit'ou tu viens je te dirai ce que tu deviendras. Bon sang ne saurait mentir. Quand ]a base est bonne les resultats sontgarantis, ce qui est bon au depart n'a rien a craindre car a-t-on jamais vu le sel ne pas register a l'epreuve du temps,? L'allusion au sel, considere naguere dans le desert comme aussi precieux que l'or, ne fait que donner plus de poids a la comparaison.
— Oukha ikber elfoul qad elkra' Meme si la feve se fait aussi grosse que la courge Ma youssels el rhbat zera Elle n'arrivera jamais au marche de l'orge
Textuellement au marche au ble, cereale plus noble que l'orge, mais les besoins de la rime . . .
C'est la version marocaine de la fable de la grenouille qui veut se faire aussi grosse que le boeuf. Certes !'agriculture n'etait pas un metier inconnu des Juifs (surtout dans le Haut Atlas), mais pas au point d'inspirer des proverbes.
— Ida tqado elktaf S'il n'y a plus de differences
— Ma bqa el-israf II n'y a plus de deference
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….ערלת ילד אחרי הברית.
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות. מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מנהג שטות.
כמו חכמים אחרים, גם רבי דוד עובדיה דגל בנאמנות למנהגים קדומים : חלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם. אבל הזכיר כמה מנהגים שהוא שלל את הלגיטימציה שלהן.
נהגו אנשים טיפשים להגיד בערבית, כמו שהקב"ה אמת כן הדבר הזה אמת, וזה היה עוון פלילי וקרוב לכפירה. הוא העתיק זאת מספרו של רבי דוד אבן זמרא, שצוטט על ידי רבי משה טולידאנו ( השמים החדשים ).
מנהגי נשים זקנות.
מנהג שאינו מועיל לפוריות.
היה מנהג שאישה שלא ילדה הייתה לוקחת אריג בלוי של ספר תורה ועושה אותו חגורה למותניה, כדי שתתעבר ותלד. רבי יוסף משאש טען שאין זו סגולה. לו היה הדבר מועיל, היה מתיר את הדבר, מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין איש לאשתו וכביכול שם שמיים נמחק להטיל שלום. אבל כיוון שסגולה זו אינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידן, ויש שניזוקו ותלו ההיזק בעוון זה, לכן הדבר פשוט ואסור לעשות כן ואין לו תקנה אלא גניזה.
ערלת ילד אחרי הברית.
נהגו הנשים שלא ברצון חכמים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בשעת הברית, ואומרות שמועיל הוא לעקרות, או למי שיולדת רק נקבות. מנהג זה עורר את הבעיה הלכתית בדבר האיסור של אכילת בשר אדם.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.
כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.
אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.
יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.
במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.
בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.
לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).
הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.
ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.
אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.
על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.
מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.
המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".
הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.
יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.
על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.
( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )
היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות.
Une histoire de familles-J.Toledano-Abrekhekh-Abzardel-Acco-Achach
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
ABRAHAMI ou BRAHMI ou BRAMI ou BRAMY ou BRAMLI ou BRAMLY : dérive du nom de personne Abraham (voir Abrabanel) avec le suffixe -i ou -y ou -li ou -ly qui marquent l’appartenance à une famille ou une tribu.
Abrekhekh
Nom patronymique d'origine arameene, diminutif de Abrekh, qui a pour sens le talmid hakham, l'etudiant dans une grande yechiva. Le nom est atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des patronymes usuels a cette date dans le pays. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte semble-t-il uniquement au Maroc
Abzardel
Nom patronymique sans doute d'origine espagnole ou berbere, dont le sens est difficile a cerner, autrefois illustre au Maroc et qui a disparu avant le XXeme siecle.
Rabbi Itshak Abzardel
Rabbin et notable de la ville de fes, mileu du XVIeme siecle, fondateur d'une synagogue qui portait son nom et qui fut detruite par des emeutiers musulmans en 1646. Il fut parmis les signataires de nombreuses Takanot des Exiles de Castille a Fes, de1584 a1595
Acco
Nom patronymique d'origine hebraico-berbere, diminutif berbere du prenom biblique Yaacob. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Tunisie et au Maroc
Achach
Nom patronymique d'origine arabe ayant pour sens " le gardien ", le surveillant, porte aussi bien par lws juifs que par les musulmans. David Corcos en suggere une autre explication qui ne manque pas d'interet. Pour lui, il s'agirait d'une alteration du prenom berbere masculin Izzah, qui est un des diminutifs berberes di prenom biblique Itshak, Isaac, porte jusqu'au XXeme siecle dans les communautes juives du Sous.
Pourtant le nom ne figure pas sur la liste Toledano des patronymes usuels au Maroc au XVIeme siecle. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Fes, Oujda, Casablanca, en Algerie – Oran, Tlemcen, Alger, Medea, Sidi Bel Abes, Monstaganem, Boufarik, Constantine, Boghari et en Tunisie – Tunis, Djerba, sous les formes proches Achouch, Achouche, Assas
Charles Achach
Fild d'Alfred Achach, negociant. Directeur de banque, ne a Oran en 1932. Ingenieur agronome de l'Ecole Nationale d'Agriculture Grigon-Paris, diplôme de l'institut de Statistiques de l'Universite de Paris et du Centre d'Etudes des programmes economiques.
President de la societe Euro-VI depuis 1989. Apres ses etudes, il entama sa carriere au ministere des Finances, et fut ensuite conseiller technique au cabinet du ministre de l'Agriculture Jacques Duhamel, et en 1969, rapporteur general de la Commission de l'Agriculture au Vieme Plan.
Il entra en 1971 ala Caisse Nationale du Credit Agricole, et en 1983, il fut nomme president de la Sicav Uni-Franc et Epargne Unie. De 1981 a 1989, administrateur de la cpmpagnie OPTORG, specialisee dans le commerce avec l'Afrique Nord Noire, vendue a l'Ominium Nord Africain, le plus grand konzern du Maroc en 1994.
Danielle Juliette Achach
Controleur d'Etat. Epouse de Charles Achach, fille de Henri Touati, nee a oran en 1940. Licenciee es-lettres classiques et agregee de grammaire. Apres une carriere dans l'enseignement secondaire et superieur, elle entra en 1969 a l'Ecole Nationale d'Administration. Apres sa sortie, elle fut notamment chef du service economique de l'outre mer au secreteriat d'Etat aux Departements et Territoires d'Outre Mer et sous directrice au ministere de l'Economie des Finances et du Bidget, et depuis 1989 Controleur d'Etat.
ACHOUR : nom d’origine arabe : ‘ashur qui signifie aimable, convivial, de bonne compagnie.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניסיה.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
2 -תוניסיה.
באזור זה מעולם לא הייתה אוכלוסייה ערבית נוצרית – וזה בניגוד למצב העניינים במצרים ומזרחה לה בקדמת אסיה. גם שרידי האוכלוסייה הנוצרית ברברית נעלמו כבר מלפני אלף שנים בקירוב. בצפון אפריקה המערבית זהה המושג הערבי עם המושג המוסלמי. ומאחר שלא הצליחו באלג'יריה ובמרוקו הניסיונות של הצרפתים, להכניס תריס בין הערבים לבין הברברים ( בתוניסיה אחוז הברברים היה אפסי ), הרי גם אפשר לקבוע, כי המושג מוסלם זהה עם המושג ערבי – לפחות מבחינה לשונית ותרבותית. 
הסייגותם , הבלתי מודעת לפעמים, של המוסלמים לגבי היהודים אינה נובעת ממניעים מדיניים גרידא, אלא מהשקפת עולם, והיא אחידה בכל האזור. אכן שמעתי דעות נשגבות על תפקידם של היהודים בחברה הערבית המתחדשת, ובמדיה התוניסאית העצמאית, אבל אלה היו דעות יחידים. בשביל הרוב המכריע של האוכלוסייה יישארו היהודים עוד שנים רבות במצב של ה " דמי ", אנשי החסות לכל היותר, מצב שאינו נחלת העבר בלבד, אלא עדיין נותן את אותותיו במרוקו ובדרום תוניסיה.
אין הרוב בקרב האינטלגנציה היהודית המקצועית ואין הדור הצעיר מוכנים לחזור למצב זה . הרופאים ועורכי הדין האמידים חושבים על הגירה לצרפת.וביניהם של אלה משתעשעים ברעיון של הפיכה קומוניסטית. שוחחתי עם נציגיהם של דור " הזקנים " שבתוכם, משני הקצוות ר. ד. הצרפתי בלב והנפש וא. ב., ידידם ורבם של אנשי ה " ניאו דסתור ", ויודע אני , משום מה נוצר בלבי ש\בשיחות אלה הרושם, כאילו מדבר אני עם אנשים, המשלים את עצמם ואחרים עמהם.
לעומת זאת לא השלה את עצמו כלל מר ז'. ר דיפ… המנהל הצרפתי של הספריה הציבורית, שהוקמה על ידי הצרפתים. הוא נראה מיואש ומדוכא. בספרי שני מדורות, כללי ומזרחי. לאחרונה צומצמה סמכותו של המנהל למדור הכללי וסגן המנהל הערבי נעשה עצמאי במדור שלו. המדור הכללי עשיר, וכמעט שלם, בכל הנוגע לצפון אפריקה ותוניסיה בפרט.
רשמתי לעיון פרסומים רבים, שלאחר מכן לא יכולתי למצוא אותם בספריה הלאומית בפאריס, אשר בה חסרו במיוחד דברים שיצאו בימי שתי מלחמות העולם. סח לי מר ר., שמכינים עתה קטלוג ענייני לתולדות היהודים בתוניסיה. כשסיפרתי לו, שאני מתכוון לבקר את חברו, מר עות'מאן קאעק, הביע את חששו שמה לא ירצה הלה לקבלני, או יקבלני בצורה לא אדיבה. מעניין, שאותם ספקות השמיעו גם יהודים.
פגישות עם מוסלמים.
בזמן עבודתי בספריה הייתה לי הזדמנות לראות את הנוער המוסלמי שקוד על לימודיו. רבים נרשמו במכון התוניסאי ללימודים גבוהים, המסונף ל " סורבונה ". כאן לומדים הם מדעי הטבע, מדעי הרוח, כלכלה, משפטים. מובן, שהם היחידים השומעים במכון את השיעורים בספרות ערבית והיסטוריה ערבית.
הספרי הציבורית היא בסוק אל- עטארין, שוק הבשמים, שב " מדינה ". העיר הערבית. אולמות הקריאה אינם מתאימים לדרישות ההיגיינה, ובידוע, סולדים אנשי המזרח מחלונות פתוחים. ובכל זאת ראיתי עשרות רבות של תלמידים צמודים ליד ספרים. היה שקט למופת. איש לא שוחח עם חברו, איש לא הפריע לשני, כולם היו שקועים בלימודים.
ימים אחדים ישבתי באולם זה ועבדתי בחדרי הקטלוג ולא חדלתי מלהתפלא על ששקידתם, מרצם ורצינותם של בחורים אלה. שוחחתי עם אחדים מהם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים ונוכחתי לדעת, שאינם פחותים מחבריהם בארצות אחרות.
ב " חלדוניה ", במדרשה הקרויה על שם ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, שחי בתוניס, לומדים בחורים בגיל 15 – 17 שנה, המתכוננים להיכנס לתקפידים דתיים. ( הערה שלי , הספר אדמה מדע ההיסטוריה של רבן ח'לדון, הינו ספר מרתק ביותר, יש אומרים שזהו הספר הראשון של מדעי המדינה שנכתב אי פעם )
קיימת גם אוניברסיטה דתית במסגד " זיתונה ", שנוסד לפני אלף ומאתיים שנה, ושהיא כעין אל-אזהאר של קאהיר בזעיר אנפין. מי שאינו מוסלם לא יוכל להיכנס לתחומי המסגד, כדי להקשיב לשיעורים או לעיין בכתבי יד היקרים והחשובים שבספריתו הגדולה. בימי המתיחות המוסווית גם לא רצוי היה לבקר ב " ח'לדוניה ", הנמצאת אף היא בתוף שוקי העיר הערבית. ולכן שוחחתי עם פרחי החכמים רק מחוץ לכותלי ישיבותיהם. המבוגרים שביניהם עשו רושם של " צורבא דרבנן " ממש.
דור זה מתכונן ברצינות רבה לתפקיד שנועד לו בתוניסיה : להחליף את הזרים, את בעלי המקצועות החופשיים ואת הפקידים, ולקחת את ההגה בידעו. מועטים הם עדיין ומתונים בידיעותיהם, אבל מספרם הולך וגדל. מכל מקום, בין מעטים בין רבים, על כורחם נסחפים בזרם הלאומנות הקיצונית. אם כשהם מעטים, , כדי שלא ישתלטו אחרים בסיסמאותיהם המפוצצות על ההמונים הנבערים מדעת, ואם רבים יהיו – יבקשו את המנהיגות על אחיהם באלג'יריה ואפילו במרוקו.
יש קו של דמיון בין התוניסאים הצעירים לבין הפרוסים : ממושמעים, רציניים, מוכנים ללמוד ולטפס בסולם, כדי לתפוס את השלטון בידיהם.
בניגוד לחששות שהובעו קיבלני מר עותמאן קאעק באדיבות רבה, ושוחחנו בגילוי לב. הוא העלה זיכרונות מן העבר הקרוב, כשיהודים וערבים היו גרים בשכנות בערים הקטנות ובכפרים, והייתה ידיות אמת ביניהם. במיוחד בנאבל ובתסתור, שבהן ישבו מגורשי אנדלוס, יהודים וערבים, בסמטאות משותפות, חיזק זכר הגירוש את הקשרים ביניהם.
הנשים היו עוזרות אלה לאלה ומשתתפות בשמחה וביגון, וזקנה יהודייה הייתה בוכה על כי שכנתה המוסלמית לא תזכה לשבת איתה בגן עדן, בעוד שזו דווה לבה על כי חברתה היהודיה לא תמליח לעבור את הגשר, שהיה מתוח ביום הדין האחרון, והיא תיפול לתוך השא של גיהינום. הוא הזכיר את המעשייה בקאדי המוסלמי, שבא לפניו יהודי כתובע, שעוד שהנתבע היה בנו של האמיר. בשעת הדיון עמד היהודי בשמש, והנתבע היה בצל. הקאדי לא הגיב על זה. במקרה עבר האמיר, עמד על ההפליה בין התובע לנתבע ומיד העביר את הקאדי ממשרתו.
מסיפורי מעשיות עברה השיחה לפסים יותר רציניים, איני רוצה להסתיר, אמר איש שיחי, כי יש לי טענות חמורות כלפי היהודים בתוניסיה, על שמתנכרים הם לערבים. והלא יושבים היהודים בארץ זו זמן רב יותר מאשר הערבים. ולכן צריכים הם לראות את עצמם כבני הארץ.
חובה עליהם להכיר את השפה הערבית, שהיא אחותה של העברית. הרי בעבר הרחוק – לפני אלף שנה ישבו כאן מלומדים יהודים דגולים,, ששלטו שליטה מלאה בחשון הערבית, כתבו והרביצו את תורתם בה. לא ייתכן , שכיום יהיו יהודים וערבים זקוקים לשפה הצרפתית, כדי להידבר ביניהם באמצעותה.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו.
עיקר מטרתה של המסה כאן, להתוות בקיצור נמרץ את הקווים הכלליים לרקע ההיסטורי חברתי של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה, העוסק בהיבטים אחדים בחיי החברה היהודית בתקופה העותמאנית, כלומר החל מהמאה הט"ו לספירה ועד המאה הי"ט בקירוב, וכן למאמרים שיתפרסמו בעתיד בקבצים הנמצאים בהכנה, וירחיבו את הנושא לתחומים אחדים.
עם כיבוש העותמאנים של שטחים עצומים באסיה, אירופה ואפריקה מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו, שלא זכה עדיין להתעניינות מדעית, שלה הוא ראוי מכל הבחינות. לעומת התופעה המתבלטת במאות הקודמות של הגירת יהודים מרצון או מאונס מהמזרח למערב, גובר עתה זרם הגירה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח.
תופעה לא פחות חשובה הוא המפגש בין מהגרים ועולים מהמערב ובין היהודים הוותיקים ה״תושבים״ במזרח, לאחר מאות שנים — לפעמים רבות וקשות — של ניתוק כל קשר ביניהם. בשל עובדה זו נוצרים מצבים ומתגבשים עימותים, שיש להם דמיון רב למה שמתרחש בחברה היהודית בימינו במדינת ישראל ואף בתפוצות. עם זאת ברור, שמבניה של יהדות המערב אינו אחיד ומגובש. קיימים בה הבדלים רבים בכל הקשור לערכי תרבות ואף לדעות בענייני אמונה ודת, וזאת על רקע התפתחויות שעברו על חלקים שונים ממנה. אולם עוד יותר גדול השוני באופיים של הקיבוצים היהודים במזרח בינם ובין עצמם, שהתבלט בתקופת המפגש ואף התחדד כתוצאה ממנו. השוני בין ״עדות המזרח״ (כפי שמכנים אותן בימינו) היה גדול ועמוק מזה שבין עדות המגורשים והעולים מהמערב, אף כי מודעים אנו היטב לפער שהיה קיים במאות הט״ו והט״ז דרך משל בין מגורשי ספרד ופורטוגאל הנוצריות ליהודי פולין המזרחית והונגריה, ״האשכנזים״, נושא שעליו נרחיב את הדיבור בהמשך.
בשל ריבוי העדות במזרח, שהיו בשטחים שבין גבולות הודו המערביים (של ימינו) ועד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי ולמן הונגריה ורומאניה בצפון ועד לתימן ודרומו של חצי־אי ערב, עלינו לצמצם את המסה במסגרת השטחים שנמצאו בשלטונה של קיסרות העות׳מאנים, בני הגזע התורכי, מוסלמים־סונים, במשך תקופה של ארבע מאות — חמש מאות שנים, ההל במאה הט״ו ועד לראשית המאה הכ'. מבחינה חברתית ודתית יש להכליל באזור זה גם את מארוקו, אף כי לא הצליחו נסיונותיהם של העות׳מאנים במאה הט״ז להשתלט עליה, כפי שקרה לארצות אפריקה צפונה מזרחה למארוקו — כולל מצרים.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
3. הפעילות הציונית
האגודות הציוניות הראשונות
האגודות הציוניות הוקמו במרוקו על רקע הזיקה המסורתית לציון. האגודות הראשונות היו בערי החוף, החשופות להשפעה אירופית. בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״ ובתיטואן נוסדה האגודה ״שיבת ציון״, ולידה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״. ב-1903 נוסדה בעיר אספי האגודה ״אהבת ציון״.
הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה ב-1908 עם הקמת האגודה ״חיבת ציון״ בפאס. זו חלה מיד להפיץ את השקל הציוני ואת מניות אוצר התיישבות היהודים והרחיבה את תחומי פעולתה לערים צפרו ומכנאס.
הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של התעוררות דתית וניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות. כמו כן בלטו בפעילות הציונית יחידים בעלי מעמד חברתי מבוסס, כולל אישים בעלי מדות ציבוריות חשובות ויהודים שהיגרו למרוקו מארצות שונות. חומר התעמולה הציונית שהגיע מן המרכזים באירופה היה בעיקרו ביידיש ובגרמנית, ולא סיפק את הפעילים במרוקו. המפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל צדקה או מעין ״כולל״ חדש.
המבנה הגיאופוליטי של מרוקו, ההרכב החברתי של הפעילים, העדר קשר ממשי בין האגודות הציוניות השכנות וכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים היו בין הגורמים להחלשת הפעילות הציונית ערב מלחמת העולם הראשונה.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
ההוצאות על בתי הספר שנוסדו ביפו ובתוניס הגיעו ב-1908 לכדי 140,000 פרנק.
שמעם הטוב של בתי הספר החקלאיים שנוסדו ביפו ובגידידה שבתונים הגיע הרחק לרוסיה
לבארונה מראת ידמונד – רוטשילד, באיין כול נהאר כא יטלבו מנהא לפאמילייא די רוטשילד באש יתגאבל אתתצליח די לאש כא יתתצללחו צדקות ודרוואתב די כא יתעטי האד לפאמילייא לבררה מן פראנצייא וכתרת אשי לארץ ישראל ו' באיין מקדדמא ואחד לידיספאנסיר פדמשק בלנמצארף מן ענד סי' ידוארד סטירן דלונדריס ו' באיין מן די אתתפרק למכזן לפראנסיס מן אדין חדאזית יתקבל יתקדדם אססקוילאת דליהוד די פאריז די מא כא יתתעללמו פיהום גיר ולאדמ ארוסיה ורומאניה?
נקולו ואחד לכלמא עלה סגיל לביבליוטיק דייאלנא. לאלייאנס ענדנא וחדא מן לביבליוטיקאן למכיירין די כאיינין דליהוד פדדנייא.
האד לביבליוטיקה מרתתבה פפאריז פוואחד אציאר מבנייא עלה ועלם להאד למקצוד, מחלולה אללחכמים די כא יחבבו יכדמו פיהא נית, אוו יסללפו מנהא למצאחף.
ואחד ליהודי פראנציץ עטאהא האדי שי עאמאת ואחד לקאפיטאל מזייאן די מעאתאיין אלף פראנק זאייד נאקץ.
לינטיריס די האד לפלוס כא יתתצללח ללתגביל וללתקביר ולביבליוטיקא.
האד לקצר די מצווב אללונור דלחכמה דליהוד וללונור דזזמאן לפיאיית די ישראל, כא יביין באיין אידא כא נפאתנו נפצצלו דורות צחאח ומגיהאדין באש ידדאבזו עלה רושהום, ראנא באקיין קאבדין פלפאיית דייאלנא, פלעאדאת די גדודנא, פלחכמים לקבאר דייאלנא, ופכול מא הייא חאגיא די
ולרומניה, ושם יהודים הנרדפים והמסכנים בקשו שיעניקו גם להם פיסת אדמה כדי שגם הם יוכלו לעבוד בה בשקט ובשלווה. אליאנס העניקה להם עזרה בדמותו של מנהל בית הספר החקלאי הראשון שס״ע להם בעצותיו הטובות והצמיד להם תלמידים מיומנים שהיו אמונים על החקלאות כדי שילמדו אותם. בתי הספר החקלאיים קיבלו מאוחר יותר סיוע נדיב מהבחן אדמונד דה רוטשילד ובית הספר החקלאי שנוסד בארגנטינה זכה גם הוא לסיוע של הברון הירש.
אליאנס מצידה העניקה את כל שיכולה היתה להעניק בדמות מנהלים ומורים שעשו את עבודתם מכל הלב. במזרח מקובל לבנות בתי ספר על אדמה שהיא בבעלות השלטונות. השלטונות בונים בתי ספר כדי להאדיר את עצמם ולהראות את חיבתם לתורה ולדעת. בת!רכיה וביוון כמו במדינות אחרות שהיהודים היו נתינים זרים בהם, השלטונות לא בנו להם בתי ספר והם נדרשו להשתמש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כשאליאנס הגיעה לתורכיה וליוון השקיעה רבות בקנייה ובבנייה של בתי הספר. לא היתה כל כוונה להתחרות באדריכלות היוונית או הארמנית. היא שמה דגש יותר על מבנים שיהיו מאווררים דיים ושיחדור לתוכם הרבה אור. אליאנס השקיעה יותר מ 3,950,000 פרנק בבניית בתי ספר. הבניין הראשון שנרכש על ידה היה בעיר היוונית סלוניקי בשנת 1875.
פיהא למעלה ולונור דליסטורייא דייאלנא.
סיניוריס, סאהל באש יתתביין ואחד לכלל דססגיולאת דסקוילאת דצנאייע די תאפללאחת די כלקית לאלייאנץ ודי כא יתקדדם, בלחק ויאער באש נביינו כול מא כרג מנהום דלכיר, למעזזה די ענד ליהוד כאמלין עלא האד אסגולאת כא יתשהד עלא לכיר די כא יכרג' מנהגום.
לחאגיא די עזיזא כייר ודי כא יתעטי פרובה מכייירה, הייא למעאוונא די כא יעאוונוהום ליהוד.
ואש האדשי כה יחב יקול באיין קררבנא אללוקת די פאס מא יחחדאזוס לאלייאנץ? לעניות דייאלהום וקללת להרגל וטרבייא יזללבו מאזאל טימפו טוול ללכ׳דמא דלאלייאנץ פששרק ואפריקה.
עלה קיבאל אידא כאיין שי קהלות די מאזל כא יחדאזו לעוואן, כאיץ בזזאף אוכרין די מאזאל מא אתתעמאל מעאהום חתא כיר! לקאנון די ענד לאלייאנץ מא יקדדש באש יתעטיהום סקוולאת דתעלימא, דצנאייע ודי תאפללאחת.
באש יתכממל לפעאל דייאלהא כא יתחדאז לאלייאנץ למעאוונא דליהוד כאמלין.
לעאדאד דלמיברוס מא הווא כייר מן תלאתא ותלאתין אלף ו' והאדי בזזאף דלעאמאצת די מא כא יזיד ואלו, לכלאצאת די כא יכללצו למימברוס מא כא יעטיו גיר מיתאיין אלף פראנק פלעאם, ולמצארף דלאלייאנץ די כול עאם כא יוצל מליון דלפראנק.
! ובלחק, ואש כאיינא פליהוד שי חברה די יתסתאהל למעאוונא די כ׳וואננא חסן מן האדי? בלא שק מא תציב חתא יהודי די מא יעארף אצצלאח ולפאיידא דלאלייאנץ ו' בלחק מא כא יקדדש האדשי ו' לאלייאנץ חאגתהא בלמעאוונא דלכול ו' לעאדאד כא יעמל לפירסא.
לאללייאנץ כא יתבררח אלתכמימא לקדימא דלאחדות דלעקל די גמעית ליהוד פכול וקת ודי עטאתהום אזזהד באש יגוזו לוקאת לוואערין דזזמאן לפאיית.
אליאנס היתה ערה לעובדה שתלמידים יהודיים שלמדו בבתי ספר של השלטונות לא ״דעו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש וברבות השנים הם לא יצליחו לקרוא את התפילה שבסידור. משום כך אליאנס דאגה לייסד בתי ספר שבהם מעניקים לתלמידים לימוד׳ דת בלשון הקודש. היא ״סדה כאלה באלגייר והם ממומנים ע"׳ יהודים עשירים מפריז ומנוהלים ע"׳ אליאנס. מעבר לטיפולה המסור בחינוך, אליאנס הוצרכה לממן בנייה של בת׳ חולים בירושלים ובצפת בעזרתה הנדיבה של משפחת רוטשילד.
אנו חייבים גם להעלות על נס את הקמתה של הספרייה המפוארת שאליאנס בנתה בפריז. ספרייה זו נחשבת לאחת הספריות הטובות שיש ליהודים בעולם. לאחרונה, אחד מיהודי פריז העניק סכום נכבד לספריה. מפעל זה מאדיר ומפאר את חוכמת ישראל, את אחיזתנו במנהגים ובמסורות שהנחילו לנו אבותינו. המפעל מעלה על נס את החכמים הגדולים שהעמיד העם היהודי ואת הקשר בל ינתק להיסטוריה המפוארת שלנו.
אדונים נכבדים, קל גם להראות את המפעל הגדול שאליאנס עשתה בבניית בתי ספר מקצועיים וחקלאיים וכמה טוב יצא מהם.
ראוי לציין גם את העזרה הרבה שיהודים נדיבים העניקו למפעליה של אליאנס. האם הדבר הזה מעיד על סיום דרכה של אליאנס? לא ולא! קיימות עדיין קהילות יהודיות במזרח ובאפריקה שהן עניות מדודות הזקוקות עד״ן לסיוע של אליאנס, ויש אחרות שעדיין לא זכו כלל וכלל לסיוע.
כדי שאליאנס תוכל להמשיך ולהתמיד במפעליה היא זקוקה לסיוע שיבוא מכל היהודים באשר הם. האם ישנה עוד חברה אצל היהודים שראויה לעזרה של אחיה יותר מאליאנס? ללא ספק לא תמצאו שום יהודי בעולם שאינו יודע או מכיר את התועלת והעזרה הרבה שאליאנס העניקה לעם היהודי באשר הוא. אליאנס קוראת לחשיבה לקדמה ולאחדות הדעת של כל היהודים בכל מקום שהם כדי להמשיך ולהתמודד עם הזמנים הקשים שעוד נכונו לנו.
סוף המסמך והנאום