ארכיון חודשי: אפריל 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

עוד יהודי מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, ומעניין, כי גם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר". אל אפריקה פנה יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר היהודי המפורסם שחי בחצי־אי ערב בדור לפני מוחמד הנביא. בימי באפור, השליט האח'שידי, היה יעקב בן כלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן מה ברמלה, והתאסלם, כדי לעלות בדרגה.

בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג'עפר ולאחר מות כאפור ( 968 ) נאלץ יעקב לברוה ממצרים והגיע אל־מועז.  

מספרים, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשרותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. ולפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה, מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. אף שהתאסלם שמר על קשרי הידידות עם היהודים.

באותם הימים הייתה קירואן ״ מחוזא רבא שבאפריקה ״, כפי שנאמר במעשה בית־דין משנת ד׳ תשל״ה ,978  אף־על־פי שמרכז הכליפות עבר כבר למצרים.

שלטון הפאטמים השתרע על שטחים עצומים מזרחה למצרים — ארץ־ישראל וסוריה, ומערבה לה — עד למארוקו המרכזית. אולם לא ארכו השנים והורגשה התרופפות תוקפם של הפאטמים במערב. בשלב ראשון עבר השלטון בקירואן לידי שושלת בני זירי, שמייסדה היה עוזרה הנאמן של השושלת הפאטמית

עוד בזמן שבתה באפריקה, ובניו אחריו נתמנו בראשונה במושלים על המגרב בשם הפאטמים.

לבסוף נתעצמו ונעשו עצמאיים, ניתקו את קשריהם המדיניים עם הפאטמיים בקאהרה והכירו בריבונותם של הכליפים העבאסים, שישבו בבגדאד.

זירי משבט צנהאג'ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת  . 971/2

 . בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ( עיר באלג'יריה ))  ונשארה ארצם הפקר וכו..לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם ".

גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת. 979  בשנת א׳ רצ"ח לשטרות (ד׳ תרמ״ז 987 ) הם עדיין ישבו בעיר גלותם. כפי שאנו למדים מתוך שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא…והאי דיינא דבבא.

וכן מתוך ראשית התשובה  היחידה שנותרה מקונטרס זו שהכיל ללא ספק תשובות גם על יתר השאלות:

״לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס.  טאבי, מעלאיי, בחירי נהירי וכו״׳.

 כלומר: לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור ), שמושבם היה)  בפאס (ועתה באשיר. לאחר שנשתנה מושבם) מפאס. הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו….ברשימה אחת של תשובות  הגאונים נותר זכר לתשובות אחרות שהפנו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו".

רב שמואל בר חפני, גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי מתנה באגרתו אל אנשי פאס את גורלם המר.

״ שמואל הכהן ראש הישיבה / של  גולה /  בן הפני הראש אב הישיבה / של גולה / בן כהן צדק ראש הישיבה של גולה בן יוסף הנגיד נזר הישיבה/ של גולה/  אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה המאירה בעשישה ובגדול נר נברשה הממהרת וחשה לקיים מצות ולא בוששה בלא כלמה ולא בושה הקהילה

המהוללת והיא בכל יופי ונואי נכללת היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה.

מקום התורה וגרן חחכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת יי המדושנה באפם כלם ובשנה: . . . ישאו אחינו שלום / ממנו ומן ישראל/ סופר הישיבה/ בחורנו המהיר בתורת  / יי ומן ראשי / הסדרים וראשי / המדרשים/  והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים/ והחכמים/  ובני הגאונים והשופטים/ והתנא ים  / והתלמידים/ והסופרים/ כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם.

ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב / הכמכת מכהו הכהו

וגו׳ ……ישעיה כ״ז, ז׳…. ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר/  אז תשמח בתולה במחול וג׳…..ירמי׳ ל״א, י״ג….. ולפניו נהלל ואותו נודה על הרעה כעל הטובה״ ״  . . .

בתעודות שהבאנון לאחרונה אין כל רמז לתאריך או למקום מסויים. ברור, כי התשובות, שהשיב רב שרירא אינן מאוחרות מסוף המאה העשירית ולא מן הנמנע כי אף הן נשלהו אל אשיר. לא כן הדבר לגבי אגרתו של ר׳ שמואל בר הפני שבכוונה תחילה הבאנו קטע גדול ממנה בלשונו.

הרושם הוא, כי היא נשלהה לפאס גופא, אבל אין בה כדי אהיזה לקביעת זמנם של המאורעות

והרי זו השערה גרידא אם נקשור אותה במאורעות המאבק בין בית אומייה ושבט הזנאתה הברברי על השלטון בפאס.

אכן היו הימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית ועד שנות השלושים של המאה האחת־עשרה תקופת צרות ופורענות בשביל פאס. קרבות עזים היו נטושים על השלטון במארוקו ועל פאס בירתה בין בני אומייה הספרדיים בקורטובה, שביקשו לזכות בארץ זו ובין האדריסים, מושלי הארץ היציבים.

לאחר הדחתם מהמלוכה של אלה האחרונים התחיל המאבק בין שליטי קורטובה ובין שושלת בני זירי וכן עם שבטי זנאתה הברברים, וגם בקרב הזנאתה עצמם, אין ספק, כי בקרבות אלה סבלו גם היהודים.

ראוי להזכיר כי באותה תקופה נתמנה יהודי שמושבו היה בקורטובה לגובה מסי הירודים בכל תחומי שלטונו של הכליף — לרבות השטחים שכבשו במרוקו.

הדבר קרה בימי המלך השאם שישב על כסא קורטובה בשנים  976- 1009, 1010 – 1013

וה ״מלך׳ אלמנצור בן אבי עאמר היה אומנו. אז עלו לגדולה יעקב אבן גיו ואחיו יוסף, סוחרים עושי מלאכת המשי, בגדים יקרים ״ ונסי ישמעאלים על ראשי דגלים יקרים מאוד, לא נעשו כמוחם בספרד״

. אל־מנצור שהיה השליט האמיתי במדינה נשא את יעקב אבן ג׳ו על כל קהילות ישראל שבמלכות

קורטובה עד סגילמאסה שהיא קצה מלכותו ״שיהיה שופט את כולם ויהיה רשאי למנות אליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מס וכל פרעון שעליהם״.

אמנם לקץ שנה אחת לנשיאות אבן ג׳ו אסרו ״ חמל ך״ אל־מנצור, מאחר שנתאכזבה תקוותו,

כי הנשיא בחסדו ״ ישיב לו מנחות גדולות ויקח ממון של ישראל מכל הקהילות כהוגן ושלא כהוגן ויתן לו

מותר לשער, כי גם הפאטמים  וסוכניהם  וגם הברברים  לא ראו בעין יפה את נשיאותו של היהודי הספרדי על יהודי מארוקו ובוודאי חשדו גם בהם, כי ידם במעל ע ד האפריקאנים.

ייתכן שהתנשאות זו של אבן ג׳ו גרמה להתפרעות נגד יהודי פאס ואולי גם במקומות אחרים, שלא הגיעה הידיעה על זאת אלינו אף־על־פי שבוודאי לא הייתה לו כל סמכות להתערב בענייני המוסלמים, במיוחד סבלו היהודים כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים, שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי.

לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם

ואת רכושם ״.

בין פורענות לפורענות היו גם שנים של שלום, שבהן התנהלו החיים במסלול שקט. עדות לכך ההתכתבות בענייני הלכה בין גאוני בבל ( ר׳ שרירא, רב האי׳ ר׳ שמואל בר חפני ) ובין הכמי פאס, כגון התשובות למר אברהם ומר תנחום.

אנשי פאס עמדו גם בקשרים עם ארץ־ישראל ושנים מהם, דוד החרש ואבודאני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר יצירה שחיברו רב סעדיה גאון.

גם לתאהרת ולסג׳למאסה נשלחו באותו פרק זמן תשובות מבבל שמואל בן אברהם מתאהרת קיים חליפת מכתבים עם ר׳ שלמה בן יהודה, הגאון הארצי־ישראלי ברבע השני של המאה האחת־עשרה) וגם עם ישיבת בבל.  הוא ערך מסע מעירו למצרים ונשתהה בקאבס״.

תאהרת המוסלמית, לפנים בירת מדינה ח׳ארג׳ית נחרבה בראשית המאה העשירית וירדה מחשיבותה המדינית והתרבותית. אולם הקהילה היהודית נתקיימה בה גם לאחר מכן – ודאי בגלל חשיבות המקום, כתחנת מעבר בין ערי החוף לאיזוד הצחיח.

אולי מותר לשער, כי גם הקשרים הכתתיים, שהיו בין תושבי תאהרת המוסלמית ובין הברברים בג׳בל נפוסה היו לתועלת ביחסים בין היהודים בשני האיזורים – והרי ידוע לנו, כי ג׳בל נפוסה היה מיושב יהודים באותה תקופה.

דמותו של היהודי נכנסה אפילו לתיאור אקלימה של העיר, שהיתה, ידועה בשל הקור השורר בה בחורף, הנמשך תקופה ארוכה, ואנו מוצאים אותו בחרוז-כנף, שחדר לכמה ספרים.

Juifs du Maroc R.Assaraf..L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc

Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf

Ce n'est donc pas, et j'insiste, disait Lyautey, en raison de leur caractere sioniste meme que ces associations ne sont pas autorisees, mais il ne serait pas possible de faire abstraction de ces contingences et d'ignorer la menace de troubles exterieurs qu'elles feraient peser sur le Maroc. Il convient de noter que le Sultan, le Makhzen et toute la classe elevee de la population musulmane, sur I'adhesion loyale desquels repose toute notre politique et dont la collaboration sans reserves est necessaire pour asseoir definitivement etl solidemmt notre Prolectorat, voienl d'un assez mauvais oeil 1'action sioniste et m 'en ont entretenu. Il y a la un facteur politique dont il faut tenir le plus grand compte.

Lyautey se montrait cependant conciliant: « Je ne verrai pas d'inconvenient a ce que ceux-ci adherent ala Federationsioniste frangaise, a condition toutefois que ce soit directement et a titre individuel et non par la creation au Maroc de groupements dont l'action tendrait precisenient a modifier une situation que nous voulons main- tenir.»

Lyautey ne se montra pas hostile a la reprise des visites des emissaires de Terre sainte, a condition de surveiller leurs activites, « pour proteger les communautes marocaines contre leur excessive generosite pour tout ce qui touche ala Terresainte ».

Jusqu'a la fin de sa presence au Maroc, Lyautey maintint son hostilite de principe au developpement des activites sionistes. Le 2janvier 1920, le secretaire general dela Residence, Urbain Blanc, opposait une nouvelle fin de non-recevoir a la demande de constitution d'une association sioniste a Casablanca, en estimant:

La situation politique tres particuliere du Maroc ne saurait autoriser la constitution d'une association politique dont la raison d'etre est d'entretenir les aspirations nationales des membres qui la composent. J'estime inutile de laisser se creer dans les differents centres du Maroc, pour un but qui ne concerne pas l'ensemble de la population juive du Maroc, des organisations paralleles aux communautes israelites constituees.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

בין צלב הקרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה

רוברט סטלוףבין צלב הקרס לסהרה

עשרות אלפי אנשים הוכרו כחסידי אומות העולם משום שהצילו יהודים בתקופת השואה – ולא היה ביניהם אפילו ערבי אחד. האם לא היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת השואה?

במטרה להבין את מגפת הכחשת השואה בארצות ערב ובעולם המוסלמי כולו, יצא רוברט סטלוף לארצות צפון אפריקה, ובמשך ארבע שנים חיפש גיבור ערבי שיש בסיפורו כדי לשנות את האופן שבו הערבים רואים את היהודים, את עצמם, ואת ההיסטוריה שלהם בתקופה הנאצית. בארבע השנים האלה התגורר סטלוף עם משפחתו ברבאט,בירת מרוקו, ושם התמקד בחשיפת סיפורים על"גיבורים" ו״נבלים" ערבים בתקופת השואה בהסתמך על ארכיונים, ראיונות וביקורים במחנות עונשיו ובמחנות כפייה בצפון אפריקה. ממצאיו עזרו לשכנע את ממשלת גרמניה להעניק פיצויים ליהודים ניצולי מחנות כפייה בצפון אפריקה.

בין צלב הקרס לסהרה הוא כתב אישום וסנגוריה גם יחד, החושף פרסים היסטור״ם לא נודעים וסיפורים אישיים מרגשים, ונקרא כסיפור מתח.

"רוברם סטלוף הוא מעין אינדיאנה ג׳ונס של ימינו. הוא יוצא למשימה בחלק מסוכן של העולם וחוזר עם תגליות שלא ייאמנו… ל׳, כמוסלמי המחויב לדו-שיח בין-דתי, הוא עשה שירות עצום. מבחינתי, רוברם ססלוף הוא גיבור אמיתי.״

אכבר ס׳ אחמד,

ראש הקתדרה ללימודי האסלאם ע"ש איבן ח׳לדון, אמריקן יוניברסיטי,

מחבר הספר Journey into Islam

"רוברט ססלוף ביצע פריצת דרך מדהימה בידע ההיסטורי שלנו. ספרו נקרא כמו סיפור בלשי."

סר מרטין גילברט,

מחבר "צ׳רצ׳יל וה׳הודים" וספרים אחרים

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 

ממזרח וממערב כרך חמישי.ממזרח וממערב כרך ה

קהל התושבים, יחודו ומוסדותיו הראשונים

ברם התושבים הוסיפו לשאוף לעמדות כוח בקהילה, ונכבדיהם לטשו עין מדי פעם למשרת הנגידות, אך עשו זאת במסגרת הכללית של הקהילה כחלק בלתי נפרד ממנה. מדי פעם הצליחו להכניס אחד משלהם למשרת הנגידות, כגון הנגיד אברהם ן׳ רמוך, יריבו של ר׳ יצחק הצרפתי. גם נגיד הנגידים בשנת שס״א ואילך, ר׳ משה הלוי, דומה שמהתושבים היה. ואין ספק שנכבדיהם נמנו עם טובי העיר, בכל הדורות. הם שמרו על חלקם ב״שררת השחיטה״, וטבחים מביניהם נמנו עם ה״מומחים״. גם במשרת סופרי בית הדין היה להם ייצוג מכובד, ונציגיהם אף הצטיינו בזה.

מכל זה נראה, שאף־על־פי שהנהגת הקהילה עברה לידי המגורשים, לא נבלעו התושבים בתוכם, והוסיפו לשמור על מסגרת נפרדת. אלא שמשנת ש״י ואילך, ייחודם העיקרי של התושבים עמד על בית־הכנסת המיוחד להם, שבו התפללו בנוסח שונה משל המגורשים, ועל שמירת מנהגים אחרים שהיו מיוחדים להם, שמקצתם נתקבלו אף על־ידי המגורשים. לשם ניהולו התקין של בית־הכנסת שמרו על מסגרת של ״קהל״ מיוחד. מלפנים היו להם שבעת טובי העיר, גזבר וחכם, וגם לאחר האיחוד היו להם שבעת טובי ה״קהל״, גזבר וחכם .

כבר הזכרנו שבשנת רכ״ה היה אסון שדלדל את אוכלוסיית התושבים, וכה יאמר הכרוניקאי: ״שנת רכ״ה היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם והיה בהאלמללאח ק״ק שכלא .ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך כ׳ אנשים ודבר מועט אנשים ונשים״. אם כן, האוכלוסייה היתה קטנה במלאח פאס. בשנת רצ״ה יש לנו רמז על גודל אוכלוסיית התושבים אז. ר׳ חיים גאגין מוסר: ״ובשנת רצ״ה… אירע מעשה שקצב של התושבים היה דרכו לשחוט כ׳ כבשים בכל ערב שבת ובאותה שבת שחט ד׳ כבשים״. אם כבש יספיק לעשר משפתות הרי שיש לאמוד את מספר התושבים באותה עת במאתיים משפחות.

ובתעודה הכלולה בפסק־דין המתפרסם להלן, משנת של״ז לערך נאמר: ״ובחשבון נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות״, ואלה ודאי היו ראשי העדה ונכבדיה, שהרי יש להוציא את פשוטי הקהל שלא ידעו לחתום ואת עניי הקהל שלא שותפו במינויו של החכם. אם כן, יש לאמוד אותם אז בשלוש־מאות משפחות לערך.

דומה שהלכו ונתרבו עד שנות תפ״ח—תצ״ח, שנות הרעב הגדול, שוודאי נכחדו רבים גם מהם. בשנת תרל״ט כותב הרב אי״ש הצרפתי: ״התושבים [דרי העיר] שבפאס מזמן הזה לקוטאי נינהו יש מהם מן המגורשים והמה מעטים אבל הם המשפחות המיוחסות… ובידם הם שררי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות. כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו ר ח ״ל [רחמנא ליצלן] ורוב העיר הם הבאים משאר המדינות,..״ לפי האומדן שלו הרי גם מהמגורשים לזו נשארו הרבה גזמנו ״והמה מעטים״, והוא קובע כי מספרם של יהודי פאס בזמנו היה 5844 נפש .

 

קהל התושבים הוסיף לקיים את בית־הכנסת שלו גם אחרי תצ׳יח, שברעב שלו נכחדו, כאמור, רבים מהם. וסמוך לפני מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן חולקים בני משפחת אבן דנאן על דרך חלוקת הכנסות בית־הכנסת של התושבים, ומכאן מקום ללמוד, שהיה גם אז קהל גדול והכנסות בית־הכנסת היו ניכרות.

לקהל התושבים היתה ישיבה, שמקומה היה בוודאי בבית־הכנסת שלהם. 

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

רבי משה בן רבי יצחק משיש

רבי משה משיש פעל בשלהי המאה הט״ז ובראשית המאה הי״ז ונחשב לאחד החכמים הבולטים באלג׳יר בתקופתו. הוא היה כנראה אחד ממוריהם של רבי שלמה דוראן זרבי שלמה בר־צמח דוראן, לפיכך נתבקש על ידם להסכים לכמה מתשובותיהם, ובאחת מהן הסכמתו נוספה להסכמת רבי צמח אבי המשיב רבי שלמה דוראן

רבי משה החל את דרכו בהוראה באחד מבתי המדרש הפרטיים באלג׳יר שהיה שייך לרבי יעקב בו רבי יוסף נרבוני. שם היה דורש ברבים כל שבת מחצות היום ואילך, ובכל יום בבוקר לאחר תפילת שחרית היה קובע ישיבה, על ידי קיבוץ מספר בעלי־בתים, שהיו שומעים ממנו פסק אחד מהרמב״ם, והיו קוראים הפסקה אחת מפרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום.

ברבות הימים קיבל ר׳ משה משיש את בית־המדרש מבעליו במתנה. לאחר זמן־מה, נטש ר׳ משה את בית־המדרש הפרטי, ועבר לדרוש בבית־הכנסת הגדול.

 המעבר לבית הכנסת הגדול נחשב כעליה במעמדו ובחשיבותו של החכם. בשנת שס״ד חתם בראש שלשה מחכמי אלג׳יר, על מכתב בקשה אל רבי חיים קנשינו בווהראן, למסור לשני שליחי צפת את נדבת אביו רבי יצחק קנשינו שהוקדשה לירושלים.

מכתב אחר שכתב רבי משה משיש יחד עם עוד שניים מדייני אלג׳יר, אל נגידי ווהראן — רבי חיים קנשינו ורבי אליהו ששפורטש — עוסק בפדיונו של יעקב פריינטי מן השבי לפי בקשתם של נגידי ווהראן. במכתב בקשו דייני אלג׳יר מנגידי ווהראן, שישלחו להם את התמורה עבור הוצאותיהם לפדיון השבוי.

אחת מדרשותיו של ר׳ משה משיש שנשתמרה בקצור בספר עומר השכחה נסבה על הפסוק בישעיהו (נח, ז). בפסוק זה מצא רמז לארבעת הזמנים בהם ניתנו ארבעה סוגי צדקה באלג׳יר, ״ הלא פרס לרעב לחמך ״ — כנגד החיטה שניתנה לעניים מכסף הצדקה שנתרם ונידב ביום הכיפורים.

״ ועניים מרודים תביא בית ״ — כנגד הצדקה שנודבה בראש השנה ונמסרה לצורך תשלום שכירות הבתים לעניים. ״ כי תראה עירום וכסיתו ״ — כנגד הכסות לעניים,

שכספים עבורה נאספו בשבת חנוכה. ״ו מבשרך לא תתעלם ״ — על משפט זה התלוצץ, שנרמז כאן לבשר וליין, שנקנו לעניים מכספים, שנודבו בשבת פרשת החודש ובשבת הגדול. דרוש זה מצא חן בעיני הקהל הקדוש באלג׳יר, אשר שיבח את רבי משה משיש על דרשתו, [ורבי יעקב גאבישון הוסיף על הדרשה מספר חידושים] .

 בשנת שפ״ג (1623 ), בהיותו זקן, כתב רבי משה משיש הקדמה לספר ״ חשק שלמה ״, באורו של רבי שלמה דוראן לספר משלי. שנים מספר לפני שנת שפ״ח (1628), מסר רבי משה משיש לראשי הקהל, שבית הכנסת של רבי נהו־ראי, אחד מבתי־הכנסת הוותיקים באלג׳יר הינו אדמת הקדש, כלומר שייך היה לקהל, ולא היה בבעלות פרטית. רבי משה משיש חבר מספר פיוטים המצויים במחזורים ובקרוב״ץ של אלג׳יר.

חכם ודיין במחצית הראשונה של המאה הי״ז. אמנם לא ידוע לנו על כתביו בהלכה, אבל מתוך התשובות שהוא מוזכר בהן, ניתן להסיק שהיה זקן חכמי הדור באלג׳יר. ר׳ שלמה צרור נהג להראות לו את פסקיו: באחת מתשובותיו הביא ר׳ שלמה צרור דוגמה מאחד מפסקיו ששלח לתלמסאן, על פסק זה העיד ״והוכשר בעיניו״ של ר׳ נתנאל קרשקש.

 בסיומו של אותו פסק שנשלח לתלמסאן כתב ר׳ שלמה צרור: ״את כל זה כתבתי להלכה, אבל למעשה איני כדאי להורות בנושא חמור כזה, לבד אם יסכימו החכמים יצ״ו ובפרט החכם השלם מורינו כמה״ר נתנאל נר״ו, אשר אליו משפט ההוראה ומימיו אנו שותים…״, ואמנם ר׳ נתנאל קרשקש הוסיף מספר משפטי הסכמה.

ביקורתו של החכם ר׳ משה שוראקי מתלמסאן, על גט שכתב ר׳ נתנאל קרשקש, הביאה את ר׳ שלמה צרור לכתוב דברים קשים נגד ר׳ משה שוראקי, ולחשוף את דמותו של ר׳ נתנאל קרשקש אשר עליו נכתב: ״הלא ידעת שמאז נאספו ממנו חכמינו בחטאינו, נשארה עירנו שוממה וגלמודה, לולי ה׳ הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא החכם מורינו נר״ו, אשר הוא מרוה צמאונינו ומימיו שותים כל יודעי ספר בשערי עירנו, לאורו הולכים כל הולכי חשכים, בצל חכמתו אנו חיים, ולטל מלקושו אנו מצפים״. בהמשך תשובתו ציין ר׳ שלמה צרור את נסיונו הרב של ר׳ נתנאל קרשקש בכתיבת גיטין, ואת העובדה, שישב יהד עם חכמי העיר ודייניה אשר נפטרו מכבר, על כסא ההוראה והדין, ״בכל בית הפסק נאמן הוא ודבריו הלכה בכל מקום…

 וכל המהרהר אחרי דברו כמהרהר אחר בית־הדין הגדול״. עדויות נוספות לפעולותיו של ר׳ נתנאל קרשקש מצויות בכתב־יד ובדפוס: הוא חתום על מעשה בית־דין משנת שע״ז (1617), המאשר שטר מתנה לר׳ סעדיה זוראפה ר׳ נתנאל קרשקש חתום על שתי הסכמות, העוסקות בבעלות בניו ונכדיו של ר׳ נהוראי קרשקש על בית־הכנסת של אביהם וסבם, ומעמדו של הציבור ברכוש זה״. ההסכמה הראשונה משנת שפ״ח (1628) קובעת: שבית־הכנסת שהתפלל בו החכם ר׳ נהוראי הינו אדמת הקדש ורכוש הציבור, אולם בית־הכנסת ישאר בחזקת ר׳ שלמה בן־נהוראי קרשקש, בו יורשה הוא וזרעו להתפלל בבית־הכנסת בלא הפרעה.

ההסכמה השניה עליה חתום ר׳ נתנאל קרשקש נחתמה בשנת ת״ז (1647), ואף היא עוסקת בבית־הכנסת ר׳ נהוראי, לפיה ירכשו ר׳ נהוראי ור׳ יוסף בני ר׳ שלמה קרשקש ונכדי ר׳ נהוראי החכם, זכויות בלעדיות בבית־הכנסת לכל דבר שבקדושה תמורת חמש מאות גרושים ספאניוליס. הקהל נזקק לסכום זה בדחיפות, עקב עלילה, שנבעה ממות תורכי בחצרו של יהודי ר׳ נתנאל קרשקש כתב גם קינות לט׳ באב״ אחד מצאצאיו המתואר כנין ונכד הוא ר׳ מאיר קרשקש אשר יזם את הדפסת התשב״ץ.

רבי סעדיה זוראפה

משפחת זוראפה היתה מן המשפחות הספרדיות הוותיקות שהגיעו לאלג׳יר עם גולי קנ׳׳א ממיורקה. המשפחה מוצאה מאחד הישובים בקאטאלוניה, ממנו עברה לברצלונה, מברצלונה למיורקה וממיורקה לאלג׳יר». משפחה זו היתה כנראה מן המשפחות המיוחסות והחשובות שהיו בעלות עמדה והשפעה בחצר השלטונות בתלמסאן ואלג׳יר, בשלהי המאה הי״ד. על כך למדנו מהעובדה שמתנגדו של הריב״ש באלג׳יר ״התחתן עם בני זוראפה״, ומהלך זה חיזק את עמדתו בקהל נגד הריב"ש במחצית המאה הט״ו מוזכר במקורותינו ר׳ יוסף בר יעקב זוראפה תלמיד הרשב״ש שנדד במספר קהילות בצפון אפריקה וספרד .

ר׳ סעדיה בר דוד זוראפה פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז בתור חכם ודיין באלג׳יר. בשנת ש״פ (1620) העתיק את תשובותיו של הרשב״ש» בשנת שפ״ה (1625) את ספר ״תיקון הסופרים״ לרשב״ש, וכן כתב הקדמה לספר ״חשק שלמה״. בשנת שפ״ח (1628) הוא חתום כחכם ודיין באלג׳יר על אותה ההסכמה העוסקת בבית־הכנסת של ר׳ נהוראי קרשקש. מתשובותיו של ר׳ סעדיה זוראפה נשארו בידינו שתי תשובות: אחת עוסקת בבית־המדרש שניתן במתנה לר משה משיש. מתשובתו מסתבר שחשש מעירעור על פסקו, לפיכך שלחו לקבלת חוות־הדעת מחכמי מארוקו, יצחק ן׳ זמרה, יוסף אל ענבוט, יצחק אבודרהם וחנניה ארובאש אשד הסכימו לפסקו

. התשובה השניה מצויה בכתב־יד, והיא עוסקת במתנה שניתנה באלג׳יר בחדש תשרי השפ״ז (1626). בכתב־יד מצוי גם העתק שטר מתנה משנת שע״ז (1617), לפיו נתן יצחק בר עמרם זוראפה לסעדיה בר דוד זוראפה במתנה מהיום לאחר מיתה, את כל נכסיו בקרקעות, חזקות ומטלטליו, שנמצאו בחצר הגדולה שנקראה ״צ׳אר זוראפה״, שהיתה מצויה במבוי מול בית הסוהר, אשר אסירי המלך אסורים שם. על מתנה זו היו עוררים, בגלל שהנותן היה נכפה, (כנוי לחולה במחלת נפילה) ובענין זה כתב תשובה ר׳ צמח בר יוסף דוראן. ר׳ סעדיה זוראפה חיבר קינות שבהן מצוי אקרוסטיכון של שמו כגון: ״אגביר במר רוחי״; ״אצעק וארימה במר קולי״ וכן ״מרתיה״, שהיא קינה על פטירתו של המשכיל הנבון יעקב זוראפה (קרוב משפחה?), שנשרף על קדוש השם.

ידיעות נוספות על ר׳ סעדיה זוראפה אין לנו. בין צאצאיו היו רבי שלמה דוד זוראפה, מחכמי אלג׳יר במאה הי״ט, מחבר ״שער שלמה״ ו״בני שלמה״ .

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-שלטון קרת חדשת.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

שלטון קרת חדשת.

עם קום קרת חדשת נכנס המגרב להיסטוריה, משך כשבע מאות שנה, מאז 813 לפני הספירה, שנת ייסודה, ועד 146 לפני הספירה, שנת נפילתה, לשה קרת חדשת את כל צפון אפריקה וצרה לה צורה שמית כדמותה וכצלמה.

הכובש הרומי, שהעביר את מחרשתו על אתרה של העיר וזרעו מלח, לא הצליח למחוק, כפי שעוד נראה, את החותם המזרחי, שהוטבע במגרב לעולם ועד על ידי אותם מתיישבים, שבעולמו של הים התיכון ייצגו תרבות עתיקה ועקשנית.

שרשרת של ערים פניקיות, בנותיה של קרת חדשת, נסכו על התושבים הקדמונים, משך קרוב לאלף שנה את ההשפעה המתמדת של שפת כנען ושל תרבות שמית, שתיהן ילודות ארץ ישראל. עם תום פעולתה של השפעה זו, מעיר גזל, היו התושבים הקדמונים של המגרב " לכנענים בלשונם ובמנהגיהם ", שמיים הקרובים קרבה הדוקה לעברים של ארץ ישראל.

קודם כל, מכוח הלשון. אין ספק כי התפשטותו של הניב הפוּני וקיומו הממושך הם האגדה העממית, שעתה זה עמדנו עליה. התעודות הפוניות העתיקות ביותר שבידינו באות מסרדיניה, ממלטה ומסיציליה וזמנן המאות הרביעית עד השנייה לפני הספירה.

אין אלה אלא שיורים אפיגרפיים ( פענוח כתובות עתיקות ) של ספרות עתירת נכסים, שקיומה הוא בגדר השערה ואשר כמה מכתביה נתקיימו, כפי הנראה, רק עד לימי הביניים.

כיום לא נותר בידינו מאומה מן המורשת הזאת בפילוסופיה, בספרות, בהיסטוריה או בשירה, אם אמנם הייתה כזאת. על מנת להכיר את קרת חדשת נאלצים אנו למעשה להזדקק לעדותם של יריביה, הרומים. ברור שזהו ליקוי מצער בחקרי היהדות במושבות הפוניות של אפריקה.

אילו ידענו אל נכון את אזורי ההתפשטות של הלשון הפונית, כיבושיה וחדירתה, כי אז יכולנו ללמוד לפחות במידה מתקבלת על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות.

ההיסטוריונים הבאים לספר על ראשית הדברים מסתפקים בדברים כלליים : הלשון השמית, שלערך במאות השמינית והשביעית הצטמצמה ביישובי החוף בלבד, חדרה החל מן המאה השישית אל פנים הארץ.

לאחר מכן כל התעודות מעידות כאחת על תפוצתו המפתיעה של ניב זה בכל שכבות האוכלוסייה, בין בשורות האצולה ובין במעמדות הפועלים והאיכרים. ספארטיאנוס מוסר כי ספטימוס סוורוס, הקיסר השמי יליד לפטיס, שמר כל ימי חייו על מבטאו הפוני.

אחותו שהגיעה לחצר המלוכה מלפטיס, לא ידעה רומית כלל. אבל התעודות המקיפות ביותר שבידינו, על נפיצותה של לשון שמית זו בצפון אפריקה, באו לנו מידי אוגוסטינוס הקדוש. מעידות הן, כי משך כמה מאות שנים אחרי נפילתה של קרת חדשת, דיברו האיכרים כמעט אך ורק פונית.

בנקודה זו אין כל מקום לספק : מעולם לא הצליחה התרבות הלטינית לעקור ולמחות את החותם הפניקי העמוק. במקום אחד מוסר לנו אוגוסטינוס מלה אחת בפונית : אחד מקודמיו של הגמון היפוני, ואלריוס, שמע איכרים אחדים מתנצחים.

כיוון שקלט את המלה " סלוּס " שאל מה פירושה " הלה בפונית ( וכמובן, בעברית ) פירושה שלושה. ההגמון שמח בכל כמוצא שלל רב, שכּן בכך סיפק לו הדבר הדגמה נוספת לזיקה שבין השילוש לישועה ( כהוראתSalus  ברומית ).

בדרשותיו חזר אוגוסטינוס הקדוש ונזקק ברצון לפונית, שגלוי וברור כי נהירה הייתה לשומעיו, כדי להסביר את המלים העבריות או הארמיות שבכתבי הקודש. מרסל סימון מוסיף לויית דיוק לסוגיה זו. אוגוסטינוס הקדוש מציין, שהקירקונקליונים ( או הצנטוריונים ) קוראים היו לאלות, בהן הסתייעו כדי להעביר בכוח את התושבים לנצרות, בשם " ישראל ".

הקנאים הנוראים הללו קראו, אפוא, לכלי הנשק של תעמולתם בשם הוראתו " ישרה אל ". מן הפרט הזה מסיק סימון, כי מן הסתם היו הקירקונקליונים, ועמהם ודאי גם המונים גדולים של כפריים, קוראים ומבינים תנ"ך במקורו.

ואכן כאן טמון העיקר : הקירבה ההדוקה בין העברית לפונית ודאי מלכתחילה הכשירה את הקרקע להשתלבות עמוקה בין היהודים לברברים במגרב. היֶירונימוס הקדוש, שבעניין זה תוכל סמכותו שלו בלבד לשכנענו, כבר הצביע על קוי הדמיון בין שתי הלשונות האחיות, ואחריו החרה החזיק פריסקיאנוס.

המדע המודרני מאשר את המסורת העתיקה, בדבר הקרבה ההדוקה בין הפונית לעברית. צדדים אלה של דמיון שאין כל צורך להדגיש כמה הם חשובים לענייננו, מתרצים אותה תפוצה בלתי רגילה של רעיונות יהודים בצפון אפריקה, שסללה את הדרך, תחילה לנצרות ואחרי כן לאסלאם.

באשר לקרבה בין הפונית לעברית. מסקנותיו של גסל על תפוצת הלשון הפונית באפריקה הצפונית ברורות וראוי להביאן בזה : אוגוסטינוס הקדוש מגלה שעדיין הייתה מדוברת במאה הרביעית. מאז ועד לכיבוש המוסלמי מרחק הזמן הוא קצר.

והנה הערבית, הקרובה ללשון זו, יכלה לבוא על מקומה בנקל, כמו שבאה הארמית, שאף היא ניב שמי, על מקום הפניקית בפניקיה, הרבה דורות קודם לכן. רשאים אנו אפוא להניח כי הרבה ברברים אימצו להם את לשונה של האסלאם מפני שלמדוה בלי קושי, מתוך שידעו פונית. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

קנקן החדש מלא, יין ישן מעולה, החכם הדיין כהה"ר יהושע נ"י.

אחרי דרישת שלומך אשיבך מלין על מה ששאלת על עניין מרדכי הנזכר הנה מה הדין היה נראה שהקהל פטורים כמו שאמרת ולא מטעמך ממה שכתב מרן קפ"ח וזה לשונו, מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו.

אלא שאם נעמיד הדבר על דין תורה איל לך אדם שעומד בפרץ על הציבור מפני שבעוונותינו הרבים כמו שרבו המעלילים עלילות ברשע לעומדים על הציבור ואם נחייבם אתו לאימנועי מלעשות מצונ ונמשך מזה היזק לציבור שישארו כצאן אשר אין להם רועה.

וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ולכך מן הראוי הוא לשלם לו היזקו או לפחות לפשר ביניהם ומעולם לא ראיתי לרבותינו לחייב לעומד על הציבור שום חיוב הבא לו מחמת עמידתו על הציבור אלא היו מחייבים הציבור לפרוע בעדו וכך אנו נוהגים אחריהם.

נאם החותם מרחשון בשנת " כי שכר הוא " לכם חלף עבודתכם ליצירה בפאס יע"א ורב שלם

מתתיהו יס"ט.

סוף התעודה

כפי שכתב שלמה הכהן ב " יומן עיר פאס " באלול תרנ"ז – 1897 הודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה עם נימוקיו.

אבל היהודים לא צייתו ותקעו בסתר, תוך סיכון. בראש השנה הבאה הסתובבו מוסלמים ליד בתי הכנסת טאיימו לרצוח כל מי שיתקע בשופר, אבל הקאיד ונכבדי המוסלמים באו לעזרת היהודים. לבסוף תקעו בסתר תוך סיכון.

לפי עדות המבוססת על זכרום שפרסם הרב דוד עובדיה זצוק"ל, התוצאה של הקאדי, כי באדר תרנ"ח התנפלו מוסלמים על המללאח ושדדו אותו. מספר יהודים נהרגו על ידי המוסלמיםם, אחרים נפצעו, נשים עונו, בעוון תקיעת שופר בעיר זו.

במכתב של נכבדי קהילת וואזאן לכל ישראל חברים, ב – 12 ביולי 1908 בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם נאמר בין השאר : " ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר.

תוספת שלי לפי הערת המחבר.

וכך כותב רבי עובדיה ז"ל בספרו קהלת צפרו חלק ג' דף 144.

בשנת תקכ"ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוןצרך להוציא הוצאות מרובות להציל את נפשו. מפי מר אבי ז"ל, שהמשיך לספר לי שלא נמצא לקהל כסף במזומן, ומשכנו רביע מהכנסות בית הכנסת הגדול על מנת לשלם. ונשאאר ממושכן עד ימי רבנותו של מור אבי ז"ל, שהשתדל בפדיון המשכנתא.

וממשיך רבי דו עובדיה ז"ל בסיפור שלו : בפטירת החכם יש"י עוליאל, בשנת ת"ר – 1840, תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלוויה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל.

בשנת תרנ"ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעיר תאזה כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כשישה חודשים. עד כאן לשונו של רבי דו ז"ל. 

פרק ד. אילוצם של יהודים לחלל שבת וחג.

שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי. באסלאם לא חלה החובה על הפסקת העבודה בימי השיש, שהם תחליף לשבת היהודית. יום זה מכונה יום " אלג'ומעה " כלומר יום ההתכנסות, באשר רק בימי שישי נערכה תפילה בציבור.

מוחמד הכיר את החובה שחלה על היהודים לשמור שבת. נראה שהדבר שימש אחד המאפיינים של האמונה היהודית ומצוותיה. בדברי הביקורת שלו על היהודים נאמר בין השאר שהם מחללים שבת.. הדבר מופיע ארבעה פעמים בסורה השנייה " הפרה פסוק 61, בסורה הרביעית " הנשים " פסוק 153, בסורה השביעית " המחיצה " פסוק 163 ובסורה השש עשרה " הדבורה " פסוק 125.

כאן אביא בפניכם מתוך ספר הקוראן את פסוקים שציטט פרופסור בשן.

סורה שנייה – הפרה – פסוק 61 : " אמרתם הוי מֹשה קָצה נפשנו במאכל אחד, על כן קְרָא אל ריבונך למען ימציא לנו מאשר תצמיח הארץ : ירקות וקישואים ושום ועדשים  ובצל. אמר התבקשו להחליף את הטוב בגרוע ? רדו מצרימה, כי שׁם לכם כל אשר תבקשו ! – מוכֵּי השפָּלה ודלות הם, וניתכה עליהם ימת אלוהים. זאתץ כי כפרו על כי הִמרו ועברו את גבול המותר.

סורה רביעית – הנשים – פסוק 153: " בעלי הספר ( היהודים והנוצרים שקיבלו את ספרי הקודש, ואשר גם הקוראן מכיר בקדושתם העקרונית )  מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים. ממֹשה  שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז הִכְּתה בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה. אלר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונָתַנו למֹשה סמכות ברורה.

סורה שביעית – המחיצה  פסוק 163 : " שאל אותם ( את היהודים ) על אודות העיראשר שכנה אל מול הים ( יש אומרים אילת, מדיין או טבריה ) הם חיללו את השבת, כי דגי הים עלו על פני הים ביום השבת, ואילו בימים אשר לא שבתו ממלאכה, לא עלו. כך ניסינו אותם, כי היו מופקרים

סורה 16 הדבורה, פסוק 125 –  " קרא אל נתיב רבניך בחוכמה ובדברי מוסר נאים, והנצח עמם בדרכי נועם. ריבונך מיטיב לדעת מי טעה מנתיבו, והוא מטיב לדעת מי הם ישרי הדרך ". 

مقالات باللغة العربية-متحف مغربي يسلط الضوء على تاريخ الثقافة اليهودية

متحف مغربي يسلط الضوء على تاريخ الثقافة اليهوديةמרוקו מפה

الحوار والصور لإيمان بلحاج من الدار البيضاء لمغاربية – 02/10/09

يعتبر المتحف الثقافي اليهودي المغربي الذي يتواجد مقره بالدارالبيضاء، مؤسسة فريدة من نوعها على المستوى الوطني والعربي والعالمي، فهو المتحف الوحيد الذي يقدم اليهودية كمكون ثقافي أساسي في الحضارة المغربية.

زهور رحيحيل ، مسلمة مغربية، درست في باريس والمغرب الثقافة الأنثروبولوجية وتعمل محافظة للمتحف منذ تأسيسه سنة 1997، إلى جانب رئيس المتحف سيمون ليفي وعدد من المغاربة واليهود من أجل توثيق المساهمة التاريخية لليهود المغاربة.

مع احتفال الجالية اليهودية الصغيرة والنشطة في المغرب بالسنة الجديدة هذا الأسبوع ، مغاربية حاورت رحيحيل عن المتحف ودوره في الحفاظ على الإرث الثقافي اليهودي المغربي.

  • متحف الثقافة اليهودية في الدار البيضاء هو الوحيد في العالم العربي.متحف الثقافة اليهودية في الدار البيضاء هو الوحيد في العالم العربي.
  • المتحف يستقبل العديد من الزوار بمن فيهم الباحثين وجولات الطلبة.المتحف يستقبل العديد من الزوار بمن فيهم الباحثين وجولات الطلبة.
  • يمكن للزوار مشاهدة نماذج من الملابس المغربية اليهودية وأغراض أخرى.يمكن للزوار مشاهدة نماذج من الملابس المغربية اليهودية وأغراض أخرى.

مغاربية : ما الذي يميز المتحف الثقافي المغربي اليهودي في الدار البيضاء؟

زهور رحيحيل : هو المتحف الوحيد الذي يعتني بالثقافة والتراث اليهودي في بلد عربي مسلم والوحيد الذي يوجد بالدارالبيضاء لأن باقي المؤسسات اليهودية المتخصصة في التراث والفن اليهودي بصفة عامة توجد في الدول الأوروبية والأمريكية.

مغاربية :كيف يمكن لهذا المتحف أن يحافظ على الثقافة اليهودية المغربية في ظل تواجد عدد قليل من اليهود في البلاد؟

رحيحيل : هذا ما نسميه نحن التحدي. نعرف أن عدد اليهود المغاربة المتواجدين في المغرب قل كثيرا منذ أزيد من ستة عقود، وهذا الوضع التاريخي الذي عرفه المغرب ليس فريدا بل عرفته جميع الدول العربية، حيث هرع يهود العالم العربي إلي الدولة اليهودية منذ تأسست في 1948 .

وهذا هو الشأن في المغرب وتونس والجزائر وسوريا ولبنان ومصر واليمن. فهذه الدول كلها أُفرغت من العنصر اليهودي الذي كان له إسهام ثقافي وحضاري.

فمثلا عندما نتحدث عن التراث والثقافة والحضارة المغربية يجب أن نذكر جميع مكونات هذه الحضارة والتراث الغنية بغنى تنوعها ومصادرها، لأن الحضارة المغربية متنوعة بالإرث الأمازيغي الإفريقي المتوسطي اليهودي والعربي الإسلامي والأندلسي. وهذا ما يغني حقا الحضارة والشخصية المغربية.

إننا كمحافظين نحس بنوع من الغبن تجاه ما ضيعناه من إرث، فأنا أعتبر أن كل ما هو مكون يهودي مغربي، هو مغربي قبل أن يكون يهوديا، واليوم نحس أننا ضيعنا شيئا ما من هذه الخاصية المغربية، وهذا الإحساس هو الذي جعل مجموعة من المغاربة، بغض النظر عن الانتماءات الدينية، يعملون معا.

نحن يهود ومسلمون نعمل في متحف يهودي مغربي وقد جاءت بادرة إحداثه من طرف ما يسمى عندنا في المغرب بمجلس الجماعات اليهودية المغربية، بمساعدة الدولة المغربية، اعترافا بالمجهود الذي يقوم به المغاربة في صيانة الإرث المكون للتراث المغربي والمحافظة عليه، وفي نفس الوقت فإن مهمتنا هو تعريف الجيل الجديد من المغاربة بهذا التراث.

لقد تعايش المسلمون مع اليهود المغاربة قبل 50 أو 60 سنة ، كجيران وتلاميذ في نفس المدارس، وزاولوا مجموعة من المهن مجتمعين، ولكن جيل المغاربة الذين ازدادوا في السبعينات تقريبا يجهلون الكثير من هذا الواقع المطبوع بالتعايش والتسامح والاندماج، إذن، هم يجهلون أنه كان هناك في يوم من الأيام يهود مغاربة، ويفاجأون اليوم حين نتحدث عن هذا المكون اليهودي والتقاليد اليهودية المغربية.

لهذا، نحن نتواجد اليوم لملء هذا الفراغ التاريخي الثقافي وتعريف شباب اليوم بوجود تراث يهودي مغربي غني، وأن المسؤولية هي مشتركة بين المسلمين واليهود للحفاظ عليه حتى نكون في مستوى حضاري متميز.

مغاربية : وهل وجود متحف وحيد على الصعيد العربي والإسلامي كما تقولين، كاف ليعطي هذا الإشعاع وليحقق هذه الأهداف؟

رحيحيل : أنا شخصيا وكمحافظة مسلمة لمتحف يهودي أعتبر أن هذا أمر فريد من نوعه ومتميز في حد ذاته، لأن المتاحف اليهودية عبر العالم لا نجد إلا اليهود هم الذين يعملون فيها، إذن هذا بالنسبة إلي هي مسؤولية كبيرة، وفي نفس الوقت هو افتخار يدعوني إلى العمل أكثر، والقيام بمجهود مضاعف لأنني أجد نفسي في موقع وسيط بين المسلمين واليهود.

والحمد لله على المستوى الوطني أعتبر أننا نقوم بمجهود هام، وإن كانت الإمكانيات جد محدودة على اعتبار أن ما يخصص للمجال الثقافي دائما يكون محدودا للآسف. ليست لنا إمكانيات مادية كبرى، عكس ما نجده مثلا في المتاحف اليهودية الأمريكية أو الأوروبية. وأملي اليوم أن تقوم دول عربية أخرى بإنشاء متاحف مماثلة، وتتصل بنا لتقديم خبرتنا إليها التي تؤهلها للحفاظ على المكون العربي اليهودي الذي هو معترف به عالميا.

مغاربية : تلتقين بحكم وظيفتك بعدد من اليهود المغاربة هل تجدين أنهم يشعرون بالأمان في المغرب؟

رحيحيل : هذا أمر مؤكد ،نعم هم أقلية، لأن هناك تاريخ تحكم في عددهم، ومع ذلك فالمغرب يتوفر على مكون يهودي مهم مقارنة مع الدول العربية الأخرى، التي انقرض فيها هذا العنصر تماما. فالمغرب هو البلد الوحيد الذي يشهد حركة تنقل لليهود منه وإليه، واليهود المغاربة معروفون كثيرا بتشبثهم بالمغرب وحبهم له وهذا ما جعل عدد من اليهود لم يبرحوه، أو يعودون لزيارته كثيرا.

مغاربية : في 2003 قتل انتحاريون عشرات الأشخاص في مواقع بالدار البيضاء يضم مركزا للجالية اليهودية. هل يشعر اليهود بالأمان في هذه المدينة؟

رحيحيل : أنا لا أومن بهذا المعطى، فقد يتعرض حتى المسلمون للتهديدات الأمنية سواء في البلاد الإسلامية أو في أوروبا أو في أمريكا. للأسف، فالأحداث الإرهابية يقوم بها متطرفون، سواء ضد المسلمين أو اليهود أو المسيحيين، لكن يجب أن نعرف أن وقع هذا في المغرب محدود جدا.

والمغاربة المسلمون لا يقيمون أي فرق بينهم وبين المغاربة اليهود، والإقبال الذي يعرفه المتحف للتعرف على الثقافة اليهودية يجسد هذا التعايش بشكل كبير وواضح ولا لبس فيه.

مغاربية : ما هو حجم الإقبال على المتحف؟

رحيحيل : هناك إقبال كبير وخصوصا من طرف الطلبة الجامعيين، الذين يبحثون في مجال الثرات المغربي ويهيئون أطروحاتهم أو رسالاتهم الجامعية حول المكون اليهودي في الثقافة المغربية.

هناك مدارس زارتنا وهناك مدارس لم تأت بعد لزيارتنا، لكني أعتبر أننا في بداية الطريق، وعندي أمل أن المشرفين على المؤسسات التعليمية سيعون ضرورة التعريف بهذه الثقافة في بلادنا، ويمكن اعتباره من حسن الحظ أن يوجد في الدارالبيضاء هذا المتحف الذي نتمنى أن يحظى بالاهتمام من قبل المدرسين. وأغتنم فرصة إجراء هذا الحوار لأوجه ندائي إلى هذه المؤسسات التعليمية ومدرائها لاصطحاب التلاميذ لزيارة هذا المتحف، إنه غني بالمعلومات وبالتاريخ، وبكل ما يعزز رصيدهم المعرفي وثقافتهم.

مغاربية : ماذا يقدم المتحف لزواره؟

رحيحيل : هذا متحف إثنوغرافي، تعرض فيه الكثير من المجموعات المتعلقة بالتراث والثقافة اليهودية المغربية، وكل ما له علاقة بالطقوس الدينية اليهودية المغربية بالتحديد، وليس ما يتعلق باليهودية العالمية. فمثلا هناك عرض لمجموعات القفطان المغربي كلباس مشترك والجلابة الحاخامية والمغربية، وكذا عدد من الأدوات التقليدية التي كانت تستعمل قديما في أشغال منزلية مثلا والمهن التقليدية المغربية التي كان يمارسها اليهود قديما أيضا إلى جانب المسلمين. ونعرض أيضا أنواعا من المعابد المغربية وهو ما نسميه "البيعة" حيث هناك أشكال مختلفة من "البيعات" بالمغرب، هناك الشكل البربري والأوروبي، وشكل نجده في المدن العتيقة مثل الرباط ومكناس وفاس…

المهم هو فضاء رحب يستقبل زواره كل يوم من اليهود والمسلمين ليقدم صورة عن التحام مكونين إسلامي ويهودي للحضارة المغربية.

مغاربية : هل اختلاف الديانة أو الثقافة يمكنه أن يشكل عائقا أو صعوبة ما في التعامل مع اليهود؟

رحيحيل : لا أبدا، بالنسبة لي شخصيا لا أجد أي صعوبة، فالتخصص في مجال معين مثل التراث أو العلوم الإنسانية بصفة عامة، يجعلنا نطرح الانتماء الديني جانبا.

هناك أمر يجهله المغاربة هو أن ما يجمع بين اليهود والمسلمين هنا هو المغرب بلدنا، نتكلم نفس الدارجة ونأكل نفس الطعام ولنا نفس الذوق كما لنا نفس العقلية تقريبا، وقاسمنا المشترك هو أهم بكثير من الديانة، إنها الثقافة العربية والفن والموسيقى المشتركة.

مقالات باللغة العربية – الملاح (حي يهودي)

الملاح (حي يهودي)מרוקו מפה

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة
هذه نسخة متحقق منها من هذه الصفحةعرض/إخفاء التفاصيل
 
 

نجمة داوود على أحد الجدران في حي الملاح فيالصويرة.

الملاّح هو اللقب الذي كان يطلق أو بالأحرى ما زال يطلق على الحي اليهودي بالمدن المغربية العتيقة، مثلفاس، مكناس، مراكش، الدار البيضاء، الصويرة… ومايطلق عليه في بلاد الشام، مصر أو العراق حارة اليهود يسمى في المغرب حي الملاح.

تشير بعض الدراسات إلى أن حي الملاح سمي بهذا الاسم نظرا للأن أول حي يهودي تم بناؤه في المغرب كان في مدينة فاس التي كانت عاصمة للمغرب عدة قرون، وقد تم بناؤه في منطقة كان يتم فيها تجميع وتخزين الملح تمهيدا لتصديره عبر القوافل لأوربا ،و أصل تسميته بالملاح يعود إلى عهد المرينيين في الثلاثينيات من القرن الخامس عشر الميلادي حيث كان موقع عند مدخل مدينة فاس تجمع فيه مادة الملح قبل توزيعها فكان الموقع أول تجمع خاص باليهود ومنذ ذلك الحين تم تعميم مصطلح الملاح ليتم تداوله بين الأوساط المسلمة واليهودية كحي محاط بأسوار عالية له بابان في غالب الأحيان يقطنه اليهود. تم تعميم الكلمة بعد ذلك ليشمل كل تجمع سكاني لليهود في المغرب. حي الملاح لم يكن موجودا في المدن العتيقة فقط، بل كان موجودا حتى في القرى الصغيرة والمدن الجبلية…

يبنى حي الملاح غالبا قرب القصور الملكية ومقر السلطة في المغرب، لهذا فإن أحياء الملاح توجد في وسط وفي أهم منطقة في المدن. كان الملاح وما زال إلى اليوم القلب النابض للمدن التي يتواجد فيها، فقد كانت فيه أهم الأسواق وكان سكانه اليهود يمتهنون أهم الحرف آنذاك، من صائغي الذهب، خياطين، نجارين، إسكافيين… لهذا فقد كان حي الملاح مركزا تجاريا هاما لكل مدينة كان يتواجد فيها.[عدل]مميزات الملاح

الملاح هو بالأساس شكل معماري خاص باليهود داخل العواصم التاريخية للمغرب، ولكنه من خلال تجسيده لوضعية أهل الذمة كان يتمتع بالاستقلال النسبي في تسييره وإدارته وقضائه، مما يسمح لليهود بحرية ممارسة شعائرهم داخل الملاح وتنظيم حياتهم الاجتماعية وفقها. فماضي المغرب الغني يشمل فترة طويلة من التسامح بين المسلمين واليهود حيث اشتغلوا معا لازدهار تجارتهم. فعيش اليهود داخل حي منفصل يعني أنهم محميون داخل جدران القصبة وأنهم يؤدون الضرائب إلى الحكومة. ولقد شغل اليهود مناصب مربحة حيث عملوا كممثلي لأبناك، خياطين، وبائعي مجوهرات. أصبح الملاح بالنسبة لليهود بمثابة مدينتهم الصغيرة الخاصة بهم حيث شملت معابد وأسواق في الهواء الطلق، ينابيع وشرفات مطلة على الأزقة الضيقة.

عمد سلاطين المغرب على تجميع اليهود بهذه الأحياء وكان الملاح قريب من قصر السلطان من أجل توفير الأمن والحماية لهذا العنصر نظرا لدوره الفاعل في تنشيط الحياة العامة ولكونه مصدر من مصادر تزويد خزينة الدولة بالمال؛ وقد ساهم الملاح في الحفاظ بشكل كبير على الخصوصية اليهودية لمئات السنين وقد عرفت مدن مغربية أخرى الملاح بعد فاس فكان لمراكش ملاحها الذي بني في أواسط القرن السادس عشر الميلادي وكان لمكناس ملاح مشهور وللصويرة في زمن السلطان محمد بن عبد الله كان لها هي الأخرى ملاح اكتسب شهرة وصيتا نظرا للدور الاقتصادي الذي كان يلعبه آنذاك وكانت ملاحات أخرى لا تقل أهمية بالرباط وسلا وتطوان ووزان… وكان لكل ملاح نواب يمثلون الطائفة وينوبون عنها أمام السلطات ويرعون مصالحها ويعملون على حل مشاكل اليهود فيما بينهم، وداخل أسوار الملاح أو بالقرب منها يتواجد كنيس للعبادة والصلاة ومدرسة لتلقين مبادئ الكتابة والدين بيد أن أسلوب التدريس عرف تغييرا عند نهاية القرن التاسع عشر الميلادي بتحديثه وعصرنته وفق الأسلوب الأوروبي الحديث فأنشئت لهذه الغاية مدارس خاصة بالطائفة اليهودية على الطراز الغربي تلقن فيها إلى جانب اللغة العبرية اللغتين الفرنسية والأسبانية والرياضيات وباقي العلوم والمعارف الأخرى وكان لظهور هذا النوع الحديث من التعليم أن أحدث تخوفا وتحفظا عند الكثير من رجال الدين اليهودي المتشبثين بالطريقة التقليدية في التعليم. وكان الملاح يعج كذلك بالمحلات التجارية المختلفة التي تبيع المواد الغذائية ودكاكين العطارة والملابس ومختلف الحرف الأخرى كما كان الملاح لا يخلوا من محل أو أكثر للجزارة حيث تباع اللحوم وفق الأصول والشريعة اليهودية. وكان جزا من المعاملات التجارية يتم خارج الملاح مع المسلمين واليهود فقد كان الكثير من التجار الكبار والصغار يقصدون الأسواق الموسمية لعقد الصفقات والمتاجرة في الأغنام والأبقار والابل والدجاج والبيض والتمور والحبوب والسكر والشاي والألبسة وغيرها من السلع. وعند انفضاض السوق يعودون للملاح حيث أطفالهم الصغار بانتظارهم وانتظار حلوى السوق. وداخل هذا الفضاء كان اليهود يقيمون أعراسهم وأفراحهم ويحيون مواسمهم وأعيادهم. بيد أن هذا الملاح الذي ظل يشكل ولفترة طويلة جزءا من التراث والذاكرة عرف في أواسط القرن الماضي نزيفا مهولا وتقلصا في ساكنته فلم يعد في يومنا هذا من الملاح غير التسمية والجدران.

ملاح فاس

ملاح مدينة فاس

ويعود تاريخ بناء أول ملاح بالمغرب إلى بداية القرن 13 الميلادي، مع وصول المرينيين إلى الحكم، وبناء عاصمتهم في فاس الجديد قرب فاس القديم. فقد تم آنذاك تقسيم فاس الجديد إلى 3 أحياء حول القصر الملكي، حي مسلم يضم قصور أمراء بني مرين، وحي خاص للعائلات المهاجرة من الأندلس، وحي للنخبة اليهودية وقد أطلق عليه اسم الملاح لكون الموقع الذي بني فيه كان سوقا للملح. وذلك خلافا للرواية البشعة التي روج لها الكاتب الفرنسي هنري دو لامارتينيز في بداية التغلغل الاستعماري الفرنسي في المغرب والتي تقول ان اليهود المغاربة كانوا مجبرين على العيش داخل أحياء ضيقة ووسخة محاطة بالأسوار وشبيهة بالسجون والتي يطلق عليها اسم الملاح لكون سكانها كانوا يمارسون فيها مهنة معالجة الرؤوس التي يأمر سلطان المسلمين بقطعها وتحنيطها بالملح قبل تعليقها على أبواب المدينة وأنه لم يكن مسموحا لليهود امتلاك الأراضي أو الممتلكات إلا بعد الاستعمار الفرنسي، وأنه خلال قرون مضت، كان على اليهود المشي حفاة إذا أرادوا المشي خارج الملاح. وعبر تاريخ المغرب، ارتبط بناء ملاح جديد بتشييد عاصمة جديدة.

ملاح الصويرة

الصويرة ـ مدخل حي الملاح في المدينة العتيقة

حي الملاح في الصويرة مازال يعتبر القلب النابض للتجارة في المدينة، حيث مازال الحرفيون والباعة المتجولون يتمركزون فيه.

مدخل ملاح الصويرة من جهة البحر

ملاح الصويرة يرجع بناؤه للسلطان السعدي أحمد المنصور الذهبي في نهاية القرن 16 الميلادي، والذي استقدم إليه نخبة من التجار اليهود لتنشيط مينائه التجاري، فعرف تاريخيا باسم ملاح تجارالسلطان. وخلال القرن 17 عندما أعاد السلطان العلوي، محمد بن عبد الله (محمد الثالث) بناء مدينة الصويرة على النمط العصري بشوارعها الواسعة خلافا للمدن العتيقة بالمغرب، وبنا فيها ميناء جديدا وقاعدة عسكرية بحرية، استقدم إليها بدوره نخبة من التجار والدبلوماسيين اليهود. وتحولت الصويرة منذ ذلك الحين إلى العاصمة الاقتصادية للمغرب، واستمرت في هذا الدور حتى بداية الحماية الفرنسية التي حولت مركز ثقل الاقتصاد المغربي من الصويرة إلى الدار البيضاء.

ومع الدخول الفرنسي بدأ العصر الذهبي لليهود المغاربة في الأفول حيث عوض المعمرون الجدد النخبة اليهودية في مراكز القرار التجاري والاقتصادي. وتم استبعاد اليهود المغاربة تدريجيا والتضييق عليهم خلال فترة الحماية الفرنسية ليصل الميز ضدهم أقصى درجاته خلال حكومة فيشي الفرنسية والتي أصدرت قرارات تحد من ولوج اليهود للمهن الحرة والإدارة، مما تطلب تدخل ملك المغرب آنذاك محمد الخامس ليطالب فرنسا علنا بالتراجع عن تلك القوانين.

وبدأ رحيل اليهود المغاربة تدريجيا إلى الخارج خلال القرن الماضي، نتيجة أوضاعهم الجديدة خلال فترة الحماية الفرنسية، وارتفعت وتيرة الهجرة بشكل كبير بعد سنتي 1948 و1967. وقام العديد من يهود الصويرة ببيع منازلهم في الملاح للمسلمين. ومع التحولات الاجتماعية للمغرب وارتفاع وتيرة الهجرة القروية تحولت بعض بيوت الملاح إلى فنادق لإيواء العمالة القادمة من القرى المجاورة. واكتظت بيوت تجار السلطان بالعائلات العمالية، وبدأت شيئا فشيئا تفقد تألقها وفسيفساء جدرانها وزخارفها، وبدأت جدرانها وهياكلها تتلاشى بسبب انعدام الصيانة وسوء الاستغلال. وزاد الطين بلة قربها من البحر، حتى تحولت إلى كارثة اجتماعية، تطلب إعادة إسكان جزء مهم من قاطنيها وهدم عدد من أزقتها، قبل أن يعاد اكتشاف الملاح من طرف المستثمرين الذين حولوا بيوته الخربة في أيدي ساكنيها إلى كنوز ذات صبغة تاريخية لا تقدر بثمن.

ملاح مراكش

يعرف بقايا ملاح مراكش اليوم بحي السلام. بينما لم يعد الكثير من اليهود يسكن المنطقة، لا زال البعض الآخر يعيش هناك إذ اختارت أسرهم البقاء عوض الذهاب إلى الدار البيضاء، فرنسا، أو حتى إسرائيل. المقابر اليهودية والأضرحة التي لا زالت تزار إلى اليوم. وتوجد هذه المعابد على طوال الطريق هذه قرب حي الملاح، وتسمى أشهرها مقابر العزمة ومقابر الفاسيين نظرا لأن معظم المدفونين فيها من يهود مدينة فاس الذين قدموا بدورهم من الأندلس. كان يوجد بالملاح العديد من المعابد من بينها أيضا معبد الرابي بيناسومعبد بيقون.

تعتبر المعابد في مراكش وفاس شديدة الروعة، بالرغم من أنها لا تبرز كالمساجد في البلد. يعتبر ملاح مدينة مراكش منطقة مهمة تحكي تاريخ مغرب فتح أبوابه خلال قرون لشعوب من مختلف الخلفيات الدينية، العرقية والثقافية. بينما لم يكن من السهل بالنسبة لليهود العيش تحت مغاربة آخرين بسبب تعرض بعضهم للنهب والسرقة من طرف اللصوص وقاطعي الطرق الذين كانوا يفضلون سرقة اليهود لمعرفتهم المسبقة بأن معظمهم من الطبقة الغنية أو المتوسطة الميسورة الحال، لكنهم تمتعوا بحماية العديد من سلاطين المغرب قبل وأثناء وبعد الاستعمار الأوربي. ساهم اليهود وحي الملاح بشكل عام في ازدهار التجارة في مناطق عديدة من المغرب. إن تاريخ اليهود في المغرب جزء آخر من غنى تاريخ المغرب.

Alliance Israelite Universelle-Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.

Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints

Joseph Chetrit

Premier texte : metiers juifs a Taroudant

Les femmes juives, poussees par la misere, quittent leur mellah pendant les jours de souk. Enveloppees entierement du hai'k blanc qui les distingue des mauresques, elles s'installent a l'entree d'un fondouk et attendent que les Indigenes leur proposent du travail. Elles confectionnent des djellabas et des faragias qui doivent etre rendues dans la journee meme. Elles sont pliees sur leur ouvrage. L'endroit est obscur. Et ce labeur qui est certes une des causes [des maladies] d'yeux est tres peu remunere. Parmi cette foule qui s'agite et qui travaille courageusement, on remarque avec tristesse de nombreux mendiants. De pauvres Juifs, jeunes gens ou vieillards, qui n'ont pas de metier vont de boutique en boutique, de fondouk en fondouk, en tendant la main. Ils demandent un peu de sel, un morceau de sucre, une bougie, une carotte, une pomme de terre, un sou que leurs coreligionnaires et les Arabes ne leur refusent jamais. Nous avons le grand espoir que la nouvelle generation qui frequente notre ecole saura tirer profit de l'enseignement que nous lui donnons et pourra enrayer la misere noire qui regne au Mellah.M. Benozillo

Deuxieme texte : une haute figure de Taroudant

          Rabbi David ben Baroukh Cohen Azogh, appele affectueusement Baba Doudou, est ne dans le dernier quart du XIXeme siecle dans une famille de kabbalistes, qui etaient veneres a Taroudant comme dans les autres communautes du Sous. Ils etaient consideres comme des saints et des faiseurs de miracles de leur vie comme apres leur mort. Le fondateur de la lignee fut semble-t-il le kabbaliste Rabbi Yishaq Hacohen, qui a vecu dans la seconde moitie du XVIeme siecle et au debut du XVIIeme et dont une oeuvre kabbalistique a ete recemment publiee.

L'auteure du rapport trace ici un portrait personnel emouvant de Baba Doudou, dont la belle figure et le haut prestige dont il jouissait a Taroudant l'ont profondement impressionnee. La veneration qu'on lui portait s'est accrue encore plus dans les dernieres annees de sa vie, et les ceremonies qu'il presidait etaient empreintes d'une grave solennite. Son deces le 12  mars1953  a ete ressenti comme une veritable catastrophe par les Juifs de Taroudant.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

ר׳ יצחק נשען על מאמרי חז״ל אלו כבסיס לדבריו והוא מפתח אותם לכדי שיטה מובנית. לדעתו, שלושה הבדלים הם בין הנקברים בארץ לאלה הנקברים בחוצה לארץ. האחד גופני, והוא עניין גלגול מחילות. הנקברים בארץ פטורים מגלגול מחילות, שהוא עונש גופני המוטל על הנקברים בחוצה לארץ. ועוד עולות לנקברים בארץ ישראל שתי תועלות נפשיות. האחת, שקבורת ארץ ישראל מכפרת עוון, ובלשון חז״ל ״כאילו קבור תחת המזבח״. והתועלת השניה היא ההצלה מגלגול מחילות של הנפש. ר׳ יצחק אינו מדבר על גלגול מחילות גופני ממש, אלא במשמעות סמלית. מי שנקבר בארץ ישראל, נפשו עולה ישירות ונחה תחת כסא הכבוד! ואילו מי שנפטר מחוצה לה רק לאחר שנפשו עוברת דרך ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש, עולה היא כדי לנוח תחת כסא הכבוד.

בדרושים שבספר ״תולדות יצחק״ אנו מוצאים שהנפש עוברת מסלול שונה במקצת. גם שם מודגשת חשיבות הקבורה בארץ ישראל, אשר משום כך, לדעתו, הקפיד אברהם לקבור את שרה בקריית ארבע. אלא שקריית ארבע תופסת את מקום בית המקדש שבהר המוריה:

 

בקרית ארבע היא חברון, נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה. ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד".

ר׳ יצחק דורש את שם המקום קריית ארבע על שם התחברות עם ארבע מחנות השכינה, ולא כמקובל, על שם ארבעת הזוגות הקבורים שם. קריית ארבע היא אפוא הציר המרכזי של כל הארץ המיוחדת הזאת.

גלגול המחילות, שנדחה בדברי חז״ל לזמן התחייה ונסב על הגוף עצמו, הופך אצל ר׳ יצחק לגלגול הנשמה מיד לאחר המות, בדרכה למקומה אל תחת כסא הכבוד. שינוי זה משמעו שהעונש יחול גם על צדיקים שמתו ונקברו בחו״ל. ואילו מי שעלו לארץ ומתו בה נפשם עולה מיד אל תחת כסא הכבוד, ובכך נתכפרו להם חטאיהם. בצורה זו הפכה הגלות מגלות פיסית לגלות מיטאפיסית. הגלות המיטאפיסית נקשרת לגלות שבארצות האימפריה העות׳מאנית, שהרי שם לאנרדפו היהודים כמו בארצות הנוצריות. העובדה שנתקבלו במקומות אלו בסבר פנים יפות אינה בשום אופן חלק מתהליך הגאולה, כפי שטענו ר׳ יצחק אברבנאל ואחרים, אלא גלות ממש, מכיוון שרק השיבה לארץ ישראל היא הגאולה, גם אם אין בה עדיין קיום מדיני.

על פי ר׳ יצחק, רק ארץ ישראל מקנה שלמות לעם ישראל גם בחיים וגם במות. כמרכיבי השלמות בחיים הוא מונה, בעקבות קודמיו, את התפילה, החכמה והנבואה. גם במרכיבי השלמות שלאחר המות יש שלוש מעלות: גלגול, כפרה ועליית הנשמה. זאת אומרת: נפטר מגלגול מחילות, מתכפרים לו עוונותיו, ועלייה ישירה אל תחת כסא הכבוד.

בספר ״תולדות יצחק״ מביא ר׳ יצחק תמצית הרעיון הזה בשם אחיו, ר׳ אפרים קארו, אביו של מרן ר׳ יוסף קארו:

והחכם ר׳ אפרים קארו זצ״ל אחי השיב לאלו הספיקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחילה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עוון שנאמר וכפר אדמתו עמו, והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכוחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם. ולזה אמר באח כנען, כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ולפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה. ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען, לא קנה אברהם אחוזת קבר, שבבאר שבע אינו רוצה להקבר, ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר.

באר שבע היא ארץ פלשתים, שאין בה קדושה, ועל כן לא הכין אברהם אחוזת קבר למשפחתו. כוונתו היתה לשוב לארץ כנען, הארץ המובטחת. ההבדל בין הישיבה בארץ הנבחרת לבין הישיבה בארצות הגויים הוא כהבדל בין עבודת ה׳ לבין עבודה זרה. מי שאינו גר בארץ ישראל הוא במעלת עובד אלוהים אחרים. דברים אלה קשה לאומרם בפני הציבור ואין מקומם בדרשה, אך אפשר להלבישם על פסוקי המקרא, בפרט על פסוקים שעניינם בתקופה קדומה ביותר. ר׳ יצחק שם את הדברים בפיו של אדם הראשון בשעת גירושו מגן עדן .

ומפניך אסתר, י״א [יש אומרים] שאדם נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו. ולזה אמר ומפניך אסתר שכל המגורש ממנה נקרא נסתר מפניו,שהוא ברשות אלוהים אחרים, שנאמר, גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.

כך מוסבר גם עונשם של אנשי סדום. חומרת העונש, לדעת ר׳ יצחק, אינה מתיישבת עם גודל החטא, אלא שהעונש הוחמר מאוד מכיוון שהחטא נעשה בארץ ישראל, ייחודה של הארץ מעלה את דרגת חומרתו של החטא יתר על מקומות אחרים.

ויש בענין סדום ספק. הנה יש בעולם מדינות רעות כסדום ובא עליהם דבר וחרב, אבל אש וגופרית מן השמים לא מצעו. התשובה, שזה למעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות. ועוד להתרות את ישראל כאשר התרה גופרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה.

ר׳ יצחק מבחין בין עונש טבעי — דבר וחרב, לבין עונש על-טבעי — אש וגופרית. הראשון נועד למקומות טבעיים, השני למקומות נבחרים. ארץ ישראל, בבחינת מקום נבחר, מעצימה את חומרת המעשים, ועל כן גם העונש חמור יותר. חומרת החטא אינה נמדדת במעשים ארציים. יש בחטא מימד מיטאפיסי, הגורר תגובה מיטאפיסית. מהפכת סדום צריכה היתה לשמש לקח לעם ישראל, והתראה זו היא מהפכה טוטאלית שאין ממנה חזרה. סדום ועמורה אינן ארצות יישוב לאחר העונש, אלא היפוך מושלם של מצבן לפני המהפכה.

המשך המשוואה מתבקש לגבי עם ישראל, והוא אינו מעודד, שהרי גם עם ישראל חטא באח ישראל ונענש על חטאים אלה. הדברים נרמזים במקום אחר:

לרע הד׳ שהוא שארץ ישראל לא תחזור לנו אמר שדה אחוזה שאמר בה בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת האח, לומר שאח ישראל תשוב לנו בימות המשיח.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

בסוף המאה הט״ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורה, והוא מספר כי בשנת הרמ״ה (1485) היו מתפללים בירושלים ״לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״. יש כאן ידיעה מעניינת כי הקהילה המרוקאית בירושלים לא נהגה על פי הרא״ש אלא על פי הרמב״ם. גם בצפת של מר"ן ב״י, מצא תייר אחד יותר משלש מאות בעלי בתים ולהם שלשה בתי כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של ״מערבים״. ר׳ רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תר״מ-תרמ״ו, נולד בראבט, ועלה לארץ בשנת תרי״ח <1858) – נלחם בספרו ״פקודת אלעזר״ לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו בתוך ירושלים. הא לנו עדויות מדורות שונים על קהילות ״מערביות״ (כלומר מרוקאיות) בא״י או בירושלים בתקופות שונות, ואין ספק שהן קיימו מנהג נפרד משלהן, שאם לא כן, הן היו מתמזגות בתוך אחת הקהילות האחרות.

ובכן, היו תמיד קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מזרחיות), ספרדים (שהגיעו מגירוש ספרד), מערבים, אשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים. קשה איפוא לדבר על ׳מנהג ירושלמי׳.

יש לנו גם עדויות שונות של גדולי החכמים, כי בדורות שונים נהגו בירושלים על פי פסקים שונים מפסקי הראש״ל הגרע״י שליט״א. למשל, אחת הפסיקות החשובות ביותר של הגרע״י, היא שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. רבינו החיד״א כתב בספרו ברכ״י (סי׳ תרנ״ד, אות ב׳) ״מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן ואנן קבלנו הוראות הוראת הרמב״ם ומרן והם פסקו שלא לברך וכוי. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי״ש, מרבוואתא קמאי דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ״ש בקונט׳ שם הגדולים דף ל״א, שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו, וכתוב שם וז״ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, והשיבו וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה׳ אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולה נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב״ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם״.

וכן כתב החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״ (סי׳ פ״ב ) ״ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר״י ממרוי״ש כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכ״י סי׳ תרנ״ד אות ב׳, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה״ק ירושת״ו. והגם דמר״ן ז״ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מר״ן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת ר׳ יעקב ממרוי״ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא״.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

עובר הפרה קשור בתוך רחמה

כשיסדתי תלמוד תורה החדש בעירנו (ח.ד.), בא אלי אחד מחברי מעיר מראכש ושמו שמעון אדרעי, ובפיו בקשה לקבל אותו כאחד המורים. שמעון זה מוצאו מאחד הכפרים הדרומיים, ולמד תלמוד באחת הישיבות שבמראכש. על אף גילו הצעיר, כבן 25, היה  בקיא בתלמוד, בעברית ובדקדוק. הוא ידע גם את שפת היהודים הברברים (שבתוכם גדל). שפה מיוחדת זו נקראת ״שלחאווייא״ ואינה מובנת ליהודי מרכז מרוקו. מלבד

מלבד היותו מלומד, נהג לפעמים לעשות מעשי קונדס ותחבולות משעשעות. עד שאגיע לסיפור המתעתע שלו, אציין שלא קיבלתי אותו כמורה, כי לא היה לי מקום כבר למורה נוסף, אבל הפניתי אותו למנהל תלמוד תורה בעיר השכנה רבאט, ושם נתקבל כמורה. אבל מנהל תלמוד תורה לא ידע להעריך את כשרונותיו בהוראה, ובמקום להעסיקו כמורה לתלמוד וכמורה לתלמידים מתקדמים, הפקיד בידו כיתה של ילדים בני שלוש ארבע, שלא היו עוד מסוגלים ללמוד אותיות אלפא ביתא. ילדים אלה היו רובם ככולם בני עשירים, ששילמו בעבורם שכר לימוד די טוב, ואפילו להביאם לתלמוד תורה שכרו אדם מיוחד, כי לא היו עוד מסוגלים ללכת לתלמוד תורה בעצמם.

שמעון זה בא אלי ואומר לי ״נפגעתי מאד מהיחס שגילה כלפי מנהל תלמוד תורה. הפקיד בידי כעין גן ילדים, ועד כמה שניסיתי ללמד אותם אפילו אותיות אלף-בית, לא הצלחתי״. אמרתי לו ״חכה כמה זמן ואקח אותך אלי לכיתה גבוהה בבית הספר שלי״. בהכירי טוב את כשרונותיו בענייני הוראה. יום אחד בא אליו מנהל תלמוד תורה ואומר לו, בשבת הבאה, אני מזמין את ההורים של הילדים, כדי שיראו מה הם למדו״.

עד אשר יבוא יום המבחן, שמעון זה לימד הילדים כמה תנועות מבדחות ומצחיקות. כשאומר לכם ״וואחד״ (אחד) תעשו תנועה זו, כשאומר לכם ״תנאייך (שניים) תעשו תנועה זו, וכר. ביום שבת שנקבע, באו כל ההורים, שבעי חמין ורווי שתיה, לחזות במבחן ילדיהם.

שמעון קורא לילדים ״וואחד״, הילדים מושכים את שני אזניהם. ״תנאייך הילדים משפשפים האף שלהם באצבעותיהם, ועוד כמה תנועות. משחק זה מצא חן בעיניהם של ההורים, שלא יכלו לעצור בעד צחוקם והנאתם. בהיותם שבעי מזון ורוויי שתיה.

למחרת היום שמעון הוזמן למנהל תלמוד תורה. ״עשית ממני צחוק ולעגת לי״. עונה לו שמעון ״אתה הוא שעשית ממני צחוק. אני מורה לתלמוד וללימודים גבוהים, ואתה נתת לי ילדים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו אות אלף. לימדתי אותם רק דברים הקלים ביותר שהם יבולים לקלוט״.

מנהל תלמוד תורה בא אלי ״שלחת לי מוקיון וליצן שעשה ממני צחוק בעיני ההורים של הילדים״. עניתי לו ״בפי ההורים לא היתה כל תרעומת, מלבד שהצגה מוזרה זו גרמה להם לתענוג ולנחת רוח״. בימי העליה הגדולה ממרוקו שמעון זה עלה גם הוא לארץ, לא הצליח בקליטתו והיגר לפאריז, שם היה לסוחר תכשיטים והתעשר מאד.

יום אחד, בהיותנו בשיחת חברים, סיפר לנו שהתחשק לו ללכת לבקר בכפר מוצאו. בהגיעו לשם מצא שבאותו יום היתה חתונה בכפר, קול מצהלות, ריקודים וכר. עד שבני הכפר ממשיכים בשמחתם, שמעון זה הלך כביכול לבדוק את שחיטת הפרה. מצא ברחמה עובר קטן. לקח מעשבי השדה, קלע חבל, וקשר את רגלי העובר. חזר לרב השוחט ואמר לו ״נדמה לי שהפרה אינה כשרה לאכילה, כי מצאתי שהעובר שלה קשור בחבל, וזה מטיל בספק את כשרותה״. הרב בדק הפרה, ומצא באמת כי העובר קשור ברגליו בחבל. הרב חזר לחוגגים ואמר להם בשפתו ״זגו זגו(חכו חכו). מאז אני שוחט לא קרה לי דבר כזה״. רכב על חמורו ואמר ״אני הולך לעיין בהלכות שחיטה ובדיקה״. עד שהוא חוזר הוא אומר: ״זה שהפרה אכלה עשב מסוים, ותוך כדי פיתולי הלידה, היא התהפכה על ימין ועל שמאל, והעשב שהיא אכלה נקלע והיה לחבל. אבל איך החבל קשר את רגליו של העובר?״ כדי שלא לבטל את שמחת החגיגה, שמעון קורא לו ״הפרה כשרה לחלוטין ואני הוא שקשרתי החבל על רגליו של העובר״. זו רק תחבולה אחת מתחבולותיו של אותו שמעון. החגיגה נמשכה. ורב הכפר נוכח לדעת שאין זה ענין של הלכות שחיטה ובדיקה, אלא מעשה קונדס. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר