ארכיון חודשי: אפריל 2013


הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

חלק ראשון

פרק א

סקירה היסטורית

מוחמד וראשית חוקת־המלחמה

ב־622 נענה מוחמד להזמנתם של מספר מומרים לאסלאם, האנצאר, ועם קבוצת חסי­דיו הקטנה יצא את מֶכּה. הם שמו פניהם לית׳רִב (מדינה), שבה ישבו אז שבטים ערבים עובדי־כוכבים, עם כמה שבטים יהודים שבקדמת־הימים גלו לחצי־האי ערב, וכן ערבים שהתייהדו. היהודים עסקו בחקלאות ובמיני אומנויות, והעלו מס בכסף או בשווה־כסף לשבטי עכו״ם ערביים שהיו בברית עמהם. מתוך בדיקה של המקורות מסתבר שהשבטים היהודים הגדולים אשר ישבו במדינה לא די שלא העלו מס לשבטים הערבים אלא היו דווקה שבטים חזקים עצמאיים ומזוינים היטב. הם קיימו יחסי־ ברית עם השבטים הערביים מעמדה של כוח ולא חולשה.

משבאו מוחמד ונאמניו למדינה לא עוררו עליהם שום התנגדות מצד היהודים. הנביא אירגן את ה״מהגרים״ המוסלמים במסגרת של עדה — האומה. הוא הטיף להם תורה של מוסר שוויוני המיוסד על ערבות הדדית, של צדקה, של אמון והערכה הדדיים — כל אלה ערכים שאותם ביקש להשליט בקרב כל המוסלמים. עקרונות אלה, שמהפכניים היו בחברה הערבית הטרום־מוסלמית, לא נועדו אלא לאומה בלבד. היחסים עם הלא־מוסלמים פותחו בהדרגה, במסגרת אסטרטגיה של פעולות־איבה ושביתות־נשק, שנקבעה על־פי התנאים הנדרשים להבטחת נצחונם של המוסלמים. המאבק בשם אללה, שמלחמה ודת נתערבבו בו לבלי הפריד, שימש השראה להרבה פסוקי קוראן הנוגעים לג׳האד (מלחמת־הקודש) ולשכרו הכפול: מלקוח בעולם הזה, וגן-עדן בעולם הבא.

משנתו של מוחמד פשוטה היתה. הקוראן הוא ספר אלוהי שנגלה למוחמד בהדרגה על־ידי המלאך גבריאל. האסלאם הוא דת־האמת הנצחית היחידה (קוראן, ג, 17). נביאי ישראל וישו כבר הטיפו לדת זו ובישרו את ביאתו של מוחמד, אלא שהיהודים והנוצרים קינאו בכליל־שלמותה ולפיכך כיחשו בנביא וזייפו את כתבי־הקודש שלהם עצמם. האמונה המוסלמית מדגישה את האופי האלוהי של הקוראן ושל בשורת מוחמד: ״מי שנשמע לשליח נשמע לאלוהים״. מוחמד הוא אחרון השליחים ששיגר האלוהים על־מנת להורות לבני־האדם דעת, חותם הנבואה. ב־624, משגדל מספר הנוהים אחריו, תבע מוחמד מאחד השבטים היהודים של מדינה, בנו קינקאע, שיכיר בשליחותו הנבואית. כיון שלא נענו לו, שם עליהם מצור והכריעם. בזכות השתדלותו של בעל־בריתם, שקיבל עליו את דת האסלאם, נשארו המנוצחים בחיים; אף־על־פי־כן גורשו ממדינה, והמוסלמים החרימו את בתיהם וחלק מרכושם. בשנה שלאחר־כך בא גורל דומה לזה על השבט היהודי בנו נדיר: מוחמד העלה באש את מטעי־התמרים שלהם, ואחר־כך חילק את כל שדותיהם ובתיהם למאמינים.

ב־627 עשו בני מכה אגודה אחת ובאו לשים מצור על המוסלמים במדינה, אלא שבערב אחד של סערה נסוגו פתאום בלי קרב. או־אז יצא מוחמד, בהדרכתו של המלאך גבריאל, נגד השבט היהודי הנותר, בני־קריט׳ה, ששמר על נייטראליות בעת המצור. מאחר שהיהודים סירבו להתאסלם, תקף אותם מוחמד וניצחם. אז נחפרו חפירות בכיכר־השוק של מדינה, והיהודים — 600 עד 900 לפי המקורות המוסלמיים — הובאו לשם קבוצות קבוצות וראשיהם הותזו. כך הושמדו הגברים כולם, פרט לאחד שהתאסלם. לאחר־מכן חילק הנביא את הנשים, הילדים, הבתים והמיטלטליס בין המוסלמים.

כפוליטיקאי ממולח השתדל מוחמד לרכוש לצדו את שבטי מכה החזקים. ב־628 נעזר בחוזה של אי־לוחמה (שנכרת בחדיביה) עם בני מכה ותקף את ח׳יבר, נווה־מדבר שעובד על־ידי שבט יהודי אחר, מרחק 140 ק״מ צפונית־מערבית למדינה. בלילה הגיעו התוקפים לנווה־המדבר ועם בוקר התנפלו על החקלאים בצאתם לשדות על מעדריהם וסליהם. מטעי התמרים שלהם הועלו באש. מקץ חודש וחצי של מצור נכנעו החקלאים היהודים וקיבלו עליהם את תנאיו של חוזה, הוא הד׳ימה. מוחמד הניח להם לעבד את נווה־המדבר, אך על־תנאי שיסתפקו במחצית תנובתו. הוא שמר לעצמו את הזכות להפר את החוזה ולגרשם בכל עת שיחפוץ. מאז והלאה נכנעו כל קהילות היהודים והנוצרים שבחצי־האי ערב למוסלמים על־פי תנאיה של ד׳ימה דומה לזו של ח׳יבר. החקלאים נדרשו לתת סיוע ומזונות לחיילים המוסלמים ולשלם להם מס בכסף או בשווה־כסף (ג׳זיה), שהתחלק בין הנביא לחסידיו בהתאם למסיבות הנצחון. נוסף על כך היה עליהם למסור למוסלמים חלק מן הכנסיות או בתי־הכנסת שלהם, לפי דרישתם. כנגד זה קיבל עליו מוחמד לכבד את מצוות דתם ולהגן עליהם. כך אפוא הרשו בדווים — מתאסלמים חדשים — ליושבי־קבע שימשיכו בעבודת־ האדמה כאריסים בתנאי שיעלו להם מס.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו

מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם

יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו

27 – אידא טחאק לבכיל, ענד לכרים תבאת

אם השפל גירש אותך, התארח אצל בעל הלב הטוב

28 – אידא טלקתהא, מה תורילהא באב אדאר

אם תגרש אותה, אל תראה לה את פתח הבית

נוסח אחר: … אל תראה לה את בית אביה (והרי ברור, שהאשה חוזרת להוריה אחרי הגירושין). לפי וסטרמארק מדובר על יחסי עבודה: שפחה מפוטרת, שבעל־הבית מבטיח לה עוד תעסוקה, משיבה: ״אידא טלקתהא…״ לפי בן־שנב, מציע הפתגם לא לתת עצות למי שאין אוהבים.

 

29    – ידא יחב רבבי יגניני, יתקב סקף וויעטיני

אם אלוהים רוצה להעשירני, הוא יקוב את התקרה ויתן לי

30 – אידא כאן בופססי טבבאך, כיף תכון דיק למרוזייא

אם הגדרון הוא הטבח, איך תהיה המרוזייא י

הגדרון הוא ציפור הידועה במרוקו מוללת צימוקים. את ה״מרוזייא״ מכינים על־ידי טיגון הצימוקים בתוספת סוכר.

31 – אידא כאן למחדדת הביל, יכון למתסנת עאקל

אם המספר משוגע, יהא־נא המאזין נבון

כאשר מישהו מטיל אשמה על אחר, יבקש האחרון מן הנוכחים לא להאמין לו באמרו: אידא כאן

32 – אידא כאנת דיאלק סגרהא, וודא כאנת דנאס כבברהא

אם [הדבר] הוא שלך, הקטן אותו, ואם הוא של אחדים, הגדל אותו – כאן מדובר על ענייני אירוח.

33 – אידא כונת פזמאעא, כון כבירהא

אם תשתתף באסיפה, עמוד בראשה

יש שמתארגנת קבוצה לשם בילוי (ארוחה, יציאה משותפת), וכל אחד תורם דבר־מה. הפתגם מזרז את האדם לתרום יותר מאחרים.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

4 – עולמם של שודדי הים לא היה זר לתושבי סאלי במרוקו. מאות בשנים שלטו הפיראטים במימי האוקיאנוס האטלנטי, והתנכלו לספינותיהם של הספרדים והפורטוגזים. לא רק את היהודים גירשו הספרדים והפורטוגזים מאצותיהם, אלא גם את המוסלמים, סיפר נמרוד לחיים.

יום אחד בשובם יחדיו מהחדר בו למדו, נמרוד ידע הכל אודות שודדי הים, המוסלמים המגורשים כל כך שנאו את הנוצרים שהחליטו להתנקם בהם. האוניות של הנוצרים היו חוזרות מאמריקה מלאות זהב ואבנים טובות וסחורות.

הפירטים המוסלמים ארבו להן, התנפלו עליהן והשתלטו עליהן בקלות, את המטען שדדו ומכרו, ואת האנשים הפכו לעבדים ודרשו כסף רב מקרוביהם כדי לפדות אותם.

והיום ? היום יש עוד שודדי ים ?

כמעט שלא, אמר נמרוד בעצב, במרוקו קם המלך מולאי איסמאעיל, שהחליט לדכא את שודדי הים, כיוון שרצה ביחסים טובים עם הנוצרים באירופה. בוא ואראה לך, ונמרוד החל לרוץ, כשהוא גורר אחריו את חיים הקטן.

הם הגיעו אל שער כניסה אדיר ומפואר, במבואותיה המזרחיים של העיר סאלי, ונמרוד הצביע לעברו בגאווה והפטיר : שער הפירטים, לפני שנים לא רבות עבר דרך השער הזה ג'ילאן, ג'ילאן הנועז, עיני הילד נצצו. הוא נטל מקל דק וצייר את דמותו של ג'ילאן כיד דמיונו הטובה עליו, וישווה לו צורה מפלצתית ורבת הוד.

ג'ילאן ? אמרה סבתו של חיים הקטן, ישמרנו ה' מן הרשע  בן רשע עוכר ישראל הזה, טפו – טפו – טפו, מפיה נודע לילד צידו השני של ג'ילאן, גיבורו של נמרוד. על פי עדותה, נוהג היה אותו רשע לפשוט לא רק על ספינותיהם של הנוצרים.

בחודשי החורף, כשהים היה סוער מדי, וג'ילאן ואנשיו היו זקוקים למנוחה קלה, היו פושטים על ערי החוף, ובמיוחד על הערי סאלי, היו מתיישבים במבואותיה ומטילים אימתם על התושבים ובמיוחד על היהודים, למשל מה היה עושה ?

היה קם בבוקר אחד וגוזר גזירה, שכל בעלי החנויות היהודים, חייבים לתת לו ולאנשיו דמי הגנה מפני פרעות. מי שלא היה משלם , היה כמובן מצטער על כך מהר מאוד. יום אחד נכנס לבית הכנסת והכריז עליו כעל איזור סגור הנתון לשליטת אנשיו.

עם זאת, איפשר לראשי הקהלה לקנות בחזרה מידיו את בית התפילה ולשלם כופר נפש עבור היהודים הכלואים בתוכו.

והשומרים אנשי המלך לא עשו כלום ?

אנשי המלך ? איזה מלך ? בימים ההם לא היה מלך במרוקו, איש הישר בעיניו יעשה. אחר כך קם המלך מולאי איסמאעיל וגירש את שודדי הים, והיהודים נשמו לרווחה.

חיים בן עטר למד שלא כל מה שמלהיב את דמיונו של חברו הוא בהכרח טוב. 

זעקות וקולות בכי הקפיצו באישון לילה את חיים הקטן ממיטתו. הוא רץ יחף ברחבי הבית לעבר חדר סבו, משם הגיעו הקולות, והשתומם עד מאוד ששאר בני הבית לא נזעקו במותו. לרגע נשתרר שקט מסביבו, והילד נעצר תוהה. האם חלם או שמא דמיין שסבו בערה והוא זועק לעזרה?

כבר עמד לשוב למיטתו כשפתאום התחדשו הצעקות המרות. אכן, היה זה רבי חיים, על כך לא נותר בליבו של הילד צל של ספק. חיים הקטן פחד להתקרב אל החדר. ואם באמת קרה משהו? כלום יוכל הוא, הילד, לעשות דבר?

הוא פחד שמא ימות סבו, ומחשבה זו שיתקה אותו, והוא פרץ בבכי. קול בכיו של הילד הגיע לאוזניו של הזקן, והוא אץ אליו, ורק לאחר שהרגיע את הקטן, השקהו מים צוננים, והניח לפניו צלחת ועליה תמרים מתוקים, נרגע הילד, וגילה לזקן את פשר בכיו.

״חשבתי שאתה מת, "  התייפח הילד.

 " מת? איך? על־פי מה חשבת כך, ילדי?

" כל הזמן… כל הזמן צעקת… אז חשבתי שאתה…"

" אילו הייתי מת, האם הייתי יכול לצעוק? מתים אינם יכולים אפילו לדבר, לא כל שכן — לצעוק " ציחקק הסב. " חשבתי שאתה עלול למות " תיקן הילד.

״למות! באמת! אמנם זקן אני, אבל אני במלוא כוחי. הנה, אני אפילו מסוגל להרים ילד גדול כמוך.״ והוא הניף את הילד באוויר ונישקו. זקנו דיגדג את נחיריו של חיים הקטן. ״ אז למה צעקת ? ״ תמה הילד. ״ לא צעקתי. בכיתי,״ תיקן אותו סבו.

״ לא יכול להיות. רק ילדים ונשים בוכים! "  אמר חיים, וידע בתוך־תוכו שאין אמת בדבר. הוא זכר את בכיו של רבי לוי, אביו של נמרוד. נכון שגם גברים בוכים לעתים, אבל אז ברור ללא צל של ספק שהעניין חמור ביותר. ״ על מה בכית ? ״ שאל בקול כמעט חרישי, חושש מהתשובה. ״ על חורבן הבית .״

״ הבית ? ״ חיים הביט סביב ולא הבין. על אף החשיכה השורה עליו, נראה הבית עומד על תילו. ״ בית־המקדש בירושלים, לפני הרבה שנים. ״ ״ לפני שנולדתי ? ״

״הרבה לפני שנולדתי אני, לפני שש־עשרה מאות שנים. עם ישראל ישב אז לבטח בארץ ישראל וירושלים הייתה בנויה לתלפיות, ובמרכזה — בית המקדש, תפארת עם השם. והנה, בגלל חטאינו ועוונותינו לפניו יתברך, נתן השם בידי הגויים חרב לנתץ את הבית, ושוט כדי לגרשנו משם, אל הגלות הדוויה. ומאז מחכים אנו לרגע הגדול שבו נקום כולנו, על זקנינו ועל טפינו, ונעלה אל הר קודשנו, לציון .״

״ולמה מחכים ? ״ שאל הילד. ״אם כל כך רוצים אנו ללכת לשם ? ״

לזקן היו תשובות רבות לשאלה הזו, ובעצם – מרוב תשובות, ידע שאין לו שום תשובה מספקת. הוא העדיף לשתוק.

״כשאני אהיה גדול, אני אעלה לארץ ישראל,״ אמר חיים הקטן בפשטות, ונרדם בחיק סבו.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן י"ד כרך א'

סדר הנזכר שנה הנזכרת מכנאס.

ידיד החכם המפואר, כהה"ר יעיס עטייא הי"ו. מכתב כבודו בגיעני אודות הטלית מחירו פה, ארבעה צורום, דבר יקר, נביאים וכתובים קטן עם תרגום יב"ע ורש,י ומצודות, שני צורום, שלח הכסף, ואקנה ואשלח, עם אדם הראשון שיסע למקומך.

עוד הפצרת בי לכתוב לך הרמז המוסרי שרמזתי אני הצעיר בפסוק ואלה שמות וגו'….כמו שראית כתוב אצלי בהיותך בביתי בשבוע שעבר, הרמז הוא על פי מה שכתוב בשמו"ר, ואלה שמות וכו'…הה"ד – הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זֶה הוּא שֶׁכָּתוּב) חושך שבטו שונא בנו.

הם אברהם ויצחק שחשכו שבט מוסר מישמעאל ועשו, ואוהבו שחרו מוסר, זה יעקב שיסר את בניו, והיו כלם צדיקים, שנאמר ואלה שמות וכו', שכלם שוים לטובה, עיים שם, ועל זה הרמז.

וחייב אדם לייסר הבנים, שכל מעיניו ומחשבותיו תמיד, בכל נתיבותם יהיו, ישלם שכר רב אודות למדם, הוא בעצמו אם יודע מלמדם, מאד צריך רבם ירחיקם מחברת הרשעים אלא תמיד, יחברם עם קדושים ברים, אל ירגילם שינה, ובכל בקר יסיר תרדמתם ועצלותם באריכות אפים ובנחת עד כאן

אני היו"ם ס"ט

סימן ט"ו כרך א'

סדר וארא שנת תרס"ח לפ"ק מכנאס. לרב אחד במקנאס.

למעלת הרב הגאון, מעו"ם וכו'….שלום, שלום.

אדוני ! מפי השמועה למדתי, מאנשי אמת, שכל ההדיוטות מוכרי קליות וזרעונים, מוכרים בבתיהן בהחבא גם בשבת בכסף מלא, ושלח נא על שכינהם, ואיים עליהם, והם יגידו בפניהם, ועשה מה שראוי, וצעיר אני באתי רק להודיע

אני היו"ם ס"ט

סימן ט"ז כרך א'

סדר הנזכר, שנת הנ"ב, מכנאס

לרב אחד במקנאס.

למעלת הרב הגאון מעו"ם וכו', שלום, שלום.

שמע נא אדוני מלי וכל דברים האזינה, שלשם בבוקר הסכים לפתחי ידידו ותלמידו של אבא מרי ז"ל, הל"ה החכם כהה"ר פלוני אלמוני הי"ו, והגד הגיד לי כי בליל שלשם, היה כבודו בבית הרב כמוהר"ר פלוני אלמוני הי"ו, ושרי ליה מריה, הוציא דבה עלי בבטויים קשים, כי אני הנער, הבער, עומד תמיד נגדו, וסותר את דבריו, ועוד זכר את הראשונות.

שהמעשה הרע אשר עברו עליו זה שלש שנים ועוד, והפך על האמת פסכתר ( כלי לקירור ) כי בנערותי ובחפזותי, שפכתי עליו בוז וקלון, וחרק עלי שניו, אף כי לא הייתי לפניו, ומעלת כבודך, נתן אמון לכל דבריו, וקבל לשון הרע, חלילה, יען לא היה כבודך בעיר באותו זמן.

וגם המגיד הלז לא היה פה, ולכן האמין גם הוא לכל אשר שמע, ובא אלי בפנים זועפים, להוכיחני מאהבתו אותי, וכאשר ספרתי לו את כל הנעשה באמת ובתמים, תמה מאוד על ההפך אשר שמעו אזניו, והפציר בי מאוד להעלות על ספר את כל פרשת העבו"ר  (פָּרָשַׁת הָעִבּוּר

ת כִּנּוּי לִימֵי פֻּרְעָנוּת וְצָרוֹת, תְּקוּפַת חֵרוּם: "הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת-הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ" (ברכות ד ד) [נוסח אחר: פָּרָשַׁת הַצִּבּוּר]. מילון אבן שושן )

מהעבר וההווה, ולשלוח למעלתך, תדע יד האמת, עם מי החותמת, ולא תדין אותי עוד לחובה, וזהו גופא דעובדא קמא : 

בחודש אייר התרס"ה – 1905 לפ"ג ( לפרט גדול ) בערב שבת שאחר השבת של פקידת שנתו של מו"ר אבי ז"ל, אחר עלות המנחה, שלח הרב הנזכר, אחר כה"ר שלמה בוסידאן הי"ו, אביה של אשת אבא מרי זיע"א, וצווה אותו להודיעני, שאינו חפץ בי להתפלל בבית הכנסת שלו, שאף את מור אביז"ל לא היה מניח להתפלל שם אלא מפני הכבוד.

ועתה שעלה אל האלהים, ועברה שנתו, אינו חפץ בבניו להתפלל שם, והרב שלמה הנזכר הוכיח אותו בדברים נמרצים, רק להמתין עוד זמן על זה, ולא קבל, רק השביעו בכל קדש שיעשה שליחותו מיד, וכן עשה.

הלך לבן דודי כמוה"ר מימון ישצ"ו, וספר לו כל הדברים, ואז חפש עלי בן דודי בבית ולא מצאני, ובא לבית הכנסת ומצאני, ויען לא היה זמן לפקט לי הדברים, לכן צוני רק שלא נעמוד לפני התיבה להיות חזן כמנהגי והלך לו.

ואני השתוממתי על פקודתו, ולא ידעתי פשר הדבר, וכאשר הגענו לקדיש קמא של ברכו, רמז לי החכם החשוב כמה"ר ידידיה טולידאנו ישצ"ו, לעבור לפני התיבה, ולא רציתי אף שהפציר בי הוא והקהל, ואחר גמר התפילה, שאלני, מדוע סרבתי ?.

והשבתי, כי כן צויתי מבן דודו, בלי שום טעם, והוא רוצה להטעים על פי הידוע, שאחר פקידת השנה, אין להרבות בקדישים, ואמרתי אפשר. וכאשר הלכתי הביתה, מצאתי אסיפת קרובים ורחוקים והנם מתלחשים.

ושאלתי על מה, והודיעוני את כל, ואמרתי אין דבר, י"ט בתי כנסת בעיר, חסר אחת, נשארו י"ח וח"י בהם כתיב, ובבקר הלכתי עם בן דודי לבית הכנסת שלו, וקבע לי מקום שם להתפלל, ואותה שבת לעזה עליו כל המדינה בשמעם, ואנשי סגולה אמרו לריב עמו בחזקה על זה, ואנחנו עכבנו על ידם, דגדול השלום, ואך הוא לא אמר די בזה, רק הוסיף עוד דבר זר מאד.

והוא : בערב שבת שניה, הביא האיש משה בן עזרא הי"ו, שבעה נרות נחשת שעבד בהם שבוע שלם, עבודה יקרה מאד, והקיף בהם העששית המיוחדת לשם מו"ר אבי ז"ל, התלויה שם בתקרת בית הכנסת על מקומו, והדליק בהם שש שעוות שלמות, ועוד הדליק עששית בשמן זית זך, והייתה כלה מאירה בהדרת קדש.

ויהי בבוא הרב לבית הכנסת, וישא עיניו וירא רת העששית כיום תאיר, ויחר אפו מאד, וישאל את השמש מי עשה את זאת, ויאמר לא ידעתי, ויגזור עליו להסיר ממה כל הנרות, ולכבותם ולגנזם, ולא אבה השמש ליגע בהם, אף אשר השביעוהו במרורים.

ואז קם הוא בחפזה ובזעף לעיני כל הקהל, ויעל על הספסל, ויסירם ויתנם בעשיית מר זקנו ז"ל, ואחר גמר התפלה באו והודיעוני את כל המעשה, ואנחנו שחקנו על מעשה נערים הזה, ואמרנו אין דבר, בכל מקום שהם דולקים, לעלוי נשמת אבא מרי ז"ל הם דולקים.

ועוד ביום ראשון בערב, בא המתנדב הלזה, והחזירם למקומם, והדליקם עם העששית, ובבוא הרב להתפלל שם כשרכו בימי העומר להתפלל רק שם, חרה עוד אפו על העשיית, ועשה בראשונה, וכן עשה המתנדב הנזכר בערב יום שני ושלישי ורביעי, החזירם והדליקם.

והרב נטלם והניחם בעששית מר זקנו ז"ל, וביום חמישי בערב הייתה אחותי מרת מירא ת"ם יולדת ותקש בלדתה, והפצירה בי ללכת בעצמי להדליק את העששית של אבא מרי ז"ל, ולהתפלל אל ה' בעדה לפני העששית ונתנה לי שמן זית ושעווה והלכתי.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פרק שני – יהודי מארוקו ותוניסיה בין הימין הקיצוני הצרפתי לבין מזימות הגרמנים והאיטלקים

במבט מקיף נראה כי בין מצבם של היהודים בשני הפרוטקטורטים לבין מצבם של יהודי אלג׳יריה לא היה אלא דמיון רופף למדי. הן מארוקו הן תוניסיה ראו אמנם את צמיחתה של תנועה חתומה בקסנופוביה אנטי־יהודית, וכמו באלג׳יריה היתה תנועה זו תוצר של הקשר בין הימין הקיצוני הצרפתי, הלאומנות הערבית והתעמולה הגרמנית־האיטלקית. אולם ככל שנבדלו מרכיביה של שלישייה זו מארץ אחת לאחרת, כך השתנה המעשה האנטי־יהודי והתעצב בכל אחת מארצות המגרב על־פי קווי־אפיון משלו.

הימין הקיצוני

ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי לא הגיעו מעולם במארוקו ובתוניסיה לממדים שנודעו להם באלג׳יריה. הבדל זה אפשר להסביר לא רק מתוך החולשה המספרית של האוכלוסייה האירופית ומתוך מצבם המשפטי המיוחד של שני הפרוטקטורטים, אלא גם — ובעיקר בתוניסיה — מתוך ׳הפתיחות׳ של המתיישבים האירופים, שרבים מהם פעילים היו בסניפים המקומיים של ׳הסתדרות העובדים הכללית׳(.C.G.T), המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית. בשל סיבות אלה, לא היו הארגונים האנטישמיים שפעלו בקרב האוכלוסייה הצרפתית — במארוקו כמו בתוניסיה — אלא שלוחות דלות־כוח של התנועות האנטי־יהודיות במטרופולין ובאלג׳יריה. נזכיר את ׳האלומה הצרפתית׳ (Faisceau Français) של ז׳אן רנו: ׳התנועה הפראנסיסטית׳ (Mouvement Franciste), שהתפרסמה בפאס ב־1934: סניפי ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שהוקמו במארוקו הצרפתית ובתוניסיה באותה שנה: ׳צלבי האש׳ (Croix de Feu): ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳: ׳האיחוד הלאטיני לפעולה צרפתית׳: ׳הברית הגזענית הבינלאומית׳ (Alliance Raciste

Universelle ׳האיחוד האנטי־יהודי הצרפתי׳ (Rassemblement anti-juif de France) ; ו׳ליגות הידידות הלאטיניות׳, בהנהגתו של האב לאמבר. גופים אלה שקדו על תעמולה אינטנסיבית, בעיקר באמצעות עיתונים, כרוזים וחוברות., אחרי 1936, חוזק המסע האנטי־יהודי של ארגונים אלה ביומונים רבי־תפוצה, כגון ה׳דפש טוניסיין׳ (Dépêche Tunisienne), ה׳פרס מארוקיין׳(Presse Marocaine}, ה׳סואר מאורקייץ׳ (Soir Marocain), ה׳סולי דו מארוק׳ (Soleil du Maroc), וה׳וואה פראנסייז׳(VoixFrançaise),• מרוב התנגדות לליאון בלום ול׳חזית העממית׳ נעשו למעריצים מודעים של פראנקו, היטלר ומוסוליני.

התנועה הלאומית המגרבית והתעמולה הגרמנית והאיטלקית

אף כי אין לקבוע בוודאות את מידת השפעתה של תעמולה זו, אין ספק כי הפצתה החריפה את המתיחות ששררה בין יהודים למוסלמים, מתיחות שניזונה בעיקר מהידיעות על המאבק בארץ־ישראל, התעמולה הפאן-איסלאמית וההתעוררות הלאומנית בשני הפרוטקטורטים. כך היה במארוקו, שם היו לאומנות ואיסלאם מכלול אחד! ואילו בתוניסיה הושפע המאבק האנטי־קולוניאלי עמוקות מן המגמה החילונית של בורגיבה ותנועת הניאו־דֶסתור. בספטמבר 1934 — חודש לאחר מהומות קונסטנטין — השתמשו פעילי הניאו־דסתרר שהפגינו נגד הגלייתו של בורגיבה בין שאר הססמאות גם בזו: ׳היהודים אחינו הם׳.

בה בעת שררה ברבעי היהודים שבערי מארוקו הגדולות תחושת אי־ביטחון שהפכה לפסיכוזה אמיתית, בעקבות שמועה שפשטה בהם, כי יעשו שפטים ביהודים ביום הכיפורים 1934 (19 בספטמבר), וכי יהיה זה יום ה׳סן־ברטלמי׳ של יהודי מארוקו. הקונגרס הפאן־איסלאמי שנערך בירושלים ב־ 1931 חולל מפנה אמיתי ביחסים שבין יהודים ומוסלמים במארוקו, שמצא את ביטויו בשורה של תקריות בקזבלנקה, רבאט, אל־קסר אל־כביר וטנג׳יר,4 שאותן ניפחה העיתונות הלאומנית המקומית. עיתונות זו הושפעה במידה רבה מן ׳הוועד הסורי־הפלסטינאי׳ של שאכיב ארסלאן אשר ממקום מושבו בז׳נבה טווה והתווה את חוטי התסיסה הפאן־ איסלאמית במגרב. חניכיו במארוקו של שאכיב ארסלאן — עבד אל־חאלק תורס, אל־חאג׳ עבד אל־סלאם באנונה, אחמד אל־וזאני ואל־מאכי אל־נאסירי — שילבו אלה באלה וללא הבחנה טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות: הם הוכיחו את צרפת על האמנסיפציה של יהדות מארוקו, שהיתה בעיניהם ׳הפרה גלויה׳ של חוזה הפרוטקטורט, על יחסה האוהד כלפי החינוך היהודי ועל חופש הפעולה שממנו נהנו הארגונים הציוניים שפעלו בממלכה השריפית.

תחילה כוונה תעמולה זו כלפי ההמונים, אחרי־כן חדרה בהדרגה עד לדרגים הגבוהים של הממשל המקומי: באוקטובר 1934 הסב הוואזיר הגדול את תשומת־לבם של שלטונות צרפת על הסכנות הטמונות במתן רשות ליהודים להתגורר ב׳מדינות׳(רבעים מוסלמים): בשנה שאחר כך אסר הפחה של קזבלנקה על יהודים להתיישב ב׳מדינה החדשה׳, וב־1937 עשה הפחה של מראכש לאיסור העסקתם של משרתים מוסלמים בידי יהודים.

בהשפעת הססמאות שהאשימו את היהודים בשימוש ברווחיהם כדי לתמוך במאבק נגד האיסלאם במזרח התיכון, צמצמו מוסלמים רבים את קשריהם העסקיים עמם, נמנעו מלהעסיק כוח־אדם יהודי, ׳ואף דחו את שירותיהם של ספרים יהודים בתוך המדינה (הרובע המוסלמי) עצמה׳.

בלי לגרוע מחלקם של גורמים פנימיים — מסורתיים או מודרניים — שמהם ניזונה התעמולה האנטי־יהודית, אין ספק כי ינקה גם ממקורות חוץ: תחילה איסלאמיים־מזרחיים, אחרי־כן גרמניים־איטלקיים.

בעודו מניח את אגן הים־התיכון לתאוותיו של מוסוליני, ולמרות זלזולו ב׳גזע׳ הערבי, פקח היטלר את עיניו על התנועות הלאומיות במגרב ובמזרח התיכון. הוא היה נקי מן החטא הקולוניאלי והפיק תועלת משמה הטוב של גרמניה בעולם המוסלמי מאז ימי וילהלם השני: אך היטלר הבין כי עניינו בגיוס הלאומנות המגרבית נגד צרפת, מתוך תקווה כי בבוא העת ישותקו מאחזיה בצפון-אפריקה במהומות ובמרידות.

השפעתה של התעמולה הגרמנית רחוקה היתה מהיות מבוטלת: הרי כי כן, לצד המופתי של ירושלים, אל־אמין אל־חוסייני, שאכיב ארסלאן ואישים סורים, עירקים ומצרים אחרים, נטלו לאומנים רבים (במארוקו בעיקר) חלק פעיל בהצלחת התעמולה הגרמנית, שהתמקדה באופן בלעדי כמעט בהסתה אנטי־יהודית ואנטי־קולוניאלית. ראש הקהילה המוסלמית בברלין, שמוצאו היה במארוקו,יזם את יצירת הקשרים בין ׳אגודות התרבות האיסלאמיות׳(Islamischer Kulturband) בווינה (אל־ראביטה אל־תקאפייה אל־אסלמייה) לבין מנהיגי התנועה הלאומית במארוקו (אל־נאסירי, אל־ואזאני ובאמנה): ב־1938 הוקם בברלין ׳הוועד להגנת תוניסיה׳, נוסף על ׳הוועד להגנת המגרב הערבי׳ ו׳הוועד למען הפליטים הפוליטיים של צפון־אפריקה׳: ערב מלחמת־העולם השנייה הגבירו הגרמנים את מאמציהם, בהכפילם את מספרן של מהדורות החדשות בערבית ובברברית ששודרו אל עבר שלוש ארצות המגרב, ואף סיפקו הכשרה צבאית לקבוצת פעילים קיצוניים ממפלגת העם האלג׳ירי P.P.A.)), אשר לימים הסבה את שמה ל׳ועד צפון־אפריקני לפעולה מהפכנית.(C.A.R.N.A

במגרב עצמו שימשו סאוטה (Ceuta), תיטואן וטנג׳יר בתורת תחנות־ממסר של התעמולה הגרמנית: בעיר הבינלאומית השתקע זה מכבר הערביסט אדולף לנגנהיים, שב־1932 ארגן את ביקורו במארוקו של המסית האנטישמי קארל שליכטינג, מן האגודה הפאן־גרמנית ׳פיכטה בונד׳ (Fichte Bund): אחרי המרד של פראנקו השתמשו אוניות גרמניות בנמלים הספרדיים שבמארוקו כדי להחדיר אלפי כרוזים שקראו את אוכלוסיות המגרב לחולל פוגרומים:

היהודי מכרסם בכם כשם שהתולעים מכרסמות בכבש. צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה של צרפת ותומך בה. גרמניה כולאה ורודפת את היהודים ומחרימה את רכושם. אלמלא הייתם עבדיה של צרפת, יכולתם לנהוג באותה דרך."

בין השאר הפיצו הסוכנים הגרמנים את השמועה כי שלטונות צרפת בצפון־אפריקה הסכימו לקלוט מאות פליטים יהודים מגרמניה.

תפקידם של האיטלקים בתסיסה האנטי־יהודית היה דו־משמעי וגלוי באותה מידה: עד 1938 נעדרה האנטישמיות כמעט לחלוטין — לפחות רשמית — מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. באיטליה, כמו בטריפוליטניה ובקרב המתיישבים האיטלקים שבתוניסיה ובמארוקו, היו יהודים רבים פעילים בפאצ׳י (Fasci) המקומיים.

אמנם כן, החל בשנת 1923 אירעו כמה קטטות בין ה׳חולצות השחורות׳ והיהודים בלוב. אולם אין לפרש תקריות אלה, ואף לא את אמצעי הכפייה שבהם אילצו את היהודים לפתוח את חנויותיהם או לשלוח את ילדיהם לבית־הספר בשבת, בתור ביטוי לפוליטיקה גזענית באותם הימים. נציגיו של מוסוליני היו מודעים היטב לחלקם של היהודים בכלכלה הלובית ולשגשוגה של מושבתם, ולכן נמנעו — לפחות עד 1940 — מלישם במלוא חומרתה את התחיקה האנטי־יהודית שהותקנה ברומא שנתיים קודם־לכן ואשר מבחינה רשמית היתה בתוקף גם בלוב.

תפילאלת – ברית מספר 31

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…

בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעבר

ית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

אהרן אביחצירא

פתח דברברית 31 - תאפילאלת 001

בשנת 1856, עגנה אונייה בנמל יפו וירדו ממנה חמישים עולים שהגיעו אליה ממרוקו ובראשם רבי משה אלקיים ממרקש.

מאוחר יותר הצטרף אליהם רבי דוד בן שמעון מרבט שגם הוא הגיע בראש תלמידיו ליפו. רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון נפגשו לראשונה בתפילאלת בישיבה שבראשה עמד רבי מסעוד אביהצירא. הם התקבלו לישיבה בשנת 1840 שנת תייר לאחר מבחני כניסה אותם עברו בהצלחה.

הישיבה בתפילאלת הייתה קיימת כבר דורות קודמים והתקבלו אליה תלמידים מצטיינים, ושני התלמידים מעידים על עצמם שרק לאחר הצלחה בבחינות יכלו להתקבל לישיבה. הם למדו בתפילאלת יחד עם רבי יעקב׳.; אביחצירא בנו של רבי מסעוד ראש הישיבה. בשנת 1884 הגיע לישיבה רבי יהודה ביבאס שנפגש עם רבי מסעוד ושניהם הטיפו לעליה לארץ ישראל מתוך אמונה, שככל שניישב את הארץ נוכל לקרב את הגאולה.

העליה לארץ הייתה מטרתם של רבי משה ורבי דוד יחד עם רבי יעקב אביהצירא, ומכאן צמחה העלייה שלהם ליפו בשנת 1856.

הבאתי סיפור זה על מנת להדגיש את החיבור בין תפילאלת שבדרום מרוקו לעולם היהודי במרוקו וארץ ישראל.

הקשר בין החברים רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון עם רבי יעקב לא נותק וכאשר נפטר רבי יעקב בדמנהור בדרכו לארץ ישראל, נסע מיד רבי משה אלקיים יחד עם תלמידיו רבי יצחק אלבז ורבי אלעזר בו טובו לדמנהור על מנת לטפל בקבורתו.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב ארץ ישראל התבטאה ברצף העליה לארץ ובמיוחד לארבעת ערי הקודש. רבי דוד בן שמעון (הצוף דבש) הקים את הישוב הראשון בירושלים שמחוץ לחומה ועמד בראש הקהילה המוגרבית בירושלים.

השאיפה לגאולה וליישוב ארץ-ישראל מלווה את כל היצירה הדתית של רבני מרוקו, וזה בולט ביצירותיהם של רבני אביחצירא היושבים באיזור תפילאלת.

תפיללאת, דרום מרוקו, הנמצאת במרחק אדיר ממרכזה של מרוקו, ליד מדבר ענקי, הסהרה, הצליחה לשמור על יהודיה ועל קשר מתמיד עם קהילות אחרות. מטרת חוברת זו היא לדון בזעיר אנפין על יהדות תפילאלת וזאת כפתיחה לדיונים ומחקרים נוספים שיבואו בהמשך.

המחקר על חיי היהודים בתפילאלת, ההיסטוריה שלהם, רבניהם, תרבותם ומורשתם עדין לא הושלם. אותם דברים אמורים לגבי המחקר על ההיסטוריה העשירה והתרבות הרב גונית המופלאה של כלל יהודי מרוקו.

עם בואם של יהודי מרוקו לישראל, המחקר על אוצרות התרבות, והמסורות של יהודי מרוקו הוזנח לחלוטין. אפילו רבני מרוקו שהיו נערצים על יהודיה נחשבו כאן, לצערי הרב, כפחותי ערך וכלא משמעותיים. עם השנים, כאשר התעוררה בקרב יהודי מרוקו השאיפה לחזרה למקורות החלו הדברים להשתנות. האוניברסיטאות פתחו מסלולי לימוד על יהדות מרוקו ומורשתה, דוקטורטים נכתבו והמחקר על מאות כתבי היד של רבני מרוקו הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם היו רבנים גדולים ועצומים ושמקומם בין גדולי הרבנים של כל הזמנים. אבל כל זה אינו מספיק, ועדין רחוקה הדרך לגילוי כל אוצרות התרבות והתורה שהיו נחלת יהודי מרוקו ושומה עלינו, אנחנו שנולדנו שם, לעשות כל שלאל ידנו כדי להרחיב את המחקר, ולהשאיר לילדינו ולדורות הבאים אחרינו את מלוא תפארתה של מורשת יהודי מרוקו

תודה לידידי אשר כנפו אשר לקח על עצמו את עבודת העריכה וכל ההכנות הקשורות להפקת הגיליון. תודה לכל המחברים המכובדים שתרמו ממחקריהם ותודה לכל מי שסייע להוצאת גיליון ברית 31.

אהרן אביחצירא

אהרן אביחצירא בן רבי יצחק אביחצירא (בבא חאקי) לשעבר ראש עירית רמלה, הבר כנסת ושרבממשלות ישראל.

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמארממזרח וממערב

אף משפחתו המורחבת של היעב"ץ לא שלווה. בי"א בתמוז התע"ב – 1712, " נשרף על קידוש ה' הבחור כבוד הרב יהודה אבן צור נוחו עדן ה' ינקום נקמתו בן לאדוני דודי…כבוד הרב משה אבן צור ז"ל. ביום כ"ב סיון התע"ט – 1719, בהיותו היעב"ץ במכנאס, נפטר בפאס חתנו הרב מנחם סירירו, כבן עשרים ושש שנה.

הוא היה תלמיד חכם ואף החל ספר בדיני איסור והיתר, על הלכות הסכין בשם " סכינא חריפא ". לרבי מנחם היו בנים מבתו של היעב"ץ, מביניהם התפרסם בגדולתו בתורה ובחסידותו רבי מתתיה אשר גודל על ברכי היעב"ץ ומונה על ידיו לאחד מה " בית דין של חמש ".

חתן נוסף היה ליעב"ץ בעיר מכנאס בשם רבי יוסף בן עולו. הוא נאסר על ידי השייך ( הנגיד ) מימון בן שבת, על פי תלונת בעל גרושתו : זה האחרון טען שבאו אליו גנבים בלילה, וכי רבי יוסף בן עולו שלח אותם.

כנראה שרבי יוסף בן עולו לקח לאישה אחת מבנות היעב"ץ האלמנות. שרה בתו של היעב"ץ הייתה נשואה לרבי יהודה בן הרב יצחק בן הרב משה די אבילא מחכמי סאלי, וכנראה עלתה אתו לארץ ישראל. היא נפטרה בחיי בעלה ללא זרע, ובעלה נפטר כמה שנים אחריה.

השמועה על מותה באה למכנאס על ידי חכמי ירושלים בשנת התקכ"ה – 1765, ואחיה, רבי רפאל עובד, חלק עם יורשי בעלה בעיזבון כנוהג המבוסס על תקנות המגורשים מקאשטילייא. בת אחרת הייתה נשואה לרבי יוסף בן הרב דניאל בהלול.

במלכי רבנן, דך כט 1 כולב, שרבי דניאל בהלול אבי רבי אלעזר מחבר הספר " מראה עיניים ", היה נשוי עם בתו של היעב"ץ, והצחלף למלכי רבנן שם האב שהוא הסב, בשם הבן שהוא הנכד. וגם זה לא ייתכן מצד הגיל : שהרי רבי אלעזר בנו של רבי דניאל כבר היה בשנת התע"ב תלמיד חכם, חיבר את הספר " מראה עיניים " וכלל בו חידושים מהיעב"ץ.

וגם כתוב " חידושים מהחכם הדיין המצויין רבי יעקב בר כבוד הרב ראובן אבן צור " ולא הזכיר שהוא אביו זקנו.לכן הברור הוא שלרבי אלעזר, מחבר " מראה עיניים " היה בן בשם רבי דניאל, רבי יוסף נכד רבי אלעזר היה חתן היעב"ץ.

היעב"ץ הכין לבתה נכדתו מסעוּדה נדוניא כשנישאה בסיון התק"ב – 1742 לרבי חיים בן רבי עזריאל אמוזג, והדבר נכתב במפורש בכתובה. הנכדה נפטרה בחיי בעלה ללא זרע של קיימא, לכן הנדוניה חזרה לרבי רפאל עובד, בנו של היעב"ץ, כפי התקנה. 

גאוני משפחת אביחצירא- שלמה מיארה

גאוני אביחצירא 3גאוני משפחת אביחצירא

כתיבה, עריכה וסגנון שלמה  מיארה

מסכת חיים של עמל בתורה ועבדת ה'

בתאור מרטיט מתאר הגה״ק רבי אהרן אביחצירא זי׳׳ע, בנו השני של מרן רבי יעקב, את ראש המשפחה רבי שמואל, וכה כותב:

…ולרום מעלת ראש חניכת אביחצירא רבנו שמואל זלה׳׳ה, לספר קצת מן הקצת בשבחו זחלתי ואירא, שמו כשם רבו שמואל הרמתי שקול כבי תרי אריה שבחבורה על כן אני מורה מקום איה הוא מקומן של ש׳בחים, לך נא אל שם הגדולים… ושם תראה קצת משבחו. ועוד בספר שעשועים גם הוא הביא קצת משבחו ממה שספר עליו בספרו הק׳ רבנו מהרחי׳ו זיע״א, וכמה נסים עשה לעדת בני ישראל הקרובים והרחוקים הציל אותם מכל דוחקים, וכל ימיו היה מתבודד עם קונו בחדרי עלייתו שבנה לו בבית הכנסת של ג׳ובר הלא היא בדמש׳ק אליעז׳ר כי שם ביתו, ובתוכה היתה עליית נשמתו ושם הוא ציון קבורתו זלה״ה, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם יראת הי טהורה קדמה לחכמתם..

בתאור אחר שמעולם לא התפרסם, מוצאים אנו עדויות חדשות אודות מעשיו ואשיותו של הק׳ רבי שמואל, ראה בספר גלות תימן.

רבי שמואל אבו חצירה, כל ימיו אבל על ירושלים וזה צדיק גמור אין כמוהו בעולם.. הקב״ה גוזר והוא מבטל הוא גוזר והקבי׳ה מקיים אח הוא לשמים ומדבר עם הקב״ה כאשר ידבר איש אל רעהו ומה שישאל ממנו נותן מבלי איחור… וידוע כי רבי שמואל אבו חצירה לא היה כמותו לא נביא ולא חוזה ולא תנא ולא גאון צדיק וישר וחסיד ועניו ונאמן כי ה׳ אתו. ונתענה ק׳׳כ יום בסיגופים ובתפלות ובקש לקרב הגאולה, וירדה פתקא מן השמים וכתוב בה: אל תטריחני בני, אל תרגיזני לבטל הגזירה כי גזירה היא מלפני על ישראל להשלים גלותם ולהשלים ניצוצות הקדושים אשר נתפזרו בעוונם אז ושבו בנים לגבולם.

על גדלותו של רבי שמואל, העומד בראש האילן הגדול – משפחת אביחצירא. ניתן לשפוט מתוך ידיעה על זמן חיותו. לפי המסורת המשפחתית רבי שמואל היה מתלמדיו של רבנו המהרח״ו זי״ע. אולם, מתוך המקורות נראה, שרבי שמואל חי בראשית שנות השי, כדלהלן:

בשן"ת רבי בצלאל אשכנזי, הובאה צוואה אודות אשה שעלתה מדמשק לירושלים, כעד על הצוואה הנ״ל, חתום הר׳׳ר עבדיה ן׳ נאציר נ״ע, שהיה ממלא מקומו של רבי שמואל בדמשק. תאריךהצוואה ׳׳יום ראשון כ״ג לניסן ה׳ של״ט ליצירה פה דמשק״. הרי עדות לפנינו, ממנה ניתן ללמוד שקודמו של הרב נאציר – רבי שמואל הנז', חי בערך בראשית שנות השי. אותה תקופה כאמור העיר דמשק היתה עשירה בגדולי וחכמי ישראל ארזי התורה בנגלה ובנסתר.

ידיעה זאת, שופכת אור על זהות גדלותו האמיתית, של ראש המשפחה, רבי שמואל. שכן גם בדור של גאוני עולם וקדושי ה׳ כאלו זכה וקנה לו שם של ״איש אלוקים קרוש״, והיה מוכר בעזוזו ונפלאותיו כלשונו של החיד״א (עוד ראה לקמן). ואין לך עדות גדולה מזו על גדלותו האמיתית.

לפי המסורת המשפחתית הנזכרת, רבי שמואל היה תלמידו של מהרח״ו. מסורת זו אינה עומדת מול שבט הביקורת ההסטורית, שכן מתוך המקורות (ראה להלן) עולה, שבתקופת מהרח״ו, רבי שמואל כבר היה אדם גדול בעל שעור קומה. מה עוד שקשה לעמוד על זמן מדוייק אודות מקום מגוריהם של מהרח״ו ורבי שמואל, שכן שניהם התגוררו גם בדמשק וגם בארץ ישראל. מה גם שבזמן שלגבי מהרח״ו עוד ניתן לשער על מקום מגוריו מתי בדמשק ומתי בצפת, אודות רבי שמואל קשה לברר ולאמת את הדבר, שכן פרשת מקום מגוריו כולה מבוססת רק על מסורות, ואף המה לשלושה מתחלקות. לאור זאת קשה להחליט ולהכריע בברור כפי אותה מסורת שרבי שמואל היה תלמידו של מהרח״ו.

ושמעתי מזקנים עזוזו ונפלאותיו

אודות נפלאותיו, של הק׳ רבי שמואל זי״ע, אשר חולל בכח קדושתו. כתב הגה״ק רבי אהרן זי״ע.

״ממשפחת אבימלך החסיד והעניו המקובל האלהי המפורסם בניסים כמוהר״ר שמואל אביחצירא זלה״ה, ומעשה תוקפו וגבורתו הנה הינם כתובים בספר הקדוש מהרח״ו זלה״ה״.

בס׳ דברי יוסףלמוה״ר יוסף סמברי ( מחכמי מצרים ) הכולל דברי ימי ישראל מאחר דור האמוראים ועד לתקופתו, כותב אודות ממעלותיו של רבי שמואל:

ראיתי לכתוב קצת ממעשיו הנאהבים והנעימים מתוקים מדבש ונופת צופים, כפי מה ששמעתי מפי קדוש בר אוריין ובר אבוהון שלשלת היחס והמעלה רמה, בנן של קדושים ה"ה כמוהר״ר שמואל ויטאל נר״ו, ששמע מפי מגיד אמת שראה וידע אותו הייה החכם השלם כמהר״ר עבדאללא ן׳ נאצר ז״ל, שהיה ממלא מקום הרב הנז׳ בק״ק גובאר לאחר פטירתו ז״ל וכו׳ עכ״ל.

אחר הקדמה זאת ממשיך הרב סמברי ז״ל ומעתיק כמה ממעשיו של הרב ז"ע וז"ל

בימים ההם היה ערל אחד טמא שפתים, הוא יושב בבית אחד על אם הדרך, ומארי ג׳ירג׳יס שמו. והיה מכשף גדול, והיה מצפה בכל עת, שיעבור עליו מת מצוה היה לוחש בכשפיו, עד שהיה הארון כמשא כבד ואינם יכולים לזוז אותו ממקומו, עד שהיו מפייסין אותו ברצי כסף, ותהי חק לישראל אם דל ואם עשיר.

ויהי היום נתבקש בישיבה של מעלה רב ועצום בישראל, ויקבצו לו ויספדו לו כל ישראל ובתוכם הרב הנז׳ לגמול חסד עמו. ויהי הם קוברים איש וישקף הערל בעד החלון וירא והנה ארון האלוקים עובר, ויצעק הערל בקול גדול ולא יסף לאמר: מדוע אינכם מחזיקים את חוקי? ולחש בכשפיו כמנהגו ונעשה הארון כבד.

ויחר לזה החסיד מאוד כי היו מזלזלים בכבוד הנפטר, ויקרא לה׳ אלוקיו, וידבר אתו טובות לאמר: אדני שמעני פתוח תפתח את החלון קדמה ותשקיף עליו לטובה ולא לרעה ולמה תעשה כה לעבדך? וישקף הערל בעד החלון לראות מה יקרא לו. וכוון כוונה אחת הרב ז״ל משמות הקדושים, וצמחו לו(למכשף) שתי קרנות אשר לשתי הפאות והיו מושכות ועולות לשני צדדיו עד כי לא היה יכול להכנס בראשו מן החלון ואז נשאו את ארון האלוקים בנקל והספידוהו בכבוד גדול כדין וכשורה, והטמא מתאונן על המראה כי השיאוהו ויכלו לו.

והקול נשמע במדינה לפני השרים והשופטים אשר היו בימים ההם מה שאירע להערל, ויחרד כל העם אשר במדינה, וילכו כל העם וזקניו ושופטיו ושוטריו תחת החלון של הערל לראות את המראה.

ויאמר אליהם לאמר: ראו הביאו לנו איש עברי לצחק בנו ומשחק עמי בכשפיו שאין בהם ממש, ואם בא יבא ולא יאחר כל אחד יעשה מלאכתו ונראה מה יהיו חלומותיו ומאין לו כל זה.

ויענו כל העם ויאמרו: טוב הדבר. ובבוא הרב הנז׳ כתבו אלו התנאים עליהם, שכל אחד יעשה מה שלבו חפץ ואין לו עליו דמים. ויתבונן מה שעתיד לעשות בו הערל, ואז מסר לו כוונותיו לאיש א׳ מתלמידיו לשמור בריתו ועדותיו וילמדהו דעת ודרך תבונה הודיעהו.

והתחיל הערל לעשות מעשהו, זר מעשהו החל וגמור, והיה קושר קשרים לתלמיד, הרב מתירן. ובכל זאת לא שלו ולא שקט ולא נח הערל עד כי עשה את הרב ככלב והיה סובב סובב, ויצא יצוא ושוב הולך ונובח ככלב.

ויקם תלמידו ויקרא עליו כוונה אחת וישלך אדרתו עליו כמו שעה ונהפך לאיש אחר ויתמהו האנשים איש אל רעהו, ויאמרו לו(למכשף): אם יש לך פעולה אחרת עשה, ואם לאו הננו.

ויתנו לו רשות לעשות הרב מעשהו, וקם קימה שיש בה הידור והתפלל אל ד׳ אלקיו ואמר: היום יודע כי יש אלוקים בישראל, ויקח סעיף תמר אחד אורך הערל, ויכתוב עליו מכתב פיתוחי חותם קודש לה׳, ומקצה אחד בידו ועמד לו מנגד הערל, ויהיה מכה בקורנס על העץ והערל משקע בקרקע עד ארכובותיו.

ויאמר לו הרב: שוב לה׳ אלוקי ישראל ותן לו תודה ואני אעלה אותך מן הארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ויען הערל לפני השרים והשופטים: עשה מה שתחפוץ.

ויכה פעם שנית, ונשקע בארץ עד חציו, ויאמר לו הרב: ראה העברתי מעליך חיציך ופעמיים שלש עם גבר. ולא שת לבו גם לזאת.

ויך פעם שלישית ונשקע כולו תחת הקרקע. כן יאבדו כל אויבך ה׳ ועשו הערלים אותו מקום במה היא במה של מר ג׳ירג׳יס עד היום. עכ״ל.

ויצאו השלוחים בכללם הלך שליח אחד לכפר ג'ובר והתפלל בבית הכנסת פעם ושתים להקביל את פני החכם של בית הכנסת להראות לו את הכתבים כדי לעשות לו נדבת ידם ולא מצא אות7 כי לא היה מכירו.

בנוסח אחר יש שמייחסים את המעשה הנ׳׳ל למהרח"ו זי״ע. אולם, סביר להניח שביד הנוסחא הנ״ל לפיה המעשה מתייחס למהרח״ו קיימת טעות והשמות הוחלפו בשגגה.

״- ראה בס׳ שערי ירושלים, רישר, שער י׳ מעשה הארץ, ז״ל: מעשה בזמן רבינו האריז״ל ותלמידו הקדוש רבי חיים וויטאל ז״ל הנה יש עוד היום הזה טומאה בדמשק הנקראת בית רימון… והמכשלה הזאת היתה צער גדול לישראל… גם כשהיו מוליכין מת דרך שם נלקח פתאום מהארון ע׳׳י כישוף… והרב מהרח״ו ז״ל היה בצפת ולמד עם הרב הקדוש רבינו האריז״ל וגילו מן השמים להאריז״ל לשלוח את מהרח״ו לשם לעשות נקמה בזאת הקליפה… ויהי היום וימות א׳ וקראו למהרח׳׳ו המה הולכים עם המת המונח בארון עץ… והרח״ו הלך עמהם ללוותו ויבואו עד מקום בית רימון ויצעקו הנושאים בקול מר צורח להרח״ו עתה הנה הוקל הארון מאוד בלי הרגש כלל אם מת בתוכו…

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

40.135 ״פעם מוסלמי אחד מצא את עצמו במקום הקדוש ואמר משהו נגד היהודים. הוא התעוור. כל פעם שהסתכל לכיוון הצדיק, היה רואה. כשהסתכל לכיוון ביתו לא ראה כלום. כאשר התעייף, פנה לקדוש והבטיח שכל שנה, ביום ההילולה, יביא שתי חבילות עצים לקדוש. בהילולה הביא את העצים. רצו היהודים לשלם לו, אבל הוא סיפר כל מה שקרה לו. מוסלמי אחר גנב משהו מהמקום הקדוש הזה. כל פעם שרצה ללכת בכיוון ביתו, עמד בפניו נחש. עד שהתעייף והחזיר את מה שגנב. הוא ביקש סליחה ורחמים״.

41.135 ״אני, בני הקטנים הראשונים לא נשארו בחיים. החלטתי להשתטח על קברו של הצדיק. הבאנו שני כבשים לשחיטה, ובלילה השארתי ליד המציבה את החגורה שלי, באותו לילה, עליו השלום, אני חולמת, והנה אני נמצאת בין המון יהודים שבאו לחגוג את ההילולה. והוא מחפש אותי בין האנשים, עד שמצא אותי ונתן לי שלוש חתיכות בשר. שמתי אותן בין שדי והן מטפטפות דם. מספרים שבשר חי בחלום לא סימן טוב. בבוקר סיפרתי את החלום הזה לד׳ אברהם אלכטאט. אמר לי שאני עומדת ללדת שני בנים. כך היה. בן ראשון קראנו לו דוד והשני משה. אחריהם ילדתי את הבת שלי סעדה, הגרה בבית־ שמש״.

42.135 ״פעם אחת, בזמן מגיפת הטיפוס, קיבלתי מחלה זו. היה לי עגל כי היתה לנו פרה, ואני בעצמי נהגתי לחלוב אותה, כדי שלא לקנות חלב מהמוסלמים. אני בעצמי עשיתי גבינה ולבן לבני. לילה אחד, עליו השלום, נכנס [הקדוש] עם אנשים ואני אז הייתי חולבת וגוססת. בלילה הוא נכנס עם ארבעה אנשים, לקח סכין שחיטה ביד ימין וביד שמאל החזיק פנס. הוא שם את הפנס על ראשי. בפנס היה נר גדול. נדמה לי שעמדו לשחוט. שאלתי את עצמי ואמרתי להם: מה אתם עומדים לעשות לנו? לכו לשוק של הכפר תלוואת, ושם תקנו בהמה לשחיטה. שלושת האנשים יצאו ונשאר הוא, עליו השלום. החזיק את הפנס הזה ביד שמאל, וביד ימין החזיק סכין השחיטה עם ידית לבנה… אמר לי: לו לא רחמתי עליכם, הייתי שוחט עכשו את חמשת האנשים הנמצאים כאן. היינו שלושה בניס, בעלי ואני. שאלתי אותו: למה? ענה שלא נותנים לו כבוד. צעקתי. התעורר בעלי וסיפרתי לו שהצדיק ר׳ דוד ומשה בא לי בחלום. הוא היה לבוש זוכה לבנה ומעליה לבש גלימה כחולה, כמו חכמי משפחת אביחצירא. על ראשו היה כובע אדום עם קאווק שחור. באותו רגע שצעקתי התעורר בעלי.

הדליק גפרורים. הלך לקיר ונדר כבש לאדוננו ר׳ דוד ומשה, עליו השלום. ומאותה שנה נוהגים אנחנו לערוך הילולה לר׳ דוד ומשה, בה שוחטים ומדליקים כוסות. ואפילו אין לנו מה לאכול, קודם כל ההוצאות להילולה, בללאה ובסידי, ר׳ דוד ומשה אלעזיז [היקר]. מאותה שנה, אנו עורכים הילולה, מדליקים כוסות כל יום שני, חמישי, ליל שבת וראש חודש. במוצאי שבת, יש לי עשר כוסות ועוד שתיים להורים״.

43.135 ״היה בקדוש עץ ירוק שצמח מתוך אבן, זו שקדיה. אנו נוהגים לעשות תספורת לבן כשהוא בגיל שנה. אנו שוקלים את השיער שלו, ותורמים כסף במשקל השיער, וזה כדי שנוכל לשים את השיער בקמיע על הילד. זה מוכרה. גם בת אותו דבר. בללאה ובסידי. מי שאינו יכול, מביא סעודה וחוזר״.

44.135 ״יהודיה אחת קיבלה את המנה שלה מהסעודה. וכששאלו מי לא קיבל את חלקו בבשר, הושיטה את ידה וביקשה בשר. נתנו לה והיא לא יכלה להחזיר את ידה לגופה. הבשר נדבק לידה. כל האנשים לא ראו אותה. והיא נדרה שהיא תשחט, ורק אז השתחררה ידה והבשר נפל מידה״.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-היהודים באים.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

היהודים באים.

לשווא ננסה לקבוע בדיוק אימתי נוסדו מושבות יהודיות באפריקה התיכונית. מקובל בדרך כלל, כי המושבות החשובות הראשונות הוקמו לאחר חורבן בית ראשון וכי בד בבד עם הגירוש הראשון מיהודה בָּבֵלה היו מן התושבים שפנו למערב.

ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית והמעצמה האזורית הפכה להיות ממלכת בבל. בשנת 597 לפנה"ס, נבוכדנצר השני מלך בבל, ערך מצור על יהודה והגלה את יהויכין ועוד 10,000 אנשים מהעם. נבוכדנצאר המליך את צדקיהו  כמלך על יהודה, אחרי שיהויכין הוגלה. בעקבות כריתת ברית של צדקיהו עם המצרים בשנת586 לפני הספירה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש, והגלה את מרבית העם (כולו למעט דלת העם) לבבל. חורבן בית המקדש וגלות בבל מסמלים את סוף ימי בית ראשון.

מסורת רופפת זו מקובלת הייתה בכמה קהילות, כגון זו של ג'רבה. מרסל סימון שקיבל נקודת מוצא זו, מותח בכל זאת ביקורת על סברתו של נחום סלושץ, שביקש לראות בכך תופעה של התנחלות במלוא מובן המלה.

מכל מקום, ברי כי הדבר המאשר את קדמות התיישבותם של יהודים במגרב הוא קיומו המתמיד של יישוב יהודי דובר עברית, סברה שהועלתה פעמים הרבה. המתיישבים הראשונים, שעזבו את ארץ ישראל בטרם תירש שם הארמית את העברית והתיישבו בסביבה פונית, הוסיפו להזדקק ללשונם המקורית, שגם מובנת הייתה לאחיהם שכניהם החדשים 

הם נושבו בארץ בה יכלו לשמור על לשונם, ולמצוא במידה ידועה אותו אקלים, שלא מכבר נאלצו לנטוש.

אכן, בכל הזמנים קיימו המושבות היהודיות במגרב מגעים הדוקים ביותר עם ארץ הקודש. התלמוד מספר על מסעות שערך שם רבי עקיבא, במאה השנייה לספירה, שלבטח הפיח באזור זה את רוח המרי נגד רומא.

כמה וכמה מחכמי המשנה נולדו בקרת חדשת ( רב יצחק, רב חנא, רב אבא  ) בפיסקה אחת, מוזרה עד מאוד מסביר הלל ש " רגליהם של אפריקיים רחבות מפני שדרין בצעי המים ", המרובים בארצם.

ידיעת העברית, ומן הסתם גשם שימושה בקרב יהודי המגרב, עמדו בעינם עד ראשית המאה החמישית לספירה. ידוע, שפולמוס איגרות התגלע בין היירונימוס הקדוש לבין אוגוסטינוס הקדוש בדבר תרגום המלה קיקיון ( קיקיון דיונה )  ( הִיֵירוֹנִימוּס הקדוש (347?-420?), שמו המלא: סופרוניוס אוזביוס היירונימוס (Sophronius Eusebius Hieronymus), ידוע בצורה האנגלית של שמו, ג'רום הקדוש (St. Jerome). אב כנסייה נוצרי, יליד אסיה הקטנה.)

אוגוסטינוס הקדוש עצמו פנה אל יהודי העיר הקרויה Oea, שיכריעו בדבר, והללו הפריכו את פירושו של היירונימוס. טרטוליאנוס אף הו, כאוגוסטינוס, משכנענו בעדותו, כי ימים רבים לא חדלה הלשון העברית מן הארץ. דבר זה אינו צריך להפתיענו בארץ, שאכן הוטבע בה חותם שמי יותר מבכל ארצות הפזורה.

האגדה בדבר מקורם הכנעני של הברברים לבשה צורה מוזרה למדי בימים קדמונים : צפון אפריקה הייתה כביכול צור מחצבתם של היהודים, וממנה היגרו לארץ ישראל. דבר זה חוזר ומזכירנו מה נכבד המקום, שתופסת אישיותו של יהושע בן נון בפולקלור של צפון אפריקה.

מונוגרפיה של ר. בָאסֶה, " נדרומה ובני טרארה ", משכנעת אותנו כי אכן נכבד היה פולחנו של יהושע בן נון בצפון אפריקה. עד היום הזה טוענים המוסלמים כי יהושע אכן עשה מלחמות במגרב. האגדה שמסר לנו פרוקופיוס הוסיפה על כך אף זאת, שהברברים באו בברית עם יהושע בנדרומה, מקום שעד היום משמש קברו מרכז לפולחן נרחב למוסלמים ויהודים.

נֶדְרוֹמָה – עיר שנמצאת צפונית מערבית לעיר טלמסן Nedroma . נמצאת במחוז טלמסן אשר באלג'יריה.

המחבר מוסיף הערה באשר לעיר נדרומה : המראבט של נדרומה ידוע בזכות מעשי הריפוי המופלאים שלו : הוא היה מושך אליו, גדודי דודים של חולים יהודים, מוסלמים ואפילו נוצרים שהיו באים מכל רחבי אפריקה הצפונית.

באשר למחזור האגדות בנוגע ליהושע, ראוי לפנות , למי שמעוניין להתעמק בנושא, למונוגרפיה העמניינת של מ. באסה. Nedroma et les Taras.

היקפה הנרחב של הערצת יורשו של משה בקרב המוסלמים של צפון אפריקה מעיד על המשכיותן של מסורות, שאחיזתן עמוקה אצל בני המגרב. יש כאן נטיה לקרב את העבר התנ"כי כל כמה שאפשר אל אדמת אפריקה.

ועוד נראה, שההשפעות הפוניות והיהודיות יש בהן כדי לתרץ די והותר מחזור זה של מסורות עממיות. הנה כך מספרים כי דויד גבר על פחוני גלית צפון אפריקאי וברברי, כי יואב בן צרויה הניס את הפלשתים עד קצוי צפון אפריקה, ויונה הנביא, בדרכו אל תרשיש, אכן שׂם פניו לעבר המגרב, וכן שיהודי ג'רבה בנו את בית הכנסת הגדול שלהם בימי שלמה המלך, על אבן שנלקחה מבית המקדש בירושלים.

עד כאן ערפילי ההיסטוריה. רק במאה הרביעית לפני הספירה מגיעים אנו, הודות לתעודות ספרותיות ושרידים ארכיאולוגיים, למציאות היסטורית כלשהי.

אחת מן התעודות הראשונות המעידה על קיומם של יהודים בצפון אפריקה מוציאים אנו בפולמוסו של יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון; שם הוא מסַפר כי תלמי לאגוֹ 323 – 285 לפני הספירה, הגלה מאה אלף יהודים מארץ ישראל מצרימה, שממנה המשיכו הללו בדרכם לקירנאיקה ואחרי כן, מן הסתם, לשאר הארצות של צפון אפריקה 

מתקופה זו נשמרו לנו שרידים ארכיאולוגיים קלושים. יש בהם אישור לסברה, שלא רק בדרך הים הגיעו היהודים למגרב אלא גם בדרך היבשה באו מן היישוב היהודי הגדול, שקם בימי בית שני במצרים. . סטראבו הגיאוגרף היווני ששימש מקור לכמה פסוקים מפורסמים אצל יוסיפיוס, כתב כל :

" בקירני היו אז ארבע שכבות, הראשונה אזרחים; השנייה עובדי אדמה; השלישית גֵרים ( מיטויקים; הרביעית היהודים. . אומה זו מצאה דרכה לכל עיר ולא קל למצוא מקום בתבל רבה, שלא נתקבלה בו אומה זו ולא יורגש בו כוחה.

הוא הדבר בקירני, שהיו לה אותם שליטים, שהיו למצרים ושחיקת אותם ( המצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובערה להן ".

יחסי השכנות בני מאות שנים בין יהודים לפונים נתהדקו עוד יותר בזכות השיתוף בלשון. הם נתחזקו עוד יותר מול הפולש הרומי, לאחר שנפלה קרת חדשת. מתוכם נולד אותו סינקרטיזם יהודי פוני, שהכשיר את הקרקע, כפי שעוד נראה בפרק הבא, תחילה לניצחון הרעיונות הנוצריים ואחרי כן המוסלמיים, שנבעו גם הם מן ההתגלות המקראית.

סינקרטיזם (מיוונית  συγκρητισμός – סינקרטיסמוס "איחוד קהילות") הוא מונח המתאר ניסיון ליישב בין אמונות שונות ואפילו מנוגדות על מנת ליצור מיזוג בין האסכולות השונות. השימוש במונח זה רווח בייחוד בקשר לניסיון למזג וליצור אנלוגיות בין כמה מסורות שבמקורן נוצרו במקומות שונים, בעיקר בתאולוגיה ובמיתולוגיה של דת, ובכך לטעון לקיומו של בסיס משותף

סוף פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 159

אצילי בני ישראל, ראשי גלות אריאל, שרים רבים ונכבדים, המכונות והעמודים, אשר בית ישראל נכון עליהם, המה מלכיהם שריהם, הוועד הראשי אשר עיניו משוטטות לתועלת האומה הישראלית ומתוכם האחד היקר נחמד ונעים ומהולל מאוד כבו מורנו הרב רבי יצחק מאיר בר שמואל הי"ו בעיר ניא-יארק אשר באמריקא הצפונית יאריכו ימיהם בטוב, שונותיהם בנעימים, יהיו תמיד לתהלה ולשם ולתפארת, לשם עולם לא יכרת אמן.

שפעת טללי שפע רצון מלא ברכת ה' שלום וטובה וברכה יהיו על ראשיהם מלמעלה, אדונים יקרים הלא ידעתם הלא שמעתם, תוקף גלותינו האיומה והנוראה בין העמים אשר אנחנו שוכנים בתוכם, אמנם כאשר דרך כוכב מיעקב אל המערב הוא הצדיק הנאור דורש טוב לעמו, סיר משה מונטיפיורי ז"ל.

 – בשנת תרכ"ד – 15 פברואר 1864, ובידו ניתן כתב פקודה חתום מאת המושל מולאי מחמד כי יהיה ליהודים זכויות שוות ומשפט אחד כלכלי אזרחי הארץ וששום פקיד ושר לא יהיו לנגוע בם לרעה. ( נר המערב צד 203.

ודבר טוב אל המלך ז"ל על אודותינומן הוא והלאה, הוסר מעל צווארנו עול ברזל, ויחילו מעט ממשא מלך ושרים, ואחריו האיר נתיב זרח שמהחברות המהוללות, חברת כל ישראל חברים, וחברת אגודת אחים, כולם פרשו סוכת שלומם וטובתם על ראש אחיהם אנשי המערב ובשלומם היה לנו שלום.

יען שדה טובתם נתן פריו, גם בהיות בתוכינו מעט ישראל אשר בידם מכתבי תעודה – פאסאפורט, שהם מאזרחי אירופה והיו מכובדים מאוד והיה ערכם שווה בעיני העמים שכנינו, נאצל מרוח זיו כבודם גם עלינו, והיינו גם אנחנו נחשבים בעיניהם בתור האדם, ונתייקר מחירנו בעיניהם.

פאסאפורט – דרכונים, ראה בנר המערב שם שהגזירה הייתה " על חלק ניכר מיהודי מרוקו החוסים בצל נתיני ממשלות הנכר ושממשלת מרוק חפצה אז לבטל את דבר החסות " והחברה כל ישראל חברים הגישה את רוע הגזירה הזאת בדו"ח שמספרה לפני צירי הממשלות שנאספו במדריד בשנת תר"ם – 1880 ובשנת תרמ"ח – 1888.

מקרוב יצא ול בין העמים סביבתינו כי מכתבי תעודה פאסאפורט אשר בידי ילידי אירופא נלקחו מידם, ובכן נהפך כבודם לקלון, וצל מעלתם הושב אחור, סר צל גדולתם מעליהם, ויהיו לחרפות, ואנחנו הושפל ושח מצבינו וידל ישראל.

וירד פלאים מטה מטה אל תהום השפלות והבוז, עד אשר נחשבנו כבהמה בעלת מום עורת ושבורה, אשר לא תצלח למלאכה, ישראל הנושא בעמים משאת מאומה, אין יכולת בידו להוציא ממנו בדיינים ובשופטים, כי בשנאה יהדפוהו, מיום ליום ומחודש לחודש.

בלעג וקלס בכחש ובכזב, רבים עתה עם הארץ נתמוטטו וירדו מנכסיהם, זה ימים לא כביר נתנו לטבח, בלי חמלה, במסיבי פאס יע"א למעלה מחמשה עשר נפשות, ושללו את רכושם, ובתוכם אב ובנו נער בחור ושני אחים, ואין מהשרים והסגנים, מי שידרוש דמם, הנשפך ויבקש את ממונם, ואף כי גואלי הדם יגישו עצמותיהם את המשפט ישעו ואין מושיע, יקראו בקול גדול ואין עונה יבכו ואין רואה את דמעתם.

בחודש אייר העבר עמד עלינו נחשול של ים המון אדם כולם אחוזי חרב נוקמת, לשלול שלל ולבוז בז, להשמיד להרוד ולאבד, לולי ה' שהיה לנו, גבר עלינו חסדו, ועדיין אנחנו ביראה ופחד פן חס ושלוםיוסיפו לחטוא עינינו תלויות אל המלך הרחמם יר"ה ליסר החטאים האלה בנפשותם והנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

בעת הזאת עמד לנס עמים תושבי פאס, מושל חדש שחידש גזירותיו, וגזר על היהודים שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א – " חושכש – בושם שהיו עושים מזיעת פרחיו – באומרו לא יאתה ריח ובשמים לךיהודים, לא נשמע כזאת מיום גלות ירושלים. מדבריו ניכר כי עוד ידו נטויה לגזור גזרים בימים יוצרו.

קודם היותינו במעי צרה זו, בהיון האדון המדיק הישר והנאמן, ציר הממלכה הרוממה אמריקא מוניסטר פליץ מאטיוס יר"ה יושב על כסא המשפט בעיר טאנכיר יע"א תמיד חשק משפט ואבה חסד, כי קנה לו לטבע שני טבע מלכות אמיריקא האדירה והחסידה.

השמה חסד לקו, וצדקה למשקולת, היא הייתה ראשונה לקרוא דרור לעבדים ולשפחות, כי אהבת הצדק מצאה קן בלבה, מונסטר הצדיק הזה בראותו יהודי או ישמעאלי עשוק ורצוץ ביד עושקיו, חדר אליו בעין בקורת, הוציל עשוק מיד עושקו.

פדה נרדף מיד רודפו ומחמלתו על הניצול פן השופטים והמושלים יתעוללו עלילות להתגולל ולנתנפל עליו היה חופף עליו באברת חסדיו ומיצל עליו בצילו וקורא שמו עליו, והיה הטוב ההוא אשר הטיב, מגיע אלינו ועדינו יבוא עד קצב המערב, וזרעוני טובותיו עשו פרי תבואה גם בארצינו.

עתה עת ארח למלכותו הרוממה בראות העמים סביבינו אין עוז ואין סןמך נפילתינו, צץ מטה הגלות פרח הזדון, חרב הצרות יצאה מתערה הזרוע נטויה, אחרי הרגעה מעט בנדכהב, מי נהר התלאות העצומים והרבים, המו ופרצו על כל גדותיהם בשאוטן עזם.

ים המהומה הולך וסוער בשאון גלי הצרות ומשברי המהומות, ואניתנו בלי נס ובלי תורן בלי מלח ובלי משוט השבה להשבר, כאשר עינו גדולתם תחזינה במכתבי העתים, הה בעומדינו לפוש מעט, ממשא התלאות המוזרות, הוכפל עול כבד והונח על שכמנו, הה בעוד אנית גלותינו, עמדה בחוף ההצלחה, לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ נדחפה במשטימה לעמקי מצולה.

אדונים יקרים אם יש את נפשכם ושי לאל ידכפ חהשיב המיניסטר הזה על כסר צדקתו, מה טוה חלקנו ומה נעים גורלינו, וכבר לשעבר הראתה הממלכה האבירה חבתה אלינו בדבר הזה והשלימו רצוננו, לכן גם עתה האמננו בטח, כי השררה הצדקת תט אלינו חסד ותחזיר עטרה ליושנה.

אחינו אתם אם גדולת מעלתכם יעלימו עין מראות צרותינו המוזרים והאיומים, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו, אם יסתירו פניהם מהביט קורותינו, אנא נפנה אנא ננוס לעזרה, קראו ועד קדשו עצרה, עוצו עצה בעד אחיכם השפלים כעפר הארץ, היא עיר החכמה והתבונה.

מדוע לא תרפו שבת בת עמי, אחינו אתם התאחדו והיו לבני חיל להעלות ארוכה ומרפא לאחיכם, חלו נא פני המלכות הצדקת כי לא תשיב פניכם ריקם, הלא על העבדים עינה ותתן במחירם ממון רב ונשפות רבות ויקרות במלחמות ואיך לא תחוס ותחמול עינה עלינו

כל דברי האגרת הזאת ארגתי מחוט לשוני בפקודת חכמי ורבני פאס יע"א

בלי חתימה, ובכתב ידו של הרב אבא אלבאז.

סוף תעודה מספר 159

  סוף הפרק השני רבי דוד עובדיה

שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית

 

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל

מעשה מספר 3

מעשה די וואחד בנאדם די כאן דימה יתמססה פתריק דלחסידות ופכוף שם יתברך נהאר וליל ותא יעמל צדקה וגמילות חסדים עלא קד זהדו כאמל.

מעשה בבן אדם אחד שתמיד התהלך בדרך החסידות וביראת ה' יתברך יומם וליל ובעל צדקה וגמילות חסדים כפי יכולתו

וכאן ענדו נכאד כביר דימה זכה באס יכבבר אולאדו לאיין כולסי לולאד די תתא יכלאקולו מא תא יפרח פיהום רחמנא לצלן

חמי

והיה לו חסרון אחד גדול, וזכה לגדל ילדיו, כיוון שכל הילדים שנולדו לו לא שמח בהם רחמנא לצילן

לאיין תא ימותולו סגאר רחמנא לצלן וכאנת ענדו גבינה כבירה עלא האדסי ומה כללא חתא סי דוא דטבבה ולא כתבה דלחכמים די מא עמל

כיוון שמתו עליו בעודם קטנים רחמנא לצילן וגרם לו הדבר מער גדול על מצב זה, ולא השאיר אף תרופה של רופאים ולא קמעות חכמים שלא עשה.

וחתא סי חאזא מא קדאתלו . וואחד אנהאר, כאן גלס קדדאם אראב דלבלאד וסאף פיה אראב וסאפו טאיירלו בזזאף צקצאה וקאלו עלאס אוזהך מגייר,

ודבר לא יזר לו. יום בהיר אחד, ישב אצל רב העיר, הרגיש הרב שאין לו מצב רוח שאלו, מדוע פניך נפולות

ואזבו האדאך אראזל וקאללו אסידי אס נואזבך ואס נקולך ענדי ואחד לחאזא די מא ענד אנאס די הומא קדדי די תא תערף אסידי באיין כולסי לולאד תא תולדלי מראטי מא תא ילחקו תמנייאם חתא תא ינפטרו רחמנא לצלן

השיב לדבריו האיש הנ"ל ואמר לו, מה אענה ומאה אומר, יש ברשותי דבר נדיר שלא נמצא אצל אנשים כמוני, כמו שידוע לאדוני, שכל הילדים אשר הולידה לי אשתי , אינם מגיעים אפילו לשמונת הימים ונפטרים עלינו רחמנא לצילן

ומא נעארף אס נעמאל להאד לחזא. ודאבא ראני זית לקאמאך אסידי באס נדרעלך לקדאמך ולקדדאם השם יתברך באס תצללי עלייא ותעטיני סי דוא

ואיני יודע מה לעשות לפתרון בעיה זו. וכעת באתי עד הנה בפני כבודו הו אדוני להתחנן בפניך ובפני השם יתברך על מנת שתתפעל בעדי וממך תבוא ישועתי ותרופתי.

או ראי מליח באס יכונו יעיסו אולאדי ותחיידלי האד נכאד מן קלבי. פדיך סאעא צקצא ארב וקאללו נחבך תקולי אס נהומא עמאיילך ותמסייא דייאלך פהאד לעולם

וכמו כן, אבקש את עצתך על מנת שבני יחיו ותוסר מלבי הדאגה הזו באותה שעה שאל הרב ואמר לו, ברצוני לדעת מה הם מעשיך ואורח חייך בעולם הזה.

ועאודלו זמיע עמאיילו ותמסייא דייאלו ולמצות די תא יעמל כאמלין.

והאיש סיפר אודות מעשיו ואורח חייו וכמובן גם לגבי המצוות אותן הוא עושה

ונדר ארב באיין תמסייא די האד אראזל כולסי לשם שמים ובקא ארב מדהום ותא יכמם באס יעארף אס נהייא לחאזא לקביחא די זללבת להאד ראזל.

הרב הרגיש שאורח חייו של האיש, הוא לשם שמיים, הרב נדהם וחשב רבות, על מנת לדעת מה הוא הדבר הלא נכון והמרושע אשר גורם למחסום לאיש הנ"ל

חמי

באס תא ימותלו לולאד רחמנא לצילן ומנורה מא דאזת סאעה אוחדא והווא יכממם והאדאך ארזל גאלס מקאבלת אוזהו דל חכם ותא יתסנא לוזאב די יעטילו דיך סאעה

ומדוע בניו מתים עליו רחמנא לצילן, וכעבור כשעה אחת והוא עודנו חושב, והאיש הנ"ל יושב פנים אל פנים של החכם וממתין לתשובה שתבוא מפי הרב.

רזע ארב וצקצא להאדף אראזל וקאללו נחבך תעררפני כיפאס נהייא תמסייא דייאלך פסאעה די תא תאכל ופלוקת די תא תבארך ברכת המזון.

חזר הרב ושאל האיש הנזכר ואמר לו, ברצוני לדעת או אופן התנהגותך בזמן שאתה אוכל ובזמן ברכת המזון

דגייא האדאך אראזל ואזב לחכם וקאללו אסידי תערף באיין פסי נהאראת מן מהאראת דציף מנאיין תא נתכל לדארי ואנה תא נכון עייאן ומצהור ומן כתרת סכאנא די תא תכון ענדי תא נחייד חואייזי לפוקאניין

מיד השיב האיש הנזכר לחכם, ואמר לו, אדוני, דע לך שביום מן הימים של הקיץ שעה שאני אוכל את לחמי ואני עייף במקצת ובשל עומס החום השורר,הרי שאני מעלי את בגדיי העליונים.

באס נתבררד סוויס קבל יוצל אוקת למאכלה דליל אוו דנהאר ותא נכון נגלס נאכל גיר בחואייזי תחתאניין ומן די תא נכממל למאכלה תא נבארך ברכת המזון גיר בלחואייז תחתאניין.

על מנת שאוכל להתקרר מעט, לפני שעת הארוחה של לילה או של יום, וישבתי לכאוכל לבוש בבגדיי התחתוניים, ולאחר שמסיים אאני את האוכל, מברך את ברכת המזון בבגדיפ תחתוניים

פדיך סאעא קאללו ארב דאבא תא נפהם עלאס תא ימותולך לולאד סגאר פסביית האד לחאזא די תא תעמל בלחק אידה תקבל ראי די מעטיך ותשמעלי לכלאמי הווא מן ליום לקדדאם מא בקיתי תעמל האד אסגל

מיד אמר לו הרב, כעת אני מבין מדוע ילדיך הקטנים מתים עליך בסיבת המעשה הזה שאתה עושה, אבל אמת היא שאם תקבל עצה שאתן לך ותשמע לדבריי, שמהיום הבא לא תעשה מעשה זה.

ודימא אוקת מא חבת תגלס תאכל או תבארך סי ברכה תחדאז תכון לאבס חואייזך כאמלין פחאל אילא מאסי תקאבל מעה צלטאן.

ותמיד, בזמן שאתה רוצה לאכול או תברך איזו ברכה, עליך חהיות לבוש בבגדים כולם, כאילו אתה הולך לפגוש במלך בשר ודם

ואנא תא נדמלך מן ליום לקדאם תזכה באס אולאדך יעיסו ותסוף פרחתהום. טהאגדאך כאן קבל עליה לוצייא דלחכם וזכאה הקדוש ברוך הוא חתא סאף אולאד אולאדו.

ואני מבטיחך שמהיום הבא תזכה בילדים שיחיו ותראה בשמחתם. והאיש הזנכר קיבל עליו את עצת החכם והקדוש ברוך הוא זיכהו עד שראה ילדיו ונכדיו.

רפדנה מן האד למעשה קדדאש כביר לעון די תא יבארך בנאדם ומא תא יכון לאבס מליח ומא תא יבארך בלכונה. ווה עלא האדיך לחסומה אס יואזב קדאם די כלקו די מן די תא יחב יאכל תא יסבה לזאהל.

מוסר השכל מן המעשה הזה, כמה גדול העוון שבן אדם מברך ולא היה לבוש כיאות ואינו מברך בכוונה. או לבושה הזו, מה ישיב לבוראו שממנו הוא אוכל והוא דומה לאדם משונה

ומא תא יעמל מעא באלו לימן תא יבארך ואסכון הווא די תא יעטיה למאכלה באס יבארכלו בתבאתא וישכר פלכיר די עמל פיה הקדוש ברוך הוא די לוכאן מא לכיר דייאלו מא ענדו בנאדם לקדר אפילו באס ירבח סולדי ואחד.

ואינו מהרהר בלבו למי שברא אותו ומי מזין אותו על מנת שיברך לו לפי הדרך המקובלת ויודה בשפע שנותן לו הקב"ה, שאם לא השפע שלו לא יוכל בן אדם להתפרנס אפילו באגורה שחוקה אחת

ונית תא יחדאז יתעאקב אוו יסורים, אוו עניות בר מינן, ומן די תא יזיה סי חאזא מן האד לחואייז לקבאח תא יקול האדא גיר ריח תא יתסארא

וכמובן שיסבול חסורים רבים, או עניות בר מינן, ומי שבאים אליו דברים מהדברים הרעים הללו שהזכרנו יאצר רק רוח הביאם

וכיף ציבנא פהאד אראזל די מא כאנת פיה חתא חאזא קביחא גיר האדי די מא כאן חאדי באס יבארך מליח

וכמו שמצאנו בבן האדם הנזכר שלא היה בו שום דבר רע רק זה שלא נזהר בעת הברכה כפי שצריך

ויבארך והווא לאבס חואייז ותעאקב בלמות די אולאדו רחמנא לצילן. ומן די צוו האד זוז דלחואייז זכה באס יעיסולו לולאד.

ויברך הוא לבוש נאות, ונתייסר במוות ילדיו רחמנא לצילן. וכאשר תיקן שני הדברים הללו זכה שילדיו יחיו

האגדאך יזכינה הקדשו ברוך הוא באס תכון לכופא דייאלו עלינא פכול אוקת פגלוסנא ופרקדנא ופי פיוקנא אמן כן יהי רצון

ולכן יזכינו בקדוש ברוך הוא, שממתו תיפול עלינו בכל זמן ביושבינו ובשכבנו ובקומנו אמן כן יהי רצון

סוף המעשה מספר שלוש 

Le mariage trad. chez les juifs marocains

 

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

A Sefrou, la ceremonie du henne est celebree dimanche soir. Le fiance n'y assiste pas. On sert a l'assistance du the et des gateaux. Lundi, le jeune homme donne un repas a ses amis, et la jeune fille fait de meme a ses compagnes le lendemain 

Lundi matin aura lieu l'abattage rituel. Ici aussi on deguise la vache et on fait une grama a Pabatteur. Mardi soir, on coiffe le mari6 en presence de ses amis. On lui met alors de la cendre sur la tete et il prononce les versets celebres: "Si je t'oublie, o Jerusalem, que ma droite soit oubliee! ".

Zone espagnol 

A Tanger, on decore dimanche la maison des maries. Le soir, les tamzwarat emportent le trousseau de la jeune fille chez le fiance. L'abattage de la vache costumee a lieu lundi. On entoure les cornes de la bete d'un hzam. Mardi soir, a la ceremonie du henne, la mariee est vetue de la "Ropa berbe risca" (c'est la "koswa elkbira"), qui est ici toute en or. 

 Ses amies et les autres femmes sont aussi richement habillees. 

Autour de la cour sont assises les amies de la fiancee, parees de leurs ajustements les plus magnifiques. Ce ne sont que robes de drap d'or, corsages de velours ou de soie a couleurs eclatantes charges de broderies d'or, diademes et mitres d'or et d'argent constelles de perles, de diamants, de rubis et d’emeraudes; colliers de perles soutenant des plaques de diamants, pen- dants d'oreilles richement ciseles et tombant en anneaux masifs sur les epaules; bracelets, anneaux d'or et d'argent autour des jambes et jusque sur les pieds; enfin, le faste 6blouissant des antiques nations orientales".

 Des gens honorables con- duisent la fiancee dans la cour. lis tiennent des bougies allumees et chantent pendant la procession. Apres avoir fait le tour de la maison, la jeune fille s,approche du fiance, qui tente de lui ecraser le pied, pendant que l'assitance s'ecrie: "encore, encore! " N.cotte 

Dans le Rif, la ceremonie du henne a lieu pratiquement tous les soirs. Celle du lundi soir est particulierement importante. On installe les fiances sur une table et on les couvre d'un drap. Une tamzwara met du henne aux mains du fiance et dessine toutes sortes de dessins sur le corps de la jeune fille.  Celle-ci recoit de la famille du fiance un louis d'or, qu'on met dans sa main  avant de la bander. Tout le temps, les femmes lancent des z.garit et d'autres battent du tarr et du bendir. Les femmes dansent la "danse des couples". 

Mardi, on transporte le trousseau de la fiancee au domicile conjugal.

A Tetouan, dimanche est le "nhar chebu'a" ou le "nhar ketouba"."En

presence de nombreux invites, les notaires preparent la Ketouba et verifient le trousseau  de la jeune fille. Le soir, a la lueur des torches, les islan transportent le trousseau chez le fiance. 

L'abattage rituel a lieu lundi. Le meme jour, le fiance envoie a sa fiancee un plateau contenant un habit, du henne, du parfum, etc. Le soir, la fiancee invite ses amies et les femmes de sa famille a une fete, a laquelle aucun homme n'est admis. Les femmes chantent et dansent. 

Mardi, les jeunes gens decorent avec des tapis, couvertures et foulards la chambre ou aura lieu la benediction nuptiale, ainsi que le talamon. Le soir, a la ceremonie du henne, la fiancee et ses amies sont teintes de henne. La fiancee porte la "ropa berberisca". Les yeux fermes, elle est conduite a la maison du fiance. Elle ne doit pas en route ouvrir ses yeux. Son pere accorde, a tour de role, 1'honneur de guider les pas de sa fille. Les gens de la procession crient des abergualas ( zgarit ) Ce soir-la, la mariee dormira avec sa future belle-mere.  ou avec sa mere 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר